ארכיון חודשי: יוני 2018

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 493 – מדוע חכמת אבות העברים אינה נחלת צאצאיהם?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 493 – מדוע חכמת אבות העברים אינה נחלת צאצאיהם?
אפשר לתרץ את העדר חכמת אבות העברים אצל צאצאיהם, שברוב ההיסטוריה שלהם הם היו מעוט במדינות זרות, וכמעוט בעל נחיתות, תמיד הזדהו עם השליטים, גם כאשר אלו שללו את ירושתם.
כבר אחרי חורבן בית ראשון, השבים ליהודה, מצטמצמים בירושה הכוהנית, מדכאים את הירושה הנבואית, שכללה את יחוד מחשבת התנ"ך, את ראשית הפילוסופיה הלשונית, פילוסופיה שהצטמצמה ב'עולם הנגלה' בלבד.
ומדוע הפילוסופיה הראשיתית, פילוסופית השפה, השלימה עם עולם נגלה בלבד? יוצאי אור, אברהם, ענר, ממרא ואשכל, שניתקו את עצמם מהתרבות השומרית האוטוכטונית, בנדודיהם נתקלו בקוסמולוגיות שונות, כמו הקוסמולוגיה על 'גן עדן', שבו האנשים התקימו בלי עמל רב, ניזונו מהקיים. מיתוסים מסוג זה על תור הזהב היו שכיחים אצל שבטים רבים. הם נתקלו בקוסמולוגיה שהאדם נוצר מהאדמה, זאת אומרת האדם הוא אוטוכטוני, כבר השומרים האמינו בכך. אבל יוצאי אור כבר נתקו את עצמם מאוטוכטוניות. בנדודיהם הבינו שכל קבוצה יוצרת את מסגרת חייה, כל קבוצה יוצרת את שפתה.
יוצאי אור גם נתקלו בקוסמולוגיות אחרות, כמו קוסמולוגיה בשליטת נחש כל יכול, הרוצה לשנות סדרי עולם. אבל אבות העברים גם נתקלו בקוסמולוגיה על שני עצים, 'עץ הדעת' ו'עץ החיים'.
יוצאי אור אמצו קוסמולוגיה אחרונה זו. קוסמולוגיה אחרונה זו הצביעה על כך, שלמען שהאדם יבדל מהברויים האחרים, עליו לטעם מפרי 'עץ הדעת', פרי שיאפשר לו להיבדל משאר דרי גן עדן, בגלוי עירומו.
אדם עירום צריך להתחיל את הכל מראשית, הוא לא יכול להיזון מצרכים מהנמצא, עליו ליצור את צרכיו, יחד עם לזולת.
אבל יוצאי אור שנוכחו שהם נמצאים בין שני עצים, נכסו לעצמם מפרי 'עץ הדעת' את יכולת ההבדלה, בעומדם מול 'עץ החיים', זה, האחרון קצב להם ב'משך' קיומם. היותם קצובים במשך, נוכחו שאינם רצף, כיחידה מופרדת יכלו להתבונן על עצמם מבחוץ, הפכו מודעים על היותם מופרדים מהזולת, מופרדים מהעולם החיצוני. מודעות זו על היותם קצובים, לבסוף עורר בהם רצון לפיצוי, להפליג לחלל הריק, שלא מילא את תשוקותיהם. חזרו לקיומם הקצוב, קיום קצוב ב'עולם נגלה'.
יוצאי אור השלימו עם קיומם הקצוב, לא יצרו לעצמם קיום חלופי, הרי הם היו בעלי נסיון, שהפלגות מעבר לנתונים אינם מועילים. הנחש המפתה היה בזוי בעיניהם, רצו לנטרלו, לא הצליחו בכך, נחש זה הסית את קין נגד הבל, הסיתו לרצחו. הנחש בכל גלגוליו מסית את קין לרצח את הבל. יוצאי אור נזכרו בגילגמש, שיצא למלחמות הרג, למען לשמר את שמו, נזכרו בתרבות השומרית ששקעה בגין אי ידיעתה גבולות, תאוות מעוורות, הרסניות.
שני הרכשים משני העצים, יכולת ההבדלה, מודעות על היותם קצובים, הכריח את יוצאי אור לבוא בדברים עם הזולתים, למען השגת מחיה, למען יצירת מסגרות. פתוח יכולת ההתקשרות, יצר את פילוסופית השפה, אפשר להם את יצירת עולמם הלשוני, 'עולם נגלה'.
יוצאי אור הבינו ש'עולם נגלה' זה תחת השגחת ההשגחה. השגחה המפקחת על גבולות.
המודעות לגבולות, לימד את יוצאי אור, שכל הפלגה מעבר להם מסכן את הבנין עצמו, את ה'עולם הנגלה'.
שני העצים למדו את יוצאי אור את כל חוקי הקיום האנושי, לימדו אותם לא להפליג למשאלות מעבר קביעת החוקים, לימדו אותם לא להישמע להבטחות הנחש.
יוצאי אור ביטלו את המשאלה ל'גן עדן', בו קיום מהנמצא, ביטלו את רברבנות הנחש החכם, הרוצה לשנות סדרי עולם.
יוצא אור לא צלחו לנטרל את הנחש, נחש שעובר כל הזמן מטמורפוזות המצליח לפתות את האדם בשנותו את הבטחותיו במינוחים חדשים, על באפשרויות בלתי אפשריים.
לכאורה פיתויי הנחש מתבדים בכל דור, אבל האדם המשתוקק לאפשרויות בלתי אפשריים, יוצר מינוחים חדשים למשאלותיו, מצליח כל פעם להפתות על-ידי הנחש בגלויו החדשים.
הנחש בתחבולותיו מעוור את בני האדם, והם מפליגים לחפש את האפשרויות הבלתי אפשריים.
לא נוכל כאן למנות את כל תחפושותיו של הנחש, את כל המטמורפוזות שלו. נסתפק כאן בפרשנויות מסולפות להבטחותיו של הנחש בעת החדשה. נסתפק בנחש בתחפושותיו כ'מפיסטו', בעל המאגיה. במטמורפוזה זו של הנחש כמפיסטו השולט במאגיה, הוא מפתה את הגיבור 'פאוסט', שאינו מרוצה מסדרי עולם, רוצה בשינויים. מדוע כל כך הרבה יהודים התפתו לראות בגיבור 'פאוסט', יצירת המשורר גיתה דמות משחררת? האם הם לא הבינו, שהנחש שהתחפש ל'מפיסטו' כרת ברית עם 'פאוסט', בעצמו התפתה להאמין, שסוף סוף יצליח במשימתו, אם ישמיד את היהודים, שאבותיהם ניסו לנטרלו?
היטלר כמטמורפוזה של פאוסט, האמין ל'נחש', שאף הוא על-ידי מטמורפוזה הפך ל'מפיסטו' עצמו, שאם ישמיד את היהודים, אלו שתמיד ניסו לנטרלו, כל משאלותיו יתגשמו.
יהודים תמימים לא הבינו את תחבולותיו של ה'נחש', מחוץ ליהודיה, אלזה לסקר שילר, בדרמה שלה 'אני ואני', עמדה על תחבולות ה'נחש', שעל-ידי מטמורפוזה הפך ל'מפיסטו'. היא הבינה שהגאון הגדול בעיני היהודים התמימים, המשורר גיתה איפשר לגיבור הדרמה שלו פאוסט, לכרות ברית עם ה'נחש', עם 'מפיסטו', שהפעם החליט להתנקם בצאצאים של אלו שניסו לנטרלו.
אלזה לסקר שילר שלא היו לה עכבות של יהודים תמימים, קבצה את כל כבודת משתפי הפעולה עם מפיסטו, לגיא בן הנום למשפט אחרון.
יהודים צדקניים, אפילו מדרגתו של בובר, החרימו את הדרמה של אלזה לסקר שילר, גם כאשר נבואתה התגשמה. הם לא יכלו לשאת עלבון כזה שאלזה לסקר שילר הטילה, על אלילם, גיתה.
מקרה אלזה לסקר שילר רק מוכיח, עד כמה צאצאי יוצאי אור, שהיתה להם 'הארה' חד-פעמית, שעולמו של האדם יכול להתקיים רק אם הוא מתנהל בין שני העצים 'עץ הדעת' ו'עץ החיים', המצביעים על 'עולם נגלה' בלבד, עוורו ולא הבחינו ב'נחש' שביקש את נפשם.
משל 'עץ הדעת', המצביע על התנהלות העולם האנושי, על מסר שני העצים, 'עץ הדעת', ו'עץ החיים', ועל המסית 'נחש', הרוצה לשנות סדרי עולם, למעשה מהווה את ה'קוסמולוגיה' לפיה עולמו של האדם יכול לפעול.
האדם מתפתה תמיד חושב שחלים שינויים, לא מבין שהשינויים הם מטמורפוזות של הקוסמולוגיה במשל 'עץ הדעת'.
השינויים שהאדם משתוקק להם, הם רק מינוחים חדשים ולא שינויים ממשיים. הסיבה לכך היא, שהאדם קיים ביקום עם חוקי קיום. במקרה כתוצאה ממוטציה אנומלית, נוצר האדם, שעל-ידי מוטציה נוספת הוענקה לו אמצעי השפה.
האדם הנשלט על-ידי חוקי הקיום ולרשותו אמצעי, אמצעי השפה, יכול לתמרן רק בין שני נתונים אלו, חוקי הקיום, ואמצעי השפה. אמצעי השפה יעודו רק לשפר את תנאי חייו של האדם. אבל אמצעי זה, השפה בפן הנוסף שלו, היא בשליטת ה'נחש', נחש המפתה, מפתה על אפשרויות בלתי אפשריים.
הפיתויים של הנחש הם למעשה השם הניתן לתאוות האדם, תאוות שלא מסתפקות ב'עולם נגלה' בלבד. התאוות על-ידי מטמורפוזה תמיד מתגלות במינוחים שונים והאדם רואה בהם חידושים.
תאוות אלו במינוחים שונים משתלטים על האדם ומובילים אותו להרס הקיים. קשה לבני אדם להבין, שהנחש בגילום מפיסטו, בגילום פאוסט, בגילום היטלר, השתלט על גרמניה בהבטחות על רייך אלף השנה.
לדאבונינו היהודים צאצאי העברים יוצאי אור, התפתו, עוורו, על-ידי נחש זה במחלצותיו החדשות, וכך הפכו לקורבנותיו.

מודעות פרסומת

אןניברסיטה ווירטואלית – שעור 492 – פרשנות מוטעית של חוקרי התנ"ך של ימינו, המתעלמים מעדויות היסטוריות מינימליסטיות בתוכו

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 492 – פרשנויות מוטעות של חוקרי התנ"ך של ימינו, המתעלמים מעדויות היסטוריות מינימליסטיות בתוכו
פרשנות מוטעית של מהות התנ"ך, אינה נחלתו בלבד, חוקרת תרבות יוון, ג'ואן ברטון קונלי, בספרה בשם: 'פרתנון אניגמה', מצביעה אף היא על פרשנות מוטעית של חוקרים מערביים לתרבות יוון, על זה בהמשך.
התנ"ך מוסר את בסיס תרבותו בצורה מטפורית, מינימליסטית, שחוקרים מתעלמים מעדות זו, או לא מבינים אותה. הם גם מתעלמים מהעובדה שבינתים פוענחו כתבי השומרים, שפיענוח זה צריך להסביר את האזכור שאבות העברים, יוצרי מחשבת התנ"ך יצאו מאור, מרכז שומרי. ורק על בסיס תרבות זו אפשר להבין את המהפכה המחשבתית שלהם.
ליוצאי אור, אברהם, ענר, ממרא ואשכל, בפגשם תרבויות שונות, היתה 'התגלות', 'התגלות' שעולמו של האדם סובב בין 'עץ הדעת', לבין 'עץ החיים', ה'מבשר'…….., המחוללים 'מודעות' כובשת את החלל.
ה'התגלות' הזו התאפשרה על בסיס הירושה התרבותית המפוארת השומרית, ההנתקות מאור. הנתקות מאור, מאוטוכטוניות שלה, איפשרה את 'המודעות', מודעות על 'עץ הדעת', 'עץ החיים', ה'מבשר'…..
באוטוכטוניות' ב'רצף' 'מודעות' לא תיתכן. 'לך לך מארצך…', ההנתקות, קציבה במשך, איפשרה את ה'מודעות', מודעות שהנה יכולת להתבונן על יחידה קצובה.
משל 'עץ הדעת', נותן ביטוי ל'התגלות', בצורה מטפורית, התגלות על 'מודעות' שהנה תולדה של שני עצים, 'עץ הדעת' ו'עץ החיים' ה'מבשר'…..
