Monthly Archives: יולי 2017

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 440 רעיונות ראשיתיים של קהילות, משפיעות בצורה נסתצרת על עיצוב תרבות, גם כאשר בני הקהילה לא מודעים להם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 470 – רעיונות ראשיתיים של קהילות, משפיעות בצורה נסתרת על עיצוב תרבות, גם כאשר בני הקהילה לא מודעים להם
אחת התופעות הפלאיות היא כאשר קהילה לא מודעת לרעיונות של אבות הקהילה, אלו משפיעים בצורה נסתרת, מעצבים את התרבות.
אחת הדוגמאות הבולטות היא שהעולם הפרוטסטנטי, במשך ארבע מאות שנה, אחרי הרפורמציה, לא עמד על ההבדל המהותי בין תיאולוגית לותר לזו של קלווין.
התהייה החלה, כאשר נוכחו לדעת שמדינות שאימצו את משנת לותר התפתחה מבחינה מדינית, כלכלית בצורה שונה ממדינות שאימצו את משנת קלווין. מי שעורר את תשומת הלב על ההבדלים, היה מקס וובר, שבסוף המאה ה-19, ותחילת המאה העשרים, הצביע על השוני בין המדינות שאמצו תיאולוגיות שונות.
מקס וובר מפורסם בכך, שהוא ייחס את ההתפתחות השונה של מדינות שאימצו את תיאולוגית קלווין, שזו העלתה את עיקרון ה'פרדסטינציה', שגרם למאמינים להצטיין, למען להוכיח שהם הנבחרים. השקפתו זו של מקס וובר התקבלה, ואף אחד לא בדק אם היא נכונה.
הבאת אבחנתו של מקס וובר צריכה להוכיח לנו, ששמים לב לשינויים רק מהמוגמר, ולא בודקים את הרעיונות הראשיתיים שהובילו לתוצאות המוגמר. למרות שמקס וובר נחשב כחוקר חשוב, הוא לא טרח לבדוק את הכתבים של שני הרפורמטורים בצורה יסודית. אם היה מקס וובר בודק את הכתבים המשעממים של שני הרפורמטורים, יכול היה להבחין בהבדל מהותי של משנתם.
כלותרני, למקס וובר היה נוח להדבק למושג אצל קלווין, שאם היה בודק בצורה יסודית, היה מבין ש'פרדסטינציה' אצל קלווין היא ה'בחירה' התנ"כית, והיא אינה רעיון עיקרי אצלו. פרדסטינציה, או בחירה הנם חלק ממשנתו של קלווין, שהתבססה על עקרונות התנ"ך, שאותם הוא אימץ, ביניהם עיקרון ה'השגחה' התנ"כית.
אבל מקס וובר גם אם שם לב שמשנת קלווין כולה מבוססת על עקרונות התנ"ך, הוא כלותרני, לותרניות שעשתה דה-לגיטימציה לתנ"ך, התעלם מכך. והוא גם לא טרח לבדוק את עקרונות לותר, המנוגדים לאלו של קלווין.
מקס וובר כמובן לא טרח לבדוק במשנת לותר, שזה האחרון המליך את ה'שטן' על העולם הנגלה, שטן, שהוא הניגוד הגמור של 'השגחה' אצל קלווין.
מי שטרח, כמוני, לקרא ביסודיות את כתביו של לותר, ואת כתביהם של ההוגים הגרמניים, רואה את ההשפעה של הראשון, עליהם, מבלי שעקרונותיו היו נהירים להם.
נשאלת השאלה, איך רעיונות ראשוניים השפיעו על כל ההתפתחות של התרבות הגרמנית, מבלי שאישים אלו טרחו לבדוק אותם. ועלינו לחזור למה שנאמר בתחילה שרעיונות ראשיתיים משפיעים בצורה נסתרת.
ובכן, כפי שראינו מקס וובר לא טרח לקרא, ואם קרא פרש דברים לפי צרכיו. רק כאשר רעיונותיו של לותר התגשמו או יצרו את הרייך השלישי, תומס מאן בזמן מלחמת העולם השניה, כגולה, הצביע על השטן של לותר, שהוא המליכו, השטן שהפך למפיסטו בדרמת גותה, כמעצבי הרייך השלישי.
