אוניברסיטה ווירטואלית -שעור 464 – דחף הקיום – הנפש הדינמית – ה'אמת הקיומית'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 464 – דחף הקיום – הנפש הדינמית – ה'אמת הקיומית'
דחף הקיום משותף לכל הברויים, עובדה שהברויים בורחים מסכנות. הדחף לקיום מבדיל מה טוב לקיום, מה רע לקיום.
האדם נבדל מברויים אחרים, שהוא מנכר את דחף הקיום בהעניקו להבדלה זו מה טוב לקיום, מה רע לקיום, שמות. ההבדלה השמית מקדשת את הקיום, קדוש זה הוא ה'אמת הקיומית'.
סוקראטס בדיאלוג קרטילוס טוען ששמות לא מבטאים את האמת, כיוון שהם מבטאים רק את הזרימה והאמת היא סטטית, אמת סטטית של הנפש. כמובן, שסוקראטס רצה לשלול את השקפתו של הרקליטוס, שטען שהכל נמצא בזרימה. הוא ראה את השפה כמבטאת את הקיום הזורם. סוקראטס רצה בסטטיות פרמנידסית, שנפש סטטית היא ערובה לה.
שלילת השפה בדיאלוג זה, קרטילוס, היא תולדה של שאיפה לקיום נצחי סטטי. ברור שבקיום סטטי אין צורך בשפה, אבל בקיום סטטי גם חיים לא יתכנו. כל ההשקפה של פילוסוף זה, ושל אפלטון, היתה מבוססת על סתירה קיומית. על סתירה, שפילוסוף זה התכחש לאמצעי, השפה, שבה השתמש, כדי לשלול אותה.
המשאלות האנושיות משליכות את האדם למצב אבסורדי. המשאלה לקיום רציף, שוללת את הקיום. הרי ברצף לא יתכן קיום. המרד של סוקראטס בכלי השפה, שולל את כל טעוניו שהם לשוניים. לנפש סטטית או נצחית, אין אמת, הרי סוקראטס טען שהשפה רק מבטאת את הזרימה, שלל אותה מהנפש, מאין אם כך באיזה אמצעים הוא העניק לה תאר 'אמת'? נפש סטטית, אילמת, לא דינמית, מבטלת 'אמת קיומית', מבטלת 'אמת של דחף הקיום' המבוסס על הבדלה מה טוב לקיום מה רע לקיום.
השלילה האבסורדית מהשפה יכולת לבטא אמת, על-ידי סוקראטס, מבוססת כבר על ההנחה של פילוסופים אלו, סוקראטס ואפלטון, שהשפה היא נתון, כמו ראיה, כמו הליכה, על כן היא חלק מהזרימה ההרקלידית. הרי הם גם שללו את הזרימה ההרקלידית. שני פילוסופים אלו האמינו בעולם פרמנדיסי סטטי.
כאן בדיאלוג זה, קרטילוס, סוקראטס שולל מהשפה, שהנה חלק מהזרימה, רק לבטא אמת, בטענה שהנפש הסטטית היא גנזך האמת.
היום אין עוררים על כך, שהעולם אינו סטטי, אינו נצחי, לכן נדון כאן בטענתו האבסורדית של סוקראטס שהשפה לא יכולה לבטא אמת, בהיותה חלק מהזרימה ההרקלידית.
למען לדון ביכולות השפה, עלינו קודם לדון ב'נפש' שסוקראטס מעניק לה סטטיות, וישות סטטית זו מגלמת את האמת. נשאלת השאלה איך ישות סטטית הנה גנזך האמת, או התגלמות האמת? היאך, הישות הסטטית הזו מעידה על היותה אמת, באיזו אמצעים, הרי סוקראטס שלל ממנה שפה. סוקראטס בצורה אבסורדית מיחס לישות סטטית יכולת להעיד על עצמה. במציאות סוקראטס השולל מהשפה לבטא אמת, באותה שפה עצמה הוא מיחס לנפש הסטטית יכולת להעיד על עצמה כאמת.
סוקראטס נעשה הדובר של הנפש הסטטית, וכדובר שלה, הוא משתמש באותה שפה ששלל ממנה יכולת לבטא אמת. האם קיים אבסורד גדול יותר, ליחס לשפה שקודם נשלל ממנה יכולת לבטא 'אמת', להפוך אותה כדוברת הנפש האילמת. סוקראטס לא הרגיש בהסתבכות שלו באבסורדים.
לא רק סוקראטס לא הרגיש באבסורדיות הלך מחשבתו, גם אלו שאמצו את הבשורה שלו על נפש נצחית סטטית לא הרגישו בכך, כיוון שהם בדומה לסוקראטס אבו בנפש נצחית.
במציאות, לא בעולם של משאלות, נפש היא דחף הקיום, המשותף לכל הברויים, דחף הקיום הדוחף את הברויים להמלט מסכנות, לתור אחרי אוכל לתחזוק הקיום. עובדה שכל הברויים במצוות דחף הקיום נמצאים בבריחה מסכנות, תרים אחרי מזון, למען לתחזק את קיומם. אם ככה, דחף הקיום, שהנו הנפש הדינמית, המניעה את הברויים להשמע לדחפים שלה, להבדיל מה טוב לקיום, מה רע לקיום, היא הנה ה'אמת הקיומית'.
האדם נבדל מיתר הברויים, בכך שהאבולוציה העניקה לו בצורה אנומלית, יכולת לנכר את ההבדלה של דחף הקיום, מה טוב לקיום מה רע לקיום, במילים. 'דחף הקיום', שהוא ה'נפש הדינמית', נבדל מהנפש הסטטית של סוקראטס בכך, שהוא דינמי. השפה היא בשרות 'דחף הקיום', דחף הקיום שהוא ה'נפש הדינמית'- ה'אמת הקיומית'.
'דעת' שחוה ואדם נכסו מ'עץ הדעת', דעת המבדילה, רק מבטאת את ה'אמת הקיומית' של דחף הקיום, במילים, את 'קדושת החיים', חיים, המתת הקצובה.
השפה היא בשרות קדושת החיים, חיים קצובים, שהנם ה'אמת הקיומית'.
הנפש הסטטית אינה מצווה שמירת הקיום, היא רצף, רצף דוחה ניכור, ניכור השובר רצף, למען לאפשר קיום קצוב. רצף דוחה גם 'אמת', מלה בגבולות, שפה, שסוקראטס שלל ממנה יכולת לבטא 'אמת'. כמובן שסוקראטס ברוב התלהבותו ממשאלתו על נפש נצחית, לא הרגיש בסתירה שטען שנפש נצחית זו היא האמת.
בתנ"ך אין נפש נצחית, נוסח סוקראטס, בתנ"ך נפש שווה ל'רוח חיים' שאפשר לתרגם ל'דחף החיים'. העובדה שלפי מחשבת התנ"ך הנפש לא נצחית, הרי היא לא שורדת את הגוף הכלה. בתנ"ך אין לנו עולם חלופי, נוסח סוקראטס ששם הנפש הנצחית שורדת, שורדת אחרי גלגולים. בתנ"ך לפנינו רק עולם נגלה, עולם נגלה שאלהים ברא אותו כמושלם.
התנ"ך שאימץ את 'דעת', את פילוסופית השפה כבסיס מחשבתו, 'דעת' האמצעי שחוה ואדם נכסו לעצמם מעץ הדעת, מבטאת את הערכים, ערכים יצירי 'דעת'.
אי יכולתו של האדם להשלים עם היפסקות, כיליון, מוות, מעוור אותו, מלהתמודד עם הנתונים הקיומיים. הרי בלי היפסקות, בלי מוות, לא היינו מודעים לקיומינו.
אנחנו מודעים לקיומינו רק אחרי שאנו לוכדים את עצמינו בשם, נעשים מודעים להיותינו מנוכרים מהזולת, מהסביבה. ברצף 'מודעות' לא תיתכן, הרי 'מודעות' היא פרי הניכור.
העברית תוצר דעת, היא הגיונית, האדם 'מכיר' את הזולת, שממנו הוא ניכר את עצמו. השם 'הכרה', פרי ניכור, זהה עם 'מודעות'.
סוקראטס בדיוניו לא היה מודע לאבסורדים, לחוסר הגיון, הרי האבסורדים שלו הקיפו הכל, את כל קיומו. הרי סוקראטס לא רק שלל את יכולת הבעת אמת מהשפה, הוא שלל בדיאלוג פיידו את האלים של עירו שהרשו את גזר דין המוות שלו, טען שהוא עם מותו הולך לקיום ששם שולטים אלים צודקים יותר.
האבסורדים של סוקראטס הם האבסורדים הארכיטיפיים של האדם כאדם, שלא משלים עם המוות, רוצה רצף, מבלי להבין שהוא מודע לקיומו בגלל המוות.
אי ההשלמה עם הפסקות מוביל גם לזלזול בשפה, שפה שהנה חסרת אונים מול שרירותיות הקיום. בלי ספק שהדברת לא הועילה לסוקראטס למנע ממנו את גזר דין המוות, בצדק הוא העניש אותה, שלל ממנה לבטא אמת.
סוקראטס רצה בשינוי סדרי עולם, רצה בעולם חלופי, משאלה אנושית ארכיטיפית, גם הנצרות הראשיתית שמרדה בבשורת התנ"ך, על עולם מושלם, רצתה אותו דבר. האם משאלות אלו, הסותרות את חוקי הקיום, יכולות להתגשם?

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: