אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 487 – העולם האנושי הלשוני גשר, מתוחזק על-ידי שמות ומספרים, מעל היקום הזורם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 487 – העולם האנושי הלשוני גשר,
מתוחזק על-ידי שמות ומספרים, מעל היקום הזורם
היוונים בפחדם מהזרימה ההרקלידית, עצרו את היקום, סלדו מהשפה השרירותית, הטמינו את דעת בתוככי נפשם. היקום הנצחי לא חסך מהיוונים את המוות גזרת מוירה, אלים מקנאים, בקשו עולמות חלופיים, עם אלים צודקים יותר.
העולם הסטטי, עצר את היוונים בתרם אחרי סוד הקיום, בסטטיות, דברים לא משתנים.
העברים יוצאי אור, טעמו מפרי עץ הדעת, דעת המבדילה, דעת המנכרת. דעת התמקדה בעיניהם שאורו, גילו את גופם העירום שיש לכסותו, נעשו מודעים לעולם מחוצה להם. דעת הצליפה בהם להעניק לגוף זה שם, למען לא יבלע בזרימה, שם שיעניק קביעות לפסק זמן מוגבל.
דעת שהצליפה באלו שאכלו את פריה, להעניק שמות, בראה את גשר עולמו של האדם.
גשר שמות רעוע, העברים התבוננו למעלה, גילו את הערב לגשר צר זה, הודו על המתת, העולם הנגלה, גשר צר על זרימה סוחבת.
אני מעלה הגיגים אלו אחרי קראי בשנית את ספרו של
TOBIAS DANTZIG בשם NUMBERS שקניתיו בשנת 1985
על שער הספר כתובה הערה של איינשטיין שזהו הספר המעניין ביותר שהוא קרא על התפתחות המתמטיקה.
עדותו של איינשטיין נכונה, כיוון שספר זה מתאר איך עוצבה הספרה 0, סופית במאה ה-16, שהיוונים לא ידעו עליה, כיוון שהשקפת עולמם סברה שהעולם הוא רציף, ולא היה בו מקום לסימול 'הריק'. כן יש בספר איזכור של הסדרת המספרים בחשבון בצורה היררכית.
למרות ששני המחברים הם יהודים, הם אינם מזכירים את העובדה, שסימול לריק התאפשר רק כיוון שבינתיים חדר לעולם המערבי מהתנ"ך מושג ה'אין', הרי בפרק א' של ספר בראשית מסופר על האלוהות היוצאת מה'אין' ובוראת את העולם. אבל הדיון כאן אינו על ה'אין', שעליו כבר דיברתי בשעורים קודמים. בקריאה מאוחרת זו, שנית, בספר, נתקלתי בעוד אי הבנה של המחבר, שבסוף הספר טוען שרציפות ה'אני' מתאפשרת ממושג הזמן ולא מהשם.
דנציג כמו הפילוסוף ברגסון ראה בזמן ישות יוצרת, בעוד הזמן הוא רק 'מודד' של התרחשויות. מכאן הטעות של דנציג, וגם טעותו של איינשטיין, שלא שם לב לטעות.
במציאות רק ה'שם' מאפשר לאדם לראות את עצמו תחתיו כרצף מוגבל. ה'שם', כמו ה'ספרה' או ה'מספר', מנכסים לעצמם נתח מוגבל, מהזרם היקומי.
אנחנו זוכרים את עצמינו כיחידה הודות לשם. אנשים השוכחים את שמם, מאבדים את זהותם. ה'זמן' מודד רק את משך הקיום, או פעילות הגוף. הזמן מסתלק מהגוף המת הלא פועל.
המתמטיקה החדשה, השונה מהיוונית שיצרה רק גאומטריה, מדידת העולם הרציף, יכולה למדוד את התנועות, הזרימה ביקום, על ידי המספרים, כאשר נוסף למספרים ה'0', המציין את הריק.
