ארכיון חודשי: אפריל 2018

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 489 – 'מנא, מנא תקל ופרסין'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 489 – 'מנא, מנא תקל ופרסין'.
בעלי האידאולוגיות המיסטיות הרוצים לפסח מעל לעולמו הקטן של האדם, עולם השפה, רוצים להיות אמנציות, הפלגות מ'האחד'. הם שוכחים שבמקרה כזה, עליהם לקחת בחשבון של'אחד', בנים חשובים מהם, גרמי השמיים. ביקום האין-סופי עם גרמי שמיים האין ספור, האדם הקטן, מגרם שמיים קטן מתאפס.
פלוטינוס וודאי לא חשב על אחיו גרמי השמיים, כאשר רצה להיות חלק מה'אחד', חשב את עצמו לבן יקיר. בדומה לפלוטינוס, שפינוזה, שהושפע ממנו, לוינס שרצה להיות תלמידו, עשו שימוש בשפה המאפשרת להם את ההפלגות, התעלמו מכך שבזכותה הם יכולים לדמות שהם בנים יקירים, אמנציות מה'אחד' שלא מודע על קיומם.
האדם הקטן שוכח שכל ההפלגות שלו, כל המשאלות שלו, הן מתת השפה שממנה הוא מתעלם.
מחשבת התנ"ך ברוב תחכומה הצטמצמה בעולם הנגלה, בקיום על כדור הארץ הקטן, 'בעולם בתוך עולם' התעלמה מהיקום האילם, נתנה בכורה ל'דעת' מ'עץ הדעת'. בזכות פרי 'דעת', חוה ואדם נעשו 'מודעים', מודעים לעירומם, מודעים שלא ניתן להם לאכל מפרי 'עץ החיים'.
חיים קצובים, ביטלו את מלל ה'נחש', על אשליות של הדמות לאלוהים. לחוה ואדם ניתנה הזכות לברא את עולמם הקטן, ניתנה להם האפשרות לגאל את הנמצא מאלמוניות בנותנם שמות לעצמים, לפעולות, לזולתים. חוה ואדם קיבלו את הזכות לגאל את עולמם הקטן מנעלמות בהענקת שמות.
כל חכמי הדורות, המיסטיקונים האין ספור, הפילוסופים המהוללים, הסבורים שהשפה היא אימננטית, חלק מנשמתם, מתעלמים מהעובדה שהשפה היא קיבוצית, קהילתית. אנשי מדע, שאינם מודעים שיכולתם להתבונן על העולם ולסכם את התבוננותם בנוסחאות, היא הודות להיותם בעלי שפה.
הדבר היחידי הגואל אותנו מהאילמות של היקום היא השפה, שכולם, מתעלמים ממנה בעושם שימוש בה. שפה זו הנה לא רק אמצעי של קומוניקציה, היא ה'אמצעי', הבורא את עולמינו הלשוני.
אנחנו לא בנים יקירים ביקום, אנחנו רק בנים יקירים בעולמינו הלשוני הנעלם, הקטן. אנחנו בנים יקירים רק אם אנו בעלי 'שם', שם המקבע את זהותינו, זהות הנקבעת בכורתינו בריתות עם הזולתים.
ילד עזוב על הר קרח, יראה, ישמע, אבל לא ידבר. ראיה ושמיעה הם מולדים, שפה, רק היכולת להפעיל אותה עם הזולתים מולדת, אבל בהעדר זולתים, בהעדר קהילה, הגלום של השפה נחסר. לכן אנחנו שומרי אחותינו, אחינו.
אנחנו צריכים לשאל שאלות מחכמי העבר שהבטיחו פלאים. האם החכם, שאול הטרסי, שהבטיח שינוי סדרי עולם, אכן הביא את השינוי שהבטיח? הרי חכם זה באגרת שלו ל'רומיים', ביטל את 'דעת', האם קסם בקסמיו אמצעי מתוחכם יותר?
האם החכם סוקראטס, שבדיאלוג פידו קסם לעצמו מושב בין האלים, האם שלח ממושבו מסר לאנושות?
האם החכם קאנט, שהפנים את ערך הזמן, עשה אותו אפריורי, באמת שחרר את ה'זמן', שאנו משתמשים בו לפי פרמטרים חיצוניים, למשל, לפי פרמטר השמש, האם שחרר אותו משעונים?
עולם העבר ועולמינו אנו, מלאים חכמים, המוכרים לנו אשליות, אשליות קלדסקופיות צבעוניות שאין להן שחר. אשליות הצריכות לשחרר אותנו מחובות, חובות לזולת, המאפשרות את קיומינו.
החכם קאנט, בספרו 'הפרולגומנה', הכריז שהאדם מחוקק לטבע. האם באמת חכם זה חקק לטבע שיאפשרו לחסידיו, אנשי הרייך השלישי, להיהפך לאדוני העולם?
חסידי קאנט רק בצעו את הצעותיו של חכם זה להיפטר מהיהודים על-ידי 'יוטנזיה'. את זה הם ביצעו בצורה מופתית, השמידו את היהודים ב'יוטנזיה' במחנות השמד. אבל מפיסטו שאתו כרתו ברית לא התרצה מהקורבנות היהודיים כתחליף, רצה את נפשם של חסידי לותר, חסידי גיתה, חסידי קאנט החכם, שיהודים תמימים העריצו אותם.
דניאל ברוב חכמתו הבין כבר שחיות אימתניות, ממלכות רצחניות, מחסלות זו את זו, הוא רק לא ידע שיקומו מחדש בכל דור חיות אימתניות חדשות.
בכל דור קמות חיות אימתניות חדשות הרוצות לבלע את העולם, כיוון שהוא לא מתרצה למשאלותיהם, מופיעים על במות הארץ ברוב גאווה, יורדים מבמות אלו בבושה.
אבל על במות הארץ מחוץ לחיות הטורפות, מופיעים גם 'חכמים' הרוצים לשנות סדרי עולם, כולם משתחווים לחכמים אלו, מהללים אותם על חכמתם, רק שהעולם לא מתפעם מחכמתם, ממשיך במהלכו מבלי להתפתות לקסמי חכמים אלו.
אם דניאל היה חי היום, וודאי היה חוזר על הכתוב על הקיר: 'מנא מנא, תקל ופרסין', היה מפרש את הכתוב, חוכמות הקוסמים נשקלו והתבדו. יש לחזור לחכמת הראשונים, שאמצו את 'העולם הנגלה', שאמצו את 'דעת' המצווה עליהם להסתפק ביכולת להעניק שמות לנמצאים, להעניק שמות לפעולות, לכרות בריתות המחיבות את האחד לזולת בחובות.
יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא לא רצו לכבוש את היקום, יצרו ביקום הרחב 'עולם' קטן לשוני, בתוך המרחב, בית שממנו גרשו את ה'נחש', עם תאוותיו הבלתי מוגבלות.
יוצאי מצרים, משה ומליו, כרתו ברית עם אלוהיכם, לא לכיבוש העולם, הסתפקו רק בארץ כנען. עשרת הדיברות בצניעותם הבטיחו רק אריכות ימים, לא קיומים בעולמות חלופיים, רק קיום בהגבלות תאוות.
השלב השני בהתפתחות פילוסופית השפה התנ"כית, על-ידי יוצאי מצרים, כולו הסתפק בפן המצמצם של 'דעת', לא 'דעת' הנחשית שלא לא יודעת שובע.
'מנא, מנא, תקל ופרסין' פרושו שכל התאוות נשקלו של העבר ושל העתיד. על האדם להסתפק במתת הקיום, לגאל את העולם האנונימי, העולם העלום, בנתינת שמות, לדעת שהשמות הם מקודשים, הם הנם הבסיס של העולם האנושי.
השמות הם הגשר הצר על יקום זורם. בזכות השמות אנו יודעים מי אנחנו. אנו לא גרמי שמים, שאולי הם חביבים יותר על ה'אחד', מהאדם הקטן שלא מסתפק בחלקו.
'דעת' הוענקה לאדם למען ישפר את קיומו בשתוף פעולה עם הזולת, 'דעת' לא הוענקה לקין למען יהרוג את אחיו הבל.
יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא, הבינו שאור ירדה מגדולתה בגלל תאוות. לכן הם ברוב חכמתם מצאו את האשם, את 'הנחש' המסית, הנחש שלא יודע שובע. אברהם, ענר, אשכל וממרא ניחנו בחכמה עילאית, הבינו ש'דעת' היא רבת פנים, שיש לנטרל את הנחשיות שלה, ואזי היא מאפשרת לרתום אותה ליצירת קיום בעמל.
אברהם, ענר, אשכל וממרא צחקו לכמהים ל'גן-עדן', 'גן-עדן' משכן לחסרי כסוי, 'גן-עדן' משכן לחסרי 'שם'. 'גן-עדן' משכן לאלו שלא טעמו מפרי 'דעת', לא יוצרים גשרי שמות.
משה קיבל את מסר אבותיו, לא הוקסם מבוני פירמידות, מקוסמי קיומיים חליפיים בעזרת השבעות, אמץ עולם נגלה המתקיים על-ידי יוצרי שמות, כורתי בריתות למען שיפור חייהם, הסתפק בעשר דברות.
משה, אחרי ההתגלות לרגל הסנה הבוער, הבין ש'אהיה אשר אהיה' ברא עולם שמי לרווחת האדם. לאדם זה בדמותו, ניתנה זכות בריאת עולמו, זכות בריאה בהבדל ממה היוונים המאוחרים, ששללו זכות זו מהאדם.
האם עלינו לכנות כחכמי אדם, את אלו המאמצים את העולם הנגלה עם 'דעת', מתתי הקיום, או נכנה כחכמים את אלו המספקים אשליות? האדם הקטן על גרם שמים קטן, שתאוותיו מעבירות אותו על דעתו, מאמץ תמיד את ספקי האשליות. הם לא קוראים, לא מבינים את הכתוב על הקיר 'מנא, מנא, תקל ופרסין'.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 488 – השפה האנומלית מתגשמת בברית עם הזולת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 488 – השפה האנומלית המתגשמת בברית עם הזולת
האדם לא רוצה לתת לעצמו דין וחשבון, שהוא נבדל מהחיה רק בכך, שהאבולוציה העניקה לו את השפה האנומלית, ישחקו הנערים לפנינו.
ברור שהמתת הזו היא חידתית, היא ישות נעלמת, אבל גם הראיה וגם השמיעה הן יכולות נעלמות, אנומליות. כפי שהתפתחות חיים על כדור הארץ שלנו היא אנומלית. השפה נבדלת משתי היכולות, ראיה ושמיעה בכך, שהיא לא אינדיבידואלית, היא יכולת המתגשמת רק בקיבציות, בבריתות הדדיות.
עובדת היות השפה קהילתית מוכחת מכך, שילד נעזב על הר קרח לבד, לא יפתח שפה, למרות שהוא יראה, הוא ישמע. כל עולמינו הלשוני הוא פרי אינטראקציה קיבוצית, לכן סוקראטס הטעה את שומעיו באומרו שערכיו הם פנימיים, נפשיים, לא פרי שפה קיבוצית, לכן דקרט הטעה את שומעיו בהכריזו שקיומו פרי מחשבתו, בהתעלמו מצורך בשפה המאפשרת את המחשבה, קאנט הטעה את שומעיו בטענה שערכים הם אפריוריים.
העובדה שעולמינו הלשוני הוא פרי אינטראקציה, פרי בריתות איך לכנות דבר, יצירת מילים וערכים, הופך אותנו לשומרי אחינו.
המוסר האנושי אינו שרירותי, המוסר האנושי הוא היותינו תלויים זה בזה בתחזוק חופת עולמינו הלשוני.
הצורך לחזור לאמתות ראשוניות אלו, נתבקשו, בקוראי מחדש את ספרו המתורגם של הפילוסוף לוינס, 'הומניזם של האדם האחר', שקראתיו עם הופעתו בשנת 2004.
המנטרה של הפילוסוף היהודי, לוינס, הוא: 'האחר, הפנים של האחר', הופכים אותנו להיות 'שומרי אחינו'.
לוינס לקח את הביטוי 'פנים אל פנים', מספר שמות, פרק ל"ג,
11: 'ודבר יהוה אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו…'
הדבור האלוהי 'פנים אל פנים' עם משה הוא המשך של כריתת 'הברית' בין האלוהות לעברים, ברית לשם קיום עשרת הדברות.
כל הדרמה לרגלי הר סיני מתרחשת, למען כריתת 'ברית', ברית לשם התחיבות להתנהג לפי מערכת של אידיאות.
ה'פנים' של לוינס, 'האחר' של לוינס לא קשור לברית בין האלוהות לאדם, לברית בין האחד לשני. 'הפנים' של לוינס הוא יותר ה'אמנציה', מה'אחד', של הפילוסוף פלוטינוס, ה'נאפלטון'. אמנציה של 'האחר' מה'אחד', הופך את ה'אחר' לאלוהי.
אנו מוצאים הגדרה נאפלטונית כזו בספרו זה של לוינס, עמ' 83:'ואילו בדברים הנמצאים ברור עוד יותר שה'אחד' נשאר לפי הנמצא, אך בעוד הוא מתמיד בעינו, לא יש האחר עושה על פי דוגמתו את הנמצאות אלא הוא עצמו יעצור כח להוליד הנמצאות (…) כאן מאציל הוא לדברים את ישותם, וכך אפשר לומר שהישות יש בה מזיוו של ה'אחד' (אנאדה חמישית, ה, 5).
לוינס מתימר להיות פילוסוף יהודי, הוא לא רק מצטט מהמקרא הוא מצטט בכתביו הרבה מהתלמוד. אבל 'מנטרה' זו 'הפנים', ה'אחר', הופך את לוינס למיסטיקון, הרי ה'אחר', ה'פנים', הם חלק מה'אחד', ז.א. מהאלוהות, או 'ההוויה', כמו אצל פלוטינוס. התחיבות ל'אחר' זה לא מבוססת על הכוונות קיומיות, כיוון שבהבדל מהתנ"ך, חסרים אצל לוינס הצווים, האידיאות, הכלולות בעשרת הדברות איך על האדם להתנהג. ההתחיבות ל'אחר', ל'פנים' מתחיבת מהיותו חלק מהאלוהות או ההוויה.
אם אמרנו שלוינס חסר את העקרונות איך על האדם לנהוג, יותר מכך, לוינס חסר את הפילוסופיה הלשונית, תשתית התנ"ך. פילוסופיה לשונית תנ"כית, כפי שהזכרנו, מבוססת על בריתות בין בני אדם, בריתות ההופכות את בני אדם לקהילות, בריתות המחיבות כל יחיד באחריות לזולתו כבעל ברית.
אנו לא מוצאים אצל לוינס הכוונה לאחריות. המנטרא 'פנים', מזכירה את ה'לחי השניה' המושטת, הנוצרית. התיחסות ל'פנים', לזולת מבלי התחיבות של ברית, יכולה להתבצע רק בהקשר של מיסטיקה.
בעולמו של האדם קיימות שתי אפשרויות, לקבל את הקיום, את המתת של הקיום, השפה, המאפשרת לאדם ליצור קהילות מבוססות על בריתות מחיבות. קיימת אפשרות שניה להתעלם מהקיום כפי שהוא, קיום לשוני, לשאוף לקיום פנתאיסטי, מיסטי, המזלזל בקיום עם מתתיו, מתתים המחיבים את היחיד לקיום בקהילות מבוססות על בריתות וחובות.
במשך ההיסטוריה אנו מוצאים את ההתפלגויות האלו, התפלגויות קיומיות דוגמת מחשבת התנ"ך, או מיסטיות, שהן האפשריות היחידות, עם מנוחים שונים. המנוחים השונים לא צריכים להטעות אותנו. לוינס בחר במינוח חדש לנטיותיו המיסטיות, כמינוח ה'פנים'. אבל כפי שראינו מצטוט לעיל, מתורת פלוטינוס, ה'פנים' הם למעשה ה'אמנציה' מה'אחד', מה'הוויה', לפי תורת פילוסוף זה.
