אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 465 – האדם נבדל מהחיה רק במודעות, תרומת השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – /עור 465 – האדם מובדל מהחיה רק במודעות, תרומת השפה
ראינו שכל הברויים מונעים על-ידי דחף הקיום, דחף המבדיל מה טוב לקיום, מה רע לקיום. ומה יתרונו של האדם על הברויים? ראינו שהאבולוציה העניקה לאדם את היכולת לנכר במילים את דחף הקיום, מה טוב לקיום מה רע לקיום. השפה בשרות דחף הקיום. אבל לשפה יכולת נוספת, היא מעניקה לאדם את ה'מודעות', מודעות על קיומו, מודעות החסרה לברויים אחרים.
איך נוצרת המודעות, ראינו שהשפה נותנת לתחושות הגוף שמות. היאך נוצרים השמות? השמות נוצרים כתוצאה של ניכור תחושה בסימול, סימול שלו גבולות, כך כל תחושה זוכה לסימול בגבולות. השפה גם מאפשרת לאדם לחוש עצמו מנוכר מהזולת. ניכור זה מהזולת, מאפשר לאדם לראות את עצמו בגבולות, מאפשר לו להתבונן על עצמו מבחוץ כיחידה. ההתבוננות העצמית הזו החיצונית, היא ה'מודעות'.
ראינו שחוה ואדם שניכסו את פרי 'עץ הדעת', שהקנתה להם את יכולת ההבדלה, הניכור, פתאום ראו את עצמם מבחוץ כעירומים. היכולת הזו, פרי יכולת ההבדלה, הניכור, של התבוננות עצמית מבחוץ, ממחישה לאדם שהוא ישות בגבולות, לא חלק מרצף. המודעות הזו ממחישה לאדם שקיומו בגבולות.
ובכן, ה'מודעות', יתרונו של האדם על ברויים אחרים מבשרת לו גם שקיומו קצוב, קיומו בגבולות.
האדם רואה את השפה, את ה'מודעות' כנתונים, אבל את היותו סופני כעונש.
אי ההשלמה עם הסופנות, מכניסה את האדם הלשוני, המודע, לכל הסתירות המחשבתיות.
האדם מחפש מפלט מסופניות. כבר גילגמש, גיבור האפוס השומרי תר אחרי סם חיים, שיבטל את הסופנות. לבסוף הוא מסתפק בשם, שם שורד את הגוף הכלה.
ראינו שאבות העברים שהשלימו עם מתת השפה, מתת בשרות חיים קצובים, ניצלו מסתירות מחשבתיות. העברים לא יצרו גיבורים, דומים לגילגמש השומרי, שרצה למען שימור שמו, לפצות את הקיום בשוחד, למען יתרצה וישמור את שמו, תמורת הקרבת נתיניו במלחמות. הם, העברים, גם בהבדל מהמצרים העתיקים, לא יצרו לעצמם עולמות חלופיים, בהם קיום נצחי, רציף.
ראינו שהיוונים, שלא הכירו את ההשלמה של מחשבת התנ"ך עם מתת השפה, דוברם, סוקראטס למען להמלט מסופנות התכחש לשפה המציבה גבולות, רצה בנפש סטטית רציפה.
יהודים בארצות הלניסטיות שהיו דו-תרבותיים, הכירו את ירושת אבותיהם וגם הכירו את התרבות היוונית, הוקסמו על-ידי האחרונה, בשאיפתה לסטטיות הנפש, בהתכחשותה לשפה המבשרת סופיות. שאול הטרסי, הדו-תרבותי, החליט להחטיא את השפה, מתת שאומצה על-ידי אבותיו, החטיא את השפה שכביכול החטיאה את הקיום, בעונש קיום סופני. רצה לשחד את האלוהות בקרבן של ישוע הנצלב, למען תתרצה ותשנה סדרי עולם.
החטאת השפה על-ידי שאול הטרסי, החטיא את העברים, שבגינם, באמצם את השפה, המוות נכנס לעולמו של האדם.
'הברית החדשה' שבאה להחליף את 'הברית הישנה', למען להשתחרר מהחטא, השפה שבחטא יסודה, שהחטיאה את העולם, מטרתה שחרור העולם מהחטא.
השפה, המתת האנומלית של האבולוציה לאדם, הנה ישות לא מוחשית. כישות לא מוחשית האדם יכול על-ידי מטמורפוזה להפוך מתת לחטא.
