אוניברסייטה ןןירטואלית – שעור 479 – חליפין, כסף

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 479 – חליפין, כסף
אנחנו צריכים לשאל מה יעוד 'דעת', 'מעץ הדעת', אמנם נאמר ש'דעת' מאפשרת הבדלה 'בין טוב לרע', למעשה מה שאנו רואים, שחוה ואדם באוכלם מהפרי נעשים מודעים לעירומם. ז.א. ש'דעת' מתגשמת ב'מודעות', בשלב ראשון, מודעות לעירום. אבל נאמר שיעוד 'דעת' היא ההבדלה בין טוב לרע, ברור שכך, מי מה שנראה בהמשך, המשל לא מרחיב על השלב הראשון שהיא 'מודעות לעירום', כפי שהמשל לא מרחיב על כל השלבים, הוא מסתפק ב'יעוד'.
ובכן, היעוד הוא 'הבדלה בין טוב לרע'. שוב המשל לא מרחיב. במציאות ההבדלה הזו, היכולת להבדיל, היא תוספת ל'דחף הקיום'. 'דחף הקיום' המבדיל מה טוב לקיום מה רע לקיום. 'דחף הקיום' הנו מתת כל הברויים, והוא אימננטי. נשאלת השאלה, איזה צורך יש בתוספת 'הבדלה' שהאכילה מפרי העץ מאפשרת?
שוב המשל לא מרחיב על כך, אבל ההבדלה הנוספת הזו היא שונה מההבדלה של 'דחף הקיום', היא הבדלה חיצונית, לא אימננטית, היא הבדלה המתאפשרת רק אם שניים מסכימים אתה, היא הבדלה קיבוצית. ומה התועלת בה, היא מאפשרת ליחיד בהשמעת קול, ניכור קול, קול המכיל אינפורמציה על צרכים של גוף האדם, על תחושות שלו, מה טוב לקיומו, מה רע לקיומו. הבדלה זו היא תוספת ל'דחף הקיום', בכך, שהיא מאפשרת ליחידים החלפת צרכים שהם זקוקים להם.
החיה ש'דחף הקיום' מורה לה מה טוב לקיומה , מה רע לקיומה, מאפשר לה למצא את מחיתה, מהמוכן, מאפשר לה לברח מסכנות לקיומה. האדם עם תוספת שקיבל מהקיום, את 'דעת', יכול גם לרכוש חסרים לקיומו, בחליפין עם הזולת, יכולת שחסרה לחיה.
נשאלת שוב השאלה מדוע השלב הראשון של 'דעת' היא 'מודעות'? התשובה היא שלמען חליפין יש צורך ב'מודעות' החסר. אבל המשל המינימליסטי אינו מסביר את כל השלבים, מסתפק ביעוד הראשי, שהוא תוספת לקיום, טוב לקיום רע לקיום.
האדם ה'מודע', מודע לחסר, שאותו הוא יכול למלא על-ידי חליפין עם הזולת. שתוף הפעולה עם הזולת מוליד גם את הרעיון, של יצירת החסר בשתוף פעולה, ב'זעת אפיים'.
התוספת הזו, ל'דחף הקיום', מתאפשרת על-ידי 'ניכור' בקול המכיל את האינפורמציה על תחושת חסר, הקול המבותר הופך בהסכמת שניים למלה. המלה מכילה את האינפורמציה על החסר, מאפשרת את החליפין של חסר. בהמשך כתוצאה של הסכם בין שניים, מתאפשרת היצירה של החסר.
כפי שראינו משל 'עץ הדעת' אינו מרחיב על השלבים השונים, מסתפק בפירוט שלבים עיקריים. השלבים העיקריים הם תוספת ל'דחף הקיום' למען סיפוק צרכים נוספים, הטובים לקיום, להצביע על דברים שליליים לקיום.
'דעת', המאפשרת לחוה ואדם, לנכר באמצעות השמעת קול חסרים, בשתוף פעולה עם הזולת, להפוך את הקול המבותר למלה, לשם. חוה ואדם רוכשים את המיומנות של הענקת שמות לדברים.
החליפין מזקיקים את הסימול של החסרים למען לבצע את החליפין. בהמשך על בסיס השלב הראשוני של חליפין, נוצרת הקהילה של נושאית ונותנת.
בשעור זה אנו מצטמצמים בהצבעה איך החליפין מתגשמים בהמשך בסימול של כסף.
הכסף כשלעצמו אינו שלילי, הוא בסך הכל סימול החליפין, הוא הופך לשלילי כאשר התאווה של היחיד ליותר ויותר, גורם לצבירת כסף.
ברצונינו כאן להתיחס למרכס, אשר הפך את הכסף ל'חטא הקדמון'. מרכס הפך את השליח, הכסף, שליח התאווה האנושית ל'חטא הקדמון'. בעוד שבעשרת הדברות אנו מוצאים את האשם האמיתי, האדם החמדן. 'אל תחמד' היא הדיבר העשירי, הכולל את כל החמדנות. והיא היא ה'חטא הקדמון'.
חמדנות בית הזולת אינה נופלת מחמדנות לכסף רב, המתאפשרת מגזילה מהזולת, בלי נתינת תמורה.
אנשים שלא התעמקו במשנת מרכס, לא מודעים ששלילתו את הכסף, מבוסס על עיקרון ראשוני של מרכס, במסתו בשם 'השאלה היהודית', שבה הוא שולל את ה'ניכור' היהודי, מכנה את אלוהי התנ"ך לאלוהי הכסף. מרכס לא התעמק בפילוסופיה הלשונית התנ"כית, את מושג ה'ניכור' הוא אימץ מרבו הגל. אבל ללא הבנת פילוסופית השפה, מרכס באינטואיציה קשר את ה'כסף' ל'ניכור', שאותו הוא שלל במסה לעיל.
אם אנו רוצים לעמוד מה מסתתר מאחורי השלילות של מרכס, את ה'ניכור' ואת ה'כסף', אפשר לסכם ולהגיד שהוא שלל את 'דעת', 'דעת' המתת הנוספת שהוענקה לאדם למען הטבת קיומו. הוא שלל את העולם הלשוני של האדם. ושוב, מי שמתעמק במשנתו, נפגש עם משאלתו של מרכס להיות חלק מהטבע, בדומה למשאלתו של פאוסט.
אנשים סברו שברית המועצות שאימצה את משנת מרכס עוותה אותה. הם לא הבינו, שהמשטר של ברית המועצות, שהיה כוחני, למעשה גשם את משאלתו של מרכס, ששלל את 'דעת', לכן השאיר בידי האדם רק את אמצעי ה'כח'. מרכס היה חניך האידיאולוגיה הפאוסטית, שאף היא שללה את 'דעת', כפי שתיאולוגית לותר, שהמליכה את השטן על העולם הנגלה, נתנה לגיטימציה לאמצעי 'כח', 'כח' האמצעי של השטן.
מרכס בהבדל למשאלתו של פאוסט לשלטון כוחני לעצמו ולעמו בלבד, רצה שלטון כוחני למעמד המדוכא, הכלל אנושי. אבל שלטון 'כח', מתגלגל ל'גולגים'.
שלטון הכסף בארה"ב עדיף משלטון 'כח', בכל צורותיו. המלחמה לא צריכה להתמקד בשליח, במקרה זה ב'כסף', אלא בתאוות בני אדם.
מספיק תמיד לזכור את הדבר העשירי מתוך עשרת הדברות, 'אל תחמוד'.
מרכס, שוליית הקוסם, התחכם ליוצרו שהעניק לו אמצעי להיטיב את קיומו, רצה בקיום משופר, כפי ששוליות הקוסם הקודמים רצו, לתקן את הקיום, האם הם צלחו בכך?
עולמינו מנוהל תמיד בידי שוליות הקוסם, המבטיחים שבידם לתקן את הקיום. הרי 'דעת' אינה מבטיחה קסמים, היא מבטיחה השגים מושגים 'בזעת אפיים'. חליפין מבטיחים תמורה בעד תמורה, כל יצירה דורשת השקעת אנרגיה. אפילו באטום קיימים חליפין, בכל היקום הוא קיים.
מדוע אם כך, שוליות הקוסם תמיד מבטיחים קסמים, השגים בלי השקעת אנרגיה?
גם החמדנים, כמו שוליות הקוסם תמיד סבורים שחמדנותם תרמה את הקיום, שהרכש הרב שצברו על חשבון אחרים, יאריך את הקצבת הקיום שקוצבה להם.
מדוע הדורות רואים בהבטחה לאדם, 'ב'זעת אפך', קללה, הרי במציאות אנחנו מעריכים דברים שאנו משקיעים בהם הרבה?
יוצר עשרת הדברות מבטיח למקיים אותם רק אריכות ימים, לא גן-עדן, לא עולם הבא.
אלו המעדיפים כח כאמצעי להשגת חסרים, רוצים להשיג את החסרים בלי נתינת תמורה. אותו דבר אפשר להגיד על החמדנים לדברים, הם רוצים להשיג דברים בלי נתינת תמורה. לכן החמדנים הנם ה'חטא הקדמון', לא אלו המשתמשים בכסף ונותנים תמורתו תמורה. החליפין ההופכים על-ידי סימול לכסף, שתמורתו מספקים את החסרים של האדם, מקלים את המשא ומתן בין היחידים, להשיג חסרים.
עולמו של האדם טוב יותר מעולם החיה שלא יכולה להשיג חסרים בחליפין, לכן יש לראות במתת 'דעת', המאפשרת את החליפין ברכה ולא קללה, למרות שלמען השגת החסר צריך לעמול בזעת אפיים.
ה'ניכור' שאותו סלד מרכס, מאפשר את העולם הלשוני של האדם, את המשא ומתן, את החליפין, יכולות שהחיה חסרה.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 478 – גן-עדן ?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 478 – גן-עדן?
מה נלין שהדורות לא הבינו את כוונות יוצרי משל 'עץ הדעת', ש'גן עדן' עיקרו, אם ה'נשר הגדול', הרמב"ם, כפי שהוא מכונה, לא הבין את כוונות יוצרי המשל, שאליו נחזור בהמשך?
כפי שהוסבר כבר פעמים רבות, בשעורים קודמים, משל 'עץ הדעת', מבוסס על מיתוסים שרווחו בזמן התחברו של משל זה, שיוצרי משל זה התמודדו אתם. יוצרי משל זה, שניחנו בהבנה עילאית, כפי שניוטון באחד מאמרותיו הגדיר אותם, בטענו שדברים שהתגלו ל'עתיקים', כוונתו ליוצרי מחשבת התנ"ך, לא מובנים לבני דורו.
הדורות אחרי התחברות מחשבת התנ"ך, ןהשלמתו, החלו לראות את 'גן עדן', כמתת הניתנת לראויים לו, אמונה זו שרדה עד ימינו. וראה זה פלא, בתנ"ך, אף אחד מאבות העברים, מנביאיו, לא זכה ב'גן עדן'. לפחות 'גו עדן' לא מוזכר כמתת שניתנה לראויים לפי מחשבת התנ"ך.
מי שמתעמק בפילוסופית השפה התנ"כית, מבין שהיא עוסקת רק 'בעולם נגלה', היא פילוסופיה קיומית, פילוסופיה חברתית. אין בפילוסופיה זו התיחסות ל'עולם הבא' של הנפטרים. ההיפך, המילינים על מר גורלם, במזמורי תהלים, לא רוצים להיות 'יורדי דומה'. כך נאמר במזמור צ"ד, 17 'כמעט שכנה דומה נפשי'. ובמזמור קט"ו 17 'לא המתים הללו יה ולא כל יורדי דומה'. טענות אלו אנו מוצאים ביצירות רבות של התנ"ך. אצל ישעיהו אנו מוצאים את ה'שאול', משכן לנפטרים.
נשאלת השאלה, היאך מחברי מחשבת התנ"ך, הבינו נכונה את המסר של משל 'עץ הדעת', שהדורות המאוחרים לא הבינו? מחשבת התנ"ך, או אלו שחברו אותה, הבינו שמחברי המשל, שללו את 'גן עדן'. לפיהם, חוה ואדם בהיותם בגן, לא התבוששו בעירומם, בעוד אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', התבוששו בו. משמעות קביעה זו פירושה, שחוה ואדם, שבגן היו חיות כיתר החיות, לא התבוששו בעירומם, כיתר החיות. נעשו בעלי 'מודעות', אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', עלו בדרגה, הפכו לבני אנוש, וככאלו התבוששו בעירומם.
האם יוצרי מחשבת התנ"ך הבינו את המסר של המשל, או שמא, קרה מה שקורה, רעיונות ראשוניים, המעצבים תרבות בצורה חידתית.
איני מתימרת להבין את חידת הקיום, איני מתימרת להבין את חידת מתת 'דעת', מתת 'אנומלית' של השפה, שהוענקה לחוה ואדם, איני מתימרת להבין, איך רעיונות ראשיתיים מעצבים תרבות.
אבל עלינו להבין משמעות רעיונות ראשיתיים מהתממשותם בהמשך. אם בהמשך מחשבת התנ"ך, אינה מזכירה 'גן עדן', כתמורה להיות אדם ראוי לכך, כוונת מחברי משל 'עץ הדעת' היתה שלילת 'גן עדן' כמקום מועדף.
אם הדורות המאוחרים בחרו ב'גן עדן', כמתת לנפטרים ראויים, כפי שבחרו ב'עולם הבא', כמתת לראויים, עלינו ליחס את העובדה הזו להיות מושגים אלו ארכיטיפיים לאדם בכל התרבויות. מיתוס 'גן-עדן' הוא אחת המשאלות האנושיות, כפי שאמונה ב'עולם הבא', היא משאלה ארכיטיפית. מבחינה זו מחשבת התנ"ך, שהתבססה על אימוץ פילוסופית השפה, אימוץ 'דעת', הסתפקה ב'עולם נגלה' בלבד.
כדי להבין את עמקות מחשבת התנ"ך, את בחירתה ב'עולם נגלה' בלבד, עלינו להניח שיוצרי משל 'עץ הדעת', הבינו ששפה, יכולת לשפה, שהיא מולדת, מתגשמת רק בחברת בני אדם. עלינו לשער שמחברים גאוניים אלו של משל זה הבינו שמתת 'דעת', היא תוספת ל'דחף הקיום', דחף, כמתת הקיום לברויים, לדעת מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם. על כן עליהם לברח מסכנות לקיומם.
אם 'דעת' היא תוספת ל'דחף הקיום', תוספת לשיפור הקיום, מתגשמת רק בבריתות קיבוציות, יש לתת ערבויות לסדרים קיבוציים, למען יוכלו למלא את היעוד שלהם.
המסורת הנבואית של התנ"ך, כולה עוסקת בשמירת הסדרים הקיבוציים, למען שיפור הקיום.
רק במחשבת התנ"ך לפנינו ההבנה העילאית שהשפה היא תוצר קיבוצי חיצוני, לא אימננטית, כפי שרוב הפילוסופים סבורים, כפי שאנשי מדע סבורים, כפי שנירולוגים סבורים שהשפה היא תוצר מכני של פעילות הנירונים.
'דעת' היא מתת אנומלית, חלק מאינפורמציה יקומית, שנקלטת ע"י האונות הקדמיות, חלק ממח שהתפתח מאוחר יותר, המאפשר את יכולת השפה. מתת זו דומה למתת הפוטונים, שאף הן נקלטות ע"י המח, המעבד אותם לראיה.
מחברי משל 'עץ הדעת', למרות שבתקופתם עדיין לא ידעו על המח, באינטואיציה עילאית הבינו שעולמו של האדם הוא עולם השפה, שפה המתגשמת בשתוף פעולה קיבוצית.
מאחר שהבנתם של מחברי משל 'עץ הדעת' היא אינטואיטיבית, מסקנותיהם נמסרו במטפורות, במינימליזם. הם הבינו שיחודו של האדם הוא בהיותו בעל שפה, לכן, טרם שפה, 'בגן-עדן', חוה ואדם היו כיתר החיות. מכאן שלילת מיתוס 'גן עדן' כמקום מועדף.
האם זו יומרה לקבע, שהפילוסופיה היחידה היא פילוסופית השפה, שמקורה במשלים הפילוסופיים התנ"כיים? הרי בלי השפה החיצונית, הקיבוצית, האדם חסר יכולת התבוננות על העולם.
כאן עלינו לשאול, מדוע צאצאי היוצרים הגאוניים של מחשבת התנ"ך, מרכינים ראש לפני פילוסופיות שבטעות יסודן. על צאצאים אלו אפשר למנות את פילון האלכסנדרוני, את הרמב"ם, את כל ההוגים היהודיים שהשתחוו לפני המחשבה הלותרנית, מחשבה שעשתה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך.
כאן נתעכב רק על הרמב"ם, שחסידיו מכנים אותו 'הנשר הגדול'. קודם נקדים ליחסו של הרמב"ם לפילוסופיה האריסטוטלית. אין אבסורד גדול יותר מאשר לחפש מכנה משותף בין מחשבתו של אריסטו לבין מחשבת התנ"ך. המחשבה היוונית כולה היתה סטטית, הם האמינו בעולם נצחי, עולם שלא נברא. הרי אין ניגוד גדול יותר, בין מחשבה סטטית יוונית, לבין המחשבה התנ"כית הדינמית.
האל של אריסטו, 'המניע הבלתי מונע', מניע את העולם בלבד, לא בורא אותו, לא משגיח עליו. עולמו של אריסטו מתנהל מכח לפועל, וחלילה. אריסטו בכלל רצה ב-NUNC STANS , הווה נצחי. מה ל'מניע בלתי מונע' כזה עם אלוהות בוראת עולם יש מאין, בשלבים, אלוהות הבוראת אדם בדמותו, נותן לו זכות ליצור את עולמו, משגיח עליו.
הרי לפי המחשבה היוונית יצירה נשללה מבני אדם, יצירה נחלת האלים בלבד, צאצאי האבות העבריים, לא הבינו את גאונות ירושתם.
הרמב"ם, ה'נשר הגדול', לפי חסידיו, ענה לאלו שראו במתת יכולת ההבדלה בין טוב לרע, מעלת האדם. הרמב"ם שלל גישה זו בהקדמה של 'מורה נבוכים', כיוון שהוא ראה בהבדלה בין טוב לרע מיעוט, ממתת ה'שכל', והוא שלמותו האחרון, הוא אשר היה לאדם קדם 'חטאו', שנשלל מחוה ואדם. וכך הוא אומר שם: 'כי זה השכל אשר האציל הבורא על האדם הראשון, והוא שלמותו האחרון, הוא אשר היה לאדם קדם חטאתו'.
ובהמשך הרמב"ם מסביר את מהות ה'שכל', מתת מועדפת מיכולת ההבדלה, כך:'והשכל היה נמצא בו בתכלית השלמות, אבל הטוב והרע נמצא במרגשות לא במשכלות'.
ושוב בהמשך, הרמב"ם מסביר כך: 'וכאשר חטא ונטה אחרי תאוותיו היצריות ותענוגי הרגשותיו…נענש, כי הוסר ממנו ההשגה ההיא השכלית '.
הרמב"ם, שהושפע מפילוסופים יווניים, או גם מהאפיגונים המוסלמים, שולל את מתת ה'הבדלה', מתת המאפשרת את ה'מודעות', המתת החשובה ביותר, תרומת משל 'עץ הדעת'. רואה במתת זו עונש על חטא האכילה, רואה בה עונש של גרוש מהגן שבו בורך האדם בשכל, המועדף, שנשלל ממנו בגין חטא האכילה. בשביל הרמב"ם, 'גן עדן', נשאר מקום מועדף, לא מקום כמו למחברי משל 'עץ הדעת' שבו האדם היה חיה כיתר החיות, לא היה מודע לעירומו, שנעשה מודע לו רק אחרי אוכלו מפרי 'עץ הדעת'.
הסבריו אלו של הרמב"ם, ל'דעת', 'יכולת ההבדלה' היא פרי עונש על חטא האכילה, עונש הכולל גם גרוש מ'גן עדן' המועדף,
הסברים אלו של הרמב"ם מקרבים אותו לשליח שאול הטרסי, ממיסדי הנצרות, שאף הוא שלל את ה'הבדלה', כעונש, שיש לשלול אותה. שאול הטרסי שגם הוא כמו הרמב"ם, רצה לחזור ל'גן עדן' המועדף.
הרמב"ם לא הבין שאותו 'שכל' המועדף עליו על 'הבדלה', הוא למעשה פרי אותה יכולת ההבדלה.