אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 466 – 'השגחה' = לגיטימיות לעולם האדם
יהודים הגדירו תרומת היהדות לעולם את ה'מונותאיזם'. הגדרה זו שגויה, כיוון שגם את 'המניע הבלתי מונע' של אריסטו אפשר להגדיר כמונותאיזם. דווקא ההבדל בין שתי האלוהויות מצביע על התרומה האמיתית של מחשבת התנ"ך.
אלוהי התנ"ך הוא בקשר הדוק עם פילוסופית השפה, ההבדלה בין טוב לרע, תרומת 'דעת'. אם ההבדלה, הניכור הוא ביטוי חיצוני של 'דחף הקיום', דחף תרומת הקיום, מה טוב לקיום מה רע לקיום, אזי ה'אלוהות', ה'קיום', מפקחת, ערבה לקיום זה.
האלוהות המפקחת, הערבה לקיום, היא 'השגחה', על הקיום. אנחנו רואים שכבר בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', חלק קין והבל, האלוהות מופיעה כהשגחה על הקיום, מענישה את קין על הריגת אחיו הבל.
האלוהות מופיעה בתפקיד 'השגחה' על הקיום, במשל 'השיח בין אברהם לאלוהות' על גורל סדום. אנו יכולים לעמוד על מהות 'השגחה', כמאפיינת את אלוהי התנ"ך, אם נשווה את התנהגותה של האלוהות לגבי שמירה על צדק, שמירה על 'דחף הקיום', מה טוב לקיום מה רע לקיום, אם נשווה את שיח אברהם עם האלוהות על גורל סדום, עם קינת האלה נינגל, אלה של העיר אור, על גורל עירה. האלה מתחננת לפני האלים שלא יחריבו את עירה, תשובת האלים שאת הגזרה שנתנה להרוס את העיר, אי אפשר לשנות. לא מסופר בקשר לאור, אם תושביה חטאו או לאו, כמו במקרה של השיח אברהם עם האלוהות על גורל סדום, שהאלוהות מוכנה לשנות את כוונתה מלהרוס את סדום אם ימצאו בה קומץ צדיקים.
ובכן, ביחס זה של אלי שומר, בהשוואה ליחסה של אלוהות התנ"ך, אנו רואים מה משמעות המושג 'השגחה'. אלוהות מחשבת התנ"ך, היא אלוהות מפקחת על חוקי הקיום, חוקי 'דחף הקיום', המבדילים מה טוב לקיום, מה רע לקיום. הקיום המקודש, הוא ראשית הצדק הקיומי.
אנחנו יכולים לראות את ההבדל בין אלוהי התנ"ך כ'השגחה', גם ממיתוס הבריאה המזופוטמי, 'אנומה אליש', מיתוס מרדוך בורא העולם. אל זה מרדוך, בהבדל מאלוהי התנ"ך, בורא את העולם בכוחנות, לא בהגדים, כמו אלוהי התנ"ך. ואם אלוהי התנ"ך מיעד את העולם הנברא למען האדם, מרדוך שברא את העולם בבתרו את תיאמת, מיעד לאדם את התפקיד לשרת את האלים.
לפנינו דוגמה שלישית, אם אלוהי התנ"ך, כ'השגחה' מתדיין עם אברהם, אם ראויה סדום להשמר, בזכות אפילו אם יש בה רק קומץ מקיימי חוקי הקיום, המוירה היוונית היא ישות עיוורת, גוזרת גזרות על בני אדם, גזרות שרירותיות לגמרי.
ובכן, לפי הדוגמאות האלו, אנו יכולים להעריך את תרומת מחשבת התנ"ך, שהעניקה לעולם אלוהות כ'השגחה', על הצדק הקיומי.
לדאבונינו, צאצאי העברים שכבר פילוסופית השפה במשלים שעסקו בה, לא היו נהירים להם, לא נתנו הגדרה ראויה לאלוהי התנ"ך. דווקא מי שנתן מקום כבוד ל'השגחה' התנ"כית, היה קלווין, הרפורמטור, שהנסיג את הנצרות בחזרה לעקרונות התנ"ך.
אי אפשר להגיד על קלווין שהוא הבין יותר את הפילוסופיה הלשונית בסיס מחשבת התנ"ך, יותר מאשר צאצאי העברים. אבל בהגדרתו בכתביו:INSTITUTES OF THE CHRISTIANS RELIGION הוא נתן מקום ראשוני ל'השגחה', ולישוע הוא השאיר רק תפקיד של מתווך.
לא בכדי הפוריטנים בניו-אינגלנד ראו את עצמם כעברים. הגדרה זו של קלווין את האלוהות כהשגחה, החזיר לעולם הרפורמי שהוא יצר, את כל הערכים של התנ"ך. אמנם, כפי שהדגשנו, קלווין לא הבין, ולא התיחס לפילוסופית השפה, תשתית מחשבת התנ"ך, אבל מושג זה 'השגחה' כוללת את כל ערכי התנ"ך.
הדבר העיקרי שמושג 'השגחה' כולל, הנם החוקים, ההשגחה מפקחת שבני אדם יקימו את חוקי הקיום. נוכל להעריך תרומה זו, אם נשוה את תרומתו זו של קלווין עם תרומת שאול הטרסי, אשר שלל את ההלכה, אשר החטיא את העולם, על סמך הטענה שהאכילה מפרי 'עץ הדעת', על-ידי חוה ואדם, החטיאה את הקיום.
העולם הפרוטסטנטי לא עמד על המהפכה הזו שקלווין חולל, בעיקר לא עמד על ההבדל בין תרומת לותר לעומת תרומת קלווין. אם לותר המליך את השטן על העולם, קלווין המשיל לעומתו את ה'השגחה'.
המהפכה שקלווין חולל בנצרות בהנסגתה בחזרה לעקרונות התנ"ך, היא חשובה. מהפכה זו חשובה, למען נבין שמה שמכונה היום 'העולם המערבי' אשר כולל את ארה"ב, אנגליה והולנד, כולן הושפעו מתורת קלווין.
עקרונות המהווים קוד תרבותי, נוסח העקרונות של קלווין, גם כאשר החסידים לא מבינים אותם, יש להם יכולת אינטואיטיבית לעצב תרבויות שלשם חודרים.
אבל עלינו להבהיר עוד תופעה, תיאולוגיות, העוסקות בנעלמים בוראי עולמות, הן, הן תמיד מעצבות תרבויות. אנחנו יכולים לראות שהתנהגות אנושית בתרבויות שונות מושפעת מהקוד התיאולוגי, או הקוד המספר על הנעלם ויחסו לקיום, לאדם.
כאן עסקנו בתרומתו של קלווין בעיצוב העולם המערבי, על-ידי המהפכה המחשבתית שלו, כאשר העניק ל'השגחה' את מקום הבכורה.
לדאבונינו, הוגים יהודיים, בהבדל מקלווין, לא הבינו את התרומה העצומה שמחשבת התנ"ך העניקה לעולם ורבים מהם תמיד סגדו לפילוסופיות קוטביות, וניסו תמיד למצא דמיון בין ירושת אבותיהם לבין הפילוסופיות ההגמוניות של תקופתם. כך פילון האלכסנדרוני ניסה לראות דמיון בין ירושת אבותיו, לבין הפילוסופיה של אפלטון. כך, אפילו הרמב"ם ניסה אף הוא לחפש את המשותף בין ירושת אבותיו לבין פילוסופית אריסטו, בלא הבינו על ההבדל המהותי בין התפישה של אריסטו, שהאל שלו, 'המניע הראשון', הוא ישות מכנית המניעה רק עולם נצחי, ולא ישות בוראת עולם כמו אלוהי התנ"ך. ועוד יותר, יהודים בעולם האירופי, ששם המחשבה הלותרנית שלטה, ניסו תמיד למצא את המשותף, בין ירושתם לבין מחשבה קוטבית לגמרי לה.
גם מבחינה זו, קלווין ניתק את מחשבתו לגמרי מהירושה האריסטוטלית, שהיתה בסיס הקאתוליות.
עלינו להזכיר את בובר, שהבין חלק ממחשבת התנ"ך, שהגדירה כ'שיח', ואת רוזנצויג, שטען שבעוד שיהדות היא פתוחה, הגרמניות היא סגורה. אבל בשורה ממשית אנו לא מוצאים אצל הוגים יהודיים, שלא הבינו שהפילוסופיה היחידה היא הפילוסופיה התנ"כית המבוססת על 'ניכור', פרי 'דעת', ניכור בסיס ה'מודעות', מודעות קרן לעולם, מודעות המאפשרת להכיר את העולם מחוצה לנו.
פילוסופיה זו, פרי המודעות שהנה קרן המוביל אותנו להכיר בעולם, מנוגדת לגמרי להשקפה שהאמת היא אימננטית, שהאמת, כפי שהגדיר את זה סוקראטס בדיאלוג קרטילוס היא פרי הנפש הסטטית. או שהאמת לפי קאנט, שונה מהאמת התנ"כית החיצונית, היא פנימית.
האמת האנושית, המחשבה האנושית, היא תוצר הניכור של תחושות הגוף בסימול חיצוני. 'דחף הקיום' משותף לכל הברויים, רק לאדם היכולת לנכר תחושות פנימיות אלו בסימול, ניכור המאפשר את המודעות, מודעות העולם החיצון.
אלו המחזירים אותנו לפנים, לאימננטיות הידע, מנסיגים אותנו למצב של ברויים אחרים החסרים מודעות חיצונית.
הסיבה שהוגים מנסיגים את האדם בחזרה לפנימיותם היא, שהם חסרים את הלגיטימיות של העולם החיצון, בניגוד למחשבת התנ"ך שקשרה את העולם החיצון עם אלוהות הערבה לעולם.
