Monthly Archives: מרץ 2017

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 462 – יכולת החליפין תרומת השפה לאנושות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 462 – יכולת החליפין, תרומת השפה לאנושות.
שפה נוצרת על-ידי בריתות בין יחידים, בריתות מבוססות על התחיבויות הדדיות, איך לכנות צרכים, מצבים, בשמות. בריתות אלו בהמשך יוצרות את הקהילות. היווצרות הקהילה נחוצה, כיון שהשפה, השמות, אינם מוחשיים, קיימים רק בזכרון האנושי, קיימים רק בקהילה הזוכרת. קהילות בהמשך, עושות שימוש בבריתות למען שתוף פעולה, לרתום מי נהרות להפרחת שממות. ובכן, עבודה משותפת הופכת כחליפין ליצירת מזון.
התרבות המצרית העתיקה נוצרה מסביב לנהר הנילוס, שרתימת מימיו באמצעות שיתוף פעולה של יחידים, שעל-ידי בריתות תרמו עבודה, ותמורת העבודה כחליפין זכו במזון. תהליך דומה נוצר במזופוטמיה, שגם שם רתמו את מי הנהרות להשקיה להפרחת שממה, שממה שהצמיחה כחליפין לעבודה מזון.
היתרון של האדם על ברויים אחרים הוא ביכולת החליפין, המאפשר לאדם יותר מזון, חליפין שגם מאפשר רכישת צרכים חסרים תמורת צרכים עודפים, חליפין, שהיחיד החסר רכוש, מסוגל להשיג מזון תמורת עבודה.
האדם העכשוי, מכיר בעיקר את חליפין הכספי, שהוא גלגול החליפין הראשוני. החליפין בגלגולו בצורת כסף נעשה יותר ויותר מתוחכם, עד אשר קשה לעקוב על התנהלותו. למרות כך, הכסף כחליפין מאפשר קשר של סחר בין ארצות, והוא בלי ספק אמצעי של שלום דוחה מלחמות אגרסיביות.
לכן תמוהה יחסו של מרכס לכסף, שלו הקדיש את ספרו המונומנטלי 'הקאפיטאל', שבו הוא רואה את הכסף כה'חטא הקדמון'.
ברור שמרכס מתיחס לכסף בצורתו הנצלני, אבל כסף גם בצורתו הנצלני אינו שלילי יותר מאשר 'כח' כאמצעי נצלני, אינו שלילי יותר מאשר השתלטות על אדמות אחרים, שעבוד אחרים.
אני מביאה את המחשבה הפרדוכסלית, של שליט קמבודיה, פאול פוט, שטען בעקבות מרכס שהוא ביטל במדינתו את הכסף, זה לא מנע ממנו להשמיד חלק גדול של אוכלוסית ארצו.
כדוגמה נוספת אפשר להביא את רוסיה הקומוניסטית מרכסיסטית, שבה ידה של שחיתות כוחנית ולאו דווקא שחיתות כספית השתוללה.
מרכס כפי שהצבענו בשעור הקודם ייחס להיסטוריה תפקיד אפוקליפטי, שהיא תשנה סדרי עולם, מבלי לבדוק מהות מושג זה 'היסטוריה', שהיא בסך הכל מקבעת רשימה של שמות דמויות, שמות מפעליהם בצורה סטטית. היסטוריה סטטית לא מבצעת מהלכים אפוקליפטיים. כך גם בקשר לכסף, שמרכס בספרו הקאפיטאל מיחס לו את כל עוולות הקיום האנושי.
מרכס נוהג לגבי הכסף, בצורה המקובלת, הורגים את השליח של בשורה רעה. יש להאשים את האדם שהוא הופך את אמצעיו לניצול הזולת, ולא להאשים את האמצעי, במקרה זה את הכסף.
הנביאים עדיין לא היו מודעים לאמצעי הכסף כמשחית, הם יצאו נגד גזלות אדמה של תקפים, יצאו נגד עוות צדק שהוביל לשחיתות. למרות שהיום מזהים את הכסף עם יהודים, נגד עיני הנביאים עמדה גזלת אדמות.
במציאות 'חליפין', מתת השפה, מתת המעלה את האדם על ברויים אחרים, הנו בסיס המרקם החברתי האנושי, בסיס המוסר, בסיס החוקים.
אנחנו יודעים מחפירות ארכיאולוגיות שבני אדם היו מקריבים קורבנות לישויות נעלמות, בימי קדם, למען שאלו יגנו עליהם, יספקו להם מזון, קורבנות הוקרבו כחליפין להשגת בטחון, מזון.
אבל אנו יודעים מהקינות השומריות של האמהות, שחשבו שתרומה לחברה מזכה את היחיד למשך קיום ארוך יותר, תרומה לחברה לפי מערכת ערכית קבועה, כחליפין לאריכות ימים. זה מלמד אותנו שהמוסר של האמהות, מוסר ראשוני, כבר היה מבוסס על תרומה חברתית כחליפין, לזכאות מידי נעלמים .
ברור שהמוסר הראשוני של האמהות היה פרי ברית עם ישויות נעלמות, גם אם לא מודע, שמהן ציפו להגנה תמורת מעשים חברתיים. ובכן, המוסר האנושי מבוסס על מערכת ערכים חברתיים מוסכמת, וקיום ערכים אלו כחליפין, בין הישויות הנעלמות שאתן כרתו ברית לא מודעת. מערכת ערכים נוצרת באמצעות השפה של הקהילה. מערכת מוסרית זו פרי הקהילה, היא אמצעי חליפין למשא ומתן בין הקהילה לנעלמים ביקום.
מזמורי תהלים מכילים בקשות מהאלוהות לצדק קיומי, כחליפין להתנהגות חברתית, לפי מערכת ערכים. הנביאים היו מטיפים לבני ישראל נגד סטיות, מתנאי ברית שנכרתה ביניהם לבין האלוהות, לרגלי הר סיני, ביציאתם ממצרים. ברית זו הבטיחה להם בטחון על-ידי האלוהות, אם יקיימו את אותה מערכת שנכרתה ביניהם לבינה. שוב, חליפין של מעשים לפי מערכת חברתית ערכית מוסכמת, תמורת בטחון קיומי.
בצורה פרדוכסלית הכובשים הגדולים של העבר, ושל התקופה החדשה, האמינו שכיבושיהם של אדמות של אחרים, יבטיחו להם כחליפין, בטחון קיומי, נצחיות. אנו רואים שכל ההתנהלות האנושית מבוססת על חליפין.
סביר שגזלת אדמות כאמצעי חליפין קיומי, או אמצעי להבטחת נצח, הוא יותר שלילי מאשר כסף כחליפין, גם כאשר אמצעי זה נשחת, משמש לניצול הזולת.
כאן הזכרנו את השימושים הפרגמטיים של החליפין, אבל השפה כולה מתפקדת רק על בסיס 'חליפין'. הרי כבר את המלה הראשונה, את השם הראשון, ששני יחידים יוצרים, על-ידי הבטחה הדדית לכנות דבר בהמשך, שאכן שם זה מסמל דבר מה, הבטחה מבוססת על התחיבות חליפית .
קהילות נוצרות על-ידי יחידים על בסיס התחיבויות חליפיות, מודעת או לא מודעת, לקיים כללים מסוימים, מערכת מוסרית ראשונית.
מודעות, זהות, מבוססים על משובים חלופיים של יחידי הקהילה. זהותינו כולה מבוססת על החלפת משובים.
בהקשר לכל שנאמר כאן, מוזרות טענות מרכס במסתו ה'שאלה היהודית' היוצאות נגד ה'ניכור' היהודי. שוב אנו עומדים נדהמים מול העדר ההבנה של מרכס. ברור שמרכס לא הבין איך השפה פועלת, אחרת הרי הוא לא היה אומר דברים אלו.
