Monthly Archives: נובמבר 2017

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 478 – גן-עדן ?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 478 – גן-עדן?
מה נלין שהדורות לא הבינו את כוונות יוצרי משל 'עץ הדעת', ש'גן עדן' עיקרו, אם ה'נשר הגדול', הרמב"ם, כפי שהוא מכונה, לא הבין את כוונות יוצרי המשל, שאליו נחזור בהמשך?
כפי שהוסבר כבר פעמים רבות, בשעורים קודמים, משל 'עץ הדעת', מבוסס על מיתוסים שרווחו בזמן התחברו של משל זה, שיוצרי משל זה התמודדו אתם. יוצרי משל זה, שניחנו בהבנה עילאית, כפי שניוטון באחד מאמרותיו הגדיר אותם, בטענו שדברים שהתגלו ל'עתיקים', כוונתו ליוצרי מחשבת התנ"ך, לא מובנים לבני דורו.
הדורות אחרי התחברות מחשבת התנ"ך, ןהשלמתו, החלו לראות את 'גן עדן', כמתת הניתנת לראויים לו, אמונה זו שרדה עד ימינו. וראה זה פלא, בתנ"ך, אף אחד מאבות העברים, מנביאיו, לא זכה ב'גן עדן'. לפחות 'גו עדן' לא מוזכר כמתת שניתנה לראויים לפי מחשבת התנ"ך.
מי שמתעמק בפילוסופית השפה התנ"כית, מבין שהיא עוסקת רק 'בעולם נגלה', היא פילוסופיה קיומית, פילוסופיה חברתית. אין בפילוסופיה זו התיחסות ל'עולם הבא' של הנפטרים. ההיפך, המילינים על מר גורלם, במזמורי תהלים, לא רוצים להיות 'יורדי דומה'. כך נאמר במזמור צ"ד, 17 'כמעט שכנה דומה נפשי'. ובמזמור קט"ו 17 'לא המתים הללו יה ולא כל יורדי דומה'. טענות אלו אנו מוצאים ביצירות רבות של התנ"ך. אצל ישעיהו אנו מוצאים את ה'שאול', משכן לנפטרים.
נשאלת השאלה, היאך מחברי מחשבת התנ"ך, הבינו נכונה את המסר של משל 'עץ הדעת', שהדורות המאוחרים לא הבינו? מחשבת התנ"ך, או אלו שחברו אותה, הבינו שמחברי המשל, שללו את 'גן עדן'. לפיהם, חוה ואדם בהיותם בגן, לא התבוששו בעירומם, בעוד אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', התבוששו בו. משמעות קביעה זו פירושה, שחוה ואדם, שבגן היו חיות כיתר החיות, לא התבוששו בעירומם, כיתר החיות. נעשו בעלי 'מודעות', אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', עלו בדרגה, הפכו לבני אנוש, וככאלו התבוששו בעירומם.
האם יוצרי מחשבת התנ"ך הבינו את המסר של המשל, או שמא, קרה מה שקורה, רעיונות ראשוניים, המעצבים תרבות בצורה חידתית.
איני מתימרת להבין את חידת הקיום, איני מתימרת להבין את חידת מתת 'דעת', מתת 'אנומלית' של השפה, שהוענקה לחוה ואדם, איני מתימרת להבין, איך רעיונות ראשיתיים מעצבים תרבות.
אבל עלינו להבין משמעות רעיונות ראשיתיים מהתממשותם בהמשך. אם בהמשך מחשבת התנ"ך, אינה מזכירה 'גן עדן', כתמורה להיות אדם ראוי לכך, כוונת מחברי משל 'עץ הדעת' היתה שלילת 'גן עדן' כמקום מועדף.
אם הדורות המאוחרים בחרו ב'גן עדן', כמתת לנפטרים ראויים, כפי שבחרו ב'עולם הבא', כמתת לראויים, עלינו ליחס את העובדה הזו להיות מושגים אלו ארכיטיפיים לאדם בכל התרבויות. מיתוס 'גן-עדן' הוא אחת המשאלות האנושיות, כפי שאמונה ב'עולם הבא', היא משאלה ארכיטיפית. מבחינה זו מחשבת התנ"ך, שהתבססה על אימוץ פילוסופית השפה, אימוץ 'דעת', הסתפקה ב'עולם נגלה' בלבד.
כדי להבין את עמקות מחשבת התנ"ך, את בחירתה ב'עולם נגלה' בלבד, עלינו להניח שיוצרי משל 'עץ הדעת', הבינו ששפה, יכולת לשפה, שהיא מולדת, מתגשמת רק בחברת בני אדם. עלינו לשער שמחברים גאוניים אלו של משל זה הבינו שמתת 'דעת', היא תוספת ל'דחף הקיום', דחף, כמתת הקיום לברויים, לדעת מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם. על כן עליהם לברח מסכנות לקיומם.
אם 'דעת' היא תוספת ל'דחף הקיום', תוספת לשיפור הקיום, מתגשמת רק בבריתות קיבוציות, יש לתת ערבויות לסדרים קיבוציים, למען יוכלו למלא את היעוד שלהם.
המסורת הנבואית של התנ"ך, כולה עוסקת בשמירת הסדרים הקיבוציים, למען שיפור הקיום.
רק במחשבת התנ"ך לפנינו ההבנה העילאית שהשפה היא תוצר קיבוצי חיצוני, לא אימננטית, כפי שרוב הפילוסופים סבורים, כפי שאנשי מדע סבורים, כפי שנירולוגים סבורים שהשפה היא תוצר מכני של פעילות הנירונים.