תרומת מחשבת התנ"ך לעולם היא הענקת לגיטימיות לעולם, לגיטימיות של אלוהות כהשגחה, הערבה לעולם.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 466 – 'השגחה' = לגיטימיות לעולם האדם
יהודים הגדירו תרומת היהדות לעולם את ה'מונותאיזם'. הגדרה זו שגויה, כיוון שגם את 'המניע הבלתי מונע' של אריסטו אפשר להגדיר כמונותאיזם. דווקא ההבדל בין שתי האלוהויות מצביע על התרומה האמיתית של מחשבת התנ"ך.
אלוהי התנ"ך הוא בקשר הדוק עם פילוסופית השפה, ההבדלה בין טוב לרע, תרומת 'דעת'. אם ההבדלה, הניכור הוא ביטוי חיצוני של 'דחף הקיום', דחף תרומת הקיום, מה טוב לקיום מה רע לקיום, אזי ה'אלוהות', ה'קיום', מפקחת, ערבה לקיום זה.
האלוהות המפקחת, הערבה לקיום, היא 'השגחה', על הקיום. אנחנו רואים שכבר בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', חלק קין והבל, האלוהות מופיעה כהשגחה על הקיום, מענישה את קין על הריגת אחיו הבל.
האלוהות מופיעה בתפקיד 'השגחה' על הקיום, במשל 'השיח בין אברהם לאלוהות' על גורל סדום. אנו יכולים לעמוד על מהות 'השגחה', כמאפיינת את אלוהי התנ"ך, אם נשווה את התנהגותה של האלוהות לגבי שמירה על צדק, שמירה על 'דחף הקיום', מה טוב לקיום מה רע לקיום, אם נשווה את שיח אברהם עם האלוהות על גורל סדום, עם קינת האלה נינגל, אלה של העיר אור, על גורל עירה. האלה מתחננת לפני האלים שלא יחריבו את עירה, תשובת האלים שאת הגזרה שנתנה להרוס את העיר, אי אפשר לשנות. לא מסופר בקשר לאור, אם תושביה חטאו או לאו, כמו במקרה של השיח אברהם עם האלוהות על גורל סדום, שהאלוהות מוכנה לשנות את כוונתה מלהרוס את סדום אם ימצאו בה קומץ צדיקים.
ובכן, ביחס זה של אלי שומר, בהשוואה ליחסה של אלוהות התנ"ך, אנו רואים מה משמעות המושג 'השגחה'. אלוהות מחשבת התנ"ך, היא אלוהות מפקחת על חוקי הקיום, חוקי 'דחף הקיום', המבדילים מה טוב לקיום, מה רע לקיום. הקיום המקודש, הוא ראשית הצדק הקיומי.
אנחנו יכולים לראות את ההבדל בין אלוהי התנ"ך כ'השגחה', גם ממיתוס הבריאה המזופוטמי, 'אנומה אליש', מיתוס מרדוך בורא העולם. אל זה מרדוך, בהבדל מאלוהי התנ"ך, בורא את העולם בכוחנות, לא בהגדים, כמו אלוהי התנ"ך. ואם אלוהי התנ"ך מיעד את העולם הנברא למען האדם, מרדוך שברא את העולם בבתרו את תיאמת, מיעד לאדם את התפקיד לשרת את האלים.
לפנינו דוגמה שלישית, אם אלוהי התנ"ך, כ'השגחה' מתדיין עם אברהם, אם ראויה סדום להשמר, בזכות אפילו אם יש בה רק קומץ מקיימי חוקי הקיום, המוירה היוונית היא ישות עיוורת, גוזרת גזרות על בני אדם, גזרות שרירותיות לגמרי.
ובכן, לפי הדוגמאות האלו, אנו יכולים להעריך את תרומת מחשבת התנ"ך, שהעניקה לעולם אלוהות כ'השגחה', על הצדק הקיומי.
לדאבונינו, צאצאי העברים שכבר פילוסופית השפה במשלים שעסקו בה, לא היו נהירים להם, לא נתנו הגדרה ראויה לאלוהי התנ"ך. דווקא מי שנתן מקום כבוד ל'השגחה' התנ"כית, היה קלווין, הרפורמטור, שהנסיג את הנצרות בחזרה לעקרונות התנ"ך.
אי אפשר להגיד על קלווין שהוא הבין יותר את הפילוסופיה הלשונית בסיס מחשבת התנ"ך, יותר מאשר צאצאי העברים. אבל בהגדרתו בכתביו:INSTITUTES OF THE CHRISTIANS RELIGION הוא נתן מקום ראשוני ל'השגחה', ולישוע הוא השאיר רק תפקיד של מתווך.
לא בכדי הפוריטנים בניו-אינגלנד ראו את עצמם כעברים. הגדרה זו של קלווין את האלוהות כהשגחה, החזיר לעולם הרפורמי שהוא יצר, את כל הערכים של התנ"ך. אמנם, כפי שהדגשנו, קלווין לא הבין, ולא התיחס לפילוסופית השפה, תשתית מחשבת התנ"ך, אבל מושג זה 'השגחה' כוללת את כל ערכי התנ"ך.
