Monthly Archives: ספטמבר 2017

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 474 – גורל שרירותי מול השגחה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעו 474 – גורל שרירותי מול השגחה
יוצאי אור, אברהם, ענר אשכול וממרא, חוללו את המהפכה המחשבתית שלהם, שהעמידו מול האמונה בגורל שרירותי אמונה בהשגחה. עובדה זו חשובה, למען נבין מדוע במחשבת התנ"ך לא קיימת טראגדיה שרירותית, פרי גורל עוור. רוע בתנ"ך היא מעשה בני אדם, רצחנות פרי חמדנות אנושית, כמו מקרה קיין ההורג את אחיו הבל, כתוצאה של חמדנות, רצונו לגזול בחירת אחיו.
מי שקורא את קינת נינגל על חורבן עירה אור, נוכח לדעת שתחינתה מושמת לאל, כאשר האלים מנמקים את סירובם, לבטל את השמדת אור, בנימוק שגזרות גורל אין לשנות. הסרוב לא מנומק בטענה שאור חטאה.
גם היוונים המאוחרים האמינו שגורל עיוור שולט לא רק בחיי אדם, שולט גם באלים.
הדגשת מהפכה מחשבתית זו חשובה, למען נבין את התפתחות תרבות המערב, תולדה של מחשבת התנ"ך, במריה בה, באימצה אותה.
אפילו הטראגדיות של שקספיר, לא נגרמות כתוצאה של גורל עיוור, אלא כתוצאה של מעשי אדם זדוניים. קשה לדעת ממי שקספיר הושפע, הרי הוא חי כבר אחרי הרפורמציה, אם הושפע מקלווין, שאימץ את ההשגחה, התנגד לאמונה היוונית בגורל עיוור. או שמא אנגליה שהיתה מדינת חוק, מאז ה-MAGNA CARTA, התפתחה בצורה עצמאית, הושפעה ממחשבת התנ"ך.
קיימת דוגמה מובהקת בין יחס האנגלים למיתוס פאוסט, ליחס הלותרנים לגיבור מיתוס זה, שנראה בהמשך. מרלו המחזאי כתב דרמה על פאוסט, ובסוף הדרמה לא העניש את הגיבור על מעשיו, הצנזורים האנגליים הכריחו אותו לשנות את סוף הדרמה, ולהעניש את הגיבור. כמובן שדרישה זו מנוגדת להשקפה הלותרנית, שלא הענישה את פאוסט.
אבל נחזור למחשבת התנ"ך, וננסה לראות את ההבדל העקרוני בינה לבין המחשבה היוונית. ניקח את דרמת איוב. את גיבור דרמה זו פוקדים אסונות, למרות שהוא רואה את עצמו חף מפשע, ההיפך, הוא ניסה לשנות את מהלכי חייו על-ידי הקרבת קורבנות. בצר לו, בגין האסונות שפקדו את בניו, בהמשך גם אותו עצמו פוקדים חוליים, אמונתו מתערערת. הידידים שבאים כביכול לנחמו, מאשימים אותו בחטאים שבגינם פקדו אותו האסונות.
ובכן, דרמת איוב בשלב זה דומה לטראגדיות יווניות, אם היא היתה נגמרת ללא ההסבר, שרבים רואים אותו כתוספת מלאכותית, תוספת שבה מופיעה האלוהות ומשיבה לטענות הגיבור. למעשה תוספת זו אינה מלאכותית, אלא היא מטרת הדרמה לטעון נגד קורבנות, כפי שהנביאים התנגדו להם, קורבנות כשוחד, לשנות מהלכי חיים, וכן נסיון להסביר את הסדר היקומי של ההשגחה.
אלוהים המופיע בתוספת זו, מגנה את הידידים שהאשימו את הגיבור לשוא, מנסה להוכיח לאיוב, שהוא נעדר הבנה למהלכי חוקי הקיום, נעדר הבנה למהלכי ההשגחה, הדואגת לכל ברוייה. איוב המתוודה בטעויותיו, זוכה לחידוש חייו, לבנים ובנות, זוכה לאריכות חיים.
חדוש חייו של איוב, הוא בהתאם להשקפה התנ"כית, שבה כל ההטפות של הנביאים, תמיד נגמרות בנחמות, בה הגיבורים שלא חטאו, עמדו בנסיונות לבסוף מצליחים. הנחמות של מחשבת התנ"ך מבדילות אותה ממחשבת השומרים, מחשבת היוונים המאוחרים. פרומתיאוס בטראגדית איסכילוס, לא זוכה לנחמות, בדומה לאיוב.
גם גיבורים אחרים של הטראגדיות היווניות, לא זוכים לנחמות.