את אי הבנת מהות הזמן, אנו מוצאים כבר אצל אוגוסטינוס, שבוידויים שלו, בספר ה-12, מספר, שהוא יודע את מהות הזמן, אבל כאשר שואלים אותו עליו הוא לא יכול להסבירו. את אוגוסטינוס מזכירים בנידון עד היום הזה. ואנו רואים תוצאות אי הבנה זו אצל ברגסון, וגם כאן אצל דנציג. ברגסון שראה בזמן, יסוד מפעיל, ודנציג, הרואה בו את הכרתינו, מודעתינו למשך קיומינו.
גם פרוסט הושפע מברגסון, לכן קרא לספריו 'חפוש הזמן האבוד', במקום לקרא להם 'חפוש ההתרחשויות האבודות'.
במציאות האנושית, מודעתינו היא פרי 'הניכור', גלגול ה'הבדלה', שחוה ואדם מנכסו לעצמם מפרי עץ הדעת. בעזרת ה'ניכור', ה'הבדלה', חוה ואדם יכלו להביט על גופם כעירום. הודות תרומת ה'ניכור', ניכור שהנו חלק מהשפה המבדילה, מתאפשרת ה'מודעות'. לא בכדי, בעברית 'מודעות' היא פרי 'דעת' שחוה ואדם נכסו להם מ'עץ הדעת'.
בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, נאמר על ידי אלהים: 'יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה'. משך זריחת המאור מכונה 'יום', זמן, העדר הזריחה מכונה 'לילה'. 'יום' שהנו 'זמן' מודד את הפעולה, את הזריחה.
אלהים בורא את העולם משך ששה ימים. ה'ימים' 'זמן', מודדים את הבריאה, את הפעולה האלוהית. גם בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, האדם מצווה לחקות את האלוהות הבוראת את העולם בששה ימים, וכמוהו לברא את עולמו. ה'ימים' שהנם זמן מודדים את משך היצירה, פעולה.
ברור ששני יהודים מכובדים אלו לא הכירו את פילוסופית השפה בתשתית מחשבת התנ"ך, גם האדון, הפילוסוף המהולל ברגסון, לא ידע דבר על פילוסופית השפה התנ"כית, שבה 'זמן' הוא מודד פעולה, ולא יוצר.
בהמשך התפתחות פילוסופית השפה התנ"כית, העברים נכסו לעצמם את שורש 'נכר' מאוגריתית ומהשפה האכדית, ששם 'נכר' ציין את השם 'נוכרי'. פלא ההתפתחות הלשונית התנ"כית הפכה את השורש 'נכר', השורש האוגריתי, אקדי, לפועל 'להכיר', 'לנכר', לשם 'הכרה', ליד השם 'מודעות'.
השפה בצורה פלאית משכללת את עקרונותיה הראשוניים. 'נכר' שהפך ל'הכרה' משוכלל יותר מה'הבדלה' שחוה ואדם נכסו לעצמם. הרי כבר ב'דחף הקיום' של הברויים יש 'הבדלה', מה טוב לקיום, מה רע לקיום, הרי כל הברויים בורחים מסכנות לקיומם.
התנ"ך רצה לשכלל את מתת 'דעת', מיכולת 'הבדלה' של 'דחף הקיום', למתת המאפשרת את ה'מודעות', את ה'הכרה', מודעות המעניקה למנכס את 'דעת' את יכולת הענקת שמות, שמות החוכים מהזרם רצף מוגבל, גשר מעל הזרימה של היקום.
פילוסופית השפה הפכה את השמות לאבני יצירה, יצירת עולמו הלשוני של האדם. עלינו להזכיר כאן, שמענק יכולת היצירה, והפיכתה ללגיטימית, כפי שאנו מוצאים את זה בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, אנו לא מוצאים אצל היוונים, ששם יצירה היתה הסגת גבול האלים, שרק להם היתה זכות יצירה.
הלגיטימיות הזו שהוענקה לאדם ב'דבר הרביעי', ליצור, לברא את עולמו הלשוני, שחדר לעולם המערבי מהתנ"ך, איפשר את כל ההתפתחות הזו של המתמטיקה החדשה, שדנציג מדבר עליה. הלגיטימיות של יצירה בכלל, תרומת מחשבת התנ"ך, איפשרה לאיינשטיין, שזלזל בתנ"ך, אמר שהוא כולל סיפורי ילדים, את מחקריו הפיזיקליים.
המתמטיקה החדשה התאפשרה הודות לפילוסופית השפה, שחדרה לעולם המערבי מהתנ"ך, שלדאבונינו, יהודים מכובדים לא היו מודעים לכך. הנומינליסטים האנגליים היו אלו שאיפשרו את ההתפתחות הזו, בכך שדחו את הפילוסופיה היוונית הסטטית, בשם עקרונות התנ"ך. אולי יש שוב להזכיר את ניוטון, שעמד על תרומת מחשבת התנ"ך, באומרו שלעתיקים, כוונתו לעברים, התגלו דברים לא מובנים לו ובני דורו.
כפי שכבר הזכרנו בשעורים קודמים הצטמצמות היהדות ב'הלכה' בלבד, שהעקרונות הפילוסופיים שעצבו את מחשבת התנ"ך נפקדו ממנה, הוריש את הירושה הפילוסופית של התנ"ך, לעם אחר.
אפילו אנשי מדע יהודיים, כמו איינשטיין, או פילוסוף יהודי כמו ברגסון הוכו בעיוורון, מלראות את האוצרות הפילוסופיים של אבותיהם.
יכול להיות שאיבוד העצמאות המדינית אחרי חורבן בית ראשון, גרם לכך, שיהודים כמעוט איבד את היכולת להבין את העקרונות המהפכניים של אבותיהם, עקרונות שיכלו לפרח רק אצל עמים ריבוניים.
מיעוט כנראה מאבד את בטחונו, מזדהה עם מחשבה ריבונית של שליטים, כאשר מיעוט זה משמר את ירושת אבותיו בצורה מאובנת בלבד. כבר פילון האלכסנדרוני ניסה לקבל לגיטימיות לירושתו העברית, ממחשבת אפלטון, הרמב"ם ניסה לקבל לגיטימיות למחשבת אבותיו ממחשבתו של אריסטו.

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 486 – עקרונות התנ"ך שחדרו, דחו עקרונות יוונים, חוללו את המהפכה המחשבתית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 486 – עקרונות התנ"ך שחדרו, דחו עקרונות יווניים, חוללו את המהפכה המחשבתית
העקרונות בתשתית מחשבת התנ"ך הושתקו בתחילת בית שני על-ידי יורשי העברים, כאשר צומצמו ל'הלכה' בלבד. העולם הנוצרי שכביכול מרד בעקרונות אלו, אבל השאיר את התנ"ך כספר מקודש, מאשר את הדת החדשה, איפשר את פעפוע רעיונותיו בעולם זה.
הזכרנו כבר פעמים רבות, את הפילוסוף, הרופא גלן, שבמאה השניה לספירה טען שרעיון 'רצון חופשי', חדר לעולם הנוצרי, מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה. זה התחולל, כיוון שבפרק זה האלוהות בוראת את העולם יש מאין, מתוך רצון חופשי.
ומדוע חשובה הערה זו של גלן שהיה במוצאו יווני ובעל תרבות זו, כיוון שהוא מעיר, ש'רצון חופשי' לא היה ידוע בתרבות היוונית, שהאמינה בעולם נצחי. גלן לא מרחיב על הערה זו. אבל אנו יכולים להוסיף, שלפי המחשבה היוונית, יצירה אנושית נחשבה הסגת גבול האלים, וללא יצירה, אין צורך ב'רצון חופשי'. על זה נרחיב בהמשך.
הנצרות הראשיתית למרות שעיגנה את עצמה בתנ"ך, למען לגיטימיות, היתה מושפעת מהמחשבה היוונית. על כן, למען עקרונות התנ"ך ישתחררו, ינצחו את עקרונות מחשבת יוון, היה צורך בדחיתם של האחרונים, ביחוד דחית רעיונות אריסטו שהשפעתן היתה רבה. את המלאכה הזו עשו הנומינליסטים האנגליים.
אסכולת הנומינליסטים בימי הביניים, בהבדל מהראליסטים, כפי שכבר הזכרנו פעמים רבות, טענו ששמות צריכים להיות מקושרים לעצמים, שאין להם קיום עצמאי, כפי שהאמינו היוונים, בהשפעת האידיאות העצמאיות של אפלטון. השקפה זו של הנומינליסטים, קרבה אותם לפילוסופיה הלשונית בתשתית מחשבת התנ"ך, כפי שנראה את זה בהמשך.
למען השתחרותם של רעיונות התנ"ך, היה צורך לדחות את ההשפעה הרבה של עקרונות יווניים, כפי שראינו, ביחוד את השפעתו הרבה של אריסטו, שגם הוגים יהודיים נשבו ברעיונותיו, כמו הרמב"ם. אנו יכולים להצביע על נומינליסט, אוקם, שטען שבניגוד לאמונה היוונית על נצחיות העולם, לפי אמונתו, אלהים רצה להשמיד את העולם בזמן המבול, הוכחה שהעולם אינו נצחי. דחית רעיון יווני על עולם נצחי על-ידי אוקם, איפשר גם את רעיון התנ"ך על לגיטימיות יצירה. הרי אם העולם הוא נצחי, סטטי, אין מקום ליצירה, בעולם נוסח התנ"ך, יש מקום ליצירה. אנחנו רואים איך רעיונות שזורים זה בזה.
אם האמונה היוונית בעולם נצחי גרם להחרמת פילוסופית הרקליטוס על עולם זורם ומשתנה, דחית אמונה יוונית זו איפשר הכרה בעולם משתנה. עולם משתנה איפשר את המתמטיקה החדשה, המודדת את הזרימה בטבע, את השינויים בחוקי הטבע. ניוטון יכול היה לחשב את הגרביטציה, את התנועה. הרי היוונים שהאמינו בעולם נצחי, יכלו ליצור רק גאומטריה, מדידת טריטוריה רציפה.
והרי ניוטון האמין בהשגחה התנ"כית, השגחה ערבה לעולם משתנה, מתהווה. היוונים שלא היתה להם אלוהות ערבה לעולם, ההיפך, המוירה הכשילה את מעשי בני אדם, פחדו משינויים, מעולם זורם משתנה.
אנו שוכחים עיקרון בסיסי של התנ"ך, עיקרון ה'אין'. הרי אלהים יוצא מהאין ובורא את העולם. היוונים לא הכירו את מושג ה'אין', פחדו ממנו, רצו בעולם רציף, נוסח פרמנידס. 'אין' בלי אלוהות הערבה לכך, בלי אלוהות 'משגיחה', הפחידה את היוונים.
האם הוגה יהודי אי פעם נתן את דעתו על ההעזה המחשבתית התנ"כית, שנתנה מקום ל'אין'? האם הוגה יהודי אי פעם נתן את דעתו על כך, שהעזה מחשבתית כזו התאפשרה רק תחת אמונה ב'השגחה' ערבה לקיום?
כל המהפכות המתמטיות, כל המהפכות המדעיות, כמו מדע האבולוציה, מדע האינפורמציה, יכלו להתפתח רק על בסיס המחשבה התנ"כית המופשטת, על בסיס הפילוסופיה הלשונית המופשטת, דחית המחשבה היוונית הסטטית.
הרי מדע האבולוציה הסבורה שמינים משתנים, מנוגדת לדעתו של אריסטו על עולם סטטי ללא שינויים. מדע האינפורמציה במודע או מודע חלקי, מבוסס על פילוסופית השפה התנ"כית.
המתמטיקה החדשה התאפשרה רק על-ידי המצאת ה- 0, אפס המסמל את ה'אין'. אפס מוצאו ההיולי היה בהודו, אבל צורתו כפי שאנו מכירים התגבש רק במאה ה-16 . היוונים והרומאים גם לא היו מודעים לסדור ההיררכי בחשבונות, היכן המספר החשוב עומד בראש, ואחריו המספרים הפחותים.
לדאבונינו יהודים שהיו שקועים בהלכה ופרשנותה, נוסף לספקולציות מיסטיות, לא היה להם חלק בהתפתחות עקרונות תנ"כיים אלו.
