Monthly Archives: אוגוסט 2017

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 472 – השפה מוגבלת להבנת חיים קצובים בעולם הנגאוניברסיטה ווירטואלית – שעור 472 – השפה מוגבלת להבנת חיים קצובים בעולם הנגלה, לא להבנת חידת היקום. המרד בשפה, הוא למעשה מרד נגד ההכרה, המודעות, שהשפה יוצרת. ראינו שהמרד נגד השפה הוא בעיקר פרי הפחד מהמוות מההפסקות. ברור שכלי השפה שיעודה להוסיף אפשרויות נוספות לקיום, אפשרויות נוספות ל'דחף הקיום', גם במהותה, מהות המנכרת דבר מדבר, מצביעה לאדם שהוא חלק מחוקי הקיום, חוקים היוצרים ושוללים. ההכרה, המודעות, אינם יוצרים את החלק השולל, של חוקי הקיום, הם רק מאפשרים לאדם להיווכח שהוא חלק מחוקים אלו. עובדה זו שההכרה, המודעות, רק מצביעים על עובדה זו, שחוקי הקיום לא רק יוצרים אלא גם שוללים, אבל אינם מאפשרים לאדם לשנות חוקים אלו. עובדה זו שהמודעות רק מצביעה על עובדת היפסקות קיום האדם, מבלי שהוא יכול לשנות דבר, מודעות, הכרה זו, נעשות מעמסה. על-כן אל נתפלא שהאדם רוצה לחזור למצב גן-עדן, טרם אכל מפרי 'עץ הדעת', בחושבו שבלי כלי 'דעת', חוק ההפסקות יפסח מעליו. אבל כפי שהוכחנו, החיות בגן-עדן לא טעמו מפרי 'עץ החיים', לכן אף הם מוותיים, רק שעובדה זו לא מודעת להם. האדם שמעמסת ההכרה מכבידה עליו, מנסה להפטר ממנה בדרכים שונות, על-ידי שתיית אלכוהול, סמים, שרק מקצרים את משך קיומו. התנ"ך ברוב חכמתו, ביוצרו את פילוסופית השפה, יצר גם את מושג ה'השגחה'. בצורה כזו מחשבת התנ"ך גבלה את האדם לעולם הנגלה, סגרה מפניו את היקום האין-סופי המיסתורי. אולי זה לא מקרה שהתנ"ך לא עסק בחקר הטבע, הסתפק בעולם הלשון המוגבל של האדם, הסתפק בפן אחד של תרומת השפה, פן המשפר את קיום האדם. בהבדל מהעברים היוונים עסקו בחקר חוקי הטבע, מבלי להבין, מה שאבות העברים יוצרי פילוסופית השפה הבינו, שהטבע לא יביא נחמה לאדם, המיסתורין שלו מעבר להבנתו. מחשבת התנ"ך יצרה עולם לשוני הרמטי, שמעליו 'השגחה' השומרת שעולם זה יתנהל לפי צדק, על-כן יצרה עולם אופטימי, שבו אין טראגדיות, שבו הצדיק נשכר. מספיק לקרא את מזמורי תהילים, שבו בני אדם פונים לאותה השגחה, לאותו שופט עליון, שתתקן עוולות אנושיות. השקפה אופטימית זו מנוגדת לגמרי להשקפה היוונית, שלפיה ישות שרירותית שליטה על העולם, המוירה. השקפה שלפיה האלים מקנאים בבני אדם, לפיה רצונותיו החיוביים של האדם מושמים לאל, טראגדיה שליטה בעולמו של האדם. האם השקפות פסימיות אלו גרמו ליוונים לחפש בטבע איזה סדר עדיף על הסדר בעולמו של האדם, קשה לקבע. החוקים הדטרמיניסטיים של הטבע, כביכול אימתו את אמונת היוונים על עולם סטטי, עולם נצחי. אבל עולם סטטי נצחי זה לא מנע את הטראגדיות בחייו של האדם. למרות שהיוונים האמינו בנצחיות העולם הם לא יכלו להתעלם מגורל האדם שמשך חייו קצוב. האם מחקר חוקי הטבע הדטרמיניסטיים נחמו את היוונים, שחייהם התנהלו בשרירותיות? בלי ספק שסתירות אלו גרמו ליוונים, לפילוסופים שלהם, סוקראטס ואפלטון, להאמין שקיימים עולמות חלופיים, שבהם שולטים אלים צודקים יותר. סוקראטס האמין בגלגול נשמות, אמונה אורפית עממית. לפי אמונה זו, גלגול נשמות, הצדיק בסופו של דבר נשכר. הסתירות האלו בחיי היוונים, איפשרו את האפוקליפסה של שאול הטרסי, על שינוי סדרי עולם. אנו לא נדון כאן בכל הבלבול שנוצר בעולם הנוצרי, כיוון שהאפוקליפסה של שאול הטרסי לא התגשמה, בלבול, שהביא את הרפורמציה. אנו רוצים כאן לעסוק על הפלגותיו החדשות של האדם להבין את חוקי הטבע. ההפלגות המחודשות של האדם לחקר היקום מחוץ לעולם ההרמטי התנ"כי, עולם שבו השגחה שומרת על מערכת צדק, הכניס את האדם, את החוקר לאי שקט קיומי. הרי אם כל התחכום המדעי, היקום נשאר חידה לחוקר. אם אנו נזכיר כאן את ניוטון, שקידם את המדע היווני שנעצר, שהתאפשר לו, על-ידי כמה עקרונות תנ"כיים, שבהבדל מהעקרונות היווניים על עולם סטטי, נצחי, הצביעו על השתנות. המתמטיקה החדשה התרכזה במדידת ההשתנות בחוקי הטבע. הממצאים המדעיים השאירו את ניוטון באי שקט, כיוון שהמדע החדש רק הגביר את חידת היקום. ניוטון עצמו חיפש פתרונות באלכימיה ובכתבי הקודש, האמין בהשגחה. טען שלקדמונים, הכוונה לאבות העברים, התגלו הבנות שהוא ובני דורו חסרים. אבל ברצונינו בהקשר לשעור זה דווקא לעסוק בשני אנשי מדע יהודיים, הנחשבים לגדולים ביותר, באיינשטיין ובפיינמן. שני מדענים יהודיים אלו, בהבדל מניוטון, לא עסקו במחשבת התנ"ך, התכחשו לה, הפליגו מעבר העולם ההרמטי התנ"כי, ליקום האין-סופי. מאחר שאיינשטיין נחשב לאיש המדע הגדול ביותר, מעניין להתרכז במה שהוא אומר, כפי שזה מסופר בביאוגראפיה האחרונה שלו, שנכתבה בידי וולטר אייזקסון, בשם, 'איינשטיין, חייו והיקום שלו'. בביאוגראפיה זו מופיע אדם בשם פיראק, שהתרכז בראיונות של גדולי העולם. פיראק זה שאל את איינשטיין: 'האם אתה מאמין באלוהים? תשובתו של איינשטיין לשאלה זו: 'אני לא אתיאיסט. הבעיה הכרוכה בעניין זה היא הרבה מדי רחבה עבור שכלנו המוגבל. אנחנו דומים לילד קטן הנכנס לספרייה ענקית, מלאה בשפות רבות. הילד יודע כי מן הסתם מישהו כתב את הספרים האלו. הוא אינו יודע כיצד. הוא אינו מבין את השפות שבהן כתובים הספרים. יש לו חשד מעומעם בדבר סדר מיסתורי כלשהו השולט בארגון הספרים, אבל הוא לא יודע מהו. דומני שזהו היחס בין האדם, נבון ככל שיהיה, לבין האל אנחנו רואים שהיקום מסודר בשיטתיות מרהיבה ושהוא מציית לחוקים מסוימים, אבל אנחנו מבינים רק במעומעם את החוקים האלו.' במקום אחר בביאוגראפיה זו איינשטיין מצוטט כמדבר על רגש המיסתורין מול היקום שהשכל האנושי לא מבינו. כל התבטאויותיו של איינשטיין חסרים את הרגש של בטחון של