כל מי שקורא ביסודיות את כתביו של לותר ומשווה אותם לכתביו של קלווין, יכול להיווכח שהראשון יצר את דת השטן, דת מפיסטו, השטן שניצח את ישוע שהבטחותיו לא התגשמו. השני חזר לעקרונות התנ"ך, המליך את ההשגחה על העולם.
עובדה היא שלא רק הגרמנים לא הבחינו שלותר יסד דת חדשה, דת השטן, בהבדל מהמלכת ההשגחה על-ידי קלווין, כל העולם הפרוטסטנטי, שכלל גרמנים ואת אלו שהושפעו מקלווין, לא עמדו על עובדות אלו.
ולמרות שלא עמדו על ההבדלים של תורות שני הרפורמטורים, הרעיונות שלהם השפיעו בצורה נסתרת, עצבו תרבויות שונות.

ובהקשר זה, שרעיונות ראשוניים משפיעים בצורה נסתרת על קהילה, מבלי שיחידי הקהילה מודעים לרעיונות ראשוניים, אני רוצה לגעת בעובדה שצאצאי אבות העברים לא הבינו ממש את העקרונות שבמשלים הפילוסופיים של האבות, ולמרות זה, אלו עצבו את תרבות התנ"ך בצורה נסתרת.
כך הרעיון הראשיתי במשל 'עץ הדעת', על 'הבדלה' בין טוב לרע, יצר תרבות חוקתית. ולא רק זה, העובדה שחוה ואדם נעשו 'מודעים' באוכלם מפרי העץ, היה בסיס מחשבת התנ"ך. כך חדרו מושגי יסוד כמו ניכור, משורש 'נכר', שממנו התפתחו השמות 'הכרה', 'נכר', 'נוכרי', הפועל 'להכיר'. מ'דעת', פרי העץ, יש לנו בעברי ה'שם 'מודעות'.
העובדה שנאסר במשל 'עץ הדעת' מלאכל מפרי 'עץ החיים', מחשבת התנ"ך אמצה רק עולם נגלה, ללא עולם חלופי, לא חיים נצחיים. קדושת החיים היא תוצאה מהעונש שהוטל על קיין שרצח את אחיו הבל.
רוב ההוגים, ביניהם אפילו הרמב"ם, לא היו מודעים לעובדה שמשל 'עץ הדעת' הזים אמונה בגן עדן, שלפי המשל חוה ואדם הפכו לבני אנוש, שבגן הם היו בדומה לחיות מחוסרי מודעות, לא התבוששו בעירומם כיתר החיות.
בתנ"ך אין לנו טראגדיות, תופעה הנוגדת היות 'השגחה' המתגמלת צדיקים, מענישה חטאים.
בתנ"ך אין הבדלה בין הגוף, ל'רוח חיים', שניהם כלים עם המוות.
המקיים את המצוות בעשרת הדברות, זוכה רק בחיים ארוכים. ברור לפי מחשבת התנ"ך שהעולם נברא יש מאין, נברא בהגדים, שהאלוהות העניקה לכל היסודות שמות. העולם נברא למען האדם.
כל הרעיונות האלו שעצבו את מחשבת התנ"ך, לא מנע מהוגים יהודיים, בתקופה שנפגשו עם מחשבות דומיננטיות של תקופתם, כמו המחשבה היוונית, יותר מאוחר המחשבה הערבית לכרע ברך לפניהם, לא לעמוד על עליונות מחשבת אבותיהם. לאלו שייכים פילון האלכסנדרוני, אפילו הרמב"ם, סעדיה הגאון.
אבל הדבר החמור ביותר, שיהודים בגרמניה השתחוו לפני אנשים כמו קאנט, הגל, ניטשה, גותה, שעשו דה-לגיטימציה למחשבת אבותיהם. נמיכות הקומה של הוגים יהודיים, בלי ספק איפשר את השואה.
העובדה שיהודים כבר לא הבינו את חד-פעמיות פילוסופית השפה, שבמשלים הפילוסופיים, החליש את העמידה של הקהילה היהודית מול ההתקפה על ירושתם.
אחת הדוגמאות שברצוני להביא, למען הבנת נמיכות הקומה של היהודים, היא מקרה של אלזה לסקר שילר.
