ארכיון חודשי: יולי 2018

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 495 – התכחשות לשפה הרפאית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 495 – התכחשות לשפה רפאית
בצורה מוזרה, אף אחד לא העיר, ולא הסתייג מטענתו של נעם חומסקי, שהשפה היא פרי גן ביאולוגי. הרי גנים יוצרים ישויות מוחשיות, כמו בני אדם, המשכפלים את עצמם, בעוד שהשפה האנושית היא לא מוחשית, היא רפאית, היא לא משכפלת את יציריה.
התעלמות מטענה כזו, כמו של נעם חומסקי, מתאפשרת, כיוון שהאדם לא משלים עם היות השפה רפאית, לא מוחשית, יוצרת דברים ווירטואליים, כמו ערכים, חוקים שהם למעשה אלגוריתמים, המכוונים את האדם איך להתנהג. הדוגמה הטובה ביותר ליצירות ווירטואליות כאלו הן חוקי התנועה, למען להסדיר סדר בכבישים.
האדם לא משלים עם העובדות, שיצירות אלו של השפה, כמו חוקים וערכים, לא קיימים, טרם יצר האדם אותם בצורה קיבוצית.
ברור שהאדם יכול גם ליצור כלים מוחשיים, כאשר לאלגוריתם לשוני הוא מוסיף אנרגיה. אבל גם הכלים המוחשיים שהאדם יוצר, אינם משכפלים את עצמם.
בהקשר לדברים האחרונים, רצוי להתיחס ליצירות של בינה מלאכותית. לעתים נראה שאנשים מתיחסים ליצירות כאלו, כאילו הן יכולות להיווצר מעצמן. שוכחים את העובדה שביצירת כלים על-ידי בינה מלאכותית האדם מכניס בהם תוכנה ומוסיף לתוכנה אנרגיה. הכלי של בינה מלאכותית אינו ממציא בעצמו את התוכנה.
אפשר להעלות טענה נוספת נגד נעם חומסקי, יצירי גנים לא יכולים להתבונן על עצמם. האדם יציר גנים ביאולוגיים יכול להתבונן על עצמו מבחוץ, כיוון שהוא בעל שפה, דרי גן-עדן מחוסרי שפה, עד כמה שידוע לנו, אינם מתבוננים על עצמם.
בכל מיני ניסויים על קופים, ניסו לראות אם קוף מכיר את עצמו מול מראה, התוצאות לא היו חד-משמעיות שהוא מכיר את עצמו.
נעם חומסקי הוא רק דוגמה, שאפילו בימינו האדם לא משלים עם השפה, המתת האנומלית שהתווספה למוחו, לאונות הקדמיות השפה, או 'דעת', היא חלק מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה שאף היא רפאית, אבל היא מעצבת את גרמי השמיים ביקום. המח האנושי עיבד את האינפורמציה שנקלטת על-ידי האונות הקדמיות לשפה, שפה רפאית.
בצורה פלאית, מחשבת התנ"ך, שעדיין לא ידעה על המח כמקור האינטלקט, וודאי לא ידעה על אונות קדמיות, אבל באינטואיציה עילאית הבינה ש'דעת' ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת'. מודעות על המח כמרכז האינטלקט יש לנו עדות רק מהמאה השניה לספירה. עדות זו באה מגלן, שהיה רופא ופילוסוף.
מאחר שמחשבת התנ"ך בצורה עילאית הבינה ש'דעת' ממקור חיצוני, יצרה גם את ה'מודעות'. הרי אדם וחוה מגלים שהם עירומים, גלוי שהוא תוצאה של התבוננות עצמית חיצונית. התבוננות זו של חוה ואדם חסרה לקופים מחוסרי שפה.
האם הגן הביאולוגי של השפה של נעם חומסקי יכול להסביר את ה'מודעות'? הרי הגוף שלנו הביאולוגי, יציר הגנים הביאולוגיים, לא יכול להתבונן על עצמו ללא השפה, לכן הוא לא יכול להיות מודע לעצמו, כמו דרי גן-עדן.
לא בכדי המחשבה המערבית של היום, עדיין לא מסוגלת להסביר את ה'מודעות', כיוון שהיא לא מאמצת את השפה הרפאית, החיצונית.