האדם התנ"כי. איינשטיין עם כל תגליותיו נשאר אדם עזוב ביקום האין-סופי, בהבדל מהאדם התנ"כי לא היה לו אל מי לפנות, למען לזכות במשמעות קיומו. איש המדע היהודי השני פיינמן, בביאוגראפיה שלו, בשם 'גניוס' שנכתבה בידי ג'ימס גליק, בסוף הביאוגראפיה, לפני מותו סיכם את עצמו כך: 'אני לא מפוחד מכך שאיני מבין , בהיותי אבוד ביקום מיסטורי ללא מטרה … זה לא מפחיד אותי'. הבאתי את הרגשותיהם של שני מדענים דגולים יהודיים, שיצאו מהעולם ההרמטי התנ"כי, עולם הלשון האנושי, שבו משמעות לאדם, ליקום האין-סופי, שבו הם הרגישו אבודים ללא משמעות. דוגמאות אלו של שני המדענים מעלות את השאלה, האם באמת אבות העברים ברוב חכמתם הבינן יותר, שעל האדם להצטמצם בעולמו הלשוני, שבו משמעות לקיומו. הרי לפי פרק א' של ספר בראשית האלוהות בראה עולם זה למען רווחת האדם. בעולם לשוני הרמטי זה של אבות העברים, השפה, הכלי שהוענק לאדם מאפשר לו הבנת קיומו ומשמעותו. כלי זה, השפה, אין בכוחו להעניק לאדם הבנה של מסתרי היקום, לכן אל לאדם לצאת מעולם הרמטי זה, כיוון שבמקרה כזה יאבד את דרכו. למעשה מי שקורה את משל 'עץ הדעת' כהלכה, צריך להבין מה ה'נחש' אומר לחוה שיקרה לה באוכלה מפרי העץ: 'כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע'. למעשה הנחש המורד, מבטיח לחוה ואדם היות כאלהים. העונש על הנחש בהמשך, ומניעת אכילה של חוה ואדם מפרי 'עץ החיים', מצביע על כך, שאכילת 'דעת' צומצמה להבנת חיים קצובים בעולם הנגלה בלבד, מניעת הבנת רזי היקום, כהבטחת הנחש. מה שדבריהם של שני המלומדים מלמדים, למרות שהם בהמלצת הנחש ניסו להבין את חידת היקום, זה נחסם מהם, כיוון ש'דעת' מאפשרת רק הבנת קיום האדם שחייו קצובים, בעולם הנגלה. חכמי מחברי משל 'עץ הדעת', מסבירים שה'שפה', 'דעת', מוגבלת להבנת העולם הלשוני, ולא להבנת חידת היקום. השפה יעודה רק לשפר, להוסיף ל'דחף הקיום'. לה, לא להבנת חידת היקום

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 472 – השפה מוגבלת להבנת חיים קצובים בעולם הנגלה, לא להבנת חידת היקום.
המרד בשפה, הוא למעשה מרד נגד ההכרה, המודעות, שהשפה יוצרת. ראינו שהמרד נגד השפה הוא בעיקר פרי הפחד מהמוות מההפסקות. ברור שכלי השפה שיעודה להוסיף אפשרויות נוספות לקיום, אפשרויות נוספות ל'דחף הקיום', גם במהותה, מהות המנכרת דבר מדבר, מצביעה לאדם שהוא חלק מחוקי הקיום, חוקים היוצרים ושוללים.
ההכרה, המודעות, אינם יוצרים את החלק השולל, של חוקי הקיום, הם רק מאפשרים לאדם להיווכח שהוא חלק מחוקים אלו. עובדה זו שההכרה, המודעות, רק מצביעים על עובדה זו, שחוקי הקיום לא רק יוצרים אלא גם שוללים, אבל אינם מאפשרים לאדם לשנות חוקים אלו. עובדה זו שהמודעות רק מצביעה על עובדת היפסקות קיום האדם, מבלי שהוא יכול לשנות דבר, מודעות, הכרה זו, נעשות מעמסה.
על-כן אל נתפלא שהאדם רוצה לחזור למצב גן-עדן, טרם אכל מפרי 'עץ הדעת', בחושבו שבלי כלי 'דעת', חוק ההפסקות יפסח מעליו. אבל כפי שהוכחנו, החיות בגן-עדן לא טעמו מפרי 'עץ החיים', לכן אף הם מוותיים, רק שעובדה זו לא מודעת להם.
האדם שמעמסת ההכרה מכבידה עליו, מנסה להפטר ממנה בדרכים שונות, על-ידי שתיית אלכוהול, סמים, שרק מקצרים את משך קיומו.
התנ"ך ברוב חכמתו, ביוצרו את פילוסופית השפה, יצר גם את מושג ה'השגחה'. בצורה כזו מחשבת התנ"ך גבלה את האדם לעולם הנגלה, סגרה מפניו את היקום האין-סופי המיסתורי.
אולי זה לא מקרה שהתנ"ך לא עסק בחקר הטבע, הסתפק בעולם הלשון המוגבל של האדם, הסתפק בפן אחד של תרומת השפה, פן המשפר את קיום האדם.
בהבדל מהעברים היוונים עסקו בחקר חוקי הטבע, מבלי להבין, מה שאבות העברים יוצרי פילוסופית השפה הבינו, שהטבע לא יביא נחמה לאדם, המיסתורין שלו מעבר להבנתו.
מחשבת התנ"ך יצרה עולם לשוני הרמטי, שמעליו 'השגחה' השומרת שעולם זה יתנהל לפי צדק, על-כן יצרה עולם אופטימי, שבו אין טראגדיות, שבו הצדיק נשכר.
מספיק לקרא את מזמורי תהילים, שבו בני אדם פונים לאותה השגחה, לאותו שופט עליון, שתתקן עוולות אנושיות.
השקפה אופטימית זו מנוגדת לגמרי להשקפה היוונית, שלפיה ישות שרירותית שליטה על העולם, המוירה. השקפה שלפיה האלים מקנאים בבני אדם, לפיה רצונותיו החיוביים של האדם מושמים לאל, טראגדיה שליטה בעולמו של האדם.
האם השקפות פסימיות אלו גרמו ליוונים לחפש בטבע איזה סדר עדיף על הסדר בעולמו של האדם, קשה לקבע.
החוקים הדטרמיניסטיים של הטבע, כביכול אימתו את אמונת היוונים על עולם סטטי, עולם נצחי. אבל עולם סטטי נצחי זה לא מנע את הטראגדיות בחייו של האדם. למרות שהיוונים האמינו בנצחיות העולם הם לא יכלו להתעלם מגורל האדם שמשך חייו קצוב.
האם מחקר חוקי הטבע הדטרמיניסטיים נחמו את היוונים, שחייהם התנהלו בשרירותיות? בלי ספק שסתירות אלו גרמו ליוונים, לפילוסופים שלהם, סוקראטס ואפלטון, להאמין שקיימים עולמות חלופיים, שבהם שולטים אלים צודקים יותר. סוקראטס האמין בגלגול נשמות, אמונה אורפית עממית. לפי אמונה זו, גלגול נשמות, הצדיק בסופו של דבר נשכר.
הסתירות האלו בחיי היוונים, איפשרו את האפוקליפסה של שאול הטרסי, על שינוי סדרי עולם.
אנו לא נדון כאן בכל הבלבול שנוצר בעולם הנוצרי, כיוון שהאפוקליפסה של שאול הטרסי לא התגשמה, בלבול, שהביא את הרפורמציה. אנו רוצים כאן לעסוק על הפלגותיו החדשות של האדם להבין את חוקי הטבע.