כבר הניכוס של פרי 'עץ הדעת', פרי ה'מבדיל', הממסגר את ה'טוב', ממסגר את ה'רע', הוא ראשית ה'מודעות', מודעות המתאפשרת רק ב'מיסגור'. אבל רק המפגש עם 'עץ החיים', הממסגר את הקיום בגבולות, ה'מודעות' מושלמת.
ה'מיסגור' יוצר את ה'נחש' המורד, הרוצה 'רצף', רצף המאפס 'מודעות', מודעות התיתכן רק בקיצוב. מודעות לא משלימה עם גזר הדין, קיצוב, יוצאת לכיבוש החלל.
יוצרי משל 'עץ הדעת', נותנים ביטוי מטפורי לנצחון ה'נחש', קין הורג את אחיו הבל, המגבל עצמו ב'בחירה'. קין רוצה ב'רצף', ללא אח המתעטף בגבולות.
הדורות לא היו מודעים, שמחשבת התנ"ך נוצרה מהקוסמולוגיה הזו הכוללת את שני העצים. הדורות לא היו מודעים לכך, שתרבותם ה'מודעת' היתה פרי ה'התגלות' על שני העצים שחוללו את הפלא, פלא היווצרות המחשבה הפילוסופית המודעת התנ"כית, הפילוסופיה הלשונית.
אבות העברים שמרו על זכרון היסטורי, זכרון 'לך לך מארצך…', הנתקות מאוטוכטוניות, הנתקות מתרבות שומרית מפוארת. רק ההנתקות איפשרה את ה'התגלות', לאבות, התגלות על בסיס מיתוסים של עמים שרווחו בזמנם, התגלות על שני עצים, שני עצים מסד הקוסמולוגיה החדשה.
הקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, בריאת העולם, יכלה להיווצר רק כשלב שני, על בסיס הקוסמולוגיה הראשיתית על שני העצים.
תרבות חדשה נוצרת על בסיס גרעין קוסמולוגי, לא על בסיס קרעים ארכיאולוגיים, קרעים מעדויות של תרבויות קוטביות, כפי שחוקרי התנ"ך היום מנסים להוכיח.
העברים, אבות העברים, היו אוריניים, כיוון שיצאו ממרכז תרבותי אורייני. היוונים לא זכרו את ראשיתם, כיוון שלא היו אוריניים, אימצו את הכתב הנקרא פיניקי, רק במאה השמינית לפני הספירה. לכן היוונים ראו את עצמם אוטוכטוניים, ילידי האדמה.
יחזקאל קאופמן, חוקר התנ"ך המהולל, עדיין לא ידע על התרבות השומרית, שכתביה התגלו בחפירות ארכיאולוגיות, וכתבים אלו הכתובים על חרסים פוענחו רק במאה הקודמת.
שמחה נח קרמר, אחד ממפענחי הכתב השומרי, כתב על מחקריו בספרו בשם: 'ההיסטוריה מתחילה בשומר'.
העדר ידיעה של יחזקאל קאופמן, על הגילויים של התרבות השומרית, מנעה ממנו להצביע על העובדה שבתנ"ך נשמר זכרון היסטורי, על היות ראשית תרבות התנ"ך בשומר, באור.
אם בתנ"ך נשמר זכרון היסטורי, שראשית תרבות התנ"ך נוצרה על בסיס תרבות מפוארת, כתרבות שומר, נשמר בתנ"ך גם זכרון היסטורי, שאבות העברים נפרדו מהתרבות השומרית האוטוכטונית, הפרדות שאיפשרה את ההתגלות, איפשרה את 'המודעות'.
שתי העדויות ההיסטוריות האלו על ראשית היווצרות מחשבת התנ"ך, יכולה גם להסביר, איך אבות העברים יכלו ליצור תרבות 'מודעת'. באוטוכטוניות, תרבות הרואה עצמה רציפה, תרבות הרואה עצמה כצומחת מאדמה, מודעות לא תיתכן. הרי מודעות מתאפשרת מהנתקות, מניכור. ילד נעשה מודע כאשר הוא מנכר את עצמו מאמו, יכול למסגר את עצמו תחת שם 'אני'. מאחר שמודעות היא פרי הבדלות, לא יפלא, שהיוונים, שמוגדרים כהעם המפותח ביותר של העת היעתיקה, לא השלימו עם הינתקות מרצף. אפילו מדע המתמטיקה היווני, עסק רק בגאומטריה, מדידת רצף האדמה. גם לא יפלא, שאפלטון, ברפובליקה שלו, רואה את צאצאי מדינתו כילידי האדמה, כאוטוכטוניים, יצירי מתכות שונות.
