Monthly Archives: ינואר 2018

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 483 – השתלטות השליח שאול הטרסי, על קהילות מסביב לים התיכון

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 483 – השתלטות השליח שאול הטרסי, על קהילות יהודיות מסביב לים התיכון
מי שקורא בברית החדשה את 'מעשי השליחים', נדהם מהמסופר שם, שמעטים מזכירים את זה. השליח שאול הטרסי ביצירה זו מספר את מעשיו, על מעשיו המסיונריות , בקוריו בקהילות עבריות מסביב לים התיכון, השתלטות על קהילות אלו.
קשה לדעת ממקורות היסטוריים אם הקהילות האלו מסביב לים התיכון נוצרו ממתגיירים, או שמא עברים בסוף הבית השני היגרו ויסדו קהילות מסביב לים התיכון.
שאול מספר איך הוא הולך מקהילה אחת לשנייה, מבית כנסת אחד לשני והטיף את בשורתו על ישוע שנצלב על ידי האלוהות, אביו, למען שינוי סדרי עולם.
מי שקורא את היצירה הזו 'מעשי השליחים', מופתע מהמספר הרב של קהילות עבריות, שבכולם החיים מתרכזים מסביב לבית כנסת, קהילות היושבות בתוככי העולם ההלניסטי-רומי, מרוחקים מהמרכז ביהודה. הרושם הוא מה שמחזיק קהילות אלו היא ההלכה בלבד, ללא אידיאולוגיה, או פילוסופיה תומכת הלכה זו. הנחה זו מבוססת על העובדה שיהדות בית שני זנחה את הפילוסופיה הלשונית, תשתית מחשבת התנ"ך, פילוסופיה לשונית שלא הרחיבה על עקרונותיה, אבל עצבה את מחשבת התנ"ך, בדרך של אוסמוזה.
עקרונות הפילוסופיה הלשונית הזו שנמסרו בתמציתיות, שכבר לא היו מובנים לדורות המאוחרים, היתה זקוקה להרחבתה על ידי הדורות האלו, דבר שהדורות היו חייבים לעשות, ולא עשו. במקום זה הצטמצמו בפולחן מסביב לבית המקדש, או מסביב להלכה הפרושית, בלי בסיס פילוסופי.
אם יוצרי המשלים הפילוסופיים הלשוניים בראשית תרבות התנ"ך, לא עומתו על-ידי פילוסופיות דומיננטיות, כמו הפילוסופיות היווניות, הדורות של הבית השני עומתו עם פילוסופיות אלו, ביחוד עברים מפוזרים בעולם ההלניסטי. ועברים אלו לא היו מצויידים עם העקרונות הפילוסופיים של מחשבת התנ"ך, כיוון שאלו הוזנחו, לא הובנו, לא הורחבו. אולי שאול הטרסי עצמו היה תולדה של חסר פילוסופי בבואו ליהודה, הדבר היחידי שעמד לרשותו היתה ההלכה שהכבידה עליו. לכן יש לשער שהוא נעשה קורבן של ציפיות משיחיות שוליות ביהודה, ואת אלו החל להפיץ בקהילות העבריות האלו, מסביב לים התיכון, קהילות מרוחקות ממרכז יהודה.
שאול הטרסי הבין שההשקפה הקיומית התנ"כית מבוססת על משל 'עץ הדעת', השקפה שהצטמצמה במשך הדורות להלכה בלבד, ההלכה שהכבידה עליו. לכן פרש משל זה בצורה שלילית, בטענה שמקור 'דעת' באיסור האכילה מפרי העץ, ובגין העבירה על האיסור, נגזר על בני אדם עונש המוות.
הוויכוח בהמשך עם הנצרות לא היתה על הפרשנות המוטעית של שאול, אלא על העובדה שהוא ביטל את ההלכה.
