ארכיון חודשי: מאי 2018

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 491 – גלוי סוד 'דעת' – 'מודעות', תשתית מחשבת התנ"ך, תשתית פילוסופית התנ"ך

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 491 – גלוי סוד 'דעת' – 'מודעות', תשתית מחשבת התנ"ך, תשתית פילוסופית השפה
היה היה חוקר גדול של מחשבת התנ"ך, יחזקאל קאופמן, שבשבעה כרכים עבי כרס כתב על האמונה הישראלית, שבהן הוא נלחם נגד החוקרים הגרמניים שעסקו במחקר התנ"ך, עשו לה דה-לגיטימציה.
חוקרים לותרניים אלו אחרו את התהוות מחשבת התנ"ך, למאות השמינית או השביעית, טענו שכולה היתה פרי השפעה של המחשבה הבבלית. מחקרים אלו של חוקרים לותרניים, היו חלק מהמלחמות הלותרניות בירושה המחשבתית העברית, למען לפנות מקום לתיאולוגיה של לותר. תיאולוגיה לותרנית זו קיבלה את גשומה ביצירת דרמת פאוסט של גיתה. יצירה זו עיצבה סופית את תיאולוגית לותר, השלימה את החסר בה. אם לותר המליך על העולם הנגלה את השטן, גיבורו של גיתה פאוסט, כרת ברית עם מפיסטו, שהיה גלגולו של השטן.
מבחינה זו, קאופמן, בהבדל מחוקרים יהודיים אחרים, יצא נגד המגמה הזו של חוקרים לותרניים. חשוב לציין עובדה זו, כיוון שיהודים בגולה, כמעוט, תמיד נעשו חסידים של פילוסופים, חוקרים של העולם הגדול, שתורותיהם היו קוטביות למחשבת התנ"ך, או שפסלו אותה.
קאופמן במחקריו הוכיח שמחשבת התנ"ך, היתה
sui generis . לא כאן המקום להכנס לכל משנת קאופמן, אבל עלינו לציין שלמרות היותו עילוי בכל רזי מחשבת התנ"ך, הוא לא היה פילוסוף. לכן לא הבין שמחשבת התנ"ך היא תולדה של גלוי של אבות העברים, את סוד 'דעת' – 'מודעות', גלוי שיצר את פילוסופית השפה, שהנה תשתית מחשבת התנ"ך. הוא לא הבין שפילוסופיה לשונית זו התהוותה על-ידי אבות העברים יוצאי אור, שחוללו מהפכה מחשבתית, על בסיס התרבות השומרית. התרבות השומרית המפוארת, המציאה את הכתב, חקקה חוקים, יצרה ספרות מופלאה, וגבור האפוס הגדול שלהם, גילגמש, תהה על משמעות השפה.
אופנת מחקריהם של הלותרנים שעשו דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, עברה עם מפלת הרייך השלישי. אבל צצו בינתיים במחקר התנ"ך אופנות חדשות, אופנות הרוצות למצא עדות חיצונית למחשבת התנ"ך, עדות מקרעי ממצאים ארכיאולוגיים, עדות מתרבויות עתיקות, ביחוד תרבות מצרים. הרושם הוא ממחקרים אלו, שעדות מצרית מהימנה יותר מאשר עדות תנ"כית, אצל חוקרים אלו.
ברצוני להתיחס לשני ספרים של חוקר מהזן החדש, ישראל קנוהל. ספר בשם 'מאין באנו' וספר שני מבין ספריו שהופיע לאחרונה בשם :'איך נולד התנ"ך'. מישהו שמכיר את מחקריו של יחזקאל קאופמן, תוהה שחוקר היושב על כסאו, מפרק את כל המרקם המפואר של התנ"ך, על-ידי עדויות ארכיאולוגיות קטועות, על עדויות מצריות קטועות, ביחוד הוא מפלפל על שמות, הצריכות לבסס את הנחתו איך נוצר התנ"ך.
כל הפלפול הזה של קנוהל בשמות הצריכות לתת בסיס 'איך נולד התנ"ך' מזכיר את האמונה המצרית, שלשמות כוח 'מאגי'. לפי המיתולוגיה המצרית, האלים היו מסתירים את שמותיהם תחת עורם, למען לשמור על כוחם, על סמכויותיהם. במקרה של האל רה שהסתיר את שמו תחת עורו, האלה איזיס, בעורמה השתלטה על שמו, וכך צלחה לגזול מאל זה את כוחו. הפרעונים אף הם היו מסתירים את שמם, ולפי כתבים פירמידיים, הם לחמו באלים שלהם, בטענה שבידם שמם.
כנראה גם לפי קנוהל, לשמות כח מאגי המכילים את ההסבר 'איך נולד התנ"ך'.
ובכן, למען להבין איך נוצר 'היכל מחשבת התנ"ך', שהוא מקשה אחת עקבית לכל האורך, שונה לגמרי מתרבויות אחרות של העת העתיקה והחדשה. יש וודאות שיוצרי 'היכל' זה היו 'אוריינים', שגלו את סוד 'דעת' – מודעות', סוד שיצר את פילוסופית השפה, שהנה תשתית מחשבת התנ"ך. כתוצאה מגלוי זה, מחשבת התנ"ך אימצה 'עולם נגלה' בלבד, השלימה לכל אורכה עם היות קיום אדם קצוב. המצרים לא השלימו עם חיים קצובים, כל מעייניהם היו נתונים איך על-ידי השבעות מאגיות לאפשר למת לעבור לעולם נצחי.
לפי התנ"ך בעשרת הדברות, למקיים אותם, מובטחת רק אריכות ימים. לאיוב, אחרי שהוא משלים עם תשובת אלהים על הססנותו, משלים, עם סדרי עולם, מוענקת אריכות ימים, לא עולם הבא.
בבשורת יוחנן, בברית החדשה, כאשר שליח זה מדבר על תחית ישוע מהמתים, העברים ביהודה אומרים לו ששום אב מהאבות לא קם לתחיה מהמתים.
השליח שאול הטרסי, היותו רב תרבותי, יווני ועברי, הבין שרצונו לשנות סדרי עולם, להשיג נצחיות לאדם, כפי שהיוונים האמינו, עליו לתקף את משל 'עץ הדעת'. הוא הבין ש'דעת', שפה, מצביעה על חיים קצובים. לכן הוא החטיא רכש זה על-ידי חוה ואדם.
מה ששליח זה, שאול הטרסי הבין, קנוהל לא מבין, שבסיס מחשבת התנ"ך הוא משל 'עץ הדעת', משל שהעניק לחוה ואדם לא רק יכולת להבדיל, לנכר דבר מדבר, אלא גם 'מודעות', הבנה שאינם יכולים לאכל מפרי 'עץ החיים', שמשך קיומם קצוב. הם גם הבינו, שהרכש שניכסו, מאפשר להם ליצור. והרי היוונים הנאורים לפי חכמי המערב, חשבו שיצירה היא נחלת האלים בלבד, פרומתיאוס נענש על כי העניק לבני אדם את היכולת להשתמש באש.
חכם אחר, גלן, רופא ופילוסוף, במאה השניה לספירה, שהיה במוצאו יווני, הבין שעיקרון 'רצון חופשי' מקורו בתנ"ך, בפרק הבריאה, בו אלהים בורא את העולם מרצונו החופשי, בהבדל ממה שהיוונים האמינו, שהעולם הוא נצחי, לא נברא.
ובכן, אלו שיצרו את ההיכל המפואר הזה, מחשבת התנ"ך, היו אוריינים, ואנו מוצאים זכרון היסטורי שאברהם הצטווה 'לך לך מארצך…'. הוא הצטווה לצאת מאור, מרכז שומרי, שתרבות עם מופלא זה השתמר בה, למרות שמרכז זה כבר נכבש על-ידי שבטים שמיים.
אברהם ופמליתו, ענר, אשכל וממרא, יוצאי אור, האוריינית, היו אף הם אורייניים. ובמה הם נבדלו באמונתם מבני אור, שהאחרונים האמינו בגורל, בעוד הם השתחררו מאמונה זו. לכל אורך התנ"ך אין אמונה בגורל, שגם היוונים האמינו בה, גם אין טראגדיה בו, הרי בהקשר באמונה בהשגחה, לא תיתכן שצדיק לא יצלח.
נשאלת השאלה, איך היכל עקבי כזה, כפי שהנה מחשבת התנ"ך, אפשר לבסס על קרעי עדויות ארכיאולוגיות, מפלפולי שמות?
כנראה יחזקאל קאופמן, למרות שהוא לא הבין שמחשבת התנ"ך היא תולדה של גלוי סוד 'דעת' – 'מודעות', שמר בכבוד על הירושה של אבותיו ולא פזל לעולם 'הנאור', להיות מוזמן להרווארד, ולממלכת האפיפיור כמו יורשי כסאו, לא היה מוכן למכור את מורשתו תמורת נזיד.
התנ"ך שמר על זיכרונות היסטוריים, גם אם נכנסו דברים זרים בעדויות מחוסר הבנה של מצבים היסטוריים קודמים. כך דורות מאוחרים לא הבינו שמשה לפי מנהגים היסטוריים, היה בן ערובה בחצר פרעה. לפי מנהגים קודמים רכזו בחצרות הפרעונים בני ערובה מתוך מנהיגי העמים המשועבדים, והעברים שכבר לא זכרו מנהג זה, והוסיפו את הסיפור הבדיוני על מציאת משה על-ידי בת פרעה.
אבות העברים האורייניים חרתו את גלויהם, את גלוי סוד 'דעת' – 'מודעות' על קלפים, ונשאו קלפים, מגילות, אלו אתם בנדודיהם. עובדה היא שהעברים לא אמצו את כתב השומרי, לא אמצו את כתב המצרי ההיארוגליפי, את המגילות שלהם שמרו בכתב המכונה פיניקי, או אולי הם המציאו אותו, כמתאים לשפה שמית.
תרבויות אנושיות מתגבשות על בסיס כמה עקרונות, כלולים בקוסמולוגיה, עקרונות ההופכים לקוד תרבותי שלהם.
הנצרות התגבשה על בסיס 'אגרת אל הרוממים' של פאולוס, ועל 'בשורת יוחנן'.
אפילו הלותרניות התגבשה על עקרונות של לותר, על בסיס הקוסמולוגיה שלו, בספרו 'העדר רצון חופשי'.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 490 – השפה המשטה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 490 – השפה המשטה
המשורר האנגלי מילטון, בשתי יצירותיו, שהן אחת, 'גן עדן אבוד' ו'גן עדן נמצא', מביא להפלתו של השטן. עובדה זו חשובה, אם נעמיד מול יצירותיו של מילטון את יצירתו של לותר בשם 'העדר רצון חופשי' בה הוא ממליך את השטן כשליט העולם הנגלה. עוד יותר, אם נעמיד מול יצירותיו של מילטון את הדרמה של גיתה בשם 'פאוסט', בה משורר זה מביא את גיבורו פאוסט לכרות ברית עם 'מפיסטו', שהוא גלגלולו של השטן של לותר.
אבל נשאלת השאלה מה מקור השטן בתרבות המערבית? מקור השטן הוא בפן המפליג של השפה, הפן המתמרד המפליג שבז לגבולות, הפן המשטה. כבר אבות העברים שיצרו את משל 'עץ הדעת', עמדו על הפן המתמרד הזה של השפה, פן משטה זה, כינו אותו 'נחש'.
משל 'עץ הדעת', מנסה לנטרל את הנחש המתרברב, נחש הרוצה ריבונות, להיות כאלהים, אבל הניטרול לא צולח. כבר בחלק השלישי של המשל, חלק קין והבל, ה'נחש' מסית את קין להרוג את אחיו הבל.
המתת שחוה ואדם נכסו לעצמם מ'עץ הדעת' מבדילה בין טוב לרע, ההבדלה הזו אינה שונה מההבדלה של 'דחף הקיום'. הקיום העניק לכל הברויים, את יכולת ההבדלה, יכולת שהיא דחף. הוא העניק לברויים יכולת להבדיל מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, הרי כל הברויים, יודעים מה רע לקיומם, בורחים מסכנות להם.
במה הרכש של חוה ואדם מפרי עץ הדעת שונה ממתת הקיום לכל הברויים? הוא שונה בכך שהוא לא דחף, אלא יכולת להחצין, או לנכר תחושות, צרכים של הגוף בהשמעת קול מבותר, שהופך למלה, אם שניים מסכימים שהיא מבטאת צורך.
לכאורה מתת נוספת זו לא שונה ממה ש'דחף הקיום' מאפשר. אבל כאן נכנס ההבדל, המילים ששניים יוצרים מהקולות המבטאים צורכי הגוף, הם מופרדים מהגוף. אם מתת 'דחף הקיום' הוא אימננטי, המלים הנוצרות מהסכמת שניים הן חיצוניות, נוסף לכך, הן ישויות לא מוחשיות אלא ישויות נעלמות. מלים חיצוניות אלו הופכות בהמשך לאבני בניה, אבני בניה של עולמו של האדם, עולם נגלה, או הן אבני בניה של פן השפה המשטה, יוצרים אפשרויות בלתי אפשריים, פרי משאלות אנושיות מנוגדות לחוקי הקיום.
שוב, המילים הנוצרות המתוחמות מצד אחד, הן בשרות האדם להיטיב את חייו, מצד שני, בהיותן פרי הפן של השפה המשטה, הן יכולות להצמיח כנפים. תכונה אחרונה זו מאפשרת לתת גם לצרכים כנפים, תאוות לצרכים מוגזמים, יוצרים את החמדנות האנושית.
אם הקיום מקציב לכל הברויים משך קיום קצוב, האדם החמדן משתוקק ליותר ממה שהוקצב לו. החמדנות היא בכל התחומים. ברור שחמדנות זו לצרכים, מביא את האדם להתנגשות עם הזולת. קין חמד את הבחירה של אחיו הבל, על כן הרגו.
כאן אנו נכנסים למבנה נפשו של האדם, הזקוק לאותה חברה שאתה כרת בריתות ליצירת עולמו הלשוני. מאחר שהוא זקוק לדעת החברה, הוא מסיר מעצמו את חמדנותו, מאשים זולת שהסיתו, זולת כזה יכול להיות 'הנחש', ממשל 'עץ הדעת', או ישות אחרת מסיתה, כך נוצרה דמות 'השטן'.
הצורך למצא גורם חיצוני מסית למעשים רעים, נחוץ לאדם גם, כיוון שקהילה יוצרת מערכות ערכיות למען להיות זכאית בפני ישויות עליונות.
מערכות ערכיות אלו נחוצות לאדם הרוצה יותר מהקיום ממה שהוקצב לו. כאשר הוא מתאכזב מישויות עליונות אלו שלא נענות לו, לא מספקות לו את משאלותיו, הוא יוצר לעצמו ישויות אחרות הצריכות לסייע לו בהשגת מבוקשו. מאגיה היא אמצעי כלל אנושי, היא ילוד הפן הלא מרוסן, הפן המשטה של השפה. המאגיה צריכה להתגלם בדמות, שתספק את משאלות האדם.
אם נחזור למשל 'עץ הדעת', אנו נוכחים, שאבות העברים שיצרו משל זה היו מודעים לפן זה של השפה המבטאת את תאוות האדם ליותר, הם גלמו פן זה בדמות ה'נחש'. למרות שאבות העברים ניסו לנטרל נחש זה, הם הודו בכשלונם, בחלק השלישי של המשל, חלק קין והבל, כאשר הראשון הורג את אחיו כיוון שחמד את בחירתו על-ידי האלוהות.
מחשבת התנ"ך ניסתה להלחם בפן זה של השפה, ביצרה את משל המבול, בו האלוהות רצתה לבטל את הבריאה בגין תאוות האדם. היא יצרה את משל בבל, שאף בו האלוהות הענישה את בוני המגדל שרצו להגיע עד מרום. אנחנו יכולים להזכיר את דניאל, ההופך את בעלי התאוות לחיות המכלות זו את זו.
מחשבת התנ"ך השלימה עם הנתונים הקיומיים, עם עולם נגלה, עם חיים קצובים, רק שיהודים מחוץ לגבולות יהודה בהשפעת תרבות הלניסטית, לא השלימו עם ההגבלות הקיומיות, רצו נצחיות בסיוע מתווך, מתווך מטעם האלוהות, שישנה סדרי עולם.