הדבר העיקרי שמושג 'השגחה' כולל, הנם החוקים, ההשגחה מפקחת שבני אדם יקימו את חוקי הקיום. נוכל להעריך תרומה זו, אם נשוה את תרומתו זו של קלווין עם תרומת שאול הטרסי, אשר שלל את ההלכה, אשר החטיא את העולם, על סמך הטענה שהאכילה מפרי 'עץ הדעת', על-ידי חוה ואדם, החטיאה את הקיום.
העולם הפרוטסטנטי לא עמד על המהפכה הזו שקלווין חולל, בעיקר לא עמד על ההבדל בין תרומת לותר לעומת תרומת קלווין. אם לותר המליך את השטן על העולם, קלווין המשיל לעומתו את ה'השגחה'.
המהפכה שקלווין חולל בנצרות בהנסגתה בחזרה לעקרונות התנ"ך, היא חשובה. מהפכה זו חשובה, למען נבין שמה שמכונה היום 'העולם המערבי' אשר כולל את ארה"ב, אנגליה והולנד, כולן הושפעו מתורת קלווין.
עקרונות המהווים קוד תרבותי, נוסח העקרונות של קלווין, גם כאשר החסידים לא מבינים אותם, יש להם יכולת אינטואיטיבית לעצב תרבויות שלשם חודרים.
אבל עלינו להבהיר עוד תופעה, תיאולוגיות, העוסקות בנעלמים בוראי עולמות, הן, הן תמיד מעצבות תרבויות. אנחנו יכולים לראות שהתנהגות אנושית בתרבויות שונות מושפעת מהקוד התיאולוגי, או הקוד המספר על הנעלם ויחסו לקיום, לאדם.
כאן עסקנו בתרומתו של קלווין בעיצוב העולם המערבי, על-ידי המהפכה המחשבתית שלו, כאשר העניק ל'השגחה' את מקום הבכורה.
לדאבונינו, הוגים יהודיים, בהבדל מקלווין, לא הבינו את התרומה העצומה שמחשבת התנ"ך העניקה לעולם ורבים מהם תמיד סגדו לפילוסופיות קוטביות, וניסו תמיד למצא דמיון בין ירושת אבותיהם לבין הפילוסופיות ההגמוניות של תקופתם. כך פילון האלכסנדרוני ניסה לראות דמיון בין ירושת אבותיו, לבין הפילוסופיה של אפלטון. כך, אפילו הרמב"ם ניסה אף הוא לחפש את המשותף בין ירושת אבותיו לבין פילוסופית אריסטו, בלא הבינו על ההבדל המהותי בין התפישה של אריסטו, שהאל שלו, 'המניע הראשון', הוא ישות מכנית המניעה רק עולם נצחי, ולא ישות בוראת עולם כמו אלוהי התנ"ך. ועוד יותר, יהודים בעולם האירופי, ששם המחשבה הלותרנית שלטה, ניסו תמיד למצא את המשותף, בין ירושתם לבין מחשבה קוטבית לגמרי לה.
גם מבחינה זו, קלווין ניתק את מחשבתו לגמרי מהירושה האריסטוטלית, שהיתה בסיס הקאתוליות.
עלינו להזכיר את בובר, שהבין חלק ממחשבת התנ"ך, שהגדירה כ'שיח', ואת רוזנצויג, שטען שבעוד שיהדות היא פתוחה, הגרמניות היא סגורה. אבל בשורה ממשית אנו לא מוצאים אצל הוגים יהודיים, שלא הבינו שהפילוסופיה היחידה היא הפילוסופיה התנ"כית המבוססת על 'ניכור', פרי 'דעת', ניכור בסיס ה'מודעות', מודעות קרן לעולם, מודעות המאפשרת להכיר את העולם מחוצה לנו.
פילוסופיה זו, פרי המודעות שהנה קרן המוביל אותנו להכיר בעולם, מנוגדת לגמרי להשקפה שהאמת היא אימננטית, שהאמת, כפי שהגדיר את זה סוקראטס בדיאלוג קרטילוס היא פרי הנפש הסטטית. או שהאמת לפי קאנט, שונה מהאמת התנ"כית החיצונית, היא פנימית.
האמת האנושית, המחשבה האנושית, היא תוצר הניכור של תחושות הגוף בסימול חיצוני. 'דחף הקיום' משותף לכל הברויים, רק לאדם היכולת לנכר תחושות פנימיות אלו בסימול, ניכור המאפשר את המודעות, מודעות העולם החיצון.
אלו המחזירים אותנו לפנים, לאימננטיות הידע, מנסיגים אותנו למצב של ברויים אחרים החסרים מודעות חיצונית.
הסיבה שהוגים מנסיגים את האדם בחזרה לפנימיותם היא, שהם חסרים את הלגיטימיות של העולם החיצון, בניגוד למחשבת התנ"ך שקשרה את העולם החיצון עם אלוהות הערבה לעולם.
תרומת מחשבת התנ"ך לעולם היא הענקת לגיטימיות לעולם, לגיטימיות של אלוהות כהשגחה, הערבה לעולם.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 466 – 'השגחה' = לגיטימיות לעולם האדם
יהודים הגדירו תרומת היהדות לעולם את ה'מונותאיזם'. הגדרה זו שגויה, כיוון שגם את 'המניע הבלתי מונע' של אריסטו אפשר להגדיר כמונותאיזם. דווקא ההבדל בין שתי האלוהויות מצביע על התרומה האמיתית של מחשבת התנ"ך.
אלוהי התנ"ך הוא בקשר הדוק עם פילוסופית השפה, ההבדלה בין טוב לרע, תרומת 'דעת'. אם ההבדלה, הניכור הוא ביטוי חיצוני של 'דחף הקיום', דחף תרומת הקיום, מה טוב לקיום מה רע לקיום, אזי ה'אלוהות', ה'קיום', מפקחת, ערבה לקיום זה.
האלוהות המפקחת, הערבה לקיום, היא 'השגחה', על הקיום. אנחנו רואים שכבר בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', חלק קין והבל, האלוהות מופיעה כהשגחה על הקיום, מענישה את קין על הריגת אחיו הבל.
האלוהות מופיעה בתפקיד 'השגחה' על הקיום, במשל 'השיח בין אברהם לאלוהות' על גורל סדום. אנו יכולים לעמוד על מהות 'השגחה', כמאפיינת את אלוהי התנ"ך, אם נשווה את התנהגותה של האלוהות לגבי שמירה על צדק, שמירה על 'דחף הקיום', מה טוב לקיום מה רע לקיום, אם נשווה את שיח אברהם עם האלוהות על גורל סדום, עם קינת האלה נינגל, אלה של העיר אור, על גורל עירה. האלה מתחננת לפני האלים שלא יחריבו את עירה, תשובת האלים שאת הגזרה שנתנה להרוס את העיר, אי אפשר לשנות. לא מסופר בקשר לאור, אם תושביה חטאו או לאו, כמו במקרה של השיח אברהם עם האלוהות על גורל סדום, שהאלוהות מוכנה לשנות את כוונתה מלהרוס את סדום אם ימצאו בה קומץ צדיקים.
ובכן, ביחס זה של אלי שומר, בהשוואה ליחסה של אלוהות התנ"ך, אנו רואים מה משמעות המושג 'השגחה'. אלוהות מחשבת התנ"ך, היא אלוהות מפקחת על חוקי הקיום, חוקי 'דחף הקיום', המבדילים מה טוב לקיום, מה רע לקיום. הקיום המקודש, הוא ראשית הצדק הקיומי.
אנחנו יכולים לראות את ההבדל בין אלוהי התנ"ך כ'השגחה', גם ממיתוס הבריאה המזופוטמי, 'אנומה אליש', מיתוס מרדוך בורא העולם. אל זה מרדוך, בהבדל מאלוהי התנ"ך, בורא את העולם בכוחנות, לא בהגדים, כמו אלוהי התנ"ך. ואם אלוהי התנ"ך מיעד את העולם הנברא למען האדם, מרדוך שברא את העולם בבתרו את תיאמת, מיעד לאדם את התפקיד לשרת את האלים.
לפנינו דוגמה שלישית, אם אלוהי התנ"ך, כ'השגחה' מתדיין עם אברהם, אם ראויה סדום להשמר, בזכות אפילו אם יש בה רק קומץ מקיימי חוקי הקיום, המוירה היוונית היא ישות עיוורת, גוזרת גזרות על בני אדם, גזרות שרירותיות לגמרי.
ובכן, לפי הדוגמאות האלו, אנו יכולים להעריך את תרומת מחשבת התנ"ך, שהעניקה לעולם אלוהות כ'השגחה', על הצדק הקיומי.
לדאבונינו, צאצאי העברים שכבר פילוסופית השפה במשלים שעסקו בה, לא היו נהירים להם, לא נתנו הגדרה ראויה לאלוהי התנ"ך. דווקא מי שנתן מקום כבוד ל'השגחה' התנ"כית, היה קלווין, הרפורמטור, שהנסיג את הנצרות בחזרה לעקרונות התנ"ך.
אי אפשר להגיד על קלווין שהוא הבין יותר את הפילוסופיה הלשונית בסיס מחשבת התנ"ך, יותר מאשר צאצאי העברים. אבל בהגדרתו בכתביו:INSTITUTES OF THE CHRISTIANS RELIGION הוא נתן מקום ראשוני ל'השגחה', ולישוע הוא השאיר רק תפקיד של מתווך.
לא בכדי הפוריטנים בניו-אינגלנד ראו את עצמם כעברים. הגדרה זו של קלווין את האלוהות כהשגחה, החזיר לעולם הרפורמי שהוא יצר, את כל הערכים של התנ"ך. אמנם, כפי שהדגשנו, קלווין לא הבין, ולא התיחס לפילוסופית השפה, תשתית מחשבת התנ"ך, אבל מושג זה 'השגחה' כוללת את כל ערכי התנ"ך.
