אוניברסיטה ווירטואלית -שעור 464 – דחף הקיום – הנפש הדינמית – ה'אמת הקיומית'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 464 – דחף הקיום – הנפש הדינמית – ה'אמת הקיומית'
דחף הקיום משותף לכל הברויים, עובדה שהברויים בורחים מסכנות. הדחף לקיום מבדיל מה טוב לקיום, מה רע לקיום.
האדם נבדל מברויים אחרים, שהוא מנכר את דחף הקיום בהעניקו להבדלה זו מה טוב לקיום, מה רע לקיום, שמות. ההבדלה השמית מקדשת את הקיום, קדוש זה הוא ה'אמת הקיומית'.
סוקראטס בדיאלוג קרטילוס טוען ששמות לא מבטאים את האמת, כיוון שהם מבטאים רק את הזרימה והאמת היא סטטית, אמת סטטית של הנפש. כמובן, שסוקראטס רצה לשלול את השקפתו של הרקליטוס, שטען שהכל נמצא בזרימה. הוא ראה את השפה כמבטאת את הקיום הזורם. סוקראטס רצה בסטטיות פרמנידסית, שנפש סטטית היא ערובה לה.
שלילת השפה בדיאלוג זה, קרטילוס, היא תולדה של שאיפה לקיום נצחי סטטי. ברור שבקיום סטטי אין צורך בשפה, אבל בקיום סטטי גם חיים לא יתכנו. כל ההשקפה של פילוסוף זה, ושל אפלטון, היתה מבוססת על סתירה קיומית. על סתירה, שפילוסוף זה התכחש לאמצעי, השפה, שבה השתמש, כדי לשלול אותה.
המשאלות האנושיות משליכות את האדם למצב אבסורדי. המשאלה לקיום רציף, שוללת את הקיום. הרי ברצף לא יתכן קיום. המרד של סוקראטס בכלי השפה, שולל את כל טעוניו שהם לשוניים. לנפש סטטית או נצחית, אין אמת, הרי סוקראטס טען שהשפה רק מבטאת את הזרימה, שלל אותה מהנפש, מאין אם כך באיזה אמצעים הוא העניק לה תאר 'אמת'? נפש סטטית, אילמת, לא דינמית, מבטלת 'אמת קיומית', מבטלת 'אמת של דחף הקיום' המבוסס על הבדלה מה טוב לקיום מה רע לקיום.
השלילה האבסורדית מהשפה יכולת לבטא אמת, על-ידי סוקראטס, מבוססת כבר על ההנחה של פילוסופים אלו, סוקראטס ואפלטון, שהשפה היא נתון, כמו ראיה, כמו הליכה, על כן היא חלק מהזרימה ההרקלידית. הרי הם גם שללו את הזרימה ההרקלידית. שני פילוסופים אלו האמינו בעולם פרמנדיסי סטטי.
כאן בדיאלוג זה, קרטילוס, סוקראטס שולל מהשפה, שהנה חלק מהזרימה, רק לבטא אמת, בטענה שהנפש הסטטית היא גנזך האמת.
היום אין עוררים על כך, שהעולם אינו סטטי, אינו נצחי, לכן נדון כאן בטענתו האבסורדית של סוקראטס שהשפה לא יכולה לבטא אמת, בהיותה חלק מהזרימה ההרקלידית.
למען לדון ביכולות השפה, עלינו קודם לדון ב'נפש' שסוקראטס מעניק לה סטטיות, וישות סטטית זו מגלמת את האמת. נשאלת השאלה איך ישות סטטית הנה גנזך האמת, או התגלמות האמת? היאך, הישות הסטטית הזו מעידה על היותה אמת, באיזו אמצעים, הרי סוקראטס שלל ממנה שפה. סוקראטס בצורה אבסורדית מיחס לישות סטטית יכולת להעיד על עצמה. במציאות סוקראטס השולל מהשפה לבטא אמת, באותה שפה עצמה הוא מיחס לנפש הסטטית יכולת להעיד על עצמה כאמת.
סוקראטס נעשה הדובר של הנפש הסטטית, וכדובר שלה, הוא משתמש באותה שפה ששלל ממנה יכולת לבטא אמת. האם קיים אבסורד גדול יותר, ליחס לשפה שקודם נשלל ממנה יכולת לבטא 'אמת', להפוך אותה כדוברת הנפש האילמת. סוקראטס לא הרגיש בהסתבכות שלו באבסורדים.
לא רק סוקראטס לא הרגיש באבסורדיות הלך מחשבתו, גם אלו שאמצו את הבשורה שלו על נפש נצחית סטטית לא הרגישו בכך, כיוון שהם בדומה לסוקראטס אבו בנפש נצחית.
במציאות, לא בעולם של משאלות, נפש היא דחף הקיום, המשותף לכל הברויים, דחף הקיום הדוחף את הברויים להמלט מסכנות, לתור אחרי אוכל לתחזוק הקיום. עובדה שכל הברויים במצוות דחף הקיום נמצאים בבריחה מסכנות, תרים אחרי מזון, למען לתחזק את קיומם. אם ככה, דחף הקיום, שהנו הנפש הדינמית, המניעה את הברויים להשמע לדחפים שלה, להבדיל מה טוב לקיום, מה רע לקיום, היא הנה ה'אמת הקיומית'.
האדם נבדל מיתר הברויים, בכך שהאבולוציה העניקה לו בצורה אנומלית, יכולת לנכר את ההבדלה של דחף הקיום, מה טוב לקיום מה רע לקיום, במילים. 'דחף הקיום', שהוא ה'נפש הדינמית', נבדל מהנפש הסטטית של סוקראטס בכך, שהוא דינמי. השפה היא בשרות 'דחף הקיום', דחף הקיום שהוא ה'נפש הדינמית'- ה'אמת הקיומית'.
'דעת' שחוה ואדם נכסו מ'עץ הדעת', דעת המבדילה, רק מבטאת את ה'אמת הקיומית' של דחף הקיום, במילים, את 'קדושת החיים', חיים, המתת הקצובה.
השפה היא בשרות קדושת החיים, חיים קצובים, שהנם ה'אמת הקיומית'.
הנפש הסטטית אינה מצווה שמירת הקיום, היא רצף, רצף דוחה ניכור, ניכור השובר רצף, למען לאפשר קיום קצוב. רצף דוחה גם 'אמת', מלה בגבולות, שפה, שסוקראטס שלל ממנה יכולת לבטא 'אמת'. כמובן שסוקראטס ברוב התלהבותו ממשאלתו על נפש נצחית, לא הרגיש בסתירה שטען שנפש נצחית זו היא האמת.
בתנ"ך אין נפש נצחית, נוסח סוקראטס, בתנ"ך נפש שווה ל'רוח חיים' שאפשר לתרגם ל'דחף החיים'. העובדה שלפי מחשבת התנ"ך הנפש לא נצחית, הרי היא לא שורדת את הגוף הכלה. בתנ"ך אין לנו עולם חלופי, נוסח סוקראטס ששם הנפש הנצחית שורדת, שורדת אחרי גלגולים. בתנ"ך לפנינו רק עולם נגלה, עולם נגלה שאלהים ברא אותו כמושלם.
התנ"ך שאימץ את 'דעת', את פילוסופית השפה כבסיס מחשבתו, 'דעת' האמצעי שחוה ואדם נכסו לעצמם מעץ הדעת, מבטאת את הערכים, ערכים יצירי 'דעת'.
אי יכולתו של האדם להשלים עם היפסקות, כיליון, מוות, מעוור אותו, מלהתמודד עם הנתונים הקיומיים. הרי בלי היפסקות, בלי מוות, לא היינו מודעים לקיומינו.
אנחנו מודעים לקיומינו רק אחרי שאנו לוכדים את עצמינו בשם, נעשים מודעים להיותינו מנוכרים מהזולת, מהסביבה. ברצף 'מודעות' לא תיתכן, הרי 'מודעות' היא פרי הניכור.
העברית תוצר דעת, היא הגיונית, האדם 'מכיר' את הזולת, שממנו הוא ניכר את עצמו. השם 'הכרה', פרי ניכור, זהה עם 'מודעות'.
סוקראטס בדיוניו לא היה מודע לאבסורדים, לחוסר הגיון, הרי האבסורדים שלו הקיפו הכל, את כל קיומו. הרי סוקראטס לא רק שלל את יכולת הבעת אמת מהשפה, הוא שלל בדיאלוג פיידו את האלים של עירו שהרשו את גזר דין המוות שלו, טען שהוא עם מותו הולך לקיום ששם שולטים אלים צודקים יותר.
האבסורדים של סוקראטס הם האבסורדים הארכיטיפיים של האדם כאדם, שלא משלים עם המוות, רוצה רצף, מבלי להבין שהוא מודע לקיומו בגלל המוות.
אי ההשלמה עם הפסקות מוביל גם לזלזול בשפה, שפה שהנה חסרת אונים מול שרירותיות הקיום. בלי ספק שהדברת לא הועילה לסוקראטס למנע ממנו את גזר דין המוות, בצדק הוא העניש אותה, שלל ממנה לבטא אמת.
סוקראטס רצה בשינוי סדרי עולם, רצה בעולם חלופי, משאלה אנושית ארכיטיפית, גם הנצרות הראשיתית שמרדה בבשורת התנ"ך, על עולם מושלם, רצתה אותו דבר. האם משאלות אלו, הסותרות את חוקי הקיום, יכולות להתגשם?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 463 – לפי הדיאלוג מנו של אפלטון, לימוד וחקירה הנם היזכרות הנפש ממה שחוותה בגלגולים קודמים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 463– לפי הדיאלוג מנו של אפלטון, לימוד וחקירה הנם היזכרות של הנפש ממה שחוותה בגלגולים קודמים.
בדיאלוג זה של אפלטון, בשם 'מנו', סוקראטס מנהל שיח עם אדם צעיר בשם מנו על מהות מדות. סוקראטס מסכם את תשובותיו של מנו כך: 'אתה אומר שאו שאדם אינו יכול לחקור דבר שהוא יודע, או שהוא אינו יכול לחקור דבר שהוא אינו יודע, כיוון אם הוא יודע דבר, אין לא צורך לחקור בו, ואם לאו, הוא אינו יכול לחקור, כיוון שהוא אינו יודע את הדבר שעליו לחקור.' מנו שואל:'סוקראטס האם זה לא כך'? סוקראטס לא מסכים אתו, ואומר מדוע הוא לא מסכים אתו. לבסוף תשובתו של סוקראטס היא שהוא שמע מאנשים חכמים, גברים ונשים, דברים אלוהיים.
מנו שואל מי היו אנשים אלו, תשובתו של סוקראטס היא הם היו כוהנים וכוהנות, וגם משוררים, ביניהם המשורר פינדר.
וכך ממשיך סוקראטס לספר: 'לפי המשוררים העתיקים, נפש הנה נצחית, והיא זוכרת כל מה שהיא ידעה בגלגולים קודמים, זוכרת גם על מהות מדות. לכן הנפש החוקרת יכולה להיזכר בכל הדברים, וגם על מידות. מאחר שלימוד הנו היזכרות'. בסוף הדיאלוג סוקראטס טוען שמדות הנן מתת האלים לאדם.
סיכום זה של סוקראטס הוא בסיס התורה שלו: 'שלימוד הנו היזכרות'. עלינו לדעת שסוקראטס וגם היוונים בכלל לא ידעו עדיין על גנים המורשים מהורים לילדיהם, ולא ידעו שהגנים המורשים אינם כוללים דברים שהאדם למד בחייו. וודאי לא ידעו שדעותיו של למרק, שהגנים מכילים גם דברים שהאדם למד, ואלו מורשים, דעות אלו נסתרו.
עלי להוסיף, שלא רק סוקראטס חשב שידיעה הנה אימננטית, גם פילוסופים כמו לייבניץ, האמין שהאדם הוא מונדה המכילה את כל הידע, גם קאנט חשב כך.
נעם חומסקי הושפע מדעות אלו ומדבר על גן לשוני, דקדוק מולד. ברור שהיכולת של האדם לשפה היא מולדת, היא נחלת האדם בלבד, אבל הילד הנולד חסר שפה, חסר מידע, בהמשך הוא לומד אותם מהסביבה. נשאלת השאלה, איך רוכשים בני אדם שלהם יכולת לשפה, שפה מוגשמת, מבלי שהיא נתון?
ובכן, היכולת לשפה מבוססת על יכולת לנכר, האדם היחיד עם יכולת לשפה, יכול לנכר בהשמעת קול על צורך של גופו. אבל הזולת צריך להסכים אתו שקול זה אכן מסמל צורך, הקול המושמע בהמשך יהפך למלה, אם שניים לפחות מסכימים שאכן קול זה מסמל צורך. ובכן, הקולות ששניים מסכימים שהן מסמלות צורכי גוף, ההופכים למלים, הן יצירות הדדיות, יצירות קיבוציות. מכאן שהמילים אינן מולדות, הן פרי יצירה הדדית של יחידים, יצירה הדדית של קהילה.
אם אנו חוזרים לקביעתו של סוקראטס שמדה היא מתת אלים, עלינו להזים את דבריו, מדות הן יצירות לשוניות של קהילות להסדרת חיים חברתיים. ילד לא נולד עם מדות, מדות אינן פרי היזכרות מגלגולים קודמים, מידות נלמדות מהקהילה, שיצרה אותן בהדדיות כצורך להסדרים של חיים קהילתיים.
ובכן, יכולת מולדת לשפה צריכה להתגשם, היא צריכה להיווצר, במילים, באמצעות הניכור, ניכור הכולל בתוכו רצון חופשי פועל, מהות יכולת זו, הרי בלי רצון חופשי אי אפשר ליצור. הגשום מתבצע לפחות על-ידי שני יחידים, שקולות שהם מנכרים מגופם, מסמלים צרכים של גופם.
לשונאים, ניירולוגים, מדברים על שפה ככלי קומוניקציה בלבד, אינם מודעים לעובדה שמהות יכולת השפה היא ה'ניכור', ניכור המאפשר יצירה. הרי היווצרות השפה עצמה פרי ניכור, ניכור שבהמשך מאפשר יצירת העולם הלשוני האנושי. ובכן, השפה איננה רק כלי קומוניקציה, היא כלי יצירה.
מכל שנאמר כאן ברור, שהשפה המוגשמת, אינה אימננטים, אינה מולדת, היא תוצר חיצוני ששני יחידים מסכימים ביניהם שאכן הקול שיצא מגרונם, מסמל צורך גופני, וקול זה הופך למלה המסמלת צורך זה.
נתינת שם חיצוני לצרכים גופניים, נתינת שם למעשים, נתינת שם ללימוד על בסיס נסיון, מבדיל את האדם מברויים אחרים על כדור הארץ שלנו.
גם החיה לא נולדת עם כל המידע, אף היא לומדת מהנסיון, ההבדל בין החיה לבין האדם הוא שהחיה אין לה היכולת להעניק שמות לצורכי גופה, למידע שהיא רוכשת מהנסיון, ואת המידע הזה להעביר לאחרים.
היוונים הקלאסיים האמינו שהעולם הוא נצחי ודברים חדשים לא נוצרים בו. כך גם אמונתו זו של סוקראטס היא בהתאם להשקפה זו.
בהבדל מההשקפה היוונית המאוחרת יותר להיווצרות מחשבת התנ"ך, משל 'עץ הדעת' מלמד שרק אחרי ניכוס 'דעת' הפועל על-ידי הבדלה, ניכור, האדם נעשה 'מודע', בהמשך הוא יכול ליצור על-ידי ניכור לא רק את השפה, גם מערכות ערכיות.
בהמשך, לפי מחשבת התנ"ך בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, העולם אינו נצחי, יש לו התחלה, כאשר האלוהות יוצאת מהאין ובוראת את העולם. היא בוראת את האדם בדמותה כיצור מסוגל ליצור. כך זה נאמר בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות שהאדם צריך לחקות את אלהים ולברא את עולמו.
מפליא הדבר, שצאצאי העברים לא המשיכו לפתח מחשבה זו של אבותיהם, השתעבדו לפילוסופיות קוטביות, כמקרה נעם חומסקי, הסובר שהשפה היא פרי גן, היא פרי דקדוק מולד.
אין זה מקרה, שהעולם מעדיף את ההשקפה ששפה הנה מולדת, למרות שהשקפה זו מנוגדת להוכחות מדע הביאולוגיה על ההפך. העדפה זו היא פרי סרוב האדם להשלים עם קיום אנושי קצוב, עם עולם לשון פרי יצירה שרירותית.
האדם המודרני משלים עם ממצאי המדע הפיזיקלי, ממצאי מדע הביאולוגיה, אבל לא משלים שעולמו הלשוני הנו פרי יצירה שרירותית, שעולם לשוני זה אינו משכפל את עצמו, אינו דטרמיניסטי.
הניירולוגים רוצים לראות את העולם הלשוני כפרי מכני של הניירונים העמלניים ולא כפרי יצירה של יחידים הכורתים זה עם זה בריתות איך לכנות תחושות, איך לכנות דברים מסביב. הם אינם מודעים שכל המערכות הערכיות הן פרי יצירה שרירותית של יחידים, של קהילות, ואלו קיימים רק כל עוד יחידי הקהילה מאמינים בהם. הרי כל היצירה הלשונית היא לא מוחשית, לא קיימת מחוץ למח האנושי ובקיבוע בכתב.
ברור מדוע משנתו של נעם חומסקי עדיפה, הרי שפה מולדת היא דטרמיניסטית, למרות שקביעה זו מנוגדת לממצאי מדע הביאולוגיה. קביעה זו מועדפת, על עולם לשוני רפאי שכולו תלוי באמונה של יחידי הקהילה בה. אפילו איינשטיין העדיף עולם דטרמיניסטי על עולם שרירותי.
עולם לשוני שהנו יצירה שרירותית של האדם, מטיל עליו אחריות גדולה יותר לשמור על חופת יצירתו. הרי השפה הנה אמצעי נוסף בידי האדם לשיפור חייו. אם היצירה הלשונית היא שרירותית, יצירת המערכות הערכיות אינן שרירותיות, תפקידם לשפר את חיי האדם.
אם קובעים שהמערכות הערכיות הן מולדות, דטרמיניסטיות, רצון חופשי נשלל מהאדם, ובלי רצון חופשי גם אחריות מתבטלת. למען להיות אחראי, לאדם צריכה להיות יכולת להבדיל בין טוב ורע, האדם צריך להיות בעל רצון חופשי.
לא בכדי סוקראטס האמין בגלגול נשמות מכני, שבהם האדם החוטא בצורה מכנית ממורק מחטאיו. אמונות בגלגול נשמות מאפשר אי צדק חברתי, דוגמה לכך היא סדר של קסטות בהודו, סדר מבוסס על אמונה בגלגול נשמות, לפי המחוקק ההינדי מנו.