ברור שהתחכום התיאולוגי של שאול הטרסי ב'אגרתו אל הרומיים', לא יכול היה לשנות את המציאות. אבל שאול הטרסי הצליח להפוך את העברים, שהשלימו עם מתת הקיום, השפה, 'דעת', הצליח להפוך אותם באמצעות מטמורפוזה, מ'נבחרים', ל'נושאי חטא העולם', אשמים, שבגינם נכנס המוות לעולמו של האדם.
הפילוסופים היווניים, סוקראטס, אפלטון, אריסטו, שנאו את הרקליטוס שדיבר על עולם זורם ומשתנה, כיוון שהם שאפו לעולם סטטי, נצחי,
בהבדל מהפילוסופים היווניים, שמצאו אשם בהרקליטוס, שכפר בעולמם הסטטי. שאול הטרסי מצא את העברים אשמים, בהחטיאם את העולם.
ואם שאול הטרסי הבטיח שבזכות ישוע הנצלב, האלוהות תשנה סדרי עולם, תחזיר רצף, נצחיות, הבטחתו לא התגשמה. לותר האיכר חמש מאות שנה אחריו, השתכנע, בכשלונו של ישוע, והכתיר את יריבו, השטן, כמנצח, כשליט על העולם הנגלה, בספרו 'על אי קיום רצון חופשי'.
לותר שלא חדל מלפחד מהמוות, נבחרו, השטן, לא הושיעו. ובכן, היה על לותר למצא אשמים בגזרת המוות. הוא חזר לאשמים הקודמים, היהודים. בספרו 'היהודים ושקריהם', מצא אשם, רבי שטען שהמשיח יהיה מלך היהודים, לא מושיע נוסח הנוצרים, מושיע מהמוות. משיח יהודי כזה, ערער מחדש את תקיפות המושיע הנוצרי, ישוע. לותר הכריז שהוא היה מעדיף להיות חזירה, מלהאמין במשיח נוסח יהודי, שאינו משחרר מהמוות.
לותר שכח שהוא המליך את השטן על העולם הנגלה, שטן שאינו משחרר ממוות. אבל הוא הזדקק למשיח משחרר מהמוות, מצא מחדש אויב שעליו אפשר היה להטיל את האשמה, שבגין משיחם, שהוא רק מלך היהודים, המוות שליט. ספר שטנה זה של לותר נגד היהודים, שימש את אנשי הרייך השלישי. כך יכול היה היטלר בספרו MEIN KAMPF , להכריז שהיהודים הנם 'חטא העולם'.
המטמורפוזה, כלי לשוני, יכול להפוך כל ברכה, בחירה, לקללה. האדם תמיד זקוק לאשמים, כאשר המציאות לא נענית למשאלות שלו.
ובכו, ה'מודעות' יתרונו של האדם על ברויים אחרים, מואשמת שחוקי הקיום מקציבים לכל הברויים משך מוגבל.
האדם אינו אסיר תודה ל'מודעות', שבגינה הוא בכלל מודע לקיומו. ברצף, משאלתו של האדם, אם קיום היה מתאפשר בה, תחושת הקיום היתה מתאפסת. אבל למעשה ברצף בכלל אין קיום. גם הברויים האחרים מחוסרי המודעות, משך קיומם מוגבל.
אם לותר העדיף להיות חזירה, מלהאמין במשיח נוסח היהודים, הוא היה מוכן לוותר על 'מודעותו', משאלה שהתגשמה בחסידיו, אנשי הרייך השלישי.
המודעות מאפשרת לנו להעריך את קיומינו. אבל יותר מכך, אנו נהנים מדברים כיוון שלידם קיים אי קיום. תמיד נשאלת השאלה מדוע נוצר הרע בעולמו של האלוהות. ובכן, אנו נהנים מטוב, כיוון בצדו רובץ הרע. ללא רע, לא היינו מודעים לטוב.
כבר דחף הקיום מבדיל בין טוב לרע, טוב לקיום, רע לקיום, ברויים בורחים מסכנות, סכנות שהן רעות לקיום. אם דחף הקיום לא היה מצביע על כך שהקיום הוא טוב, רצוי לשמור עליו, לברוח מסכנות, הברויים לא היו בורחים מסכנות.
פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית המבוסס כבר על ההבדלה, פרי 'דעת', בו אלהים בורא את האור, לידו העדר אור, חושך. האם היינו נהנים מהאור, ללא העדרו למשך קצוב?
התאוות ליותר מעוורות את האדם, מונעות ממנו להנות מהנתונים הקיומיים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: