אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 497 – ביאלי החוזר לתיאמת

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 497 – ביאליק החוזר לתיאמת
אולי כדאי לחזור למסה קצרה של ביאליק 'גלוי וכסוי השפה', לתת לה פרשנות. ביאליק נותן שם 'תוהו', לאלוהות המופיעה לפני משה בספר שמות, פרק ל"ג, פסוק 20 : 'כי לא יראני אדם וחי'. ובכן, ביאליק מחליף את האלוהות הערבה לעולם של האדם 'בתוהו'. האם ביאליק רצה לחזור למצב בראשיתי, כפי שזה מסופר ב'אנומה אליש', מיתוס הבריאה המזופוטמי, לפיו האל מרדוך, ברא את העולם בבתרו את תיאמת, תוהו, אלת הבראשית?
או אולי ביאליק רצה לבטל את השפה, שרק במינוחים שונים, במשך דורות האדם, רק מכסה על התהום? ביטול השפה פרושה לחזור למצב החיתי טרם חוה ואדם טעמו מ'עץ הדעת'? פירוש רצון כזה הוא ביטול מחשבת התנ"ך, המבוססת על התוספת הזו שפרי 'דעת' שהעניקה לעברים, את פילוסופית התנ"ך.
אולי ביאליק לא התעמק במחשבת התנ"ך, בכלל לא הבין אותה, כפי שצאצאי העברים במשך הדורות לא הבינו אותה, לכן לא צלחו להתמודד עם מחשבות קוטביות.
יש להעלות את ההשערה שביאליק בכלל לא הבין משמעות השפה. הוא טוען שהשפה במינוחים שונים בסך הכל מכסה על תהום. כאילו היקום עם כל גרמי השמיים לא קיימים, קיימת רק 'תהום'. גרמי השמיים וודאי תוהים על בורות כזו, על הנחה שהם בכלל לא קיימים, שהיקום המתרחב, תלוי או לא תלוי בשפה. שפה, אמצעי שהוענק לאדם למטרה להשיג חסרים לקיום, כפי ש'דחף הקיום' מאפשר לברויים השגת מזון, לדעת מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, לברח מסכנות.
האדם במקרה, או לא במקרה, כתוצאה של התפתחות אבולוציונית, קיבל אמצעי נוסף למחיה, אמצעי חיצוני, המאפשר לו חליפין. במקרה או לא במקרה, אמצעי נוסף זה, אמצעי השפה, מעניק לאדם 'מודעות', מודעות המאפשרת לו להתבונן על היקום. 'מודעות' זו, התבוננות זו, לא הוענקה לברויים מחסרי שפה.
'המודעות' הזו, המקרית, מאפשרת לאדם להיווכח, שמשך קיומו קצוץ. ובכן, האדם בעל ה'מודעות', בעל ההתבוננות, לא משלים עם עובדה זו. כנראה ההיווכחות זו גרמה לביאליק לטעון שהשפה רק 'מכסה על 'תהום', תהום מטפורה ל'מוות', מכאן משורר מהולל זה התעלם מהקיום, מגרמי שמיים, הכריז שהכל הוא 'תהום'.
אבות העברים, יוצרי מחשבת התנ"ך, היו חכמים יותר מהמשורר המהולל ביאליק, שהכתירו אותו כמשורר לאומי. אבות עברים חכמים אלו בחרו דווקא בחיים, בחיים קצובים. הם יצרו עקרונות בהתאם לעקרונות הקיום, יצרו 'עולם נגלה' בלבד, הסתפקו בנצחיות שרשרת הדורות.
אבות עברים חכמים אלו לא הפכו את הקיום ל'תהום' בלבד, הסתפקו במנות הקצובות של חוקי הקיום, ושלחו ברכות לעתיד צאצאיהם.
אבות העברים החכמים הבינו שהשפה היא כלי, כלי להטבת החיים הקצובים. אבות עברים חכמים אלו לא חשבו שהכלי שהוענק להם מ'עץ הדעת', הוא כלי מאגי, כדוגמת המצרים העתיקים, שחשבו שהכלי מכיל כבר אפשרויות, יכול במינוח השבעה, ליצור עולמות חלופיים.
אבות העברים החכמים לא חשבו שהכלי בצורה פלאית מספק דברים, הבינו שצריך לעמול למען השגת דברים, לכן לא האמינו ב'גן עדן', משאלה אנושית המתמידה עד היום.
אבות העברים החכמים לא האמינו כמו היוונים המאוחרים שהם נצחיים, שהם בני האדמה. משום מה צאצאיהם, לא הבינו את חכמתם, חוכמה יחידה אנושית, הם העדיפו את המשאלות על נצחיות, הכתירו את אלו שבשרו אותם, כחכמי עולם.
הצאצאים המתוחכמים של אבות העברים החכמים, מאסו ב'עולם נגלה', רצו עולם רצוף, שהמוות מגורש ממנו.
האם צאצאים מתוחכמים אלו של אבות העברים החכמים, השיגו את מבוקשם?
גם אם נעניק הנחה לביאליק, שלא למד מאבותיו צניעות, השלמה עם חוקי הקיום. ונטען שכתב מה שכתב בשנת 1915, בזמן מלחמת העולם הראשונה, וראה בדאגה את הגורל עמו. אולי התכוון למלל הגרמני שבטענה לרוחניות שאפו להרוס את העולם. גם דאגה כזו לא מצדיקה שלילה גמורה של הקיום, שלילה גמורה של מתת השפה.
הרי כל מחשבת התנ"ך היא הבטחה, היא נחמה, היא חזון יחזקאל על העצמות היבשות הקמות. האם כפירה כזו, כפי שאנו מוצאים במסה קצרה זו של ביאליק, מאפשרת תקומה?
עובדה מצערת שצאצאי העברים אחרי חורבן בית ראשון דחו את הנבואה, ששמרה על גחלת החוכמה של אבות העברים, חוכמת פילוסופית התנ"ך, ובמקומה נתנו בכורה לכהונה, כהונה שבמהותה לא שונה מכהונות אחרות של עמים אחרים.
עובדה זו שהכהונה קבלה בכורה, השכיח במדה רבה את פילוסופית השפה, שהיא תשתית מחשבת התנ"ך, היא אשר מעניקה את היחוד שלה.
צאצאי העברים שגלו למדינות הלניסטיות ההגמוניות, הושפעו מהן, לא צלחו להתמודד אתן, להציג את מחשבת אבותיהם, את פילוסופית השפה הקוטבית למחשבה היוונית, הושפעו ממנה, רצו אף הם כמו היוונים נצחיות. העלו את המשאלה שבורא העולם, שברא עולם מושלם, ישנה סדרי עולם, סדר שהוא ברא, שנצחיות תשרור, שהמוות יגורש מהקיום. האם הם השיגו את מבוקשם?
גם חכמים אלו שרצו בשינוי סדרי עולם, ראו את העולם הקיומי שנברא על-ידי האלוהות, עולם מושלם, כ'תהום', הם כאחרים קיימו את דברי ישעיהו: 'מחריביך ומהרסיך מקרבך יצאו'.
חכמים אלו בין צאצאי העברים לא היו האחרונים שרצו בשינוי סדרי עולם, חכם כמו מרכס כינה את אלוהי התנ"ך כאלוהי הכסף, רצה שה'היסטוריה' במהלכה תשנה סדרי עולם, בעזרת כוחנות אנושית, האם הוא צלח, מחוץ ליצירת הגולגים?
בכל דור ודור קמים יהודים חכמים שרוצים בשינוי סדרי עולם. האם ביאליק המשורר המהולל, שהוכתר כמשורר לאומי, רצה אף הוא בשינוי, שינוי העולם שלפיו הוא תהום, רצה בשינוי מתת השפה, שלא רק תכסה את התהום.
אין במסה קצרה זו של ביאליק אף מלת נחמה, נחמה שהיא חובת משורר שהוכתר כמשורר לאומי. מלת נחמה, המתבקשת, אם משורר זה חזה את השואה. אולי חוסר הבנה זו של ביאליק את מחשבת התנ"ך, חוסר הבנתו את פילוסופית השפה, היצירה החד-פעמית של האנושות, היא סמל לנמיכות קומה צאצאי העברים ששכחו את מסר אבותיהם.
אבוד עצמאות מדינית, הפך את העברים למיעוט מחוסר הבנה וכבוד. הפך אותם למתרפסים לפני מחשבות דומיננטיות, חסרות את ההבנה העילאית שאנו מוצאים בתנ"ך.