הדבר העיקרי שמושג 'השגחה' כולל, הנם החוקים, ההשגחה מפקחת שבני אדם יקימו את חוקי הקיום. נוכל להעריך תרומה זו, אם נשוה את תרומתו זו של קלווין עם תרומת שאול הטרסי, אשר שלל את ההלכה, אשר החטיא את העולם, על סמך הטענה שהאכילה מפרי 'עץ הדעת', על-ידי חוה ואדם, החטיאה את הקיום.
העולם הפרוטסטנטי לא עמד על המהפכה הזו שקלווין חולל, בעיקר לא עמד על ההבדל בין תרומת לותר לעומת תרומת קלווין. אם לותר המליך את השטן על העולם, קלווין המשיל לעומתו את ה'השגחה'.
המהפכה שקלווין חולל בנצרות בהנסגתה בחזרה לעקרונות התנ"ך, היא חשובה. מהפכה זו חשובה, למען נבין שמה שמכונה היום 'העולם המערבי' אשר כולל את ארה"ב, אנגליה והולנד, כולן הושפעו מתורת קלווין.
עקרונות המהווים קוד תרבותי, נוסח העקרונות של קלווין, גם כאשר החסידים לא מבינים אותם, יש להם יכולת אינטואיטיבית לעצב תרבויות שלשם חודרים.
אבל עלינו להבהיר עוד תופעה, תיאולוגיות, העוסקות בנעלמים בוראי עולמות, הן, הן תמיד מעצבות תרבויות. אנחנו יכולים לראות שהתנהגות אנושית בתרבויות שונות מושפעת מהקוד התיאולוגי, או הקוד המספר על הנעלם ויחסו לקיום, לאדם.
כאן עסקנו בתרומתו של קלווין בעיצוב העולם המערבי, על-ידי המהפכה המחשבתית שלו, כאשר העניק ל'השגחה' את מקום הבכורה.
לדאבונינו, הוגים יהודיים, בהבדל מקלווין, לא הבינו את התרומה העצומה שמחשבת התנ"ך העניקה לעולם ורבים מהם תמיד סגדו לפילוסופיות קוטביות, וניסו תמיד למצא דמיון בין ירושת אבותיהם לבין הפילוסופיות ההגמוניות של תקופתם. כך פילון האלכסנדרוני ניסה לראות דמיון בין ירושת אבותיו, לבין הפילוסופיה של אפלטון. כך, אפילו הרמב"ם ניסה אף הוא לחפש את המשותף בין ירושת אבותיו לבין פילוסופית אריסטו, בלא הבינו על ההבדל המהותי בין התפישה של אריסטו, שהאל שלו, 'המניע הראשון', הוא ישות מכנית המניעה רק עולם נצחי, ולא ישות בוראת עולם כמו אלוהי התנ"ך. ועוד יותר, יהודים בעולם האירופי, ששם המחשבה הלותרנית שלטה, ניסו תמיד למצא את המשותף, בין ירושתם לבין מחשבה קוטבית לגמרי לה.
גם מבחינה זו, קלווין ניתק את מחשבתו לגמרי מהירושה האריסטוטלית, שהיתה בסיס הקאתוליות.
עלינו להזכיר את בובר, שהבין חלק ממחשבת התנ"ך, שהגדירה כ'שיח', ואת רוזנצויג, שטען שבעוד שיהדות היא פתוחה, הגרמניות היא סגורה. אבל בשורה ממשית אנו לא מוצאים אצל הוגים יהודיים, שלא הבינו שהפילוסופיה היחידה היא הפילוסופיה התנ"כית המבוססת על 'ניכור', פרי 'דעת', ניכור בסיס ה'מודעות', מודעות קרן לעולם, מודעות המאפשרת להכיר את העולם מחוצה לנו.
פילוסופיה זו, פרי המודעות שהנה קרן המוביל אותנו להכיר בעולם, מנוגדת לגמרי להשקפה שהאמת היא אימננטית, שהאמת, כפי שהגדיר את זה סוקראטס בדיאלוג קרטילוס היא פרי הנפש הסטטית. או שהאמת לפי קאנט, שונה מהאמת התנ"כית החיצונית, היא פנימית.
האמת האנושית, המחשבה האנושית, היא תוצר הניכור של תחושות הגוף בסימול חיצוני. 'דחף הקיום' משותף לכל הברויים, רק לאדם היכולת לנכר תחושות פנימיות אלו בסימול, ניכור המאפשר את המודעות, מודעות העולם החיצון.
אלו המחזירים אותנו לפנים, לאימננטיות הידע, מנסיגים אותנו למצב של ברויים אחרים החסרים מודעות חיצונית.
הסיבה שהוגים מנסיגים את האדם בחזרה לפנימיותם היא, שהם חסרים את הלגיטימיות של העולם החיצון, בניגוד למחשבת התנ"ך שקשרה את העולם החיצון עם אלוהות הערבה לעולם.