ההפלגות המחודשות של האדם לחקר היקום מחוץ לעולם ההרמטי התנ"כי, עולם שבו השגחה שומרת על מערכת צדק, הכניס את האדם, את החוקר לאי שקט קיומי. הרי אם כל התחכום המדעי, היקום נשאר חידה לחוקר. אם אנו נזכיר כאן את ניוטון, שקידם את המדע היווני שנעצר, שהתאפשר לו, על-ידי כמה עקרונות תנ"כיים, שבהבדל מהעקרונות היווניים על עולם סטטי, נצחי, הצביעו על השתנות. המתמטיקה החדשה התרכזה במדידת ההשתנות בחוקי הטבע.
הממצאים המדעיים השאירו את ניוטון באי שקט, כיוון שהמדע החדש רק הגביר את חידת היקום. ניוטון עצמו חיפש פתרונות באלכימיה ובכתבי הקודש, האמין בהשגחה. טען שלקדמונים, הכוונה לאבות העברים, התגלו הבנות שהוא ובני דורו חסרים.
אבל ברצונינו בהקשר לשעור זה דווקא לעסוק בשני אנשי מדע יהודיים, הנחשבים לגדולים ביותר, באיינשטיין ובפיינמן.
שני מדענים יהודיים אלו, בהבדל מניוטון, לא עסקו במחשבת התנ"ך, התכחשו לה, הפליגו מעבר העולם ההרמטי התנ"כי, ליקום האין-סופי.
מאחר שאיינשטיין נחשב לאיש המדע הגדול ביותר, מעניין להתרכז במה שהוא אומר, כפי שזה מסופר בביאוגראפיה האחרונה שלו, שנכתבה בידי וולטר אייזקסון, בשם, 'איינשטיין, חייו והיקום שלו'.
בביאוגראפיה זו מופיע אדם בשם פיראק, שהתרכז בראיונות של גדולי העולם. פיראק זה שאל את איינשטיין: 'האם אתה מאמין באלוהים? תשובתו של איינשטיין לשאלה זו: 'אני לא אתיאיסט. הבעיה הכרוכה בעניין זה היא הרבה מדי רחבה עבור שכלנו המוגבל. אנחנו דומים לילד קטן הנכנס לספרייה ענקית, מלאה בשפות רבות. הילד יודע כי מן הסתם מישהו כתב את הספרים האלו. הוא אינו יודע כיצד. הוא אינו מבין את השפות שבהן כתובים הספרים. יש לו חשד מעומעם בדבר סדר מיסתורי כלשהו השולט בארגון הספרים, אבל הוא לא יודע מהו. דומני שזהו היחס בין האדם, נבון ככל שיהיה, לבין האל אנחנו רואים שהיקום מסודר בשיטתיות מרהיבה ושהוא מציית לחוקים מסוימים, אבל אנחנו מבינים רק במעומעם את החוקים האלו.'
במקום אחר בביאוגראפיה זו איינשטיין מצוטט כמדבר על רגש המיסתורין מול היקום שהשכל האנושי לא מבינו. כל התבטאויותיו של איינשטיין חסרים את הרגש של בטחון של האדם התנ"כי. איינשטיין עם כל תגליותיו נשאר אדם עזוב ביקום האין-סופי, בהבדל מהאדם התנ"כי לא היה לו אל מי לפנות, למען לזכות במשמעות קיומו.
איש המדע היהודי השני פיינמן, בביאוגראפיה שלו, בשם 'גניוס' שנכתבה בידי ג'ימס גליק, בסוף הביאוגראפיה, לפני מותו סיכם את עצמו כך: 'אני לא מפוחד מכך שאיני מבין , בהיותי אבוד ביקום מיסטורי ללא מטרה … זה לא מפחיד אותי'.
הבאתי את הרגשותיהם של שני מדענים דגולים יהודיים, שיצאו מהעולם ההרמטי התנ"כי, עולם הלשון האנושי, שבו משמעות לאדם, ליקום האין-סופי, שבו הם הרגישו אבודים ללא משמעות.