השפה פועלת על-ידי 'ניכורים' של דבר מדבר, כך האדם נעשה מודע לעצמו, כאשר השפה מאפשרת לו להנכר מהזולת ועל-ידי כך לראות את עצמו כאינדיבידואום, אינדיבידואום הנעשה מודע לעצמו. אבל המודעות העצמית לא מספיקה, האדם צריך לקבל משוב מאחרים שאכן הוא אינדיבידואום. ואפילו יותר, הזהות כולה תלויה במשוב מאחרים, המכירים בזולת לפי מה שהוא תורם לקהילה. ההכרה ההדדית של יחידים בקהילה מבוססת על חליפין של הכרות הדדיות.
כל ההתנהגות הקהילתית הזו של יחידים מתאפשרת רק כתרומה של השפה המנכרת אחד ממשנהו. אבל ההתנהלות הקהילתית הזו גם מבוססת על 'חליפין', שהשפה מאפשרת.
ובכן, מרכס ששלל את ה'ניכור' היהודי', שלל גם את אמצעי החליפין, הכסף, הוא למעשה רצה בקיום אורגני. בכתבים המוקדמים שלו מרכס ראה בחברה של החיות אידיאל. שוב אנו חוזרים בצורה לא מודעת על-ידי מרכס לאידיאל 'גן-עדן' האורגני, לפני ניכוס 'דעת', אידיאל גם של הנצרות הקדומה. וראינו שגם ניטשה ראה חיים עם החיות ביצירתו 'כה אמר זרטוסטרא' אידאל.
מרכס שהתימר להיות מדעי, למעשה השתוקק להיות אורגני-לותרני. הוא גם השתוקק שההיסטוריה תגשים אפוקליפסה, שינוי סדרי עולם.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 461 – גשר השמות על קיום זורם מבוסס על בריתות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 458 – גשר השמות על קיום זורם מבוסס על בריתות
לשם אין תוקף, אם הוא לא מבוסס על ברית עם הזולת, המאשר את השם. לשם, למלה אין תוקף ביחידות. השם, המלה תקפים רק אם הן תוצר של ברית בין שניים. הקהילה נוצרת כאשר יחידים שכרתו בריתות ביניהם ליצירת שמות, מילים, כורתים ברית עם ישות נעלמת, הנותנת חסות לקהילה.
אנו יודעים מהתנ"ך, שנכרתה ברית בהר סיני בין העברים לאלוהיהם, ברית מודעת. העברים כרתו ברית מודעת, כיוון שהם אימצו את 'דעת', דעת שהפכה אותם ל'מודעים'. אבל בריתות אחרות בדרך כלל אינן מודעות, למרות שבלעדיהם שפה, קהילה לא נוצרות.
כל משא ומתן אנושי מבוסס על ברית, על הסכם, גם אם אלו לא מודעים. הברית, ההסכם מבוססים על הסכמת שני הצדדים למלא מעשים לגשום הברית, ההסכם.
ראינו בשעור הקודם, שהשפה היא חומר המאפשר יצירת חלום. חלום לא מבוסס על הסכם עם הזולת לבצע פעולה. לכן החלום אינו ישים, למרות שהיחיד יכול לבד ליישם את חלומו. אבל חלומות של קהילה ישימות רק אם היחידים כורתים ביניהם בריתות ליישמם
אבל קיימים חלומות קיבוציים שהקהילות החולמות אותם מצפות שישות נעלמת תישם אותם. כך היה ועדיין קיים חלום קיבוצי, של הנצרות, שההשגחה תישם אותו, חלום על שינוי סדרי עולם, חלום שלא התגשם, ולא יכול להתגשם, כיוון שגשום חלום כזה מנוגד לחוקי הקיום.
בהבדל מהחלום המאוחר הנוצרי הזה, החלום של אבות העברים שהם ינכסו את ארץ כנען, התגשם, כיוון שצאצאי אבות העברים בצעו כיבוש של כנען, ולא ציפו שהישות הנעלמת שהבטיחה להם את הנכס הזה תגשים את הניכוס. ההשקפה הקיומית התנ"כית היתה מבוססת על פעילות אנושית, פעילות בהתאם לחוקי הקיום.
