אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 468 – מאגיה מאין?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 468 – מאגיה מאין?
מאגיה היא חלק מהשפה, כאשר האדם מצפה שהיא תשפיע מבלי לגשם אותה במעשה. במחשבת התנ"ך יש את העיקרון הלא כתוב 'מחשבה כמעשה', הכוונה שהמחשבה צריכה להתגשם במעשה. ובאמת בספר 'במדבר', פרק כ"ג, 23 נאמר: 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל'. הכרזה זו באה לאמת את העיקרון, ששימוש בשפה, מחשבה ללא מעשה, כאילו למחשבה, למלה יכולת מאגית, סותר את עקרונות התנ"ך.
המצרים העתיקים האמינו שלשם כח מאגי, לכן היו מסתירים אותו מהזולת. לפי כתבים פירמידיים, הפרעונים השתמשו בשמות אליהם, למען להלחם בהם. מכאן ה'דבר' השלישי, מתוך עשרת הדברות אוסר מנהג זה, באיסור:' לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא שמו לשוא'.
למרות התנגדות מחשבת התנ"ך, בשימוש בשפה לצרכים מאגיים, האדם כאדם, מייחס, למשל, לקללה, כאילו לה כח מאגי, ובאותה צורה מיחס לברכה את אותה יכולת מאגית להשפיע. במציאות לקללות ולברכות השפעה כמו ל'פלצבו', תרופת דמה, שלעיתים משפיע כמו תרופה ממשית, אם האדם מאמין שהיא הנה תרופה, אבל בממשות לא מרפאית.
בסופו של דבר, דברים משפיעים לעתים אם מאמינים בהם, היות האדם מונע על-ידי אמונות. שמנים, קוסמים עושים שימוש בנטיתו זו של האדם, וכך הם מנצלים את התמימים.
הקדמה זו באה כדי להסביר תופעה מסוכנת ביותר, שהתבססה על נטיות טבעיות אלו של האדם להאמין ב'מאגיה'.
אנו יכולים להתחיל עם הנצרות הראשיתית. שאול הטרסי, ב'אגרת אל הרומיים', פיתח תיאולוגיה לפיה, צליבתו של ישוע פורשה על-ידו כקורבן קוסמי, קורבן שירצה את האלוהות לשנות סדרי עולם, לבטל את המוות. לא כאן להרחיב על אגרת זו, אלא רק להצביע שכאשר הבטחה זו לא התגשמה, הכנסיה הקאתולית הפכה את ההבטחה לטכס מאגי-מיסטי של 'המיסה', כתחליף להבטחה של שינוי סדרי עולם.
כל זה הועיל בעולם הנוצרי עד אשר קם הילד הרע, לותר וצעק 'מרמה'. הילד הרע, לותר לא הסתפק בצעקה פיתח תיאולוגיה חדשה, מבוססת על כשלון האל, ישוע, שבשמו ניתנה ההבטחה, על כן מצא נכון להמליך על העולם את מי שניצח אותו, את השטן.
העולם הפרוטסטנטי, שכלל גם את חסידי קלווין, לא התעכב על החידוש של לותר שהמליך אל חדש את השטן, שלו כח ויכולת מאגית.
למרות התעלמות מהחידוש, הוא לאט לאט השפיע על חסידי לותר, עד אשר מאתיים שנה אחרי הרפורמציה, גותה השלים את מיתוס האל החדש השטן, בנתנו לו שם חדש 'מפיסטו'.
מה שלותר החסיר, גותה השלים. גיבור הדרמה שלו 'פאוסט', כרת ברית עם האל החדש הממונה על כח ומאגיה, בתקוה שהוא יבצע שינוי סדרי עולם, שקודמו, ישוע שנכשל במשימה לא הגשים.
אף אחד לא האשים את המשורר הלאומי גותה בכך שהוא נתן לגיטימיות לאלוהות שלילית, הרי כבר לותר הקדים אותו, האל החדש נעשה לגיטימי לגמרי. אם לותר עדיין פחד מכוחה של הכנסיה הקאתולית, בינתים כוח מוסד זה נחלש, גותה לא חרד ממנה כבר.
עלינו לציין שישויות אלוהיות שליליות היו קיימות גם בתרבויות עתיקות, כמו המוירה היוונית, אלוהות שרירותית, שהכשילה את האדם. אבל היוונים לא נתנו לה לגיטימיות.
ושוב עלינו לציין את העיוורון של העולם הפרוטסטנטי, שלא הבחין בהתפתחות שלילית זו, למרות שהמחנה הפרוטסטנטי כלל גם את חסידי קלווין, שהתיאולוגיה שלו היתה הפוכה מזו של לותר.
ליצירה של גותה, פאוסט, התיחסו כיצירה אלוהית, הרי האדם משתוקק תמיד, כמו גיבור הדרמה פאוסט לנעורים נצחיים, לאהבה.
גם לא שמו לב שהמשורר גותה שינה את דעתו לגבי מיטיבו 'מפיסטו', בסוף ימיו. הרי הוא כתב את היצירה במשך ששים שנה.
גותה שהזדקן, נוכח לדעת שמפיסטו לא העניק לו נעורים נצחיים, פאוסט, האלטר אגו של המשורר, בדרמה מזדקן, מתעוור.
ובכן, גותה רצה להעניש את 'מפיסטו', על כן הוא כתב סיום, שאותו הסתיר מחסידיו, ציווה לגלות את הסיום רק אחרי מותו. ומה כלל הסיום, פאוסט נמלט מצפורני מפיסטו לחיק הנשים המיטיבות. נשאלת השאלה מי הן נשים מיטיבות אלו, והתשובה המסתברת הן הנן ההתגלמות של האלה הקדומה 'תיאמת', שהאל הצעיר מרדוך ביתר ומגופה ברא את העולם. ובכן, תיאמת היא ישות סבילה, אפשר להגיד עליה ישות מרדימה.
אבל הסיום הזה של הדרמה, לא השפיע על חסידי גותה. מה שהשפיע עליהם היה הברית עם מפיסטו, ברית מבטיחה נעורים נצחיים, אהבה בלתי מוגבלת, וכן, מה שהשפיע על חסידי גותה היה הצלחת הגיבור פאוסט לנצח את אויבי הקיסר, באמצעים המאגיים של מפיסטו.
החסידים של המשורר התעלמו לא רק מהסיום של הדרמה, הם גם התעלמו מכך, שפאוסט מזדקן ומתעוור.
אבל גם בסיום זה של הדרמה, פאוסט פועל בממלכתו שהוא הקים על הטריטוריה שהקיסר העניק לו על נצחונו. בתוך ממלכה זו פאוסט מפקד על עבדים המקיפים אותו.
נתוח יצירה זו חשובה, כיוון שבה גותה המחיז את התיאולוגיה של לותר, לותר שהמליך על העולם הנגלה את השטן. אנשים מתעלמים מעקרונות תיאולוגיים, שהם בהמשך מעצבים תרבויות לדורות.
עקרונותיו של שאול הטרסי, ב'אגרת אל הרומיים' עיצב את הנצרות למשך מאות בשנים. אותו דבר קרה עם העקרונות התיאולוגיים של לותר, שעוצבו סופית בדרמה של גותה.
אבל עוד טרם עוצבו עקרונותיו של לותר בדרמת פאוסט, הם כבר עצבו את התרבות הלותרנית. אלו המתפלאים מהפילוסופיה הגרמנית, לא מודעים לכך, שהגות זו עוצבה לפי מה שלותר קבע בתיאולוגיה שלו.
ביתר שאת, התיאולוגיה המוגמרת בדרמה של פאוסט, היתה לה השפעה הרסנית על התפתחות גרמניה, התפתחות שגולמה ברייך השלישי.
רק בזמן מלחמת העולם השניה, תומס מאן התעורר, והצביע על העקרונות התיאולוגיים של לותר שהיוו תשתית הרייך השלישי. הוא לא רק במסה בשם 'הגרמנים וגרמניה', בזמן מלחמת העולם השניה, הצביע על עקרונות הרסניים של לותר, וגם האשים את גותה. יותר מאשר במסה קצרה זו הוא נתן ביטוי להשפעות ההרסניות האלו של התיאולוגיה הלותרנית, בספרו 'ד"ר פאוסטוס'.
גם אם באחור תומס מאן סוף סוף הבין על איזה יסודות נוצר הרייך השלישי, יש להזכיר שקודם הוא התפעל מהרוחניות הגרמנית.
בכל הפרשה הזו הדבר העצוב הוא שיהודים היו ונשארו חסידי גותה, לא הבינו שהמאגיה של מפיסטו תתגלם במשרפות אושוויץ ומחנות מוות אחרים.
כנראה רק גאון מטורף, מסוגה של אלזה לסקר שילר המשוררת הגדולה, יכלה במחזה שלה 'אני-ואני', לרמוז שגותה הוא בנו של מפיסטו. על כך יהודים צדקניים, נוסח בובר הטילו חרם על יצירתה.
אולי צריך בהקשר העיוורון היהודי להזכיר את 'סינדרום שטוקהולם', לפיו הקורבנות מזדהים עם מעניהם.