אין כאן רצון, בכתבה זו להתיחס לראשית הנצרות ובמרד שלה ב'דעת', ממשל 'עץ הדעת', וכל ההשתלשלויות ממרד זה. הרצון כאן היא להצביע על הפרשנות השונה שניתנה לנצרות, וכמובן על בסיסה התנ"כי, על-ידי שני הרפורמטורים, לותר וקלווין.
בשעורים קודמים לאלו כבר הוזכר כמה פעמים, שהעולם הפרוטסטנטי, שכלל את חסידי לותר ושל קלווין, לא שם לב על ההבדלים התיאולוגיים שבכתבי שני הרפורמטורים. שלקח ארבע מאות שנה, למען יעמדו על ההבדלים, כתוצאה מההתפתחות השונה שהתחוללה בארצות ששם תורותיהם של לותר או של קלווין אומצו.
אפילו חוקר מכובד כמו מקס וובר, שכבר הבין שיש הבדל בין תורותיהם של לותר וקלווין, מהתוצאות, למעשה לא הבין נכונה את הסיבות, ייחס את ההבדל להנחה מוטעית, כמו הפרדסטינציה, ולא לעקרונות הממשיים שמבדילים בין תיאולוגית לותר וזו של קלווין. כבר הוזכר בשעורים קודמים, שההבדל הממשי בין התיאולוגיות של לותר וקלווין, הוא שהראשון המליך על העולם הנגלה את השטן, בעוד שקלווין נתן בכורה להשגחה.
תומס מאן, במלחמת העולם השניה, כבר הבין שההתפתחות המיוחדת של גרמניה, מקורה בתיאולוגית לותר, בהעלותו של רפורמטור זה את השטן כשליט העולם הנגלה. אבל גם תומס מאן, לא התיחס ליחוד תיאולוגית קלווין שנתן בכורה להשגחה.
מה שהיום מכונה העולם המערבי, הוא העולם ששם תיאולוגית קלווין ניצחה. היא ניצחה לא רק כיוון שנתנה בכורה להשגחה, אלא גם כיוון שהיא למעשה החזירה את הנצרות למקורה התנ"כי.
הזכרנו את הטראגדיות של שקספיר שההתרחשויות בהן הן לא תוצאה של גורל, כפי שבטראגדיות היווניות, אבל למרות שינוי זה, הטראגדיות של שקספיר לא נגמרות בסוף טוב, בדומה לדרמת איוב.
בהבדל מהטראגדיות השקספיריות, אם אנו מתיחסים לסרטים האמריקאיים הקלסיים, בהן בדרך כלל סוף טוב. יש לראות בעובדות אלו את ההשפעה הפוריטנית בארה"ב, שהיתה כולה מבוססת על עקרונות תנ"כיים.
אם אנו רוצים להשוות סרטים אלו לאופרות האיטלקיות, שוב אנו רואים הבדל מהותי. האופרות האיטלקיות הקלאסיות תמיד נגמרות ברע. בלי ספק שאפשר לראות בכך את ההשפעה של הקאתוליות, השונה מהקלוויניזם האופטימי.
ברור שדברים אחרונים אלו לא מבוססים על מחקרים מעמיקים. אבל ההבדל בין הלותרניות והקלוויניזם מבוסס על מחקר מעמיק, על השוואה מעמיקה בין התיאולוגיה הלותרנית והקלוויניסטית.
ההשוואה בין התיאולוגיות הנ"ל מוכיחה, שעקרונות ראשיתיים מעצבים תרבויות לדורות. כבר הראנו בתחילת השעור, שתרבות התנ"ך, היא תולדה של מהפכה מחשבתית הנמצאת במשלים פילוסופיים, שאותם יצרו אבות העברים, משלים בהן אנו מוצאים את מושג ההשגחה. הראינו, שמושג זה שונה מהאמונה השומרית, שהאמינה בגורל עיוור השליט בחיי אדם.
הטיעון בשעור זה מנסה להוכיח שתולדות האדם היא תולדה של מושגים לשונאיים ראשוניים המקובעים בקוסמולוגיות.
רעיונות קוסמולוגיים מעצבים תרבויות, כמו ה- DNAמעצב התפתחות ביאולוגית.
לכן לא יפלא, שמי שעקב אחרי מהלך התפתחות התרבות הגרמנית אחרי הרפורמציה, התרכז ברעיונות של לותר, יכול היה לראות איך רעיונות אלו עצבו את כל המחשבה הגרמנית, שהובילה ישר לרייך השלישי.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 473 – הנחש, קיין, פאוסט

אוניברסיטה וירטואלית – שעור 473 – הנחש, קיין, פאוסט
במחשבה האנושית קיים תמיד מורד נגד סדרי עולם. מחשבת התנ"ך נתנה את התפקיד הזה ל'נחש'. יש להניח שיוצרי המשל 'עץ הדעת', ענר, אשכול וממרא, (לפי השערה), השתמשו במיתוס שהיה רווח בזמנם, על 'נחש חכם' שלו כוחות מיוחדים, כוחות מאגיים.
בתשתית משל 'עץ הדעת', אנו מוצאים כמה שרידים של מיתוסים קיימים, שיוצרי המשל שללו את המסר שלהם. כך היה קיים גם מיתוס 'גן עדן', שיוצרי משל 'עץ הדעת' נתנו לא פרשנות משלהם.
'הנחש' במשל 'עץ הדעת' מבטיח לחוה יכולות אלוהיות, אם היא תאכל מפרי 'עץ הדעת'. ברור שיכולות כאלו, מטרתן למרוד באלוהות, למרוד בסדרים שלו. מחשבת התנ"ך שמטרתה השלמה עם סדרי עולם, מיד מענישה את המורד בהם.
משל 'עץ הדעת' המבטא השלמה עם חוקי הקיום, מעניק לחוה ואדם האוכלים מפרי 'עץ הדעת', את יכולת ה'הבדלה', הבדלה שהיא מיסודות סדרי עולם, יחד עם 'מודעות'. ומדוע הענקת המודעות חשובה, למען, שחוה ואדם יכירו בסדרי עולם, לפיהם הקיום קצוב. ברור שהכרה בעובדה שהקיום קצוב, מנוגד להבטחת ה'נחש' על קיום רצוף.
חוה ואדם שנעשו מודעים, מבינים שהם עירומים, מבינים בהמשך שנאסר עליהם לאכול מ'עץ החיים'. גם מיתוס 'עץ החיים', וודאי היה רווח בתקופת היווצרות משל 'עץ הדעת', שמחבריו שללו את המסר שלו, על הענקתו חיים נצחיים, רציפים, שלא תאם את ההשקפה הקיומית של מחשבתם.
הדורות לא הבינו את מסר איסור מלאכול מפרי 'עץ החיים', שפירושו הוא הכרה בקיום קצוב, הכרה במחשבה המסוגלת רק לקלוט את חוקי הקיום הקצובים, ולא רצף, קיום היקום, מחוץ לעולם הנגלה.
הרי הבטחת הנחש היתה הבנת הרצף, מחשבת התנ"ך קצצה את הידיעה רק לעולם הנגלה.
כך, מראשיתה מחשבת התנ"ך מנעה את המורדים בסדרי עולם האדם, סדרי עולם קצובים, ידיעה רק של חוקי עולם האדם.
ומדוע הבאנו את קיין בשורה של מורדים? קיין מסמל את ה'חמדנות', שיותר מאוחר נאסר בעשרת הדברות, חמדנות שאף היא מובילה למרד בנתונים קיומיים. קיין מסמל את כל כובשי עולם, שאף פעם לא הסתפקו במתתים שקבלו, רצו יותר, חמדו את המתתים של הזולת. חמדנות כזו מובילה למרד, מרד בקיים, רצון להשיג את היותר לא באמצעות נתונים של 'דעת', משא ומתן, חילופים, אלא להשיג את היותר, באמצעים כוחניים.
ישעיהו, במשל שלו, בפרק י"ד, מביא את דוגמת מלך בבל-אשור, החמדן, שבחמדנותו הרס את העולם, ברצותו להיות דומה לעליון.
ה'נחש' המורד, מופיע במחשבת האדם, במשך ההיסטוריה בשמות שונים. בתנ"ך ה'נחש' מופיע בהתגלמותו בקיין החמדן, ההורג את אחיו, הוא מופיע בדמות מלך אשור-בבל, החמדן ההורס את העולם.
בתנ"ך ה'נחש' לא מופיע כדמות על-טבעית, הוא רק מופיע כאדם חמדן, ככובש ההורס סדרי עולם, למען להאדיר את שמו. הכובש, שבחזון דניאל הופך לחיה, חיה הורסת, חיה הבולעת את קודמותיה.
ה'נחש' בתנ"ך לא מופיע כישות על-טבעית המתחרה באלוהות, כפי שמגלמי ה'נחש', היותר מאוחרים, שהם ישויות על-טבעיות, מתחרות באלוהים. הרי במחשבת התנ"ך האלוהות היא בלעדית, לכן מורדים בבריאה הם אנשים חמדניים.
ה'נחש' הופך לישות על-טבעית רק בספרות הבתר תנ"כית, ביחוד בברית החדשה, קיים מאבק בין ישוע לבין ה'נחש' שהפך לשטן.
אבל ה'נחש' שהפך לשטן בנצרות, קיבל משנה תוקף ברפורמציה, על-ידי לותר, שהשתכנע שישוע נכשל במשימתו, ולפיו, יריבו השטן ניצח אותו.