דוגמאות אלו של שני המדענים מעלות את השאלה, האם באמת אבות העברים ברוב חכמתם הבינן יותר, שעל האדם להצטמצם בעולמו הלשוני, שבו משמעות לקיומו. הרי לפי פרק א' של ספר בראשית האלוהות בראה עולם זה למען רווחת האדם.
בעולם לשוני הרמטי זה של אבות העברים, השפה, הכלי שהוענק לאדם מאפשר לו הבנת קיומו ומשמעותו. כלי זה, השפה, אין בכוחו להעניק לאדם הבנה של מסתרי היקום, לכן אל לאדם לצאת מעולם הרמטי זה, כיוון שבמקרה כזה יאבד את דרכו.
למעשה מי שקורה את משל 'עץ הדעת' כהלכה, צריך להבין מה ה'נחש' אומר לחוה שיקרה לה באוכלה מפרי העץ: 'כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע'. למעשה הנחש המורד, מבטיח לחוה ואדם היות כאלהים. העונש על הנחש בהמשך, ומניעת אכילה של חוה ואדם מפרי 'עץ החיים', מצביע על כך, שאכילת 'דעת' צומצמה להבנת חיים קצובים בעולם הנגלה בלבד, מניעת הבנת רזי היקום, כהבטחת הנחש.
מה שדבריהם של שני המלומדים מלמדים, למרות שהם בהמלצת הנחש ניסו להבין את חידת היקום, זה נחסם מהם, כיוון ש'דעת' מאפשרת רק הבנת קיום האדם שחייו קצובים, בעולם הנגלה.
חכמי מחברי משל 'עץ הדעת', מסבירים שה'שפה', 'דעת', מוגבלת להבנת העולם הלשוני, ולא להבנת חידת היקום. השפה יעודה רק לשפר, להוסיף ל'דחף הקיום'.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 471 – האם השםה היא נתון?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 471 – האם השפה היא נתון?
אנשים במשך הדורות השתמשו במתת השפה בצורה פרגמטית, ראו את השפה כנתון, לא שאלו למהותה. רק בתנ"ך יש התיחסות לשפה כמתת חיצונית, שהאדם יוצר אותה בשותפות עם הזולתים. אפילו נעם חומסקי רואה את השפה כפרי גן ביאולוגי. הנירולוגים רואים את השפה כפרי מכני של הניירונים.
עלינו גם להוסיף, שסוקראטס ויותר מאוחר לייבניץ וקאנט ראו את השפה כאימננטית. הם לא הבינו שרק 'דחף הקיום' הוא אימננטי, הרי הוא משותף לכל הברויים על כדור הארץ. הראיה היא אימננטית, אי אפשר לבודד אותה, גם את 'דחף הקיום' האימננטי אי אפשר לבודד, בהבדל ממנו אפשר לבודד את השפה, לאכסן אותה בזכרון אלו היוצרים אותה, ואם תרבות המציאה את הכתב, אפשר לקבע את השפה בכתב.
העובדה שבהבדל מתרבויות אחרות רק מחשבת התנ"ך ראתה את השפה כפרי חיצוני, שהאדם המנכס פרי זה נעשה בעל שפה, המאפשרת לו להבדיל בין טוב לרע, מאפשרת לו גם להבדיל את הרכש 'דעת' מגופו, או לנכר את 'דעת' מגופו, ובצורה כזו להיהפך למודע.
משל 'עץ הדעת' המוסר את המידע על השפה, מיידע את האדם גם שמשך קיומו מוגבל.
מידע זה שמשל 'עץ הדעת' מיידע את האדם, גרם במשך הדורות או להתעלמות ממסר המשל, או מרד במה שנאמר בו. האדם אינו משלים עם קיום קצוב, לא משלים עם שפה שאינה נתון, אינה חלק מחוקי הטבע.
למעשה מה שאבות העברים עשו, ביוצאם מאור, מרכז תרבותי שומרי, שהם ניתקו את השפה מחוקי הטבע, מחוקי גורל, שהשומרים האמינו בהם.
צאצאי אבות העברים שיצרו את מחשבת התנ"ך, לא מרדו במסר משל 'עץ הדעת', הרי מחשבת התנ"ך מבוסס על עקרונות במשל, בעיקר יוצאי מצריים ביססו את השלב השני של פילוסופית השפה, במשל 'בריאת העולם' בפרק א' של ספר בראשית, על העקרונות במשל 'עץ הדעת'. אבל רוב הצאצאים או שלא הבינו את המשל, או התעלמו ממנו. בלי ספק שהנביאים היו אחרוני מבטא עקרונות משל 'עץ הדעת', אבל הם הושתקו אחרי חורבן בית ראשון.
צאצאי אבות העברים שהתפזרו בגולה, עקרונות משל 'עץ הדעת' הפריעו להם, נזכיר כאן שניים, את שאול הטרסי ואת מרכס.
שאול הטרסי, ממה שמסופר ב'מעשה השליחים' בברית החדשה, רצה להיות רומאי, העקרונות במשל 'עץ הדעת' הפריעו לו להתמזג בתרבות הרומית. הוא סיכם את בשורתו ב'אגרת אל הרומיים', בהם ניסה להוכיח שעקרונות שבמשל זה בחטא יסודם. על כן, ישוע שנצלב, נעשה קורבן קוסמי, שבזכותו האלוהות תשנה את סדרי העולם, תבטל את העקרונות שבמשל 'עץ הדעת'.
מסר האפוקליפסה של שאול הטרסי שכנע רבים, שציפו שהיא תתממש. כאשר האפוקליפסה לא התממשה, שאול הערמומי הבטיח ביאה מחודשת של ישוע. אבל חסידיו הערמומיים, הפכו את ההבטחה לשינוי סדרי עולם, למיסה מאגית מיסטית, שבה המאמין מתאחד עם ישוע, נצלב אתו וקם לתחיה אתו. לותר ברפורמציה הבין שההבטחות בשמו של ישוע לשינוי סדרי עולם לא התגשמו, המליך את השטן על העולם הנגלה, וחסידו גותה, בדרמה שלו בשם 'פאוסט', נתן לגיבורו לכרות ברית עם השטן, בשמו החדש מפיסטו, השולט באמצעות כח ומאגיה, וביטל את השפה.
מרכס היהודי למחצה, כיוון שאביו ניצר אותו, למען יוכל להיות חלק מהחברה הגרמנית, נולד לתוך האידיאולוגיה הלותרנית. מוצאו היהודי ומזגו הקיצוני הפריעו לו להיהפך לחלק מהחברה הלותרנית, הוא עמד מול אותן בעיות כמו קודמו שאול הטרסי. עקרונות מורשתו היהודית הפריעו לו בשאיפתו להיות חלק מהחברה הלותרנית.
בניגוד לשאול הטרסי שהכיר את ירושתו העברית, מרכס לא הכיר. אבל הוא שאל מושג, שאותו טבע מורו הגל, את מושג ה'ניכור'. הגל בהבדל מהוגים לותרניים אחרים, הבין את המסר של משל 'עץ הדעת', את ה'הבדלה' את ה'ניכור', המאפשרים את המודעות. בספרו 'פינומנולוגיה של הרוח' הוא דן באיזה צורה האדם על-ידי 'ניכור' משיג מודעות רק אחרי שהוא הורג את הזולת. ברור שתיאור זה שונה מהשגת מודעות במשל 'עץ הדעת', ששם חוה ואדם רק מנכרים את 'דעת' שניכסו, מגופם, וכך נעשים מודעים. אבל בשביל הגל הלותרני צורה זו לה הספיקה, ולפיו קין הרוצח את אחיו הבל, הרציחה הופכת אותו למודע.
הגרמון הזה של הגל את משל 'עץ הדעת', לא חשוב לדיונינו. חשוב רק שמרכס היהודי למחצה אימץ את המושג הזה, והפך אותו ליסוד תורתו, 'ניכור' כהחטא הקדמון, ה'ניכור' היהודי שמנע ממנו להיהפך לחלק מהחברה הלותרנית.