אלזה לסקר שילר, המשוררת הגאונית, שלא היו לה עכבות, במחזה שלה 'אני ואני', היא מורידה את כל שליטי הרייך השלישי, לגיא בן הנום, למשפט אחרון. בין היתר היא רומזת שגותה היה בנו של מפיסטו. העזה כזאת הפחידה את חוכמי יהדות, אפילו בובר, גזר החרמה של המחזה, על פגיעה בגותה שבעיני היהודים היה אלוהות.
אם תומס מאן, העז לראות בשטן של לותר, במפיסטו של גותה כיוצרי הרייך השלישי, יהודים נמוכי רוח, אפילו אחרי מפלת הרייך השלישי, אחרי השואה לא שינו את הערצתם לתרבות הגרמנית הפושעת.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 469 – היידיגר הבורח

אוניברסיטה ווירטואלית שעור – 469 – היידיגר הבורח
מי שקורא את ספרו של היידיגר SEIN UND ZEIT נתקל בבריחתו מ-das Man, המאן דהוא, התובע ממנו חובות, המאן דהוא המצביע על מוות. למעשה לא שמו לב לעובדה שה-ZEIT בשביל , היידיגר בדומה לניטשה הוא המוות. אם ככה ספרו הוא 'היות ומוות'. כיוון שהיידיגר לא רק בורח מחובות לזולת, הוא בורח מהמוות.
את משנת היידיגר אפשר לחלק לשתי תקופות תקופת 'היות וזמן' או 'היות ומוות', לתקופה אחרי המלחמה כאשר הוא חזר לשפה, שפה של השליח יוחנן, אשר מתחיל את בשורתו עם המשפט 'בראשית היה הדבר'.
עובדה זו שהיידיגר חזר למשפטו של השליח יוחנן ראויה לציון, כיוון שגותה בדרמה שלו פאוסט שלל את המשפט הזה של יוחנן, ובמקום 'הדבר' כראשית העמיד את ה'כח', את ה'מעשה'.
יש לציין, שהיידיגר בהבדל מגותה היה קתולי, לא לותרני. וכאשר הוא חזר למשפטו של יוחנן, הוא העיז לעשות את זה אחרי התמוטטות הרייך השלישי. אבל נסיגה זו של היידיגר לא צריכה להטעות אותנו, כיוון שהוא נתן פרשנות משלו, ואולי מוצדקת, לדבריו של השליח יוחנן, השקפה מיסטית, שאיפשרה לו את כל משאלותיו, בריחה מחובות. בריחה מחובות הנו יסוד לותרני, הרי כבר לותר ב-95 התיזות שלו, ברפורמציה שלו ביטל את המעשים הטובים כאילו מובילים לגאולה, גם גותה בדרמה שלו פאוסט, ממריד את גיבור הדרמה שלו, פאוסט, מחובות לחברה, מחוקי הקיום הקוצבים משך מוגבל.
מבחינה זו, למרות היותו של היידיגר קתולי, חזרתו למשפט של יוחנן, הוא נשאר נטוע בתרבות הלותרנית.
ובכן, איזו פרשנות נותן היידיגר למשפטו של יוחנן, ולהסברו בהמשך, שה'דבר' הנו ישוע, וישוע הדבר היה את אלהים 'כל המעשים נהיו על ידו ואין דבר אשר נעשה מבלעדיו. בו נמצא חיים והחיים הם אור האדם'.
אם אנו משווים את דבריו של יוחנן, בקשר למובן 'הדבר', אנו מוצאים דמיון ל'הגדים' של אלהים, שבאמצעותם אלהים ברא את העולם, בפרק א' של ספר בראשית. אבל אם אלהים בבריאה באמצעות ההגדים הבדיל דבר מדבר, העניק שמות ליסודות המובדלים, אנו לא מוצאים זכר לתהליך זה של בריאה אצל יוחנן. לפי יוחנן ישוע היה את האלהים, והדברים נוצרו, כביכול מאליהם.
ובכן היידיגר אימץ את 'הדבר' של יוחנן, שדרכו הדברים נבראים, או נמצאים, ללא פעולה.
אם אנו חוזרים לספרו של היידיגר, בתרגום אנגלי, בשם: ON THE WAY TO LANGUAGE, אנו נוכחים לדעת שהיידיגר יצר 'שפה' שלה קיום עצמאי. הרי יוחנן טען שישוע הוא ה'דבר', וברור שישוע הוא ישות עצמאית, כך היידיגר שבספרו 'היות וזמן', רצה לברח מהמאן דהוא, מחובות, יכול עתה להסתתר בשפה עצמאית זו, שהיא התגלמות ישוע. אם קודם לא היה מקום מפלט להיידיגר הבורח, הוא מצא מפלט כזה בשפה העצמאית.
