אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 477 – האם המחשבה היא אימננטית?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 477 – האם מחשבה היא אימננטית?
הוגי דעות מתחכמים עם רעיונות אבסורדיים, כמו רעיון להיות 'מעבר לטוב ולרע', ורעיון שני שמחשבה היא 'אימננטית', את שני הרעיונות האלה החביבים על בני אדם, אפשר להפריך על בסיס 'דחף הקיום'.
אנחנו בהמשך נדון ברעיון האבסורדי שמחשבה היא אימננטית, אבל תחילה נדון ברעיון שאותו השמיעו שפינוזה ואחריו ניטשה, רעיון קיום 'מעבר לטוב ולרע'. שני פילוסופים דגולים אלו לא התבוננו על הקיום מסביבם. אם היו מתבוננים היו עדים לכך שכל הברויים על כדור הארץ שלנו, בורחים מסכנות. אם כך, הבריות חשות מה טוב לקיומן, מה רע לקיומן, על כן בורחים מסכנות לקיומן.
אם אנו תוהים על תופעה זו, אנו מוכרחים להגיע למסקנה שהקיום צייד את הברויים עם האבחנה מה טוב לקיומם ומה רע לקיומם, אבחנה זו של הבריות היא אימננטית, אחרת הקיום לא יתכן. על כן רעיון חביב זה של שני ההוגים הדגולים האלו, שפינוזה וניטשה, על קיום 'מעבר לטוב ולרע', שולל את הקיום עצמו, האפשרי רק על ההבדלה אימננטית זו.
הוגים דגולים מזלזלים בהתבוננות, הם מעדיפים להשמיע משאלות מופרכות. שני הוגים אלו, שפינוזה וניטשה, היו להם דין ודברים עם המסורות שלתוכן נולדו, רצו להשתחרר מהן, הסיקו שקיום 'מעבר לטוב ולרע' ישחרר אותם מהן. אבל מסורות חברתיות נוצרות מצורך חברתי על קיום בחברה, צורך חברתי שאף הוא תוצר 'דחף הקיום', 'דחף הקיום' של האדם הלשוני.
האדם כבריה מבין הבריות שהקיום צייד אותו עם 'דחף הקיום', דחף שהוא אימננטי, דחף, המצייד אותו להבחין מה טוב לקיומו ומה רע לקיומו, צוייד על-ידי הקיום עם יכולת נוספת. הוא צוייד עם יכולת אפי-גנטית, יכולת אנומלית, יכולת לשפה. היכולת לשפה היא גנטית, אבל גשומה של יכולת זו מתאפשרת רק בצורה חיצונית, בצורה חברתית.
היכולת לשפה, הנה יכולת להחצין, לנכר, תחושות של הגוף, תחושות של צרכי הגוף להטבת הקיום. למעשה היכולת הנוספת הזו לאדם היא בשרות 'דחף הקיום', להעשיר אותו. אבל מאחר שיכולת זו מוגשמת רק בצורה חיצונית, בצורה קיבוצית, האדם צריך ליצור סדרים חברתיים למימוש היכולת. הסדרים מנוכרים במילים, ברעיונות. ברור שרעיונות או מילים אלו הם חיצוניים, קיבוציים, לכן הם לא אימננטיים.
מסקנות אלו הצורך בסדרים קיבוציים למען גשום יכולת השפה, למען בהמשך לספק באמצעותה את הצרכים הקיומיים, מפריך את המרד של שפינוזה וניטשה בהם, על-ידי העיקרון של קיום 'מעבר לטוב ולרע'.
כל התהליך הזה של גשום יכולת לשפה, למען צרכים קיומיים, .מצביע על כך, שטענות שמחשבה היא אימננטית היא מופרכת. היא מופרכת כיוון שתהליך גשום השפה, הנו גשום חיצוני, גשום חברתי.
אם הפרכנו את העקרונות של שפינוזה וניטשה, אנו רוצים כאן להתעכב על טענות שני הוגים דגולים אחרים, סוקראטס וקאנט, הטוענים שמחשבה אנושית היא אימננטית.
אנו יכולים ללמוד על דעותיו של סוקראטס בנוגע לשפה, מהדיאלוג של אפלטון קרטילוס. לפי דיאלוג זה, בו סוקראטס הוא אחד מהטוענים, 'ידיעה' לא יכולה להשתנות, היא צריכה להיות 'סטטית'. כבר קביעה זו של סוקראטס, מזים את תהליך היווצרות השפה. גשום יכולת לשפה, גשום יכולת החיצון, הניכור, של צורך הגוף, מתבצע רק אם שני אנשים מסכימים לכנות צורך בהשמעת קול, ההופכת למלה. הם יכולים לא להסכים, על כן קביעה או הסכמה היא שרירותית, לא סטטית. ללא הסכמה חיצונית כזו של שניים, בקול, על צורך של הגוף, קול ההופך למלה, מחשבה לא קיימת. אין שפה אינדיבידואלית. ילד על הר קרח, לבדו, לא יוצר מילים, מחשבות.