לכן אפשר להגיד שהנומינליסטים, אוקם, הובס, ניוטון, לוק, מילטון, ולבסוף הרפורמטור קלווין לקחו את הבכורה מהיהודים. יהודים המשיכו לאמץ את פילוסופית אריסטו, כפי שציינו שהרמב"ם עשה, לדאבונינו, יותר מאוחר היהודים נעשו שבויים במחשבה הלותרנית, מחשבה שעשתה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, לפילוסופיה הלשונית התנ"כית.
ושוב צריך לציין, שיהודים שעסקו רק ב'הלכה', לא היו מודעים להבדל הגדול בין תורת לותר לזו של קלווין. אמנם גם העולם הפרוטסטנטי לא היה מודע להבדל הגדל בין תורותיהם של לותר וקלווין. לקח ללותרנים ארבע מאות שנה להכיר בשוני של תורות שני הרפורמטורים. רק כאשר תורתו של לותר, בגלומה הסופי בדרמת פאוסט של גיתה, התגשמה ברייך השלישי, במלחמת העולם השניה, תומס מאן עמד על מהות דת השטן של לותר וגיתה.
יהודים במזרח אירופה, לא רק יהודים בגרמניה, שרצו להשתחרר מה'הלכה' המגבילה, הסתחררו מהפילוסופיה של קאנט שבצורה לותרנית זלזל בירושה התנ"כית, הסתחררו מפאוסט שמרד בכל המוסדות, כרת ברית עם מפיסטו למען רכישת המאגיה שלו, שתבטיח לו נעורים נצחיים. לבסוף נעשו חסידיו של ניטשה שרצה בעולם מעבר לטוב ולרע, רצה בכח, לאדם העליון, הגרמני.
בניגוד ליהודים, האנגלים לא הסתחררו מקאנט, לא הסתחררו מפאוסט. דרמה שמרלו יצר על פאוסט, הצנזורים האנגליים, הכריחו אותו לשנות את סוף הדרמה שלו, את סופו של הגיבור, שלא נענש על מעשיו, הם דרשו ממנו להעניש את פאוסט. צנזורים אלו פעלו בצורה הפוכה מגיתה הלותרני, שלא העניש את גיבורו פאוסט.
יהודים זכרו ללותר רק את העובדה שהוא תרגם את התנ"ך לגרמנית. לא היו מודעים לעובדה שבספרו החשוב ביותר 'העדר רצון חופשי', המליך את השטן על העולם הנגלה. נוסף לכך, בסוף ימיו, כתב ספרי שטנה נגד היהודים.
יהודים תמימים שרצו בחופש, לא שמו לב שהם הפכו בעיני הלותרנים ה'אויב הקוסמי', אויב קוסמי שיש להלחם בו, למען תקום ממלכתם העולמית, ממלכת האדם העליון. היהודים התמימים נהגו לפי סינדרום שטוקהולם, אימצו את אויביהם.
מה שקרה בעולמם של היהודים במזרח ומרכז אירופה, מזכיר את המצב, בתחילת הנצרות, כאשר יהודים מפוזרים בעולם ההלניסטי, אמצו את בשורתו של פאול, ויותר גרוע, מסביב לבתי הכנסת היהודיים, התפתחה הגנוסטיקה. המחשבה הגנוסטית הושפעה מהמחשבה היוונית, אמונה באלוהות שלילית, המורה המתנכלת לאדם, או אמונה באלוהות נחותה, כפי שזה מופיע בדיאלוג של אפלטון, טימאוס.
לפי דגם הבריאה בדיאלוג טימאוס, אלוהות נחותה, אלוהות שניתן לה שם DEMIURGE, בראה עולם פגום. היהודים המפוזרים בעולם ההלניסטי, הפכו את אלוהי התנ"ך, ההשגחה, שבראה עולם מושלם, לאלוהות הנחותה היוונית הזו.
דגמים התנהגותיים חוזרים על עצמם. יהודים במזרח אירופה ובמרכזה לא היו שותפים להחיאת העקרונות הפילוסופיים של התנ"ך, יחד עם הנומינליסטים, במקום זה אימצו את תורותיהם של אויביהם, שעמדו להשמידם.