מהות מחשבת התנ"ך לא כללה שמירת תרי"ג מצוות, אלא הבנת חוקי הקיום, השלמה עם אפשרויות קיומיות, לא להפתות על-ידי משאלות, לברך על מתתי הקיום ב'אמן'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 496 – שמות גשרים, שמות גשרים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 496 – שמות גשרים, שמות גשרים
האדם אינו מודע לעובדה שהוא רק דייר משנה ביקום הזורם, ביקום המתרחב. מה מחזיק את האדם ביקום זורם זה? למרבה הפלא מה שמחזיק את האדם מעל היקום הזורם היא השפה הרפאית, השפה היוצרת שמות, שמות שהם גשרים מעל ליקום הזורם.
מחשבת התנ"ך שאמצה את 'דעת', הצטמצמה בעולם השמי, עולם שמות, שמות גשרים, מעל היקום הזורם. מחשבת התנ"ך לא חקרה מעבר העולם הנגלה השמי. לכן אנו מוצאים בתנ"ך בלי סוף גנאולוגיות. אין בתנ"ך התיחסות לאדם כגוף, חוה ואדם אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', נעשים מודעים, מכסים את גופם.
חוקרים לא התיחסו לתופעה סמלית זו של כסוי הגוף, לא שמו לב לעובדה שהיוונים המאוחרים היו מתעמלים עירומים, האליהו את הגוף.
מה שמבדיל את האדם האוכל מפרי 'עץ הדעת', שהוא הופך ליצור שמי, שם המתעלה על שינוי הגוף, מהיותו ילד, בוגר וזקן. מפרגמנטים של המחשבה היוונית אנו לומדים על דכאונם מול הזקנה, אנו לא מוצאים יחס כזה לזקנה במחשבת התנ"ך שבו האדם תחת שמו היה רצף.
המחשבה היוונית היתה כולה פרדוכסלית. הרי היוונים האמינו בנצחיות העולם, האמינו בנצחיות האדם, אבל המציאות הוכיחה להם שהגוף שאותו האליהו מזדקן, האדם שהאמינו שהוא נצחי כלה.
היוונים שרצו בנצחיות מצאו שעיר לעזאזל בהרקליטוס נביא הזרימה של היקום, הם יצאו בשצף קצף נגדו, ולא רק נגדו, גם נגד השפה המשרתת את הזרימה.
כפי שכבר ציינו כבר בשעורים קודמים הרקליטוס שהכריז שלא נכנסים לאותו נהר פעמיים, לא היה מודע לעובדה שהאדם מעניק שם לנהר הזורם, כך הוא נכנס לתוכו פעמים רבות.
אבל העדר מודעות הרקליטוס לשם לא היתה נחלתו בלבד, היוונים זלזלו בשפה, בשמות רפאיים, רצו להצפין את מושגיהם לתוככי גופם.
מפליאה העובדה שהוגים יהודיים בפגישתם עם הפילוסופיה היוונית לא עמדו על ההבדל בינה לבין מחשבת התנ"ך, דברים שכבר הזכרנו בשעורים קודמים.
אם היו הוגים יהודיים עומדים על ההבדל בין מחשבת התנ"ך לזו של היוונים, היו צריכים להגיע למסקנה שהתנ"ך אימץ את עולם השפה, עולם שהוא דייר משנה ביקום הזורם, אימצו את העולם הנגלה כודאות, לא התעמקו ביקום הזורם.
מחשבת התנ"ך שקבלה את העולם של השפה, עולם נגלה כודאות יחידה, מתערערת במסה הקצרה של ביאליק בשם:'גלוי וכסוי בלשון'. רוב האנשים הקוראים מסה קצרה זו ולא עסקו בפילוסופית השפה, תשתית מחשבת התנ"ך, לא מבחינים בכך שלמעשה ביאליק מערער את הודאות של מחשבת התנ"ך, הוא מעלה את הפחד של האדם מה'תהום', רואה בשפה רק כסוי שלה.
במסה קצרה זו המשורר הלאומי בכלל לא מקבל את העיקרון התנ"כי שהאלוהות בראה את העולם למען האדם. בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, יש התעלמות גמורה מהיקום הזורם של הרקליטוס, העולם הוא בסך הכל עולמו של האדם, העולם הלשוני, והאלוהות, ההשגחה, ערבה לעולם זה.
ליוונים, גם כאשר התנגדו לקביעתו של הרקליטוס על עולם זורם, לא היה להם תחליף. ליוונים לא היתה אלוהות ערבה לעולם הנצחי שהם השתוקקו לו, ההיפך, העולם שלהם נשלט על-ידי ישות עוינת לאדם, המוירה, המכשילה.
מאחר שהיוונים לא יכלו להתעלם שהמציאות אינה משתפת אתם פעולה, שרצונם לנצחיות מופרת, יצרו את ספרות הטראגית, ספרות שעסקה בגורל העיוור המכשיל את האדם.
הספרות הטראגית התחלפה באמונה העממית האורפית, אמונה במטמפסיכוזיס, שסוקראטס מרחיב עליה בדיאלוג פיידו, לפני מותו.
שוב רק מהשואה אפשר לעמוד על ההבדל התהומי בין מחשבת התנ"ך לבין המחשבה היוונית, אם נעמיד את דרמת איוב מול הטראגדיות היווניות.
דרמת איוב היא למעשה סיכום המחשבה הקיומית התנ"כית, יש לראות בתשובת אלהים לאיוב על ספקותיו, תמצית המחשבה הקיומית. שוב אין בדרמה זו של איוב פקפוק בעולם הנגלה, שהאלוהות ערבה לו.
מכל הבטחון הזה שאנו מוצאים במחשבת התנ"ך אין זכר אצל ביאליק. אפשר לצטט את כל המסה הקצרה הזו של ביאליק, אבל נבחור בפסוקים מייצגים:' עד כמה מרופף אותו גשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום'. והלאה….'מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית , אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית: 'מה', שיש במשמעו כבר תקוה לתשובה, אבל מה יש שם? – 'בלימה' – בלום פה מלדבר'. אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה'תוהו' האפל, עם אותה ה'בלימה' פנים אל פנים בלי חציצה. 'כי לא יראני האדם וחי' – אומר התהו'.
אנחנו רואים את הפרשנות של ביאליק לפסוק בפרק ל"ג בספר שמות, פסוק 20 'ויאמר לא תוכל לראת את פני כי לא יראני האדם וחי'.
ובכן, ביאליק מחליף את האלוהות הערבה לעולמו של האדם ב'תוהו'. האם יכולה להיות כפירה גדולה מזה בכל מחשבת התנ"ך?
עולמו של האדם, כעולם של דייר משנה, מוכחש על-ידי ביאליק, הוא משאיר את האדם מול התוהו המאיים. בדברים אלו של ביאליק יש אפילו כפירה יותר גדולה מהכפירה היוונית, שראתה את העולם נשלט על-ידי המוירה.
אבל יש הבדל בין היקום הזורם של הרקליטוס וביאליק. הרקליטוס לא הכיר בשפה, שפה המכסה על התהום.
אבל השפה של ביאליק במסה קצרה זו אינה יוצרת את העולם. הוא אפילו מיחס לשפה מינוחים שונים בתקופות שונות, לאותו תפקיד, כסוי התהום.
וכך מסכם ביאליק את התחלפות המינוח הלשוני לאותה מטרה, כסוי על התהום:'והמילים הקבועות כאלו נחלצות רגע ממשבוצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתים, בין כסוי לכיסוי מהבהבת התהום'.
מענין לציין שדווקא פילוסופית השפה שאומצה על-ידי התנ"ך, הולידה את הכופרים העיקריים במערכת הערכים שמחשבת התנ"ך יצרה. היא יצרה את קוהלת, וכופר גדול ממנו ביאליק, הכופר גם בשפה, שהתנ"ך ביסס עליה את עולם האדם שההשגחה בראה למענו, השגחה הערבה לעולם לשוני זה.
בהבדל מהיוונים שכפרו בשפה המשתפת פעולה עם הזרימה, כיוון שרצו בנצחיות, נצחיות שלא שתפה אתם פעולה. הרי נצחיות זו לא גרשה את המוות. ביאליק הבין שעולמו של האדם היא השפה, אבל שפה זו אינה יוצרת למענו אפילו משכן של דייר משנה, היא בסך הכל כסוי רפה, כסוי על פחדו של האדם מהתהום.
הכפירה של ביאליק לא משאירה מקום לעובדה שהשפה היא מתת, אמנם מתת אנומלית, אבל היא חלק מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה המעצבת את גרמי השמיים. השפה האנומלית שהנה חלק מהאינפורמציה היקומית הנעלמת, היא לא רק כסוי, היא ישות יוצרת עולם, עולם האדם, גם אם עולם זה הוא רפאי. השפה כגשר מאפשרת לאדם ליצור לא רק את עולמו, היא מאפשרת לו ליצור את עולם החלומות.
היות השפה חלק מהאינפורמציה היקומית, צריכה לנחם את האדם, שהוא לא רק דייר משנה, הוא חלק מהיקום.