נעם חומסקי אינו יחיד הרוצה להפוך את השפה למוחשית, פרי גנים מוחשיים. הרי גם הניירולוגים רואים את השפה ייצירה של הניירונים העמלניים, לא מבינים שהניירונים רק מעבדים יסוד חיצוני שנקלט על-ידי האונות הקדמיות. הניירונים מעבדים יסוד חיצוני כמו במקרה של הראיה, כאשר המח האנושי מעבד פוטונים לראיה.
מחוץ למחשבת התנ"ך שבצורה עילאית הבינה באינטואיציה שהשפה ממקור חיצוני, מוכרחים להגיד שמסקנה זו של מחשבת התנ"ך היא עילאית, למרות שיש להוסיף שהיא התאפשרה על בסיס הירושה התרבותית השומרית, הרי כבר גילגמש תוהה על מהות השפה באפוס על שמו. תרבויות מאוחרות יותר תמיד ניסו להצפין את השפה בגופו של האדם, לגופו המוחשי.
נעם חומסקי הושפע מהמחשבה הגרמנית. הרדר, הפילוסוף-תיאולוג, אף הוא טען שהשפה היא אורגנית, לא חיצונית. ואפילו קאנט, שרצה לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, טען בספרו בשם ' דת בגבולות הבינה הטהורה', שהוא מעדיף ערכים פנימיים על ערכי התנ"ך החיצוניים. וגיתה בדרמה שלו פאוסט, שלל בכלל את השפה, שלל את הפסוק של השליח יוחנן, בפרק א' של בשורתו, 'בראשית היה הדבר'. גיתה טען שהמעשה הוא ראשית.
הגרמנים ראו את עצמם כממשיכי תרבות יוון. והרי סוקראטס מצפין את הערכים בתוככי נפשו הנצחית הסטטית. ובדיאלוג פיידרוס, סוקראטס אפילו שולל את נחיצות הכתב, כתב שהנו סימול חיצוני של השפה הרפאית.
מכל הדוגמאות אנו לומדים שהאדם מתכחש לשפה החיצונית המבשרת את היותו מוותי, הוא אינו משלים עם חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום קצוב.
מחשבת התנ"ך השלימה עם חוקי הקיום, עם משך קצוב, עם עולם נגלה בלבד. וכתוצאה מהשלמה זו, מחשבת התנ"ך יצרה השקפה קיומית, השקפה נבואית.
לא בכדי, נעם חומסקי שראה את השפה כפרי גן ביאולוגי, מצא קרבה למחשבה הגרמנית שעשתה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך. ברור שנעם חומסקי לא מצא קרבה למחשבת קלווין שנעשתה תחתית מחשבת ארה"ב, קלווין שחזר למחשבת התנ"ך.
מאחר נעם חומסקי נעשה בר-סמכא בפילוסופית השפה, הוא דגם לנטיתו הארכיטיפית של האדם להתכחש לשפה הרפאית, החיצונית. ברור שנטיה זו להתכחש לשפה הרפאית החיצונית היא בצורה לא מודעת סרוב להשלים עם חוקי הקיום הגוזרים על האדם משך קצוב.
האדם גם מתכחש לשפה הרפאית כיוון שהיא מצביעה על היות עולמו הלשוני ארעי, יציר רצונו החופשי, לכן באחראיותו.
לא רק היוונים התכחשו לשפה הרפאית, השליח שאול הטרסי שהושפע מהמחשבה היוונית רצה שהאלוהות תשנה סדרי עולם, אף תחזיר את האדם למצבו הגן-עדני. כביכול, לפי שאול הטרסי בגן עדן, טרם אכל אדם מפרי 'עץ הדעת', הוא היה אל-מותי.
במציאות דרי גן-עדן, החיות, שלא אכלו מפרי 'עץ הדעת' אף משך חייהם קצובים. ההבדל בין החיות לאדם שטעם מפרי 'עץ הדעת', הוא בכך שהן לא מודעות למותן. גם החיות המונעות על-ידי 'דחף הקיום' המשותף לכל ברואי כדור הארץ שלנו, בורחים מסכנות לחייהם. דחף הקיום שהוא אימננטי בכל הברויים, מיידע אותם מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, לכן הן בורחות מסכנות לקיומם.