היהדות לא התווכחה עם שאול הטרסי על הפרשנות המוטעית שלו של המשל, כיוון שהם עצמם לא הבינו יותר אותו, כיוון שלא הרחיבו את המשלים במשך הדורות. הפילוסופיה הלשונית שהיתה בסיס מחשבת התנ"ך, נעשתה משנית ליהדות שהצטמצמה ב'הלכה'. עובדה זו מתבררת מכך, שאפילו פילון האלכסנדרוני לא הבין פילוסופיה תנ"כית זו, ואפילו הרמב"ם, לא הבין אותה. עובדה שיהדות לא התעניינה יותר בפילוסופיה שהיתה תשתית מחשבת התנ"ך, אנו יכולים ללמוד מהדוגמה הקיצונית של חוסר הבנת מחשבת התנ"ך, מהספר של חיים וויטל, תלמידו של האר"י. וויטל בספרו 'עץ החיים', יצר קוסמולוגיה קטסטרופלית, מנוגדת לגמרי לפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית. לפי חיים וויטל, העולם נברא מהצטמצמותו של אלוהים בהשאירו חלק ריק. בחלק הריק חדר האור, שנשבר, כיוון שהכלים לא יכלו להכילו. האור התפזר, ועל המאמינים לאספו. לא כאן להרחיב על בריאה קטסטרופלית זו בספרו של חיים וויטל, בריאה זו היא רק דוגמה, שיהדות מאוחרת איפשרה כל מיני ספקולציות, כל עוד המאמינים קיימו את ההלכה.
יש להוסיף, שיהדות התעלמה מהעובדה שחיים וויטל כנה את ספרו 'עץ החיים', שלפי משל 'עץ הדעת', נאסר לאכול מפריו.
החסר הזה, של העדר הרחבת עקרונות הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, הובילה לא רק להצטמצמות ב'הלכה', ההצטמצמות המחשבתית, היא גם לא איפשרה ליהדות להתמודד עם פילוסופיות דומיננטיות.
יהדות מאוחרת לא היתה מסוגלת להצביע שהפילוסופיה הלשונית התנ"כית, עולה על המחשבה היוונית שהיתה חסרה פילוסופיה לשונית, שלא ידעה אפילו על עיקרון 'רצון חופשי', שראתה את העולם נשלט על-ידי ישות שרירותית עוינת המוירה, ששללה מהאדם זכות יצירה.
יהודים תמיד הגדירו את תרומתם לעולם בכך שהם בשרו על אמונה מונותאיסטית. דבר שאינו נכון, אם נעמיד את אלוהי אריסטו, 'המניע הבלתי מונע', מול האלוהות התנ"כית. אבל יהודים לא הבינו, שתרומתם לעולם היא אלוהות כ'השגחה'. מה שיהודים לא הבינו, הבין קלווין, אבל לא עליו הדיון כאן.
אם יהודים היו מתעמקים במשל השיח של אברהם עם האלוהות על גורל סדום, היו מבינים את מהות האלוהים שלהם, מול אלים אחרים. הם היו יכולים להיווכח שאלוהי התנ"ך נוהג לפי מוסר קיומי, בהבדל להתנהגות שרירותיות של אל כמו מרדוך, או אלה שרירותית כמו המוירה היוונית. הם היו מבינים את זה גם אם מיתוס האלה נינגל, אילת אור לא היתה לפניהם.
מושג 'ההשגחה' האלוהית מתברר ביחוד, מהשוואה של שיח זה על גורל סדום של אברהם עם אלהים, מול קינת נינגל על חורבן אור. נינגל אילת אור, השמיעה לפני אספת האלים את תחינתה, לא להרוס את עירה, הם ענו לה שגזרה שנגזרה אין לשנות.
ובכן, יהודים לא הבינו את גדולת המהפכה המחשבתית של אבותיהם, בבואם להתעמת עם פילוסופיות דומיננטיות. פילון האלכסנדרוני רצה לראות דמיון בין המחשבה התנ"כית, לבין מחשבתו של אפלטון, מבלי להבין את ההבדלים ביניהם. הרמב"ם, לא להבין את משל 'עץ הדעת'. בספרו 'מורה הנבוכים' הוא נותן לו פרשנות דומה לזו של שאול הטרסי. נוסף לכך, אף הוא בדומה לפילון חפש דמיון בין מחשבת אבותיו לבין מחשבתו הפילוסופית של אריסטו. הרמב"ם לא הבין את ההבדל הגדול הין שתי הפילוסופיות. הרי אריסטו לא רק האמין בעולם נצחי לא נברא, האלוהות שלו, 'המניע הבלתי מונע', היא ישות מכנית, מניעה עולם סטטי.
הרמב"ם לא הבין שאריסטו שלל יצירה מהאדם, השאיר בידיו רק יכולת של חקוי, כך הוא טוען בספרו 'פואטיקה'. והרי התנ"ך מעניק לאדם יכולת יצירה.
כל הפילוסופיה של הרמב"ם ב'מורה הנבוכים' חסרה, חסרה הבנת עקרונות פילוסופית התנ"ך, גם אצלו מה שנשאר היא ה'ההלכה', שקיבץ אותה בספרו 'משנה תורה'.
העדר ההתעמקות במשלים הפילוסופיים, הלשוניים, של התנ"ך, שנמסרו במטפורות, בתמציתיות, שהיה צורך להרחיבם, החליש את היהדות, איפשר את צמיחת הנצרות על חשבונה. איפשר את התנועות הגנוסטיות שהורידו את אלוהי התנ"ך לדרגה של DEMIURGE.
היהדות לא התאוששה מכל ההתקפות עליה מכל הצדדים, נשארה מעוט בזוי. וזה נמשך עד לתקופה החדשה, כאשר יהודים התכופפו מול המחשבה הלותרנית, לא הרגישו בסכנה ממנה, ההפך, ראו אותה אור לגויים.
יהודים התעלמו, ואפילו היו מוכנים לאמץ את ה'דה-לגיטימציה' של הלותרניות את מחשבת התנ"ך.
אולי יש להזכיר, שהעולם האנגלי הנומינליסטי, העולם שאימץ את תורת קלווין, התפעל פחות מקאנט, התפעל פחות מ'פאוסט' של גיתה, מהיהודים שהתלהבו מהם, שלא ראו את הסכנה האורבת להם מהם.
ההלכה אין ביכולתה להביא להתחדשות מחשבת היהדות, התחדשות שיוביל אותה להיות המחשבה הדומיננטית הפילוסופית.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 482 – התנ"ך לא הגדיר את עקרונותיו, המחיז אותם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 482 – התנ"ך לא הגדיר את עקרונותיו, המחיז אותם
אם האדם היה מתבונן, היה נוכח לדעת שכל הברויים על כדור הארץ שלנו מונעים על-ידי דחף קיום, יודעים להבדיל מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם. עובדה שכל הברויים בורחים מסכנות, סכנות המסכנות את מתת הקיום, מתת החיים. אבל התבוננות כזו היא רק נחלת מעטים, רוב בני אדם חסרים את ההתבוננות הזו. ואלו המתבוננים, היו יכולים להסיק את המסקנה, שדחף הקיום, הוא אימננטי בבריות, ואזי היו שואלים, מהי התוספת של משל התנ"כי, שהאכילה מעץ הדעת, מעניקה לחוה ואדם יכולת להבדיל בין טוב לרע?
ובכן, משל 'עץ הדעת', שפריו מעניק לחוה ואדם את יכולת ההבדלה, היא בניגוד להבדלה האימננטית של כל הברויים, היא הנה הבדלה חיצונית. אבל משל 'עץ הדעת' לא מגדיר את התוספת הזו, הוא מסתפק בהמחזתו בלבד, כך שבני אדם אינם מודעים לעובדה, שיכולת זו מפרי עץ הדעת, היא תוספת, תוספת רק לבני אדם.
אבל המשל מחסיר הגדרה עוד יותר חשובה, הוא רק ממחיז את היכולת של ההבדלה, בטענה שחוה ואדם שאכלו מהפרי, מגלים שהם עירומים. תגלית זו שחוה ואדם מגלים, היא התגלית החשובה ביותר לאדם, היא ה'מודעות'. המשל מסתפק באמירה, שחוה ואדם היו ערומים בגן עדן ולא התבוששו, ועתה באוכלם מפרי העץ, מתבוששים בעירומם.
מסקנה זו של חוה ואדם שהם עירומים, מודעות זו, היא פרי יכולת ההתבוננות על עצמם מבחוץ, היא לא אימננטית, היא חיצונית. משל 'עץ הדעת', לא הגדיר יכולת זו בהגדרה, בטענה שיכולת זו הפך את חוה ואדם מחיה בין החיות, לאדם מתבונן, לאדם מודע לעצמו. המשל הסתפק בכך שטען שבגן עדן חוה ואדם לא התבוששו בעירומם, ועתה עם היכולת שלהם להתבונן על עצמם מבחוץ, מתבוששים בעירומם, ז.א. הם הפכו לבני אדם מודעים, בני אדם מודעים הנבדלים מהחיות שלא אכלו מהפרי ואינם מודעים.
העדר זה של הגדרות, הסתפקות בהמחזה בלבד, מנע מהדורות המאוחרים לעמוד על עומק יכולת פילוסופית זו של חוה ואדם, להתבונן על עצמם מבחוץ, יכולת שבהמשך איפשרה להם להתבונן גם על העולם החיצון.
המשל גם לא הרחיב שיכולת התבוננות חיצונית זו מתאפשרת רק בהדדיות, אדם לבד בגן עדן, לא היה יכול להגשים יכולת חיצונית זו לבד, אדם נזקק לעדותה של חוה שאכן הוא עירום.
כל החסרים האלו של הגדרות, הרחבות, מנעו מהדורות להבין את עומק התגלית של 'עץ הדעת', מנע מדורות מאוחרים להסתכל על משל זה כבסיס הפילוסופיה הלשונית הד-פעמית. עלינו לדעת שמחברי משל 'עץ הדעת', לא נזקקו להגדרות, כיוון שהם לא עומתו עם מחשבה מנוגדת בזמנם. המחשבה השומרית המפוארת היתה מקומית, כך היתה גם המחשבה המצרית. העברים שיצאו מתחומם היו חופשיים במהפכות שלהם, לא היו מולם מתנגדים
מחשבת התנ"ך לכל אורכה נוהגת באותה צורה של המחזת עקרונותיה, ללא הגדרתם, אנו בהמשך נעסוק בזה, לעת עתה נתעכב על התגלית החשובה ביותר, זו, יכולת ההבדלה החיצונית, יכולת שאיפשרה את ההתבוננות החיצונית, איפשרה את 'המודעות'.
ומדוע חשיבות התעכבות זו על ההבדל שבין יכולת ההבדלה האימננטית של כל הברואים, הבדלה מתת הקיום, מתת דחף הקיום, לבין ההבדלה החיצונית הזו מתת פרי דעת. כיוון שרק ההבדלה החיצונית הזו פרי דעת מאפשרת את ההתבוננות החיצונית, התבוננות ההופכת את האדם למודע.
ובכן מדוע החשיבות לעמוד על ההארה של יוצרי משל 'עץ הדעת'. היא חשובה כיוון שהאדם גם היום חושב שהשפה היא נתון, פרי גן ביאולוגי, כפי שטוען נעם חומסקי. או שהשפה היא פרי מתת הניירונים, כפי שחושבים הניירולוגים. או אלו הסבורים שהשפה היא אימננטית, כפי שיכולת ההבדלה של הברואים אימננטית, שהיא אינה חיצונית, תרומת 'עץ הדעת', או תרומת האונות הקדמיות הקשורות לאינפורמציה היקומית.
עלינו להתחיל בהכחשת טענות אלו שלא מוכנות להבין שהשפה היא חיצונית, אם היא פרי 'עץ הדעת' או פרי האונות הקדמיות הקשורות לאינפורמציה היקומית. אם מניחים שהשפה היא פרי גן ביאולוגי, אזי היא אימננטית וחסרה את היכולת להתבונן על עצמה מבחוץ. והרי המודעות, היא פרי היכולת של האדם להתבונן על עצמו מבחוץ. גם נמנע מהאדם במקרה כזה, העדות של הזולת, שבלעדיה מודעות אינה אפשרית.
עכשיו נדון באלו שסוברים שהשפה, המדע הוא אימננטי, כך חשב סוקראטס, שיש רק לילד את הידע האימננטי, הוא גם התנגד ליכולת השפה, להגדיר אמתות, שרק הנפש יכולה, כך הוא טוען בדיאלוג קרטילוס, של אפלטון. אבל דעה זו היא גם של הוגים בעת החדשה, כך חשב לייבניץ שהאדם הוא מונדה מכילה כבר הכל, כך חשב קאנט שמושגים כמו זמן ומרחב הם אפריוריים, כך חשב אפילו דקרט, שלמען לחשוב אין צורך בשפה. הזכרנו אותו כבר בשעורים קודמים, שהובס העיר לו שהאדם זקוק לשפה חיצונית למען לחשוב.
למען הזמת טענות אלו נעזר בממצאים הביאולוגיים של היום. לפי ממצאים אלו, הוולד הנולד מוחו עדיין לא מושלם, השלמתו היא בהמשך, אחרי היוולדו, כתוצאה של המגע שלו עם הסביבה, כתוצאה של המגע שחו עם מהמדע החיצוני של הקהילה שבה נולד. אם כך, מוחו של הנולד לא יכול להכיל את המידע. אנו יודעים היום, שהנולד לוקח לו זמן עד אשר הוא נפרד מאמו, יכול להכריז 'אני', 'אני' כנוי שהוא נוטל מגנזך הקהילה, והוא זקוק גם שהסביבה תכיר בעובדה זו שהוא 'אני' נפרד מאמו.
ובכן, הביאולוגיה היום מאשרת שהוולד רוכש מודעות מאוחר יותר, כאשר הוא יכול ליטול מגנזך הקהילה החיצונית מלה 'אני', או שם, והוא זקוק לעדים שאכן הוא בעל השם. כל התהליך הזה הוא מאוחר, הוא חיצוני.
אם אנחנו חוזרים עכשיו ליוצרי משל 'עץ הדעת', וטוענים שהיתה להם 'הארה', להבין שהאדם נבדל מברויים אחרים רק כאשר הוא רוכש את היכולת החיצונית להבדיל, יכולת ששונה מיכולת הברויים האחרים שההבדלה אצלם היא מתת דחף הקיום, דחף אימננטי.
אנחנו טוענים שיוצרי משל 'עץ הדעת', הגיעו להבנה זו שההבדלה הנוספת שהוענקה לאדם היא חיצונית, היתה תוצאה של 'הארה', ולא ידיעה של ממצאים העומדים לרשות האדם היום. הרי בתקופתם בני אדם עדיין לא היו מודעים לעובדה שלא הלב הוא מרכז הידיעה, אלא המח. לידיעה זו בני אדם הגיעו רק במאה השניה לספירה. הרופא, הפילוסוף גלן עמד על כך. יוצרי משל 'עץ הדעת' הגיעו ל'הארה' שלהם, כתוצאה של התבוננות על מפעלות האדם. יש להוסיף שיוצרי משל זה הכירו תרבויות מפותחות, כמו תרבות השומרים ותרבויות אחרות.
מאחר שיוצרי משל 'עץ הדעת' הגיעו למסקנות שלהם כתוצאה של 'הארה', הם לא הגדירו את מסקנותיהם, סיפרו אותם כלאחר-יד, הרי הם לא היו צריכים להתעמת עם תרבויות אחרות. למרות שהדורות המאוחרים לא הבינו את המסקנות הפלאיות האלו, הם בדרך לא דרך, השפיעו על התפתחות מחשבת התנ"ך.
עובדה פלאית היא, שבשלב השני של התפתחות פילוסופית התנ"ך שאנו מוצאים בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, האדם נברא בצלם אלוהים, ז.א. שהאדם הוא בעל יכולת יצירה. עובדה זו מקבלת תוקף בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, לפיו האדם מצווה לחקות את האלוהות, ולברא בדומה לה, את עולמו האנושי.
קיימת תופעה פלאית, שעקרונות ראשוניים משפיעים, גם כאשר הם לא מובנים לגמרי. למרות שמשל 'עץ הדעת', לא הסביר, לא הגדיר את היווצרות ה'מודעות', עיקרון זה הפך תשתית המחשבה התנ"כית.
למרות כך, שהעקרונות שלא הוגדרו על ידי יוצרי משל 'עץ הדעת', עיקרון רכש ה'מודעות', עיקרון זה עיצב את התנ"ך. אבל דורות שהחלו לעסוק במחשבה היוונית היותר מאוחרת, לא התיחסו לעקרונות התנ"כיים שלא הוגדרו כפילוסופיה.
החסר הזה של הגדרות של עקרונות פילוסופיים של מחשבת התנ"ך, מנע מדורות שעומתו עם המחשבה היוונית הדומיננטית יותר להתעמת אתה, לטעון שעקרונות התנ"ך עולים עליה, במקום זה הם הצטדקו כנחותים.
ההצטדקות היהודית מול פילוסופיות הדומיננטיות התבלט עוד יותר בתקופה החדשה, כמו התעמתות מול הפילוסופיה הלותרנית. היהודים נכנעו לגמרי לתכתיבי הפילוסופיה הלותרנית העויינת, שמבחינה פילוסופית נחותה לגמרי למחשבה התנ"כית
היחידי שהחזיר לפילוסופיה התנ"כית את גדולתה היה קלווין, למרות שהוא לא הבין לגמרי את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, על כך בהמשך.