'דעת' היא מתת אנומלית, חלק מאינפורמציה יקומית, שנקלטת ע"י האונות הקדמיות, חלק ממח שהתפתח מאוחר יותר, המאפשר את יכולת השפה. מתת זו דומה למתת הפוטונים, שאף הן נקלטות ע"י המח, המעבד אותם לראיה.
מחברי משל 'עץ הדעת', למרות שבתקופתם עדיין לא ידעו על המח, באינטואיציה עילאית הבינו שעולמו של האדם הוא עולם השפה, שפה המתגשמת בשתוף פעולה קיבוצית.
מאחר שהבנתם של מחברי משל 'עץ הדעת' היא אינטואיטיבית, מסקנותיהם נמסרו במטפורות, במינימליזם. הם הבינו שיחודו של האדם הוא בהיותו בעל שפה, לכן, טרם שפה, 'בגן-עדן', חוה ואדם היו כיתר החיות. מכאן שלילת מיתוס 'גן עדן' כמקום מועדף.
האם זו יומרה לקבע, שהפילוסופיה היחידה היא פילוסופית השפה, שמקורה במשלים הפילוסופיים התנ"כיים? הרי בלי השפה החיצונית, הקיבוצית, האדם חסר יכולת התבוננות על העולם.
כאן עלינו לשאול, מדוע צאצאי היוצרים הגאוניים של מחשבת התנ"ך, מרכינים ראש לפני פילוסופיות שבטעות יסודן. על צאצאים אלו אפשר למנות את פילון האלכסנדרוני, את הרמב"ם, את כל ההוגים היהודיים שהשתחוו לפני המחשבה הלותרנית, מחשבה שעשתה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך.
כאן נתעכב רק על הרמב"ם, שחסידיו מכנים אותו 'הנשר הגדול'. קודם נקדים ליחסו של הרמב"ם לפילוסופיה האריסטוטלית. אין אבסורד גדול יותר מאשר לחפש מכנה משותף בין מחשבתו של אריסטו לבין מחשבת התנ"ך. המחשבה היוונית כולה היתה סטטית, הם האמינו בעולם נצחי, עולם שלא נברא. הרי אין ניגוד גדול יותר, בין מחשבה סטטית יוונית, לבין המחשבה התנ"כית הדינמית.
האל של אריסטו, 'המניע הבלתי מונע', מניע את העולם בלבד, לא בורא אותו, לא משגיח עליו. עולמו של אריסטו מתנהל מכח לפועל, וחלילה. אריסטו בכלל רצה ב-NUNC STANS , הווה נצחי. מה ל'מניע בלתי מונע' כזה עם אלוהות בוראת עולם יש מאין, בשלבים, אלוהות הבוראת אדם בדמותו, נותן לו זכות ליצור את עולמו, משגיח עליו.
הרי לפי המחשבה היוונית יצירה נשללה מבני אדם, יצירה נחלת האלים בלבד, צאצאי האבות העבריים, לא הבינו את גאונות ירושתם.
הרמב"ם, ה'נשר הגדול', לפי חסידיו, ענה לאלו שראו במתת יכולת ההבדלה בין טוב לרע, מעלת האדם. הרמב"ם שלל גישה זו בהקדמה של 'מורה נבוכים', כיוון שהוא ראה בהבדלה בין טוב לרע מיעוט, ממתת ה'שכל', והוא שלמותו האחרון, הוא אשר היה לאדם קדם 'חטאו', שנשלל מחוה ואדם. וכך הוא אומר שם: 'כי זה השכל אשר האציל הבורא על האדם הראשון, והוא שלמותו האחרון, הוא אשר היה לאדם קדם חטאתו'.
ובהמשך הרמב"ם מסביר את מהות ה'שכל', מתת מועדפת מיכולת ההבדלה, כך:'והשכל היה נמצא בו בתכלית השלמות, אבל הטוב והרע נמצא במרגשות לא במשכלות'.
ושוב בהמשך, הרמב"ם מסביר כך: 'וכאשר חטא ונטה אחרי תאוותיו היצריות ותענוגי הרגשותיו…נענש, כי הוסר ממנו ההשגה ההיא השכלית '.
הרמב"ם, שהושפע מפילוסופים יווניים, או גם מהאפיגונים המוסלמים, שולל את מתת ה'הבדלה', מתת המאפשרת את ה'מודעות', המתת החשובה ביותר, תרומת משל 'עץ הדעת'. רואה במתת זו עונש על חטא האכילה, רואה בה עונש של גרוש מהגן שבו בורך האדם בשכל, המועדף, שנשלל ממנו בגין חטא האכילה. בשביל הרמב"ם, 'גן עדן', נשאר מקום מועדף, לא מקום כמו למחברי משל 'עץ הדעת' שבו האדם היה חיה כיתר החיות, לא היה מודע לעירומו, שנעשה מודע לו רק אחרי אוכלו מפרי 'עץ הדעת'.
הסבריו אלו של הרמב"ם, ל'דעת', 'יכולת ההבדלה' היא פרי עונש על חטא האכילה, עונש הכולל גם גרוש מ'גן עדן' המועדף,
הסברים אלו של הרמב"ם מקרבים אותו לשליח שאול הטרסי, ממיסדי הנצרות, שאף הוא שלל את ה'הבדלה', כעונש, שיש לשלול אותה. שאול הטרסי שגם הוא כמו הרמב"ם, רצה לחזור ל'גן עדן' המועדף.
הרמב"ם לא הבין שאותו 'שכל' המועדף עליו על 'הבדלה', הוא למעשה פרי אותה יכולת ההבדלה.

מודעות פרסומת