ובמה תורת פלוטינוס שונה מהשקפה קיומית, השקפת התנ"ך? היא שונה כיוון שהיא חסרה את ההכוונה של האדם הממשי איך לנהוג בעולמו המושלם, כאמנציה, כהפרדות מה'אחד'.
תורת לוינס קרובה יותר להשקפה המיסטית של פלוטינוס, מאשר מההשקפה הקיומית התנ"כית, גם אם הוא פה ושם לוקח ציטוטים ממנה.
בכלל השקפה קיומית נוסח התנ"ך, בלתי אפשרית אם היא לא מתבססת על פילוסופית השפה. הרי כפי שכבר אמרנו פעמים רבות בשעורים קודמים, רק השלמה עם מתת השפה אפשר ליצור השקפה קיומית. הרי כל הברויים על כדור הארץ שלנו צוידו על-ידי הקיום ב'דחף הקיום', דחף האומר להם מה טוב לקיומם ומה רע לקיומם, הרי הברויים בורחים מסכנות לקיומם. לאדם נוסף ל'דחף הקיום' מתת נוספת, יכולת להחצין צורך לצרכים נוספים, באמצעות השפה.
אם החיות ניזונות מהנמצא, האדם בעל השפה, המסוגל להחצין את הצורך לצרכים נוספים, יכול בשתוף פעולה עם הזולת, זולת שאתו כרת ברית, להחליף צרכים, ליצור צרכים על-ידי גדול בכוחות משותפים.
בהשקפה הקיומית התנ"כית, נאמר איך לנהוג עם הזולת. אצל לוינס אנו לא מוצאים שום הכוונה איך לנהוג עם ה'פנים', הזולת.
גם אצל פלוטינוס לא מצאנו איך לנהוג בעולם הממשי, הוא הסתפק בעולם של רוח. פלוטינוס חי חיי סיגופים.
הפילוסופים, אנשי מדע, שוכחים שכל דיון שלהם מכל סוג אפשרי רק הודות לכך שהם בעלי שפה, שרק מתת השפה מבדילה אותם מברויים אחרים. לכן כל דיון צריך להתחיל בדיון על אמצעי זה המאפשר את הדיונים, כל דיון צריך להתחיל בהבנת אמצעי זה היוצר את עולמינו הלשוני.
וודאי הוא, שכאשר פילוסוף כמו לוינס מדבר על מוסר, הוא לא יכול להתעלם מכך שמוסר הוא תולדה של אופן פעילות השפה. הרי השפה אינה מוחשית, היא אינה קיימת כל עוד בני אדם לא יוצרים אותה. אמנם היכולת לשפה היא מולדת, אבל גשומה מתרחשת רק כאשר בני אדם נפגשים, ומסכימים לכנות קולות שהם מחצינים, מנכרים, על צרכים, בשמות, שהם מתחיבים לזכור.
יצירת השפה בצורה כזו יוצרת את הברית בין היוצרים אותה, וזוכרים את ההסכמה לנתינת שמות. הצורך הזה ביצירת השפה באמצעות ברית מחיבת את בעלי הברית ליחס הדדי בתיחזוק היצירה. תיחזוק היצירה הקהילתית יוצר חובות הדדיות, תלות הדדית, תלות הדדית הנה בסיס המוסר האנושי.
המוסר האנושי תולדה של אופן יצירת השפה אינו אימננטי, הוא חיצוני, בלעדיו עולמו הלשוני של האדם לא קיים. המוסר הנבואי, המוסר התנ"כי הוא תולדה של הפילוסופיה הלשונית, פילוסופיה לשונית, תשתית המחשבה התנ"כית.
בעולם פלוטינוסי בו הדברים נוצרים מ'אמנציות', היבדלויות מה'אחד', מה'הוויה', בעולם כזה מחוסר שפה, גם מוסר נעדר.
עולמו של לוינס שלא קושר את 'הפנים', את ה'אחר', לבריתות לשוניות, קושר את ה'אחר' ליחס מיסטי, עולם כזה חסר מוסר.