בהשמעת דעה זו סוקראטס רצה לשלול מהשפה הבעת מחשבות, אמתות.
נשאלת השאלה, ובכן איך חשב סוקראטס נוצרות המחשבות? תשובה לכך אנו מוצאים בדיאלוג שני, פיידרוס. בדיאלוג זה, סוקראטס-אפלטון מספר מיתוס על מלך תמוס, בעיר נאוקרטיס, במצרים. בעיר זו היה אל בשם טיית שהמציא הרבה אומנויות. הוא הציע למלך תמוס, ללמד בני אדם אותיות, למען יזכרו שמות. המלך מסתייג מההמצאה של האל טיית. סוקראטס כאן המספר את המיתוס, מדבר עם פיידרוס, והוא אומר שמלה אינטליגנטית נמצאת ב'נפש'. שאלתו של פיידרוס היא: 'האם אתה חושב שלמלה הנמצאת בנפש היא עצמה נפש, ומלה כתובה היא חקוי בלבד?' על כן, לפי מה שנאמר בדיאלוג זה, סוקראטס שולל את יצירת המלים על ידי קיבוץ, הוא מאמץ לעצמו מילים, מחשבות שהנם בנפשו.
כאן אנו מוצאים את ההובריס של סוקראטס, השולל את היצירה החברתית של השפה, המביעה אמתות, צרכים קיומיים, מאמץ לעצמו ידיעה אפריורית, אימננטית, השוכנות בנפשו. למעשה שולל יצירה קיבוצית, שולל את הצורך בזולת ביצירה. האם יפלא שהאתונאים גזרו את דינו למוות?
הדורות ראו בסוקראטס קדוש, שנידון ללא עוול. במציאות העדות שהוא השמיע בדיאלוג 'אפולוגיה' שהכוהנת פתיה, כוהנת האל אפולו, אמרה עליו שהוא האדם החכם ביותר, מוכיחה שהוא באמת חשב שהוא מבין את משמעות מתת השפה, ורצה שהיא תהיה סטטית.
ברור שדעה זו של סוקראטס היתה חלק מההשקפה היוונית, היות העולם סטטי, כך גם השפה. השקפה מנוגדת להשקפה התנ"כית על עולם בתנועה, בהשתנות.
ההשקפה היוונית לא פסחה מהעולם, גם אחרי חדירת התנ"ך, לעולם המערבי. הלותרנים בעקבות לותר, עשו מאמצים להזים את עקרונות התנ"ך, עשו להם דלגיטימציה. יהודים טובים, מחוץ לחכם היינה, לא עמדו על כך.
אם העקרונות התנ"כיים לפי הלותרנים היו פסולים, הם חזרו לאמתות אימננטיות. היהודים חסרי הזכויות, לא מודעים לירושת אבותיהם, העריצו את קאנט, לא עמדו על שנאת הירושה התנ"כית שלו, לא עמדו על כך שהציעה חיסולם בשיטות שהלותרנים אמצו יותר מאוחר.
קאנט בספרו 'דת בגבולות התבונה הטהורה'. מתפלמס עם הירושה הת"נכית. טוען על חוקי התנ"ך שהם חיצוניים, בעוד שהוא רוצה במוסר פנימי. שוב אנו נתקלים בדעות דומות לאלו של סוקראטס, שרצה בחוקים, בידיעה פנימית חקוקה בנפש, לא תוצר חיצוני, פרי הסכם קיבוצי.
קאנט בכלל פיקפק בקיום העולם החיצון, רצה שרעיונות כמו 'זמן', ו'מרחב' יהיו אפריוריים, איינשטין הזים רעיונות אלו. אבל מאחורי משאלות כאלו של קאנט הסתתר הרצון בשלילת הזולת. היידיגר בספרו 'היות וזמן', הביע משאלה דומה, רצה לברח מהזולת' DAS MAN, משאלות גרמניות על אהבת הזולת.
אבל רצון לייתר את הזולת, אנו מוצאים גם אצל דקרט. גם פילוסוף זה הכריז שהוא קיים, כיוון שהוא חושב. אף פילוסוף זה לא ראה צורך בשפה קיבוצית שתאפשר לו לחשוב. הרי מחשבה היא פרי ניכור, ניכור תחושות פנימיות של צרכים קיומיים. מחשבה או מלה למען להיות בעלת תוקף, זקוקה להסכם לפחות בין שניים שהקול, ההופך למלה, אכן הוא סימול של צורך גופני.
כנראה שסוקראטס לא ראה סתירה בין הדברת הרבה שלו בדיאלוגים, לבין רצונו לייתר את הזולת, לנכס את האמת הלשונית לנפשו. גם קאנט לא ראה סתירה בין רצונו להיות בעל האמתות, לבין כתיבת ספרים עבי קרס לאותו זולת שהוא רצה לייתר אותו.
האם כל החכמים האלו הרוצים לייתר את קיום הזולת, למי הם ישלחו את חוכמתם?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 477 – האם המחשבה היא אימננטית?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 477 – האם מחשבה היא אימננטית?
הוגי דעות מתחכמים עם רעיונות אבסורדיים, כמו רעיון להיות 'מעבר לטוב ולרע', ורעיון שני שמחשבה היא 'אימננטית', את שני הרעיונות האלה החביבים על בני אדם, אפשר להפריך על בסיס 'דחף הקיום'.
אנחנו בהמשך נדון ברעיון האבסורדי שמחשבה היא אימננטית, אבל תחילה נדון ברעיון שאותו השמיעו שפינוזה ואחריו ניטשה, רעיון קיום 'מעבר לטוב ולרע'. שני פילוסופים דגולים אלו לא התבוננו על הקיום מסביבם. אם היו מתבוננים היו עדים לכך שכל הברויים על כדור הארץ שלנו, בורחים מסכנות. אם כך, הבריות חשות מה טוב לקיומן, מה רע לקיומן, על כן בורחים מסכנות לקיומן.
אם אנו תוהים על תופעה זו, אנו מוכרחים להגיע למסקנה שהקיום צייד את הברויים עם האבחנה מה טוב לקיומם ומה רע לקיומם, אבחנה זו של הבריות היא אימננטית, אחרת הקיום לא יתכן. על כן רעיון חביב זה של שני ההוגים הדגולים האלו, שפינוזה וניטשה, על קיום 'מעבר לטוב ולרע', שולל את הקיום עצמו, האפשרי רק על ההבדלה אימננטית זו.
הוגים דגולים מזלזלים בהתבוננות, הם מעדיפים להשמיע משאלות מופרכות. שני הוגים אלו, שפינוזה וניטשה, היו להם דין ודברים עם המסורות שלתוכן נולדו, רצו להשתחרר מהן, הסיקו שקיום 'מעבר לטוב ולרע' ישחרר אותם מהן. אבל מסורות חברתיות נוצרות מצורך חברתי על קיום בחברה, צורך חברתי שאף הוא תוצר 'דחף הקיום', 'דחף הקיום' של האדם הלשוני.
האדם כבריה מבין הבריות שהקיום צייד אותו עם 'דחף הקיום', דחף שהוא אימננטי, דחף, המצייד אותו להבחין מה טוב לקיומו ומה רע לקיומו, צוייד על-ידי הקיום עם יכולת נוספת. הוא צוייד עם יכולת אפי-גנטית, יכולת אנומלית, יכולת לשפה. היכולת לשפה היא גנטית, אבל גשומה של יכולת זו מתאפשרת רק בצורה חיצונית, בצורה חברתית.
היכולת לשפה, הנה יכולת להחצין, לנכר, תחושות של הגוף, תחושות של צרכי הגוף להטבת הקיום. למעשה היכולת הנוספת הזו לאדם היא בשרות 'דחף הקיום', להעשיר אותו. אבל מאחר שיכולת זו מוגשמת רק בצורה חיצונית, בצורה קיבוצית, האדם צריך ליצור סדרים חברתיים למימוש היכולת. הסדרים מנוכרים במילים, ברעיונות. ברור שרעיונות או מילים אלו הם חיצוניים, קיבוציים, לכן הם לא אימננטיים.
מסקנות אלו הצורך בסדרים קיבוציים למען גשום יכולת השפה, למען בהמשך לספק באמצעותה את הצרכים הקיומיים, מפריך את המרד של שפינוזה וניטשה בהם, על-ידי העיקרון של קיום 'מעבר לטוב ולרע'.
כל התהליך הזה של גשום יכולת לשפה, למען צרכים קיומיים, .מצביע על כך, שטענות שמחשבה היא אימננטית היא מופרכת. היא מופרכת כיוון שתהליך גשום השפה, הנו גשום חיצוני, גשום חברתי.
אם הפרכנו את העקרונות של שפינוזה וניטשה, אנו רוצים כאן להתעכב על טענות שני הוגים דגולים אחרים, סוקראטס וקאנט, הטוענים שמחשבה אנושית היא אימננטית.
אנו יכולים ללמוד על דעותיו של סוקראטס בנוגע לשפה, מהדיאלוג של אפלטון קרטילוס. לפי דיאלוג זה, בו סוקראטס הוא אחד מהטוענים, 'ידיעה' לא יכולה להשתנות, היא צריכה להיות 'סטטית'. כבר קביעה זו של סוקראטס, מזים את תהליך היווצרות השפה. גשום יכולת לשפה, גשום יכולת החיצון, הניכור, של צורך הגוף, מתבצע רק אם שני אנשים מסכימים לכנות צורך בהשמעת קול, ההופכת למלה. הם יכולים לא להסכים, על כן קביעה או הסכמה היא שרירותית, לא סטטית. ללא הסכמה חיצונית כזו של שניים, בקול, על צורך של הגוף, קול ההופך למלה, מחשבה לא קיימת. אין שפה אינדיבידואלית. ילד על הר קרח, לבדו, לא יוצר מילים, מחשבות.
בהשמעת דעה זו סוקראטס רצה לשלול מהשפה הבעת מחשבות, אמתות.
נשאלת השאלה, ובכן איך חשב סוקראטס נוצרות המחשבות? תשובה לכך אנו מוצאים בדיאלוג שני, פיידרוס. בדיאלוג זה, סוקראטס-אפלטון מספר מיתוס על מלך תמוס, בעיר נאוקרטיס, במצרים. בעיר זו היה אל בשם טיית שהמציא הרבה אומנויות. הוא הציע למלך תמוס, ללמד בני אדם אותיות, למען יזכרו שמות. המלך מסתייג מההמצאה של האל טיית. סוקראטס כאן המספר את המיתוס, מדבר עם פיידרוס, והוא אומר שמלה אינטליגנטית נמצאת ב'נפש'. שאלתו של פיידרוס היא: 'האם אתה חושב שלמלה הנמצאת בנפש היא עצמה נפש, ומלה כתובה היא חקוי בלבד?' על כן, לפי מה שנאמר בדיאלוג זה, סוקראטס שולל את יצירת המלים על ידי קיבוץ, הוא מאמץ לעצמו מילים, מחשבות שהנם בנפשו.
כאן אנו מוצאים את ההובריס של סוקראטס, השולל את היצירה החברתית של השפה, המביעה אמתות, צרכים קיומיים, מאמץ לעצמו ידיעה אפריורית, אימננטית, השוכנות בנפשו. למעשה שולל יצירה קיבוצית, שולל את הצורך בזולת ביצירה. האם יפלא שהאתונאים גזרו את דינו למוות?
הדורות ראו בסוקראטס קדוש, שנידון ללא עוול. במציאות העדות שהוא השמיע בדיאלוג 'אפולוגיה' שהכוהנת פתיה, כוהנת האל אפולו, אמרה עליו שהוא האדם החכם ביותר, מוכיחה שהוא באמת חשב שהוא מבין את משמעות מתת השפה, ורצה שהיא תהיה סטטית.
ברור שדעה זו של סוקראטס היתה חלק מההשקפה היוונית, היות העולם סטטי, כך גם השפה. השקפה מנוגדת להשקפה התנ"כית על עולם בתנועה, בהשתנות.
ההשקפה היוונית לא פסחה מהעולם, גם אחרי חדירת התנ"ך, לעולם המערבי. הלותרנים בעקבות לותר, עשו מאמצים להזים את עקרונות התנ"ך, עשו להם דלגיטימציה. יהודים טובים, מחוץ לחכם היינה, לא עמדו על כך.
אם העקרונות התנ"כיים לפי הלותרנים היו פסולים, הם חזרו לאמתות אימננטיות. היהודים חסרי הזכויות, לא מודעים לירושת אבותיהם, העריצו את קאנט, לא עמדו על שנאת הירושה התנ"כית שלו, לא עמדו על כך שהציעה חיסולם בשיטות שהלותרנים אמצו יותר מאוחר.
קאנט בספרו 'דת בגבולות התבונה הטהורה'. מתפלמס עם הירושה הת"נכית. טוען על חוקי התנ"ך שהם חיצוניים, בעוד שהוא רוצה במוסר פנימי. שוב אנו נתקלים בדעות דומות לאלו של סוקראטס, שרצה בחוקים, בידיעה פנימית חקוקה בנפש, לא תוצר חיצוני, פרי הסכם קיבוצי.
קאנט בכלל פיקפק בקיום העולם החיצון, רצה שרעיונות כמו 'זמן', ו'מרחב' יהיו אפריוריים, איינשטין הזים רעיונות אלו. אבל מאחורי משאלות כאלו של קאנט הסתתר הרצון בשלילת הזולת. היידיגר בספרו 'היות וזמן', הביע משאלה דומה, רצה לברח מהזולת' DAS MAN, משאלות גרמניות על אהבת הזולת.
אבל רצון לייתר את הזולת, אנו מוצאים גם אצל דקרט. גם פילוסוף זה הכריז שהוא קיים, כיוון שהוא חושב. אף פילוסוף זה לא ראה צורך בשפה קיבוצית שתאפשר לו לחשוב. הרי מחשבה היא פרי ניכור, ניכור תחושות פנימיות של צרכים קיומיים. מחשבה או מלה למען להיות בעלת תוקף, זקוקה להסכם לפחות בין שניים שהקול, ההופך למלה, אכן הוא סימול של צורך גופני.
כנראה שסוקראטס לא ראה סתירה בין הדברת הרבה שלו בדיאלוגים, לבין רצונו לייתר את הזולת, לנכס את האמת הלשונית לנפשו. גם קאנט לא ראה סתירה בין רצונו להיות בעל האמתות, לבין כתיבת ספרים עבי קרס לאותו זולת שהוא רצה לייתר אותו.
האם כל החכמים האלו הרוצים לייתר את קיום הזולת, למי הם ישלחו את חוכמתם?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 476 – 'לך לך מארצך…' מול אוטוכטוניות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 476 – 'לך לך מארצך…' מול אוטוכטוניות
הדורות לא שמו לב לחשיבות הצווי הזה של אלהים לאברהם 'לך לך מארצך…'. צווי זה למעשה משרש, מנתק, את אברהם מטריטוריה, מאוטוכטוניות, ניתוק שהנו שלילת הקודם, מאפשר לו עגון בצווי נעלם, צווי לשוני.
היוונים היותר מאוחרים, לא זכרו את ראשיתם, למרות שאף הם נדדו, כפי שנדדו שבטים שונים. נדידת אברהם ומלויו, שונה מנדידת שבטים אחרים שהיא לא מודעת, היא שונה בזכות יציאתם מארץ בעלת תרבות נעלה, יציאתם מאור, מרכז תרבותי שומרי. וכך, אברהם ומלויו זכו במושג 'השלילה' שהניתוק ממקום אחד למשנהו העניק להם. שלילה המאפשרת את המודעות.
כך תרבות העברים, בהבדל מתרבויות של שבטים אחרים מצטיינת ב'מודעות' ראשיתית, בגין ההנתקות המוכללת בצווי 'לך לך…', המבוססת על שלילה. ילד נעשה מודע כאשר הוא מנתק עצמו מאמו, מכליל עצמו בשם 'אני'.
אם עמים אחרים ראו את עצמם ילידי האדמה, העברים מראשיתם ראו את עצמם יצירי צווי 'לך לך…', צווי לשוני, צווי שניתק אותם ממקום, ניתוק שהנו 'שלילה', 'שלילה' בסיס מודעות.
על בסיס 'מודעות' זו יש לנתח את משל 'עץ הדעת', על שלושת חלקיו. אבות העברים, אברהם ענר אשכל וממרא בנדודיהם נודעו למיתוסים שרווחו בזמנם ועל בסיסם, שלילתם, יצרו את הפילוסופיה הלשונית שלהם.
רק אנשים מנותקים מטריטוריה, מעוגנים בצווי לשוני, במקום לראות את עצמם יצירי האדמה, יכלו לראות את עצמם יצירי הצווי הלשוני הנעלם, יכלו לראות את עצמם יצירי שפה.
יוצרי משל 'עץ הדעת', מביאים את כל המיתוסים שרווחו בזמנם, אבל הדורות המאוחרים לא הבחינו בדקויות השלילה של מיתוסים אלו. רק על בסיס שלילת המיתוסים התאפשרה יצירת פילוסופית השפה.
כאשר אוקם, הפילוסוף הנומינליסטי האנגלי, רצה להצביע על ההבדל בין מחשבת התנ"ך, לבין המחשבה היוונית, הוא הביא את מיתוס המבול. אוקם טען, שמיתוס המבול מצביע על כך שאלהים יכול היה לשלול את העולם. על כן, הוא טען, העולם אינו נצחי, כיוון שאלהים יכול לשלול אותו. עובדה זו שוללת את האמונה היוונית על היות העולם נצחי.
אוקם בצורתו הוא, מעלה את עיקרון ה'שלילה' התנ"כית, נגד ההשקפה היוונית, שרצתה ברצף, רצתה בנצחיות, היוונים שראו את עצמם יצירי האדמה. היוונים גם לא הכירו את עיקרון השלילה. כתוצאה מהעדר עיקרון השלילה, היוונים גם לא יצרו פילוסופיה לשונית בדומה למחשבת התנ"ך. היוונים גם לא הכירו את מושג 'רצון חופשי', המתאפשר רק על העדר רצון חופשי, העדר שהנו 'שלילה'.
עלינו לא להתעלם מהעובדה, שהעברים יכלו ליצור את הפילוסופיה הלשונית המופשטת, כיוון שיצאו מארץ השומרים בעלת .תרבות מפותחת, בעוד שהיוונים יצאו מאזורים נעדרי תרבות.
עמים רואים את עצמם יצירי האדמה, ובמשל 'עץ הדעת' לפנינו שריד מיתוס כזה, שהאדם נוצר מהאדמה. אבל בהמשך המשל שולל מיתוס זה, כאשר הוא מצביע על כך, שרק אחרי שחוה ואדם אכלו מפרי 'עץ הדעת', הם נעשו 'מודעים', מודעים לעירומם, שלא היו מודעים לו ב'גן עדן'.
ובכן, לפי המשל, האדם נבדל ממצבו החיתי ב'גן עדן', לאחר שאכל מפרי 'עץ הדעת', ונעשה 'מודע'.
אנחנו עדים לכך, שכתוצאה מניתוק ראשוני, ניתוק מאדמת שומר, מתאפשר הניתוק השני, ניתוק חוה ואדם ממצבם החיתי, בהופכם למודעים.
העובדה שהאדם רוצה להיות יציר האדמה, הוא אותו רצון להיות רציף. העברים המתנתקים מאור, נעשים מודעים ל'שלילה', נעשים מודעים לכך שהם לא רציפים. עובדה זו מאפשרת להם לעגון את עצמם ל'צווי האלוהי', הלשוני. לאחר מכן הם מסוגלים לאמץ את פרי 'עץ הדעת', לראות את עצמם לא יצירי האדמה אלא יצירי 'דעת'.
הניתוק שהנו בטול הרצף, מאפשר את ה'מודעות', מודעות שהיא פרי הבדלות מהזולת, הבדלות מהסביבה.
רק בחלק השני של התפתחות פילוסופית השפה, השלב שהנו ההנתקות ממצריים, איפשר את פרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה. בפרק זה קיימת הדגשה יותר מובהקת שהאדם הוא לא יציר האדמה אלא נברא בצלם אלוהים. העובדה שהאדם נברא בצלם אלוהים, פירושה שהוא בעל 'רצון חופשי', שהוא 'מודע', יכול ליצור בדומה לאלהים.
אין כוונה בנאמר שהאדם נוצר בצלם אלהים, שהוא זהה עם אלהים, הרי הוא יצור שנברא, רק שניתנים לו היכולות ליצור את עולמו.
אוקם שרצה להזים את ההשקפה היוונית על היות העולם נצחי, אמנם ראה הבדל בין ההשקפה התנ"כית והיוונית, אבל לא היה מודע לפילוסופית השפה שהיתה תשתית מחשבה זו. אם היה מודע שתשתית המחשבה התנ"כית מבוססת על פילוסופיה שפה, הרי יכול היה להצביע על העובדה שהעולם אינו נצחי, רציף, מהפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה. לפי פרק זה אלהים יוצא מהאין, בורא עולם שלא היה קיים קודם, בורא עולם על 'אין'.
אנחנו יכולים לעקוב אחרי ההתפתחות ההדרגתית של פילוסופית השפה, מראשיתה במשל 'עץ הדעת', בהמשכה בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית.
אנחנו יכולים לראות הקבלה בין השלבים של התפתחות פילוסופית השפה התנ"כית לתהליך התפתחות ה-0, שעבר שלבים עד לצורתו כפי שאנו מכירים אותו עתה. ה-0 עבר מהשלב ההודי ההיולי, לשלב המוגמר במאה ה-16. ה-0 מאפשר את המדע החדש. הרי המדע החדש התפתח רק כאשר נעשה מודע ל'העדר', ל'שלילה', שהאפס מסמל.
הרי התנועה מתאפשרת רק בחלל ריק, בהנתקויות.. הפילוסופים היווניים שנאו את הרקליטוס שטען שהעולם נמצא בזרימה. גם אפלטון וגם אריסטו היו בין מתנגדיו של הרקליטוס, הרי הם רצו בעולם סטטי. אריסטו אפילו קבע את הנוסחה, או אידאל, ב-NUNC STANS , הווה נצחי.
מדענים לא מדגישים את העובדה שכל המדע החדש, האבולוציה, מדע האינפורמציה, התפתחו על בסיס הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, רעיונות תנ"כיים אלו חדרו לאט לאט למחשבה המערבית.
אמנם בהקשר למחשבת התנ"ך מדע לא התפתח. העברים הסתפקו בידיעה שהעולם הוא פרי שפה. רק המזוג בין הירושה היוונית, המדע היווני שנעצר מסיבות שמינינו, לבין הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, המדע כפי שאנו מכירים יכול היה להתפתח.
עד היום הזה העולם לא מודע לתרומה החד-פעמית של פילוסופית השפה התנ"כית למדע החדש. הסיבה העיקרית לכך היא שהעקרונות של פילוסופיה לשונית זו נמסרו במטפורות, בצורה מינימליסטית. קלווין בתיאולוגיה שלו אימץ את רעיון 'ההשגחה' התנ"כי , הוא אימץ גם את רוב העקרונות התנ"כיים, אבל מאחר שהוא למעשה לא הבין את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית הוא לא היה יכול להסביר לגמרי את עקרונות התנ"ך.
אם הפילוסופיה היוונית הסבירה את עקרונותיה הפסולות בכרכים עבי כרס, העברים בצניעותם מסרו את עקרונותיהם בצמצום מרבי. למרות כך, מחשבת התנ"ך כולה מבוססת על עקרונות מצומצמים אלו. ולא רק זה, המחשבה המערבית הקלוויניסטית, אף היא הנה תוצר עקרונות תנ"כיים אלו.
קשה להסביר איך רעיונות ראשוניים משפיעים, גם כאשר אלו שהושפעו מהם, לא מודעים ולא מבינים אותם לגמרי. כך העולם הפרוטסטנטי שלא היה מודע על ההבדל העקרוני בין רעיונות לותר ואלו של קלווין, לא היה מודע, ולא מודע, שהוא פרי עקרונות קלווין, שחזר לרוב עקרונות התנ"ך. קלווין חזר לעקרונות התנ"ך, למרות שהוא לא הבין את פילוסופית השפה התנ"כית. למרות כך, אלו חדרו לעולם המערבי.
בהקשר לחידה זו איך רעיונות משפיעים גם כאשר לא מודעים להם. אפשר לצטט את ניוטון, שאמר שלקדמונים התגלו אמתות שהוא ובני זמנו לא מודעים להם. למרות כך, ניוטון יצר מדע שהתבסס על עיקרון השלילה, עיקרון הפילוסופיה הלשונית התנ"כית.

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 475 – בחירה וראויות

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 475 – בחירה וראויות
על הבחירה אנו מודעים כבר ממשל 'עץ הדעת', מהחלק השלישי של משל זה, חלק קין והבל. כאילו גורל הבל הנבחר, ותוצאות בחירה זו, הרצחו על-ידי אחיו קין, יהפך לסמל עובדת הבחירה של עם ישראל.
את הבחירה הממשית של עם ישראל אנו מוצאים בספר שמות, פרק י"ט, ה:' ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש…'.
למעשה הברית מוענקת לבני ישראל אם ישמרו את הברית. הבחירה היא לא בלעדית לבני ישראל, לפי הנביאים אם עמים אחרים יסתפחו אליהם, ואף הם ישמרו את הברית, ברית של שמירת החוקים, חוקי עשרת הדברות, וחוקים אחרים, אף הם יזכו ל'בחירה'.
מחשבת התנ"ך היא מקשה אחת, שנוצרה בצורה הדרגתית, שבהמשך עצבה את כל תרבות התנ"ך. צעד ראשון בהתהוות מקשה זו, היא האכילה מ'עץ הדעת', ההופך את חוה ואדם ל'מודעים', מודעים גם לחוקי הקיום, היותם בעלי משך קצוב. האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים', מלמד את חוה ואדם לאמץ את חוקי הקיום, דבר שבלי 'מודעות', לא היו מסוגלים לעשות.
הבחירה שהזכרנו אותה בקשר לשמירת הברית, בספר שמות, היא כבר שלב שני, שהתאפשרה רק על בסיס השלב הראשון, היות העברים בעלי מודעות. אבל כבר בשלב ראשון האלוהות מוגדרת כ'השגחה'. את הגדרת האלוהות כהשגחה אנו מוצאים כבר מהשיח של אברהם עם האלוהות, על גורל סדום.
הבאנו את היווצרות הרגשת ה'בחירה' אצל העברים, למען נוכל להבין שהאדם כפרט, ואומה, זקוקים להרגשה של 'בחירה' ו'ראויות' למען לתפקד ולמען להצליח. מחשבת התנ"ך כולה התבססה על כמה רעיונות יסוד ראשוניים שעיצבו אותה, שאנו יכולים ללמוד עליהם מכמה סיפורים. אחד הסיפורים המכוננים הוא סיפורו של יוסף, יוסף הנבחר על-ידי אביו יעקב, שעשה לו כתנת פסים. בחירת יוסף על-ידי אביו, משניא אותו עוד יותר בעיני אחיו. השתלשלות הסיפור, מכירת יוסף לארחת ישמעאלים, על-ידי אחיו, נמכר כעבד, עליתו לגדולה, למרות ההתעמרויות בו. הסיפור ממחיש את מערך מחשבת התנ"ך, שהאדם הנבחר, הישר, בסופו של דבר נשכר.
הזכרנו כבר בשעורים קודמים שבתנ"ך אין לנו טראגדיות, כיוון שבעולמה של ההשגחה, הצדיק בסופו של דבר נשכר.
אנחנו יכולים לעקוב אחרי ההתפתחות ההדרגתית של מחשבת התנ"ך, השלב הראשון הוא הפיכת האדם ל'מודע', השלב השני בהתפתחות מחשבת התנ"ך הוא שהאדם המודע, במקרה זה הגיבור הוא אברהם, מכיר בשליטת אלוהות כ'השגחה', אלוהות שונה לגמרי מאילי שומר, ששם האלים משועבדים לחוקי גורל, חוקים שרירותיים. אברהם בהבדל מהשומרים מכיר באלוהות שהנה שופטת את העולם, בהבדילה בין טוב לרע.
בלי ספק שהשלב השלישי בהתפתחות מחשבת התנ"ך הוא ה'בחירה', בספר שמות פרק י"ט, בחירה המותנית אם העברים ישמרו על הברית, ברית מבוססת על קבלת 'עשרת הדברות'.
אנו נוכל לעמוד על יחוד מחשבת התנ"ך שנוצרה בשלבים, אם נשווה אותה לתרבויות אחרות, למשל התרבות השומרית, שממרכזה אור יצאו אברהם, ענר, אשכול וממרא, בפקודת אלהים.
בלי ספק שמה שאישים אלו חוללו, התאפשר רק על בסיס התרבות השומרית המפותחת. אבל בהבדל מהתפתחות מחשבת התנ"ך בשלבים, התרבות השומרית המפותחת היתה חסרה את הבסיס המחשבתי המאפשר הבנת חוקי הקיום, היה חסר לה את עיקרון 'המודעות', שמחשבת התנ"ך הבינה שבלעדיה האדם לא יכול להבין את היווצרות עולמו הלשוני.
השומרים, למרות השיגיהם המרובים, ראו את עצמם אוטוכטוניים, חלק מהאדמה שעליה ישבו, ונשלטים על-ידי חוקי גורל. בהבדל מהם, העברים שניתקו את עצמם מאדמת אור, ראו שעולמם הוא עולם השפה, שפה המעניקה לאדם 'מודעות'.
אם אנו משווים את התהוות תרבות התנ"ך למחשבה היוונית היותר מאוחרת, אנחנו שוב רואים שיוונים אלו ראו את עצמם ילידי האדמה, אוטוכטוניים, ואף הם האמינו שהם נשלטים על-ידי חוקי גורל.
העברים יכלו להיהפך לעם 'סגולה', ל'נבחרים', רק אחרי שהם אימצו את כל השלבים הראשוניים. כ'מודעים', יכלו לכרות ברית, קבלת תנאי הברית, קבלת 'עשרת הדברות'.
דבר מצער, שהשומרים עם כל היצירתיות שלהם, נעלמו ממפת ההיסטוריה, כיוון שהשקפתם היתה אורגנית, שפירושה צמיחה ודעיכה, אותו גורל פקד את היוונים שאף השקפתם היתה אורגנית.
בהבדל מעמים תרבותיים אלו, העברים קשרו את גורלם בשפה, התוספת שהוענקה לאדם, שפה שלא חל עליה חוק צמיחה ודעיכה. כתוצאה מבחירת העברים את השפה הם שרדו מבין עמי קדם.
המושגים 'נבחר', 'עם סגולה', 'ראויות', אלו הם מושגים לשוניים, שהאדם יכול להיאחז בהם, המעבירים אותו על מהמורות. יוסף ש'נבחר' על-ידי אביו, 'הבחרותו', העבירה אותו על כל 'המהמורות'.
ברור שגם העברים בגופם היו חלק מחוקי הקיום, הקוצבים משך מוגבל לישויות, אלא שלהם התוספת הלשונית אפשרה את ההמשכות בשרשרת הדורות.
כל תרבות התנ"ך מעוגנת במשל 'עץ הדעת', באימוץ 'דעת', המעניקה יכולת הבדלה בין טוב לרע, המעניקה 'מודעות'.
המודעות מאפשרת לאדם ליצור את עולמו הלשוני, כתוספת להיותו יצור ביאולוגי. אמוץ 'דעת', מאפשר את ההבנה שהעולם אף הוא הנו פרי אינפורמציה, שפה.
'ההשגחה' היא התגלמות אינפורמציה זו המהווה את היקום. מכאן יש שיח בין השגחה זו, לבין האדם שאימץ את 'דעת'.
מחשבת התנ"ך היא בלעדית בין תרבויות האדם. במשך קיומה היא זכתה למרידות בה, שעליהם כבר הצבענו, אבל האדם המערבי, לא מודע להסתפחותו למסורת התנ"ך דבר שהציל אותו במלחמת העולם השניה ואחריה, מגורל מורדים בה, שהוביל למפלת חלק מורד זה, בצורת הרייך השלישי.
אותו חלק שאנו מכנים 'העולם המערבי', השולט היום, הוא תולדה של תיאולוגית קלווין, שברפורמציה, בהבדל מלותר שאימץ את השטן, הוא אימץ את ה'השגחה'. בכלל קלווין בתיאולוגיה שלו חזר לרוב חוקי התנ"ך. אמנם אי אפשר להגיד על קלווין שהבין את בסיס מחשבת התנ"ך, כמבוססת על המשלים הלשונאיים הפילוסופיים, אבל הוא הבין שאימוץ ה'השגחה', מחזיר לעולם קיום מבוסס על חוקים, שההשגחה הנה השופט העליון. ה'פוריטנים' בניו-אנגלנד, ראו את עצמם כהעברים החדשים.
הפוריטנים ראו את עצמם כה'נבחרים' החדשים.
מסה זו היא קצור התפתחות העולם המערבי, עולם מערבי שניצח
במלחמת העולם השניה, שאיפשר בהמשך, את התפתחות עולם האינפורמציה. המצאת עולם האינפורמציה התאפשר רק כתוצאה חזרה לעקרונות תנ"כיים. הרי המשלים שעיצבו את תרבות התנ"ך, היו מבוססים על ההבנה שעולמו של האדם הוא עולם האינפורמציה, עולם 'דעת'.
התחלנו את המסה המושגים 'בחירה', ראויות'. ובכן, רק האדם המכיר בעובדה שהעולם הלשוני הוא עולמו, עולם אינפורמציה. רק האדם הרואה את עצמו מנותק מאוטוכטוניות. האדם הרואה את עצמו חלק של החוקים האורגניים, בתוספת, המענק האנומלי של השפה. האדם המשלים עם חוקי האינפורמציה היוצרת את העולם, רואה את עצמו נבחר ע"י אלוהות, אבולוציה, ליצור עולם לשוני מבוסס על שפה ולא על כוחנות, כפי שהאמינו חסידי לותר, אלו הם הנבחרים.
רק מי שהכיר בעובדה, שהאבולוציה הקנתה לו אמצעי נוסף, אמצעי השפה, הבאה להחליף את אמצעי הכח המשותף לכל הברויים, המכיר ביחוד זה, הוא הנבחר.
לא חשוב אם מענק השפה הוא מענק אנומלי, מקרי, או מענק של זכות. האדם ההופך מענק זה למטרות טובות, הוא 'נבחר'.