ובאמת מה שמבדיל את דרי גן-עדן שלא טעמו הפרי 'עץ הדעת', שהם מונעים רק על-ידי 'דחף הקיום' האימננטי, דחף שלא מקנה להם מודעות, מודעות למוות.
נעם חומסקי הטוען שהשפה היא פרי גן ביאולוגי, הופך את הכלי הזה לאימננטי, בדומה ל'דחף הקיום', לכן שפה זו אינה מאפשרת 'מודעות', מודעות שהנה פרי השפה הרפאית החיצונית. רק השפה החיצונית מאפשרת את ה'מודעות'.
אצל הניירולוגים והפילוסופוים העכשווים אנו מוצאים את מושג ה-QUalia ,מושג מעורפל מאד, שצריך להיות דומה ל'מודעות'. אבל לפי ההסברים של ניירולוגים ופילוסופים, ההבדלות, ש'מודעות' מקנה בצורה חיצונית, מושג זה הוא פרי הבדלות פנימיות.
האם נעם חומסקי, וכל אלו הרוצים שפה אימננטית, לא חיצונית, חלק מהאינפורמציה היקומית, רוצים בדומה לשאול הטרסי לחזור לקיום גן-עדני, לא להיות מודעים?
אנשים אלו המתכחשים לשפה החיצונית, המאפשרת את המודעות למוות, שוכחים שללא מודעות למוות האדם מאבד גם את המודעות שהוא חי.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 495 – התכחשות לשפה רפאית
בצורה מוזרה, אף אחד לא העיר, ולא הסתייג מטענתו של נעם חומסקי, שהשפה היא פרי גן ביאולוגי. הרי גנים יוצרים ישויות מוחשיות, כמו בני אדם, המשכפלים את עצמם, בעוד שהשפה האנושית היא לא מוחשית, היא רפאית, היא לא משכפלת את יציריה.
התעלמות מטענה כזו, כמו של נעם חומסקי, מתאפשרת, כיוון שהאדם לא משלים עם היות השפה רפאית, לא מוחשית, יוצרת דברים ווירטואליים, כמו ערכים, חוקים שהם למעשה אלגוריתמים, המכוונים את האדם איך להתנהג. הדוגמה הטובה ביותר ליצירות ווירטואליות כאלו הן חוקי התנועה, למען להסדיר סדר בכבישים.
האדם לא משלים עם העובדות, שיצירות אלו של השפה, כמו חוקים וערכים, לא קיימים, טרם יצר האדם אותם בצורה קיבוצית.
ברור שהאדם יכול גם ליצור כלים מוחשיים, כאשר לאלגוריתם לשוני הוא מוסיף אנרגיה. אבל גם הכלים המוחשיים שהאדם יוצר, אינם משכפלים את עצמם.
בהקשר לדברים האחרונים, רצוי להתיחס ליצירות של בינה מלאכותית. לעתים נראה שאנשים מתיחסים ליצירות כאלו, כאילו הן יכולות להיווצר מעצמן. שוכחים את העובדה שביצירת כלים על-ידי בינה מלאכותית האדם מכניס בהם תוכנה ומוסיף לתוכנה אנרגיה. הכלי של בינה מלאכותית אינו ממציא בעצמו את התוכנה.
אפשר להעלות טענה נוספת נגד נעם חומסקי, יצירי גנים לא יכולים להתבונן על עצמם. האדם יציר גנים ביאולוגיים יכול להתבונן על עצמו מבחוץ, כיוון שהוא בעל שפה, דרי גן-עדן מחוסרי שפה, עד כמה שידוע לנו, אינם מתבוננים על עצמם.
בכל מיני ניסויים על קופים, ניסו לראות אם קוף מכיר את עצמו מול מראה, התוצאות לא היו חד-משמעיות שהוא מכיר את עצמו.
נעם חומסקי הוא רק דוגמה, שאפילו בימינו האדם לא משלים עם השפה, המתת האנומלית שהתווספה למוחו, לאונות הקדמיות השפה, או 'דעת', היא חלק מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה שאף היא רפאית, אבל היא מעצבת את גרמי השמיים ביקום. המח האנושי עיבד את האינפורמציה שנקלטת על-ידי האונות הקדמיות לשפה, שפה רפאית.