תרומת מחשבת התנ"ך לעולם היא הענקת לגיטימיות לעולם, לגיטימיות של אלוהות כהשגחה, הערבה לעולם.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 466 – 'השגחה' = לגיטימיות לעולם האדם
יהודים הגדירו תרומת היהדות לעולם את ה'מונותאיזם'. הגדרה זו שגויה, כיוון שגם את 'המניע הבלתי מונע' של אריסטו אפשר להגדיר כמונותאיזם. דווקא ההבדל בין שתי האלוהויות מצביע על התרומה האמיתית של מחשבת התנ"ך.
אלוהי התנ"ך הוא בקשר הדוק עם פילוסופית השפה, ההבדלה בין טוב לרע, תרומת 'דעת'. אם ההבדלה, הניכור הוא ביטוי חיצוני של 'דחף הקיום', דחף תרומת הקיום, מה טוב לקיום מה רע לקיום, אזי ה'אלוהות', ה'קיום', מפקחת, ערבה לקיום זה.
האלוהות המפקחת, הערבה לקיום, היא 'השגחה', על הקיום. אנחנו רואים שכבר בחלק השלישי של משל 'עץ הדעת', חלק קין והבל, האלוהות מופיעה כהשגחה על הקיום, מענישה את קין על הריגת אחיו הבל.
האלוהות מופיעה בתפקיד 'השגחה' על הקיום, במשל 'השיח בין אברהם לאלוהות' על גורל סדום. אנו יכולים לעמוד על מהות 'השגחה', כמאפיינת את אלוהי התנ"ך, אם נשווה את התנהגותה של האלוהות לגבי שמירה על צדק, שמירה על 'דחף הקיום', מה טוב לקיום מה רע לקיום, אם נשווה את שיח אברהם עם האלוהות על גורל סדום, עם קינת האלה נינגל, אלה של העיר אור, על גורל עירה. האלה מתחננת לפני האלים שלא יחריבו את עירה, תשובת האלים שאת הגזרה שנתנה להרוס את העיר, אי אפשר לשנות. לא מסופר בקשר לאור, אם תושביה חטאו או לאו, כמו במקרה של השיח אברהם עם האלוהות על גורל סדום, שהאלוהות מוכנה לשנות את כוונתה מלהרוס את סדום אם ימצאו בה קומץ צדיקים.
ובכן, ביחס זה של אלי שומר, בהשוואה ליחסה של אלוהות התנ"ך, אנו רואים מה משמעות המושג 'השגחה'. אלוהות מחשבת התנ"ך, היא אלוהות מפקחת על חוקי הקיום, חוקי 'דחף הקיום', המבדילים מה טוב לקיום, מה רע לקיום. הקיום המקודש, הוא ראשית הצדק הקיומי.
אנחנו יכולים לראות את ההבדל בין אלוהי התנ"ך כ'השגחה', גם ממיתוס הבריאה המזופוטמי, 'אנומה אליש', מיתוס מרדוך בורא העולם. אל זה מרדוך, בהבדל מאלוהי התנ"ך, בורא את העולם בכוחנות, לא בהגדים, כמו אלוהי התנ"ך. ואם אלוהי התנ"ך מיעד את העולם הנברא למען האדם, מרדוך שברא את העולם בבתרו את תיאמת, מיעד לאדם את התפקיד לשרת את האלים.
לפנינו דוגמה שלישית, אם אלוהי התנ"ך, כ'השגחה' מתדיין עם אברהם, אם ראויה סדום להשמר, בזכות אפילו אם יש בה רק קומץ מקיימי חוקי הקיום, המוירה היוונית היא ישות עיוורת, גוזרת גזרות על בני אדם, גזרות שרירותיות לגמרי.
ובכן, לפי הדוגמאות האלו, אנו יכולים להעריך את תרומת מחשבת התנ"ך, שהעניקה לעולם אלוהות כ'השגחה', על הצדק הקיומי.
לדאבונינו, צאצאי העברים שכבר פילוסופית השפה במשלים שעסקו בה, לא היו נהירים להם, לא נתנו הגדרה ראויה לאלוהי התנ"ך. דווקא מי שנתן מקום כבוד ל'השגחה' התנ"כית, היה קלווין, הרפורמטור, שהנסיג את הנצרות בחזרה לעקרונות התנ"ך.
אי אפשר להגיד על קלווין שהוא הבין יותר את הפילוסופיה הלשונית בסיס מחשבת התנ"ך, יותר מאשר צאצאי העברים. אבל בהגדרתו בכתביו:INSTITUTES OF THE CHRISTIANS RELIGION הוא נתן מקום ראשוני ל'השגחה', ולישוע הוא השאיר רק תפקיד של מתווך.
לא בכדי הפוריטנים בניו-אינגלנד ראו את עצמם כעברים. הגדרה זו של קלווין את האלוהות כהשגחה, החזיר לעולם הרפורמי שהוא יצר, את כל הערכים של התנ"ך. אמנם, כפי שהדגשנו, קלווין לא הבין, ולא התיחס לפילוסופית השפה, תשתית מחשבת התנ"ך, אבל מושג זה 'השגחה' כוללת את כל ערכי התנ"ך.