התרבות המערבית לא מבוססת רק על האפוקליפסה, החלום של ראשית הנצרות, על שינוי סדר עולם, שינוי בידי ישות נעלמת בניגוד לחוקי הקיום, גם האפוקליפסה הפאוסטית, שהיתה מבוססת על התיאולוגיה של לותר, רצתה בהשגים, כמו נעורים נצחיים, על בסיס של כריתת ברית עם מפיסטו הממונה על מאגיה. גרמניה הנאצית רצתה בכיבוש העולם, כיבוש שיהפוך את תושביה לעם אדונים, בסיועה של מאגיית מפיסטו.
אבל איזה פלא, מרכס שהתימר שתורתו היא מדעית, רצה בשינוי סדרי עולם בסיועה של ה'היסטוריה'. איש המדע הזה, מרכס לא בחן את מושג 'ההיסטוריה'. אם היה בוחן מושג זה, היה מבין, שהיסטוריה היא אוסף שמות של דמויות שפעלו, שמות ופעולות שנעשו סטטיות, על כן היסטוריה היא סטטית, היסטוריה לא מפעילה דבר. אבל בעלי חלומות לא בודקים את חלומותיהם האם הם ישימים.
אבות העברים שכרתו ברית עם ישות נעלמת, אלוהות שהבטיחה להם ניכוס ארץ כנען, הבינו שלא יוכלו לנכס את חלום בעלות על שטח, כיוון שמספרם מועט, כך השאירו את ההבטחה, את גשום החלום, לדורות שיתרבו ויוכלו לנכס במעשים את החלום.
צאצאי אבות העברים שירדו למצרים במספר קטן, התרבו שם עם הזמן, אבל שועבדו, הבינו שהם צריכים להשתחרר בכוחות עצמיים. העברים במצריים לא ציפו ל'משיח' שבשיטות נעלמות ישחרר אותם, שהו במדבר, עד אשר גדל שם דור שהיה מסוגל לכבוש את הארץ המובטחת.
העברים, בהבדל מאחרים, הצטמצמו לאפשרויות, לא הפליגו כבעלי חלומות אחרים לאפשרויות בלתי ישימות. הפאוסטים ברוב תאוותיהם רצו כיבוש כל העולם, כך גם הנצרות, לא הסתפקה בגבולות ישימים. מרכס חלם על עולם ומלואו.
כל בעלי התאוות לאפשרויות בלתי ישימות, בדרך כלל מזלזלים בפן הלשוני המצביע על הצטמצמות, בוחרים בפן הנחשי, של השפה, השואפת לבלתי מוגבלות. לא בכדי השליח פאול, התנגד למשל 'עץ הדעת', בפן המצביעה על גבולות. לא בכדי פאוסט ביטל את השפה המגבילה. אפילו מרכס שהתימר למדעיות, במסתו 'השאלה היהודית', יצא בשצף קצף נגד ה'ניכור היהודי', ניכור שהנו בסיס פעילות השפה המצמצמת.
עולם השפה, שפה המיחדת את האדם מיתר הברואים על כדור הארץ שלנו, שפה שהיא תופעה אנומלית ביקום, מתקיימת רק על בסיס בריתות, בריתות הנכרתות בין יחידים, בין קהילות.
כל ההסדרים החברתיים, כמו חוקים, מערכות מוסריות, השפה עצמה, מבוססים על בריתות בין יחידי הקהילה. כבר האמהות השומריות, שהשמיעו קינות, כמו אם דומוזי הרועה, טענה שבנה הרועה, קיים חובות חברתיות, דאג למשפחתו ולסביבתו, לכן מותו המוקדם הוא הפרה של ברית, זכאות למשך חיים ארוך יותר.
המערכת המוסרית בשלב הראשון, שלב האמהות, היה מבוסס על בריתות. רק בשלב השני, שלב הגבורה, שלב גילגמש, שהיה מלך ארך, היתה סטיה מהמערכת הראשונית, דאגה לקהילה תמורת זכאות קיומית. גילגמש רצה בהשארות שמו אחרי הפסקות קיומו הגופני, לשם כך הוא ניהל מלחמות למען לזכות בשם של גיבור שיזכה אותו בנצחיות שמו. מערכת מוסרית מבוססת על גבורה, היא כבר שלב 'נחשי', התעלמות מחובות חברתיות קיומיות.
מערכות מבוססות על זכאות אישית, ללא חובות חברתיות, כמו שם עולם שגילגמש חמד, כמו שם עולם שגם הגיבור האכאי אכילס חמד, לפי הומרוס, מערערות את שווי המשקל של עולם הלשון המבוססת על בריתות, זכאות תמורת שרות חברתי.
השפה הינוסית, בשתי פניה, הפן החברתי והפן הנחשי, גורמת בפן האחרונה, לסטיות שהן בעוכרי מלחמות ההרס האנושיות. גילגמש מלך ארך ניהל מלחמות בניגוד לרצונם של תושבי מדינתו, למען האדרת שמו בלבד. אכילס נלחם במלחמת טרויה ההרסנית, הלא מוצדקת למען האדרת שמו. פאוסט השמיד את צבאות אויב הקיסר, באמצעות המאגיה של מפיסטו, למען רכישת פיסת אדמה. אבל עוד קודם, הוא כרת ברית עם מפיסטו הממונה על מאגיה למען להשיג נעורים נצחיים.
כל המלחמות האגרסיביות של שליטי העבר, של שליטים בזמן החדש, מערערות את שווי המשקל של העולם הלשוני, המבוסס על בריתות המשרתות את שני הצדדים. מלחמות הגנה הן למען קיום חברתי תקין, בניגוד למלחמות אגרסיביות המערערות את שווי המשקל של העולם הלשוני.
האדם תמיד מתפתה על ידי הפן הנחשי של השפה לקבל דברים ללא תמורה מצדו.
האדם שוכח שעולמו הלשוני, עולם של שמות המהווים גשר קט מעל זרימת היקום, אפשרי רק אם הוא מקיים בריתות לטובת הכלל. עולם השפה הוא ישות נעלמת המתקיים רק אם האדם, הקהילה מחזקת אותו בפעולות מוחשיות. עולם הלשון מתקיים רק אם הוא נשמע לחוקי הקיום. חלומות מבוססים על מאגיה, חלומות מבוססים על משאלות שלא נשמעות לחוקי הקיום לא מתגשמים.
עם ישראל שבמשך אלפים שנות גלות ציפה לגאולה על-טבעית, משיח, בניגוד להשקפה הקיומית התנ"כית, התעורר רק אחרי השואה, שעליו להגשים את הגאולה בכוחות עצמאיים.
לשפה עצמה, מתת אנומלית שהוענקה לאדם, אין יכולת לשנות את חוקי הקיום, היא יכולה לסייע רק לאדם ליצור לעצמו קיום משופר, מזה של הברויים האחרים על כדור הארץ. קסמים מנוגדים לחוקי הקיום לא ישימים.
לא בכדי, הבטחות הנחש במשל 'עץ הדעת', נדחו על-ידי המחשבה הקיומית התנ"כית. במציאות האנושית ה'נחש' מופיע שוב, שוב, בחיי האדם עם הבטחות שוא. האדם עם הגלויים המדעיים של סודות חוקי הקיום, משלה את עצמו שיוכל לטבע, שוכח שהוא וכדור הארץ הקטן שעליו הוא יושב, הוא אין, במרחב היקום האין-סופי.
מוטב לאדם להאחז בגשרים הרעועים של השמות מעל ליקום הזורם, למען שיקום זה לא ישליך אותו מעליו עם חלומות השוא שלו. מוטב לאדם לכרות בריתות למען חזוק הגשרים הלשוניים, עולמו של האדם תלוי במעשיו.