בצורה פלאית, מחשבת התנ"ך, שעדיין לא ידעה על המח כמקור האינטלקט, וודאי לא ידעה על אונות קדמיות, אבל באינטואיציה עילאית הבינה ש'דעת' ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת'. מודעות על המח כמרכז האינטלקט יש לנו עדות רק מהמאה השניה לספירה. עדות זו באה מגלן, שהיה רופא ופילוסוף.
מאחר שמחשבת התנ"ך בצורה עילאית הבינה ש'דעת' ממקור חיצוני, יצרה גם את ה'מודעות'. הרי אדם וחוה מגלים שהם עירומים, גלוי שהוא תוצאה של התבוננות עצמית חיצונית. התבוננות זו של חוה ואדם חסרה לקופים מחוסרי שפה.
האם הגן הביאולוגי של השפה של נעם חומסקי יכול להסביר את ה'מודעות'? הרי הגוף שלנו הביאולוגי, יציר הגנים הביאולוגיים, לא יכול להתבונן על עצמו ללא השפה, לכן הוא לא יכול להיות מודע לעצמו, כמו דרי גן-עדן.
לא בכדי המחשבה המערבית של היום, עדיין לא מסוגלת להסביר את ה'מודעות', כיוון שהיא לא מאמצת את השפה הרפאית, החיצונית.
נעם חומסקי אינו יחיד הרוצה להפוך את השפה למוחשית, פרי גנים מוחשיים. הרי גם הניירולוגים רואים את השפה ייצירה של הניירונים העמלניים, לא מבינים שהניירונים רק מעבדים יסוד חיצוני שנקלט על-ידי האונות הקדמיות. הניירונים מעבדים יסוד חיצוני כמו במקרה של הראיה, כאשר המח האנושי מעבד פוטונים לראיה.
מחוץ למחשבת התנ"ך שבצורה עילאית הבינה באינטואיציה שהשפה ממקור חיצוני, מוכרחים להגיד שמסקנה זו של מחשבת התנ"ך היא עילאית, למרות שיש להוסיף שהיא התאפשרה על בסיס הירושה התרבותית השומרית, הרי כבר גילגמש תוהה על מהות השפה באפוס על שמו. תרבויות מאוחרות יותר תמיד ניסו להצפין את השפה בגופו של האדם, לגופו המוחשי.
נעם חומסקי הושפע מהמחשבה הגרמנית. הרדר, הפילוסוף-תיאולוג, אף הוא טען שהשפה היא אורגנית, לא חיצונית. ואפילו קאנט, שרצה לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, טען בספרו בשם ' דת בגבולות הבינה הטהורה', שהוא מעדיף ערכים פנימיים על ערכי התנ"ך החיצוניים. וגיתה בדרמה שלו פאוסט, שלל בכלל את השפה, שלל את הפסוק של השליח יוחנן, בפרק א' של בשורתו, 'בראשית היה הדבר'. גיתה טען שהמעשה הוא ראשית.
הגרמנים ראו את עצמם כממשיכי תרבות יוון. והרי סוקראטס מצפין את הערכים בתוככי נפשו הנצחית הסטטית. ובדיאלוג פיידרוס, סוקראטס אפילו שולל את נחיצות הכתב, כתב שהנו סימול חיצוני של השפה הרפאית.
מכל הדוגמאות אנו לומדים שהאדם מתכחש לשפה החיצונית המבשרת את היותו מוותי, הוא אינו משלים עם חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום קצוב.
מחשבת התנ"ך השלימה עם חוקי הקיום, עם משך קצוב, עם עולם נגלה בלבד. וכתוצאה מהשלמה זו, מחשבת התנ"ך יצרה השקפה קיומית, השקפה נבואית.
לא בכדי, נעם חומסקי שראה את השפה כפרי גן ביאולוגי, מצא קרבה למחשבה הגרמנית שעשתה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך. ברור שנעם חומסקי לא מצא קרבה למחשבת קלווין שנעשתה תחתית מחשבת ארה"ב, קלווין שחזר למחשבת התנ"ך.