הדבר העיקרי שמושג 'השגחה' כולל, הנם החוקים, ההשגחה מפקחת שבני אדם יקימו את חוקי הקיום. נוכל להעריך תרומה זו, אם נשוה את תרומתו זו של קלווין עם תרומת שאול הטרסי, אשר שלל את ההלכה, אשר החטיא את העולם, על סמך הטענה שהאכילה מפרי 'עץ הדעת', על-ידי חוה ואדם, החטיאה את הקיום.
העולם הפרוטסטנטי לא עמד על המהפכה הזו שקלווין חולל, בעיקר לא עמד על ההבדל בין תרומת לותר לעומת תרומת קלווין. אם לותר המליך את השטן על העולם, קלווין המשיל לעומתו את ה'השגחה'.
המהפכה שקלווין חולל בנצרות בהנסגתה בחזרה לעקרונות התנ"ך, היא חשובה. מהפכה זו חשובה, למען נבין שמה שמכונה היום 'העולם המערבי' אשר כולל את ארה"ב, אנגליה והולנד, כולן הושפעו מתורת קלווין.
עקרונות המהווים קוד תרבותי, נוסח העקרונות של קלווין, גם כאשר החסידים לא מבינים אותם, יש להם יכולת אינטואיטיבית לעצב תרבויות שלשם חודרים.
אבל עלינו להבהיר עוד תופעה, תיאולוגיות, העוסקות בנעלמים בוראי עולמות, הן, הן תמיד מעצבות תרבויות. אנחנו יכולים לראות שהתנהגות אנושית בתרבויות שונות מושפעת מהקוד התיאולוגי, או הקוד המספר על הנעלם ויחסו לקיום, לאדם.
כאן עסקנו בתרומתו של קלווין בעיצוב העולם המערבי, על-ידי המהפכה המחשבתית שלו, כאשר העניק ל'השגחה' את מקום הבכורה.
לדאבונינו, הוגים יהודיים, בהבדל מקלווין, לא הבינו את התרומה העצומה שמחשבת התנ"ך העניקה לעולם ורבים מהם תמיד סגדו לפילוסופיות קוטביות, וניסו תמיד למצא דמיון בין ירושת אבותיהם לבין הפילוסופיות ההגמוניות של תקופתם. כך פילון האלכסנדרוני ניסה לראות דמיון בין ירושת אבותיו, לבין הפילוסופיה של אפלטון. כך, אפילו הרמב"ם ניסה אף הוא לחפש את המשותף בין ירושת אבותיו לבין פילוסופית אריסטו, בלא הבינו על ההבדל המהותי בין התפישה של אריסטו, שהאל שלו, 'המניע הראשון', הוא ישות מכנית המניעה רק עולם נצחי, ולא ישות בוראת עולם כמו אלוהי התנ"ך. ועוד יותר, יהודים בעולם האירופי, ששם המחשבה הלותרנית שלטה, ניסו תמיד למצא את המשותף, בין ירושתם לבין מחשבה קוטבית לגמרי לה.
גם מבחינה זו, קלווין ניתק את מחשבתו לגמרי מהירושה האריסטוטלית, שהיתה בסיס הקאתוליות.
עלינו להזכיר את בובר, שהבין חלק ממחשבת התנ"ך, שהגדירה כ'שיח', ואת רוזנצויג, שטען שבעוד שיהדות היא פתוחה, הגרמניות היא סגורה. אבל בשורה ממשית אנו לא מוצאים אצל הוגים יהודיים, שלא הבינו שהפילוסופיה היחידה היא הפילוסופיה התנ"כית המבוססת על 'ניכור', פרי 'דעת', ניכור בסיס ה'מודעות', מודעות קרן לעולם, מודעות המאפשרת להכיר את העולם מחוצה לנו.
פילוסופיה זו, פרי המודעות שהנה קרן המוביל אותנו להכיר בעולם, מנוגדת לגמרי להשקפה שהאמת היא אימננטית, שהאמת, כפי שהגדיר את זה סוקראטס בדיאלוג קרטילוס היא פרי הנפש הסטטית. או שהאמת לפי קאנט, שונה מהאמת התנ"כית החיצונית, היא פנימית.
האמת האנושית, המחשבה האנושית, היא תוצר הניכור של תחושות הגוף בסימול חיצוני. 'דחף הקיום' משותף לכל הברויים, רק לאדם היכולת לנכר תחושות פנימיות אלו בסימול, ניכור המאפשר את המודעות, מודעות העולם החיצון.
אלו המחזירים אותנו לפנים, לאימננטיות הידע, מנסיגים אותנו למצב של ברויים אחרים החסרים מודעות חיצונית.
הסיבה שהוגים מנסיגים את האדם בחזרה לפנימיותם היא, שהם חסרים את הלגיטימיות של העולם החיצון, בניגוד למחשבת התנ"ך שקשרה את העולם החיצון עם אלוהות הערבה לעולם.
תרומת מחשבת התנ"ך לעולם היא הענקת לגיטימיות לעולם, לגיטימיות של אלוהות כהשגחה, הערבה לעולם.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 