נצחונו של השטן, לפי לותר, התפרש שהעולם חזר למצב טרם אכילה מ'עץ הדעת', למצב שלרשותו של האדם רק אמצעי ה'כח'. ,לותר לא הרחיב על כך, הוא דילג על מרידתו של שאול הטרסי, שרצה בביטול האכילה מ'עץ הדעת'. הוא המליך את המנצח, את ה'נחש' בדמות השטן, שמרד בעולם הנגלה, השליט באמצעות כח.
לפי לותר, למרות שלא הרחיב על כך, ה'נחש', בדמות השטן ביטל את עולם 'דעת', עולמו של אלהים.
חסידיו של לותר, התעלמו מכך, שהוא יצר דת חדשה, דת בשליטת ה'שטן', המורד בעולמו של אלוהי התנ"ך, עולם נגלה מבוסס על 'דעת'. השליט החדש, השטן המורד, עולמו נשלט על-ידי 'כח'.
אם חסידיו של לותר, הפרוטסטנטים בעולם, התעלמו מיוצרו דת חדשה, האמינו בהכרזתו שהוא תלמידו של שאול הטרסי, חסידיו בגרמניה טוו הלאה את המסר שלו. הם אימצו את האל החדש, שהעניקו לו שם חדש 'מפיסטו', וציפו שהוא יעניק להם את ה'רצף' שנגזל מהם, נעורים נצחיים.
האל החדש, מפיסטו היה צריך לבטל את כל ההגבלות ש'דעת' גזלה. האדם החדש, 'פאוסט', שהתחבר עם ה'נחש', התחבר בגלומו כ'מפיסטו', קיבל מידיו את כל השחרורים מהגבלות.
ובכן, זה לקח דורות רבים, עד אשר ה'נחש' המורד השתחרר, החזיר לאדם את החופש שנגזל ממנו. פאוסט, האדם המשוחרר, האדם שכרת ברית עם מפיסטו, התהלך על במתי ארץ כמנצח, הרי יעודו היה מרד נגד הבריאה. הוא הצליח במשימה זו, להרוס את הקיים, במשך שתים עשרה שנה.
פאוסט בסיוע מפיסטו, שליט על כח ומאגיה, הצליח להשמיד ביתר הצלחה מקיין, להשמיד את יורשי הבל הנבחר, הבלים שהשלימו עם עולם נגלה, השלימו עם 'דעת', המקנה רק הבנת העולם הנגלה.
פאוסט המצליח מצא עצמו מהר מאד בחלל ריק ללא עדים להצלחתו. הוא התגעגע לתיאמת שתרדים אותו.
הקיום העניק לברואיו 'דחף לקיום', יכולת לברח מסכנות לקיום זה.
קיום, חשב לשפר את יצירתו, ליצור ברויים עם יותר כלים לשיפור קיומם. למען יעלצו במתתים הנוספים, העניק לברואיו 'מודעות' למען יבדילו בין קיום, להעדר קיום. הבדלה, למען יעלצו במתת הקיום מול העדרו. נותנים הלל לשמש אחרי העדרה.
הברויים בהעדר מודעות, חסרים את השמחה על המתת, קיומם. שמחה רק בהחזרת האבדה. מודעות, גנזך השמחה, על קיום מוחזר אחרי העדרו.
המודעות קניין משותף, קיימת רק כפרי משוב מהזולת, בחלל אין מודעות. אנחנו מעניקים אחד לשני מודעות על קיומינו. אנחנו מעניקים אחד לשני ראואיות. אנחנו מציגים את עצמינו על הבמה למען לזכות במבט הזולת, שיעניק לנו ראואיות.
עולמינו יציב רק אם אנו כורתים בריתות עם הזולתים, אם אנו יכולים לעשות חליפין אתם. אם היצירות שלנו זוכות להכרה מהם.
נשאלת השאלה, איך שבט, שבט העברים, הגיעו להכרת ערכים אלו. רמז היסטורי בתנ"ך, שאברהם, יחד עם מלווים, ענר, אשכול וממרא, יצאו מאור, בפקודת אלהים. אור מרכז תרבותי, תרבות שומר, שהשיגיה היו יותר מאשר השגי תרבות יוון המאוחרת יותר.
אישים אלו שיצאו מאור, נפרדו גם מהאמונה השומרית, גזרה קדומה, אמונה שהאלים שלהם גזרו עליהם חורבן, בגין גיבורים, גילגמשים, שחמדו יותר מאשר הוקצב להם.
יוצאי אור נדדו, הכירו תרבויות שונות, נוכחו שהאדם יוצר את עולמו הלשוני, עולם בגבולות, קיים רק כל עוד שומרים על גבולות אלו, לא פורצים אותם.
מתת המודעות, הכרה בקיום בגבולות, למען הענקת מקום לזולת, זולת מאשר קיומינו.