מאחר נעם חומסקי נעשה בר-סמכא בפילוסופית השפה, הוא דגם לנטיתו הארכיטיפית של האדם להתכחש לשפה הרפאית, החיצונית. ברור שנטיה זו להתכחש לשפה הרפאית החיצונית היא בצורה לא מודעת סרוב להשלים עם חוקי הקיום הגוזרים על האדם משך קצוב.
האדם גם מתכחש לשפה הרפאית כיוון שהיא מצביעה על היות עולמו הלשוני ארעי, יציר רצונו החופשי, לכן באחראיותו.
לא רק היוונים התכחשו לשפה הרפאית, השליח שאול הטרסי שהושפע מהמחשבה היוונית רצה שהאלוהות תשנה סדרי עולם, אף תחזיר את האדם למצבו הגן-עדני. כביכול, לפי שאול הטרסי בגן עדן, טרם אכל אדם מפרי 'עץ הדעת', הוא היה אל-מותי.
במציאות דרי גן-עדן, החיות, שלא אכלו מפרי 'עץ הדעת' אף משך חייהם קצובים. ההבדל בין החיות לאדם שטעם מפרי 'עץ הדעת', הוא בכך שהן לא מודעות למותן. גם החיות המונעות על-ידי 'דחף הקיום' המשותף לכל ברואי כדור הארץ שלנו, בורחים מסכנות לחייהם. דחף הקיום שהוא אימננטי בכל הברויים, מיידע אותם מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, לכן הן בורחות מסכנות לקיומם.
ובאמת מה שמבדיל את דרי גן-עדן שלא טעמו הפרי 'עץ הדעת', שהם מונעים רק על-ידי 'דחף הקיום' האימננטי, דחף שלא מקנה להם מודעות, מודעות למוות.
נעם חומסקי הטוען שהשפה היא פרי גן ביאולוגי, הופך את הכלי הזה לאימננטי, בדומה ל'דחף הקיום', לכן שפה זו אינה מאפשרת 'מודעות', מודעות שהנה פרי השפה הרפאית החיצונית. רק השפה החיצונית מאפשרת את ה'מודעות'.
אצל הניירולוגים והפילוסופוים העכשווים אנו מוצאים את מושג ה-QUalia ,מושג מעורפל מאד, שצריך להיות דומה ל'מודעות'. אבל לפי ההסברים של ניירולוגים ופילוסופים, ההבדלות, ש'מודעות' מקנה בצורה חיצונית, מושג זה הוא פרי הבדלות פנימיות.
האם נעם חומסקי, וכל אלו הרוצים שפה אימננטית, לא חיצונית, חלק מהאינפורמציה היקומית, רוצים בדומה לשאול הטרסי לחזור לקיום גן-עדני, לא להיות מודעים?
אנשים אלו המתכחשים לשפה החיצונית, המאפשרת את המודעות למוות, שוכחים שללא מודעות למוות האדם מאבד גם את המודעות שהוא חי.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 494 – השפה כופה על האדם להגשים את עולמו הלשוני שעל אחר שעל

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 494 – השפה כופה על האדם להגשים את עולמו הלשוני שעל אחר שעל
השפה אינה מגלה את סודותיה לאדם בהתגלות חד-פעמית, היא כופה על האדם לצעוד להגשימה שעל אחרי שעל. פרי עץ הדעת לא פורש לפני האדם תרשים מהותו, הוא מצעיד את האדם להיווכח על עירומו, 'מודעות' , שהנו ישות נפרדת, לא רציפה. 'מודעות' זו תקפה, רק אחרי משוב מזולת נפרד ממנו.
במקום תרשים, השפה ממחיזה את השעלים שהיא כופה על האדם. משל 'עץ הדעת' הוא המחזה ראשיתית של הצעדת השפה את עצמה. במשל לא נאמר שהעובדה שחוה ואדם רואים את עצמם עירומים הופך אותם ל'מודעים', לא נאמר שראית העירום מפריד את האדם משאר ברויי גן-עדן.
אבל המשל, השפה, 'דעת', בשעל נוסף, מעמידה את האדם מול 'עץ החיים', שנאסר עליו לאכל ממנו. על האדם המודע להשלים עם חוק הקיום, שמשך קיומו קצוב.
במקום תרשימים, השפה מציגה מחזה על קיום האדם, שגלוי עירומו, גלוי היות קיומו קצוב, כיוון שלא ניתן לו לאכל מפרי 'עץ החיים', מבדיל אותו מדרי גן-עדן. אם דרי גן-עדן מוצאים את מחיתם מן המוכן, האדם העירום, צריך לעמול בזעת אפים ליצור את מחיתו.
רכישת 'דעת', המבדילה בין טוב לרע, היא עשייה חיצונית. הרי גרי גן עדן, מונעים על-ידי 'דחף הקיום', דחף פנימי, הדוחף אותם להבדיל מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, בורחים מסכנות לקיומם. גשום 'דעת' היא עשייה חיצונית. 'דעת' השפה מעניקה לאדם יכולת של עשייה חיצונית, אדם נותן שם חוה לאישה, הוא 'יודע' אותה, הוא יוצר חיים בידיעה, בהבדל מדרי גן-עדן, שדחף פנימי מפעיל אותם.
'דעת' השפה לא מסבירה את שעליה, ההמחזה היא ההסבר, הספור הוא ההסבר. ברור שצורה כזו של הסבר עקרונות קיום עולם לשוני, שונה מהסברים סוגים פילוסופיים של היוונים, הם בכלל לא היו מודעים לעובדה שהבנת עולמם הוא הודות לכלי השפה.
אבל גם צאצאי אבות העברים שיצאו מאור, מרכז שומרי, לא היו מודעים שאותה 'דעת' הובילה, אותם שעל אחרי שעל, ליצור את היכל מחשבת התנ"ך. 'דעת' בצורה מיסתורית כפתה את עצמה על צאצאי העברים ליצור את ההיכל החד-פעמי של מחשבת התנ"ך.
אחרי חורבן בית ראשון, במשך בית שני, יהודים רבים התפזרו בעולם ההלניסטי והתוודעו למחשבה היוונית. משום מה, השתכנעו שרק הפילוסופיה היוונית הנה פילוסופיה, לא היו מודעים להיות מחשבת התנ"ך פילוסופיה.
אם אנו לוקחים כדגם את מחשבתו של פילון האלכסנדרוני, אנו נוכחים לדעת שהוא רצה סינתזה בין מחשבת אבותיו לבין מחשבתו של אפלטון. הוא לא עמד על העובדה שהן קוטביות זו לזו. מספיק אם נקח כדגם את משל המערה של אפלטון בספרו הרפובליקה, בו הוא טוען בספר השביעי שיכולת ללמד נמצאת בנפש פנימה, היא לא חיצונית. והפילוסופים מגיעים לראיה פסיבית אלהית, רק בצאתם מהמערה בהתבוננות באור, וכך הם קולטים את המציאות.
אפלטון לא מזכיר את נחיצות השפה לקליטת המציאות. הרי האדם נבדל מיתר הברויים בגן-עדן רק ברוכשו את 'דעת' המאפשרת לו לראות את עצמו מבחוץ, ראיה חיצונית זו עושה אותו למודע, מאפשרת לו לראות את עצמו כעירם.
פילון האלכסנדרוני בכלל לו העלה על דעתו שמחשבת התנ"ך שהנה תוצר 'דעת', היא הפילוסופיה היחידה, היותה פרי אותה 'דעת', המבדילה את האדם מיתר הברויים. הוא, כפי שגם יהודים אחרים בפזורות העולם ההלניסטי חשבו כמוהו.
אפלטון כמו מורו סוקראטס, חשב שהאמתות נמצאות בנפש, הרי כך הוא אמר בדיאלוג קרטילוס. על כן פילוסופי אפלטון במערה לא מזדקקים לשפה. אם ככה, אם אין צורך בשפה, יכול להיות שכל דרי גן-עדן, שלא רכשו את 'דעת' אף הם פילוסופים.
מפליאה העובדה שצאצאי אבות העברים לא היו מודעים למהות ירושתם, לא עמדו על ההבדל בינה לבין משנות שנקראו פילוסופיה. אם עיוורון זה היה רק נחלת היהודים בעולם ההלניסטי, זה לא היה מפליא. אבל העדר הבנת ירושת אבותיהם, היתה גם נחלת היהודים בעת החדשה.
למרות שמחשבת התנ"ך נעשתה ירושת העולם המערבי, רק הנומינליסטים האנגליים במידה מסוימת עמדו על ההבדל בין הירושה התנ"כית לבין הירושה היוונית, אזכיר רק את אוקם ואת הובס. אבל עוד לפניהם, במאה השניה עמד הרופא, הפילוסוף, גלן, על ההבדל בין המחשבה התנ"כית לבין המחשבה היוונית, בקשר להעדר מושג 'רצון חופשי' באחרונה, והיותו חלק מהמחשבה הראשונה.
הוגים יהודיים לא הצביעו במה ירושת אבותיהם שונה מהיוונית, יותר מאוחר הם גם לא עמדו על ההבדל מחשבת אבותיהם מהפילוסופיה המערבית.
לא נוכל לפסח על היחס השלילי של שאול הטרסי, אשר היותו דו-תרבותי, עברי ויווני, הבין שמקור מחשבת התנ"ך במשל 'עץ הדעת'. ומאחר שהוא העדיף את האמונה של המחשבה היוונית על נצחיות האדם, הטיל דופי במשל זה, משל שהצביע על היות משך האדם קצוב.
למרות ההתנגדות הראשיתית של הנצרות לעקרונות התנ"ך, אלו לאט לאט חדרו למחשבה המערבית, והם איפשרו את התפתחות המדע החדש.
אם שאול הטרסי העדיף את המחשבה היוונית הסטטית, קיום רציף, נצחי, רצון לסטטיות עצר את המדע היווני. חדירת עקרונות התנ"ך, עקרונות לשוניים דינמיים, פרי 'דעת' המצעידה, איפשרו צעידה מחשבתית מחודשת.
ברור ש'דעת' המצעידה את האדם שעל אחרי שעל ליצור את עולמו הלשוני, היא מחשבה דינמית. אלהים הבורא את העולם שעל אחרי שעל, נותן לאדם שנברא בצלמו חופש לצעוד. האדם לפי מחשבת התנ"ך צועד ומתחדש בשרשרת הדורות.
האינפורמציה הלא מוחשית מצעידה את היקום להתפשטותו.
השפה האנושית, 'דעת', היא חלק מהאינפורמציה היקומית המעצבת את גרמי השמים ומצעידה אותם להתפשט. שפה או 'דעת' אנושית זו שהיא חלק מהאינפורמציה היקומית, שעברה מטמורפוזה, אף היא בדומה להורתה, מצעידה את האדם שעל אחר שעל ליצור את עולמו הלשוני.
אבל כל אלה המתכחשים לשפה החיצונית, רוצים אותה להיות אימננטית, פנימית, חלק מגופם, בולמים את המצעד שלה. המדע היווני נעצר כיוון שההוגים היווניים רצו סטטיות, התכחשו לתפקיד השפה המצעידה.
וכפי שהזכרנו כבר, רק חדירת עקרונות ממחשבת התנ"ך, עקרונות דינמיים, איפשרו את המדע החדש. עקרונות תנ"כיים, שבניגוד לעקרונות יוונים, שמדדו רק טריטוריה רצופה, המדע החדש מודד גם את התנועה ביקום, ולא רק מודד טריטוריה, כפי שהגאומטריה היוונית מודדת.
צאצאי העברים בזמן החדש, לא עמדו על התופעה הזו, שרק חדירת עקרונות דינמיים מהתנ"ך איפשר את המדע החדש.
יותר גרוע מזה, יהודים בפזורה, היותם מיעוט המשיכו באותו קו של יהודים בפזורה ההלניסטי, נעשו חסידי מחשבות קוטביות לירושת אבותיהם.
דברים אלו אמורים בעיקר על יהודים שגרו בארצות שהמחשבה הלותרנית שלטה. יהודים אלו נעשו חסידי מחשבה זו לא עמדו על כך שהיא עושה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך.
יהודים במערב לא נעשו חסידי הנומינליסטים האנגליים, כמו אוקם, הובס ולוק, הם היו חסידי קאנט, גיתה, ניטשה. הם גם לא עמדו על העובדה שבניגוד הלותרנים, קלווין חזר לרוב עקרונות התנ"ך.
אם לעיוורון זה של היהודים לא היו תוצאות הרות עולם שליליות, לא היה מקום להזכיר אותו. לדאבונינו עיוורון זה הוא עדיין נחלת היהודים.