אשר ל'מאגיה', השפעתה נוסח 'פלצבו', לא מרפא, מאגיה רק יכולה להרוס, דגם הרייך השלישי מוכיח את זה. הפאוסטים לא נעשו שליטי העולם, הושמדו על-ידי החורף הרוסי. הקיום מנער את המהרסים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 467 – אל קיום, אי קיום רצון חופשי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 467 – הוויכוח על קיום, אי קיום רצון חופשי
הויכוח על קיום או אי קיום רצון חופשי הוא חלק מהמחשבה המערבית. ויכוח זה התעורר בהקשר לנצרות שהיא תולדה של שתי מסורות, המסורת התנ"כית והמחשבה היוונית.
לכאורה הנצרות התימרה להיות תולדה מחשבת התנ"ך, אבל כבר בראשיתה היא מרדה בה, בשלילתה את משל 'עץ הדעת', בסיסה.
קשה לקבע האם שאול הטרסי בהיותו דו-תרבותי, עברי ויווני, מרד בירושת אבותיו, כתוצאה מאמצו את האמונה היוונית על היות העולם נצחי, לעומת ההשקפה התנ"כית על עולם נברא, עולם נגלה בלבד. אבל לשאול הטרסי הפריעה גם ההלכה, בעולם בשליטת הרומאים, עם החוקים שלהם.
אבל דיונינו אינו בעקרונות הנצרות, אלא בהרגשת האדם, האם הוא נשלט ע"י חוקים דטרמיניסטיים, או שמא הוא בעל רצון חופשי.
היהדות סיכמה את הויכוח הזה באימרה : 'הכל צפוי, הרשות נתונה'. מה פירוש אימרה זו, אימרה זו מסכמת, שאנו דואליים, גוף הנשלט על-ידי חוקים דטרמיניסטיים, הרי קיומינו קצוב, אין לנו שליטה על התפתחות גופינו, אבל לאדם בפסק זמן קיומו ניתנה רשות לנהל את חייו, בהפעלת רצון חופשי.
כבר הזכרנו פעמים שהיוונים שהאמינו בעולם נצחי, בכלל לא הכירו את מושג 'רצון חופשי', כך טוען הרופא, הפילוסוף גלן במאה ,השניה לספירה, שמושג רצון חופשי נכנס לעולם הנוצרי מפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, לפיו האלוהות בראה את העולם מתוך רצון חופשי, לא לפי חוקים דטרמיניסטיים.
בעולם הנוצרי הויכוח סביב קיום או אי קיום רצון חופשי התנהל לכל אורכו. הרי לפי התיאולוגיה של שאול הטרסי, באגרת אל הרומיים', תיאולוגיה שנעשתה תשתית הנצרות, שלילת 'דעת' על-ידו, שלל גם את הרצון החופשי, שהוא חלק מהפילוסופיה הלשונית, תרומת משל 'עץ הדעת'. גם אם בתנ"ך לא היתה הרחבה, על מושג רצון חופשי, למרות כך מחשבת התנ"ך מבוססת על הנחה זו.
וויכוח זה התעורר במשנה תוקף בעולם הנוצרי בזמן הרפורמציה על-ידי לותר ששלל רצון חופשי, בעוד שהכנסיה הקאתולית שבמשך הזמן נעשתה מוסד עם חוקים, אפשר היה לדרוש מהמאמינים קיומם, רק אם קיים רצון חופשי. וויכוח זה התנהל בין ארסמוס שייצג את הכנסיה הקאתולית, לבין לותר ששלל אותו.
אבל, וויכוח זה התנהל גם בעולם הפרוטסטנטי שאימץ את משנת קלווין, ששלל רצון חופשי, מתוך התנגדות לכנסיה הקאתולית, שיצגה את מאמצי רצון חופשי. כך אצל הובס, שהושפע מקלווין, הושפע מהתנ"ך, האמין שהאדם יכול ליצור מדינה, את הלוויתן, שלל רצון חופשי, למרות שלמעשה אימץ אותו בנתנו לאדם את היכולת, את הרצון החופשי ליצור מדינה.
ויכוח מסביב השאלה, אם חוקי הטבע דטרמיניסטיים או שרירותיים, מתנהל גם בעולם המדע. ידוע פסקנותו של איינשטיין, שאימץ דטרמיניזם, התנגד למאמצי תורת הקוונטים עם חוקים שרירותיים. טענתו של איינשטיין היתה שאלהים לא משחק בקוביה.
איינשטיין התעלם לגמרי מקיום עולם אנושי לשוני, שללא 'רצון חופשי', שרירותיות, עולם שפה כזה משותק.
אפשר להתעלם מעולם השפה המתקיים רק על בסיס רצון חופשי שרירותי, בטענה שעולמו הלשוני של האדם הוא נתון, הוא אנומליה ביקום. רק שאיינשטיין התעלם מהעובדה שהוא יכול היה ליצור את המדע שלו, בזכות היותו חלק מהתופעה האנומלית הזו, האדם, שהוענקה לו יכולת שפה הפועלת באמצעות רצון חופשי.
הזכרנו כבר בשעורים קודמים את ספרו של ILYA PRIGONINE
שיחד עם ISABELLE STENGERS כתבו ספר בשם: 'ORDER OUT OF CHAOS , ספר שמבוסס על עיקרון, שדברים חדשים בטבע נוצרים רק כאשר סימטריה מבותרת. נשאלת השאלה האם סימטריה מבותרת בצורה דטרמיניסטית או שרירותית. אבל אנו יכולים אפילו לקחת את תורת ה'מפץ הגדול', כראשית, האם הוא היה תוצר דטרמיניזם או שרירותיות?
אנו יכולים גם לשאול, האם אבולוציה היא תוצאה של חוקים דטרמיניסטיים או חוקים שרירותיים.
האם איינשטיין ברוב חכמתו המדעית, חשב על כל המכלול או רק רצה להזים את תורת הקוונטים.
נשאלת גם השאלה, האם הפילוסופים היווניים שהעולם המערבי ייחס ומייחס להם רוב חוכמה, לא הרגישו בשינויים המתחוללים, האמינו בעולם סטטי פרמנידי. עולם סטטי, שלפי אריסטו, האלוהות, ה'מניע הבלתי מונע' רק מניע את העולם הנצחי הסטטי?
ברור שהקיום הוא חידה, מעבר ליכולתו של האדם. אבל אם אנו מניחים, בדומה לדקרט, שמה שאנו רואים אינו חלום, הוא מציאות, כיוון שאלוהות מיטיבה ערבה לו, עלינו לא להתעלם מתופעות כפי שהם, לא להתעלם מדברים כיוון שהם לא תואמים את המשאלות שלנו.
מעניין להזכיר כאן, שבביאוגראפיה החדשה או אחת החדשות, של וולטר אייזקסון על איינשטיין, מוזכרת התבטאותו של האחרון, שהעולם הנו חידה לא מובנת. אם כך, היאך ידע איינשטיין שאלהים לא משחק בקוביה, כאשר הזים את תורת הקוונטים, בטענה שהעולם מורכב מחוקים דטרמיניסטיים?
לאדם איזה עיוורון לגבי תופעות הלא תואמות משאלות שלהם. אם השפה לא ממלאת ציפיות קיומיות, האדם מתכחש לה, מתכחש לאמצעי של השפה, רצון חופשי.
הוויכוח סביב קיום או אי קיום 'רצון חופשי' הוא לגיטימי, כיוון שרעיונות ראשיתיים מעצבים תרבויות. כך אין להתפלא שפושעי המלחמה של הרייך השלישי טענו להגנתם שהם מלאו רק פקודות.
ובאמת, איך יכלו פושעי המלחמה להפעיל שקול דעת עצמאית, אם לותר כבר שלל את הרצון החופשי?
כל יתרונו של האדם על ברויים אחרים הוא שהאבולוציה, או הקיום, בצורה אנומלית העניק לו יכולת לנכר את רצונותיו, או את צווי 'דחף הקיום' המשותף לו ולברויים אחרים, בסימול, שפה. יכולת זו של ניכור תחושות הגוף, יצר אצל האדם את ה'מודעות', מודעות שהיא תוצר הניכור, המנכר את גוף האדם מ'דעת', דעת המנכרת, כך האדם שניכר את 'דעת' מהגוף יכול לראות את עצמו מבחוץ, ראיה זו היא ה'מודעות'. הניכור ש'דעת' מפעילה מנכר את האדם גם מהסביבה, כך הוא יכול להתבונן על החוץ.
ברור ש'דעת' מבצעת את הניכור באמצאות 'רצון חופשי', לא בצורה דטרמיניסטית. אבל, הסימול, שהאדם מעניק לתחושה מנוכרת, סימול זה הוא ישות לא מוחשית. על כן האדם זקוק לזולת, למשוב ממנו ביצירתו את הסימול, זקוק לזולת הזוכר את הסימול.
ברור שהלותרנים היו לשונאים, למרות שלותר שלל מהם רצון חופשי שאותו הפעילו ביוצרם סימול. אלא ששלילת עיקרון 'רצון חופשי', הקהה אותו.
גם על היוונים אפשר להגיד מה שנאמר על הלותרנים, העובדה שהם בכלל לא הכירו את המושג 'רצון חופשי' לא שלל מהם את הפעלתו, רק שהוא הוקהה. קהיון זה איפשר להם להכחיש את יכולת השפה לבטא 'אמת', כפי שטען סוקראטס בדיאלוג קרטילוס.
עולמו הלשוני של האדם הוא שרירותי, ולא דטרמיניסטי, הודות ליכולת האנומלית של האדם להפעלת רצון חופשי.