הדורות חשבו על המיתוס של אפלטון על היות בני מדינתו ילידי אדמה, אוטוכטוניים, פרי מתכות שונות , כהמצאה ספרותית. אבל בינתיים יצא ספרה של חוקרת תרבות יוון, שהזכרנו, בשם ג'ואן ברטון קונלי, שם הספר: 'האניגמה של הפרתנון'. בספר זה החוקרת קונלי מספרת שהכותרת של הפרתנון כלל את המיתוס העתיק של אתונה. לפי מיתוס עתיק זה המלך הראשון של אתונה, ארכיתאוס, למען להציל את עירו, לפי נבואה של הפתיה, הקריב את בתו.
מיתוס זה על ראשית אתונה חשוב, כיוון שנאמר על מלך ארכיתאוס שהוא היה יליד האדמה.
פריקלס שבזמנו נבנה הפרתנון, רצה להחיות את המיתוס העתיק הזה על אתונה, כיוון שהוא רצה להדגיש שהאתונאים הם ילידי אדמת אתונה.
העובדה שמיתוס כזה על מלך אתונה שהיה בן האדמה, מוכיח שמה שאפלטון טען על ילידי הרפובליקה שלו, שהם בני אדמה, אוטוכטוניים, התבסס על מיתוס שורשי של אתונה, ולא היה המצאה ספרותית של פילוסוף זה.
קונלי רוצה להוכיח במחקר שלה, שהתרבות האתונאית, היוונית, לא היתה נאורה, כפי שחוקרים מערביים ייחסו לה. היא מצביעה על היסודות האפלים של תרבות זו, שהתבססה על קורבנות אדם.
אבל על דיונינו חשוב לציין את העובדה שהיוונים ראו את עצמם אוטוכטוניים, ילידי אדמה, דבר שהקשה על היוונים להעניק לשפה לגיטימיות, הקשה עליהם להשלים עם היות משך קיום האדם קצוב. היוונים רצו ברצף, היוונים רצו בסטטיות, אנחנו אפילו יכולים לחזור ולהזכיר את אריסטו שרצה ב-NUNC STANS, בהווה סטטי.
העולם המערבי, לפי החוקרת קונלי, לא הבין את מהות התרבות היוונית, כיוון שלא היה מודע למיתוס על מלך ארכיתאוס, בן האדמה. מיתוס על מלך זה התגלה מגלוי מקרי של פרגמנט מטראגדיה של אאוריפידס, על המלך הזה, שנחשב יליד האדמה, שהקריב את בתו למען להציל את העיר אתונה. ופריקלס ה'נאור' לפי החוקרים המערביים, למעשה היה אפל, רצה להנציח מיתוס על מלך זה בכותרת על הפרתנון, רצה לחזק את בני אתונה על-ידי מיתוס זה, להגיד להם שהם בני האדמה של אתונה.
איזכור זה של מיתוס שעיצב את התרבות האתונאית, שהחוקרת קונלי מעלה בספרה, מוכיח שהעדר ידיעה עליו הוביל חוקרים לפרשנויות מוטעות על ראשית תרבות אתונה.
בלי ספק, שיחזקאל קאופמן, למרות היותו חוקר תנ"ך מהגדולים, לא הבין את ראשית תרבות התנ"ך, כיוון שגלוי תרבות שומר עדיין לא היה ידוע לו. אבל חוקרים הצריכים כבר לדעת על תרבות שומר, צריכים גם לקשר בין תרבות זו ולאזכור פרגמנטלי בתנ"ך, שמוצא העברים מאור. שאבות העברים יצרו את פלא תרבותם על הבסיס של התרבות השומרית. אבל היפרדות האבות ממנה, אפשר להם את ההתגלות הפילוסופית, על מהות השפה. הם סכמו את התגלות סוד השפה בצורה מטפורית, כפרי של 'עץ הדעת' ו'עץ החיים'.
אני חוזרת ומזכירה כאן דברים שכבר דנתי בהם בשעורים קודמים ובספרי, כיוון שברצוני להזים את מסכנותיו של ישראל קנוהל, בשני ספריו, בשם: 'מאין באנו' ו'איך נולד התנ"ך'.