כאשר מתווך זה מטעם נכשל, התאווה ליותר, לביטול המוות, לנצחיות לא נעלמו אצל האדם, והוא יצר מתווך אחר. מתווך אחר זה התגשם ב'שטן', מטמורפוזה של ה'נחש'. לותר המליך את ה'נחש' בדמות ה'שטן'. שהוטלה עליו המשימה לספק מה שקודמו לא סיפק.
השפה רבת הפנים, השפה המשטה, תמיד מספקת לאדם התאוותן מסיתים, או באמצעות מטמורפוזות ספקים של תאוות.
אם משל 'עץ הדעת' לא צלח לנטרל את ה'נחש', מגלם התאוות, גם מילטון ביצירותיו כשל בהכשלת השטן, בשכנות של משורר זה, השטן הומלך על העולם הנגלה.
מחשבת התנ"ך צדקה, הקיום מנער מעצמו את ה'נחשים', את בוני מגדלי בבל, את החיות של דניאל, את המושיעים, את השטנים, אבל אלו מופיעים לבקרים ומציגים את מרכולתם, מרכולת ההרס.
לאדם הקטן, ביקום האין-סופי הוענקה מתת אנומלית, השפה שברכה בה וקללה בה. ברכה לשיפור קיומו, קללה כתאווה לשנות סדרי עולם.
בפן הלא מרוסן שלה, השפה המשטה מהתלת באדם, מאפשרת לו ליצור לעצמו ארמונות בחלל נוסח מרגרית, ממלכות הבולעות את כדור הארץ הקטן, נצחיות בעולמות חלופיים. כולם מוכנים לתת יד לאפשרויות הבלתי אפשריים האלו, ואף אחד לא מסיק מסקנות מכשלונות קודמים.
הפן הנחשי של השפה תמיד מנצחת, קין תמיד הורג את אחיו הבל.
אף אחד לא שואל האם הדמויות שהשפה הנחשית, השפה המשטה, מספקת הן ברות קיום, האם הן באמת יכולות לספק משאלות אנושיות, אפשרויות בלתי אפשריים. ממקרה קין כבר אפשר ללמוד, שה'נחש' הצליח בדבר אחד, בהסתה להרג האח הבל.
ובכן, הישויות הנחשיות הווירטואליות שהשפה המשטה, המהתלת באדם מספקת, במשך ההיסטוריה האנושית, הובילו לרצח ולהרס.
השפה המתוחמת הופכת לאלגוריתם המכוון את מעשי האדם לרווחתו, אבל הפן הנחשית, הפן המשטה, של השפה, המהתלת, הלא מרוסנת יכולה רק להוביל את האדם להיאפסותו.
התחלנו את דיונינו במשורר מילטון שביצירתו השטן נוצח. מילטון באנגליה לא היה מודע לעובדה שבשכנותו, בגרמניה, השטן הומלך על העולם הנגלה. שטן זה שהומלך חכה מאתים שנה, עד אשר גיבור דמיוני של משורר אחר, גיתה, כרת אתו ברית למען יספק משאלות אנושיות. תלמיד נלהב זה של מכתיר השטן, במטמורפוזה שירית, יצר את הגיבור 'פאוסט' שעלה על במות הקיום לתבע תקון קיפוחי הקיום מהשליט החדש, ה'שטן', 'מפיסטו'.
שוב עברו כמאתיים שנה, עד אשר יציר השפה המשטה, 'מפיסטו', השתלט על רוחם של חסידי לותר והם יצרו את הרייך השלישי ואחרונים אלו קיוו שיציר זה של משאלתם יבטיח להם שלטון עולמי. החסידים הנלהבים רצו לרצות את יציר רוחם, למען יתרצה, ומצאו קורבנות להקריב לו, מצאו 'אויב קוסמי', יהודים לא מוגנים. האם יציר רוח מתעתע זה סיפק את משאלתם של הפאוסטים?
האם מתת אנומלית זו, השפה, ניתנת לריסון למען לא תצמיח כנפים לתאוות האדם ליותר, תאוות היכולות רק להוביל לתהום?