אבל היידיגר המסתתר, לא מצא מנוח בבדידותו, בדומה לגיבורו של ניטשה, זרטוסטרא, שהתבודד עם החיות האהובות, אבל ברבות הימים ירד אל הזולתים השנואים עליו עם בשורה, כך גם היידיגר יצא ממיסתורו, לקרב המשוררים.
לפי היידיגר המשוררים הם קוסמים, הם יוצרים באמצעות מלים קיומיים קסומים, שלא דורשים חובות מהזולת, לא מטילים חוקים עליו. היידיגר היה זקוק למשוררים כבעלי ברית, כיוון שבבדידותו ללא משוב מאחרים המעניקים זהות, איבד את דרכו.
היידיגר מצא בעל ברית כזה במשורר גאורגה, שכתב שיר בשם 'המלה'. בשיר זה גאורגה יוצר עולם קסמים של חלומות, חלומות לא תובעניים.
היידיגר בדומה לפאוסט שבחברת מפיסטו נמצא בעולם של קסמים, חוזר לעולם הנגלה למען ליצור את ממלכתו על האדמה שקיבל מהקיסר על השמדת אויביו באמצעות קסמיו של מפיסטו. גם היידיגר אחרי שריחף במיסתורו, בשפה, שהנה הכוליות, חוזר לבני ברית, שלהם מטרות דומות, קיום ללא חובות.
אבל את היידיגר הטריד לא רק צורך לשאת בחובות שמהם נמלט, הטריד אותו גם המוות. ראינו שאפשר לפרש את שם ספרו 'היות וזמן', ל'היות ומוות'. הלותרנים שהאשימו את ישוע שלא גשם את ההבטחות בשמו, שינוי סדרי עולם, גרוש המוות, בהמליכם את השטן, 'מפיסטו' לא השיגו ממנו את מבוקשם.
ראינו שגותה מילט את גיבורו פאוסט מצפורני מפיסטו שלא העניק לו את משאלותיו, מילט אותו לחיק הנשים המיטיבות.
היידיגר שפחד המוות לא עזבו, מצא מושיע במשורר אחר, בשם טרקל. לפי שיריו של משורר זה הנשמה נודדת, עד אשר היא מגיעה לממלכת הלילה.
אנו רואים שהיידיגר מצא מפלט מהמוות ב'ממלכת הלילה'. היידיגר מסיים את היצירה השירית של טרקל בשיר משלו:
אביב של הנשמה
המים זרמו מסביב המשחקים של הדגים
שעת קינה ומראה שקט של השמש
הנפש על האדמה היא משהו מוזר. ביו-ערביים שטני
מכחיל על היער, ופעמון אפל
שפועם בכפר, מובילים אותו למנוחתו
ההדס בשקט פורח מעל עפעפיו המתים הלבנים

המים מלחשים עדינות באחרי צוהרים נוטים,
על החופים הירוק הפראי מחשיך, שמחה
ברוח הורוד
הקול העדין של האח ליד הגבעה של הערב.
אם אנו יכולים להסיק בשורה מהשיר, הוא שהנדידה של הנפש על האדמה היא מוזרה, והחיים האמיתיים הנם בממלכת החושך.
היידיגר מוסר לנו את הפתרון הארכיטיפי האנושי בצורה שירית. גם המצרים העתיקים האמינו שהחיים האמיתיים הנם החיים של הנפש, והם התכוננו לחיים אלו בחייהם הקיומיים.
השפה לא יכלה לשמש את היידיגר למטרות קיומיות, הרי הוא שלל ממנה את היסוד היוצר, את 'ההבדלה'.
השלילה של 'ההבדלה' משפה יוצרת מבדיל את היידיגר מהובס, שאימץ את עקרונות התנ"כיים. לכן יכול היה ליצור את ה'לויתן'. היידיגר ששלל 'הבדלה' גם לא יכול היה ליצור תחליפים קיומיים של נחמה, על כן הוא נשאר עם ממלכת החושך שבה הנפש מוצאת את מנוחתה.