מרכס דן ב'ניכור' במסתו בשם 'השאלה היהודית', בה הוא מתפלמס עם באואר, לגבי נתינת זכויות אזרחיות ליהודים. בסוף המסה הזו, בפרק בשם: 'היכולת של יהודים ונוצרים להשתחרר', הוא מצביע על מושג ה'ניכור' היהודי, שמאפשר ליהודים למרות שהם מחסרי אזרחות, בזכות ה'כסף', שהנו פרי מהותם ה'מנוכר', לשלוט בעולם. במסה זו הוא גם מאפין את אלוהי התנ"ך כאלוהי הכסף. הוא טוען במסה זו, שהיהודים על-ידי ה'ניכור' הזה בכסף, הפכו את כל העולם הנוצרי ליהודי, והעולם צריך להשתחרר מחטא קדום זה ה'כסף' היהודי, פרי ה'ניכור.
לא כאן המקום להתעמק בכל משנתו של מרכס, ש'הניכור' היהודי בשבילו הגורם לעולם נחטא, שרק ה'היסטוריה' במהלכה תשחרר את האדם מתלאותיו. אם שאול הטרסי רצה בשינוי סדרי עולם בזכות הקורבן הקוסמי של ישוע שנצלב, מרכס יצר אפוקליפסה חדשה שתתבצע על-ידי ההיסטוריה במהלכה.
אנו לא יכולים כאן להכנס לכל המכלול של משנת מרכס שהיא תערובת של המחשבה הלותרנית הפאוסטית עם אלמנט יהודי, יהודי למחצה, שרוצה להשתחרר מירושתו על-ידי אפוקליפסה.
שני היהודים למחצה, שאול הטרסי ומרכס, מרדו במסר של 'עץ הדעת', ה'ניכור', רצו לחזור למצב גן-עדן, בו האדם היה חד עם החיות מחוסרי 'דעת', מחוסרי 'מודעות. שני האישים האלו על-ידי המרד שלהם יצרו שתי דתות, את הנצרות ואת המרכסיזם. הם יצרו שתי דתות כיוון שהבטיחו שה'ניכור ' של האדם, השנוא עליהם, יתבטל על-ידי אפוקליפסה.
הדוגמאות האלו של שני היהודים רק מצביעות על משאלות אנושיות ארכיטיפיות, רצון להשתחרר ממודעות, שהנה מעמסה על האדם. היא מעמסה כיוון שהיא מעמידה את האדם מול חידת הקיום, שהשפה רק מגבירה. השפה אינה פותרת לאדם חידת קיומו הקצוב. ולא רק זה, השפה אפילו מעמידה את האדם מול חידת הקיום, מגבירה את אי הביטחון שלו.
התנ"ך באימוצו את 'דעת' כמתת חיובית, השלמתו עם קיום קצוב, השלמתו עם עולם נגלה בלבד, לא סיפק אפילו את צאצאי העברים, שאחרי חורבן בית שני חזרו להאמין בעולם חלופי.
עם כל בריחותיו של האדם מהמתת האנומלית שהוענקה לו, לא מועילה לו, הרי האפוקליפסות של שאול הטרסי ושל מרכס לא התגשמו, לא יכולים להתגשם.
מאחר שכל המשאלות האנושיות הכזיבו, לא התגשמו, אפילו הברית עם מפיסטו, הממונה על כח ומאגיה, הוביל לאין, הפתרון של מחשבת התנ"ך, השלמה עם הנתונים, התרכזות בשיפור החיים החברתיים, נראה הפיתרון האידאלי.
האדם צריך להשלים עם העובדה, שהמתת האנומלית 'דעת' הוענקה לו רק כתוספת ל'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים על כדור הארץ. המתת יכולה לשפר את חייו האדם, שהיותו בגן-עדן לא התאפשרה לו.
אולי שולית הקוסם, האדם, צריך להשלים עם מעמד שוליה, ולא להכנס ללבירינט היקום האין-סופי, וללכת בו לאיבוד.