אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 482 – התנ"ך לא הגדיר את עקרונותיו, המחיז אותם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 482 – התנ"ך לא הגדיר את עקרונותיו, המחיז אותם
אם האדם היה מתבונן, היה נוכח לדעת שכל הברויים על כדור הארץ שלנו מונעים על-ידי דחף קיום, יודעים להבדיל מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם. עובדה שכל הברויים בורחים מסכנות, סכנות המסכנות את מתת הקיום, מתת החיים. אבל התבוננות כזו היא רק נחלת מעטים, רוב בני אדם חסרים את ההתבוננות הזו. ואלו המתבוננים, היו יכולים להסיק את המסקנה, שדחף הקיום, הוא אימננטי בבריות, ואזי היו שואלים, מהי התוספת של משל התנ"כי, שהאכילה מעץ הדעת, מעניקה לחוה ואדם יכולת להבדיל בין טוב לרע?
ובכן, משל 'עץ הדעת', שפריו מעניק לחוה ואדם את יכולת ההבדלה, היא בניגוד להבדלה האימננטית של כל הברויים, היא הנה הבדלה חיצונית. אבל משל 'עץ הדעת' לא מגדיר את התוספת הזו, הוא מסתפק בהמחזתו בלבד, כך שבני אדם אינם מודעים לעובדה, שיכולת זו מפרי עץ הדעת, היא תוספת, תוספת רק לבני אדם.
אבל המשל מחסיר הגדרה עוד יותר חשובה, הוא רק ממחיז את היכולת של ההבדלה, בטענה שחוה ואדם שאכלו מהפרי, מגלים שהם עירומים. תגלית זו שחוה ואדם מגלים, היא התגלית החשובה ביותר לאדם, היא ה'מודעות'. המשל מסתפק באמירה, שחוה ואדם היו ערומים בגן עדן ולא התבוששו, ועתה באוכלם מפרי העץ, מתבוששים בעירומם.
מסקנה זו של חוה ואדם שהם עירומים, מודעות זו, היא פרי יכולת ההתבוננות על עצמם מבחוץ, היא לא אימננטית, היא חיצונית. משל 'עץ הדעת', לא הגדיר יכולת זו בהגדרה, בטענה שיכולת זו הפך את חוה ואדם מחיה בין החיות, לאדם מתבונן, לאדם מודע לעצמו. המשל הסתפק בכך שטען שבגן עדן חוה ואדם לא התבוששו בעירומם, ועתה עם היכולת שלהם להתבונן על עצמם מבחוץ, מתבוששים בעירומם, ז.א. הם הפכו לבני אדם מודעים, בני אדם מודעים הנבדלים מהחיות שלא אכלו מהפרי ואינם מודעים.
העדר זה של הגדרות, הסתפקות בהמחזה בלבד, מנע מהדורות המאוחרים לעמוד על עומק יכולת פילוסופית זו של חוה ואדם, להתבונן על עצמם מבחוץ, יכולת שבהמשך איפשרה להם להתבונן גם על העולם החיצון.
המשל גם לא הרחיב שיכולת התבוננות חיצונית זו מתאפשרת רק בהדדיות, אדם לבד בגן עדן, לא היה יכול להגשים יכולת חיצונית זו לבד, אדם נזקק לעדותה של חוה שאכן הוא עירום.
כל החסרים האלו של הגדרות, הרחבות, מנעו מהדורות להבין את עומק התגלית של 'עץ הדעת', מנע מדורות מאוחרים להסתכל על משל זה כבסיס הפילוסופיה הלשונית הד-פעמית. עלינו לדעת שמחברי משל 'עץ הדעת', לא נזקקו להגדרות, כיוון שהם לא עומתו עם מחשבה מנוגדת בזמנם. המחשבה השומרית המפוארת היתה מקומית, כך היתה גם המחשבה המצרית. העברים שיצאו מתחומם היו חופשיים במהפכות שלהם, לא היו מולם מתנגדים
מחשבת התנ"ך לכל אורכה נוהגת באותה צורה של המחזת עקרונותיה, ללא הגדרתם, אנו בהמשך נעסוק בזה, לעת עתה נתעכב על התגלית החשובה ביותר, זו, יכולת ההבדלה החיצונית, יכולת שאיפשרה את ההתבוננות החיצונית, איפשרה את 'המודעות'.
ומדוע חשיבות התעכבות זו על ההבדל שבין יכולת ההבדלה האימננטית של כל הברואים, הבדלה מתת הקיום, מתת דחף הקיום, לבין ההבדלה החיצונית הזו מתת פרי דעת. כיוון שרק ההבדלה החיצונית הזו פרי דעת מאפשרת את ההתבוננות החיצונית, התבוננות ההופכת את האדם למודע.
ובכן מדוע החשיבות לעמוד על ההארה של יוצרי משל 'עץ הדעת'. היא חשובה כיוון שהאדם גם היום חושב שהשפה היא נתון, פרי גן ביאולוגי, כפי שטוען נעם חומסקי. או שהשפה היא פרי מתת הניירונים, כפי שחושבים הניירולוגים. או אלו הסבורים שהשפה היא אימננטית, כפי שיכולת ההבדלה של הברואים אימננטית, שהיא אינה חיצונית, תרומת 'עץ הדעת', או תרומת האונות הקדמיות הקשורות לאינפורמציה היקומית.
עלינו להתחיל בהכחשת טענות אלו שלא מוכנות להבין שהשפה היא חיצונית, אם היא פרי 'עץ הדעת' או פרי האונות הקדמיות הקשורות לאינפורמציה היקומית. אם מניחים שהשפה היא פרי גן ביאולוגי, אזי היא אימננטית וחסרה את היכולת להתבונן על עצמה מבחוץ. והרי המודעות, היא פרי היכולת של האדם להתבונן על עצמו מבחוץ. גם נמנע מהאדם במקרה כזה, העדות של הזולת, שבלעדיה מודעות אינה אפשרית.
עכשיו נדון באלו שסוברים שהשפה, המדע הוא אימננטי, כך חשב סוקראטס, שיש רק לילד את הידע האימננטי, הוא גם התנגד ליכולת השפה, להגדיר אמתות, שרק הנפש יכולה, כך הוא טוען בדיאלוג קרטילוס, של אפלטון. אבל דעה זו היא גם של הוגים בעת החדשה, כך חשב לייבניץ שהאדם הוא מונדה מכילה כבר הכל, כך חשב קאנט שמושגים כמו זמן ומרחב הם אפריוריים, כך חשב אפילו דקרט, שלמען לחשוב אין צורך בשפה. הזכרנו אותו כבר בשעורים קודמים, שהובס העיר לו שהאדם זקוק לשפה חיצונית למען לחשוב.
למען הזמת טענות אלו נעזר בממצאים הביאולוגיים של היום. לפי ממצאים אלו, הוולד הנולד מוחו עדיין לא מושלם, השלמתו היא בהמשך, אחרי היוולדו, כתוצאה של המגע שלו עם הסביבה, כתוצאה של המגע שחו עם מהמדע החיצוני של הקהילה שבה נולד. אם כך, מוחו של הנולד לא יכול להכיל את המידע. אנו יודעים היום, שהנולד לוקח לו זמן עד אשר הוא נפרד מאמו, יכול להכריז 'אני', 'אני' כנוי שהוא נוטל מגנזך הקהילה, והוא זקוק גם שהסביבה תכיר בעובדה זו שהוא 'אני' נפרד מאמו.
ובכן, הביאולוגיה היום מאשרת שהוולד רוכש מודעות מאוחר יותר, כאשר הוא יכול ליטול מגנזך הקהילה החיצונית מלה 'אני', או שם, והוא זקוק לעדים שאכן הוא בעל השם. כל התהליך הזה הוא מאוחר, הוא חיצוני.
אם אנחנו חוזרים עכשיו ליוצרי משל 'עץ הדעת', וטוענים שהיתה להם 'הארה', להבין שהאדם נבדל מברויים אחרים רק כאשר הוא רוכש את היכולת החיצונית להבדיל, יכולת ששונה מיכולת הברויים האחרים שההבדלה אצלם היא מתת דחף הקיום, דחף אימננטי.
אנחנו טוענים שיוצרי משל 'עץ הדעת', הגיעו להבנה זו שההבדלה הנוספת שהוענקה לאדם היא חיצונית, היתה תוצאה של 'הארה', ולא ידיעה של ממצאים העומדים לרשות האדם היום. הרי בתקופתם בני אדם עדיין לא היו מודעים לעובדה שלא הלב הוא מרכז הידיעה, אלא המח. לידיעה זו בני אדם הגיעו רק במאה השניה לספירה. הרופא, הפילוסוף גלן עמד על כך. יוצרי משל 'עץ הדעת' הגיעו ל'הארה' שלהם, כתוצאה של התבוננות על מפעלות האדם. יש להוסיף שיוצרי משל זה הכירו תרבויות מפותחות, כמו תרבות השומרים ותרבויות אחרות.
מאחר שיוצרי משל 'עץ הדעת' הגיעו למסקנות שלהם כתוצאה של 'הארה', הם לא הגדירו את מסקנותיהם, סיפרו אותם כלאחר-יד, הרי הם לא היו צריכים להתעמת עם תרבויות אחרות. למרות שהדורות המאוחרים לא הבינו את המסקנות הפלאיות האלו, הם בדרך לא דרך, השפיעו על התפתחות מחשבת התנ"ך.
עובדה פלאית היא, שבשלב השני של התפתחות פילוסופית התנ"ך שאנו מוצאים בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, האדם נברא בצלם אלוהים, ז.א. שהאדם הוא בעל יכולת יצירה. עובדה זו מקבלת תוקף בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, לפיו האדם מצווה לחקות את האלוהות, ולברא בדומה לה, את עולמו האנושי.
קיימת תופעה פלאית, שעקרונות ראשוניים משפיעים, גם כאשר הם לא מובנים לגמרי. למרות שמשל 'עץ הדעת', לא הסביר, לא הגדיר את היווצרות ה'מודעות', עיקרון זה הפך תשתית המחשבה התנ"כית.
למרות כך, שהעקרונות שלא הוגדרו על ידי יוצרי משל 'עץ הדעת', עיקרון רכש ה'מודעות', עיקרון זה עיצב את התנ"ך. אבל דורות שהחלו לעסוק במחשבה היוונית היותר מאוחרת, לא התיחסו לעקרונות התנ"כיים שלא הוגדרו כפילוסופיה.
החסר הזה של הגדרות של עקרונות פילוסופיים של מחשבת התנ"ך, מנע מדורות שעומתו עם המחשבה היוונית הדומיננטית יותר להתעמת אתה, לטעון שעקרונות התנ"ך עולים עליה, במקום זה הם הצטדקו כנחותים.
ההצטדקות היהודית מול פילוסופיות הדומיננטיות התבלט עוד יותר בתקופה החדשה, כמו התעמתות מול הפילוסופיה הלותרנית. היהודים נכנעו לגמרי לתכתיבי הפילוסופיה הלותרנית העויינת, שמבחינה פילוסופית נחותה לגמרי למחשבה התנ"כית
היחידי שהחזיר לפילוסופיה התנ"כית את גדולתה היה קלווין, למרות שהוא לא הבין לגמרי את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, על כך בהמשך.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: