אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 496 – שמות גשרים, שמות גשרים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 496 – שמות גשרים, שמות גשרים
האדם אינו מודע לעובדה שהוא רק דייר משנה ביקום הזורם, ביקום המתרחב. מה מחזיק את האדם ביקום זורם זה? למרבה הפלא מה שמחזיק את האדם מעל היקום הזורם היא השפה הרפאית, השפה היוצרת שמות, שמות שהם גשרים מעל ליקום הזורם.
מחשבת התנ"ך שאמצה את 'דעת', הצטמצמה בעולם השמי, עולם שמות, שמות גשרים, מעל היקום הזורם. מחשבת התנ"ך לא חקרה מעבר העולם הנגלה השמי. לכן אנו מוצאים בתנ"ך בלי סוף גנאולוגיות. אין בתנ"ך התיחסות לאדם כגוף, חוה ואדם אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', נעשים מודעים, מכסים את גופם.
חוקרים לא התיחסו לתופעה סמלית זו של כסוי הגוף, לא שמו לב לעובדה שהיוונים המאוחרים היו מתעמלים עירומים, האליהו את הגוף.
מה שמבדיל את האדם האוכל מפרי 'עץ הדעת', שהוא הופך ליצור שמי, שם המתעלה על שינוי הגוף, מהיותו ילד, בוגר וזקן. מפרגמנטים של המחשבה היוונית אנו לומדים על דכאונם מול הזקנה, אנו לא מוצאים יחס כזה לזקנה במחשבת התנ"ך שבו האדם תחת שמו היה רצף.
המחשבה היוונית היתה כולה פרדוכסלית. הרי היוונים האמינו בנצחיות העולם, האמינו בנצחיות האדם, אבל המציאות הוכיחה להם שהגוף שאותו האליהו מזדקן, האדם שהאמינו שהוא נצחי כלה.
היוונים שרצו בנצחיות מצאו שעיר לעזאזל בהרקליטוס נביא הזרימה של היקום, הם יצאו בשצף קצף נגדו, ולא רק נגדו, גם נגד השפה המשרתת את הזרימה.
כפי שכבר ציינו כבר בשעורים קודמים הרקליטוס שהכריז שלא נכנסים לאותו נהר פעמיים, לא היה מודע לעובדה שהאדם מעניק שם לנהר הזורם, כך הוא נכנס לתוכו פעמים רבות.
אבל העדר מודעות הרקליטוס לשם לא היתה נחלתו בלבד, היוונים זלזלו בשפה, בשמות רפאיים, רצו להצפין את מושגיהם לתוככי גופם.
מפליאה העובדה שהוגים יהודיים בפגישתם עם הפילוסופיה היוונית לא עמדו על ההבדל בינה לבין מחשבת התנ"ך, דברים שכבר הזכרנו בשעורים קודמים.
אם היו הוגים יהודיים עומדים על ההבדל בין מחשבת התנ"ך לזו של היוונים, היו צריכים להגיע למסקנה שהתנ"ך אימץ את עולם השפה, עולם שהוא דייר משנה ביקום הזורם, אימצו את העולם הנגלה כודאות, לא התעמקו ביקום הזורם.
מחשבת התנ"ך שקבלה את העולם של השפה, עולם נגלה כודאות יחידה, מתערערת במסה הקצרה של ביאליק בשם:'גלוי וכסוי בלשון'. רוב האנשים הקוראים מסה קצרה זו ולא עסקו בפילוסופית השפה, תשתית מחשבת התנ"ך, לא מבחינים בכך שלמעשה ביאליק מערער את הודאות של מחשבת התנ"ך, הוא מעלה את הפחד של האדם מה'תהום', רואה בשפה רק כסוי שלה.
במסה קצרה זו המשורר הלאומי בכלל לא מקבל את העיקרון התנ"כי שהאלוהות בראה את העולם למען האדם. בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, יש התעלמות גמורה מהיקום הזורם של הרקליטוס, העולם הוא בסך הכל עולמו של האדם, העולם הלשוני, והאלוהות, ההשגחה, ערבה לעולם זה.
ליוונים, גם כאשר התנגדו לקביעתו של הרקליטוס על עולם זורם, לא היה להם תחליף. ליוונים לא היתה אלוהות ערבה לעולם הנצחי שהם השתוקקו לו, ההיפך, העולם שלהם נשלט על-ידי ישות עוינת לאדם, המוירה, המכשילה.
מאחר שהיוונים לא יכלו להתעלם שהמציאות אינה משתפת אתם פעולה, שרצונם לנצחיות מופרת, יצרו את ספרות הטראגית, ספרות שעסקה בגורל העיוור המכשיל את האדם.
הספרות הטראגית התחלפה באמונה העממית האורפית, אמונה במטמפסיכוזיס, שסוקראטס מרחיב עליה בדיאלוג פיידו, לפני מותו.
שוב רק מהשואה אפשר לעמוד על ההבדל התהומי בין מחשבת התנ"ך לבין המחשבה היוונית, אם נעמיד את דרמת איוב מול הטראגדיות היווניות.
דרמת איוב היא למעשה סיכום המחשבה הקיומית התנ"כית, יש לראות בתשובת אלהים לאיוב על ספקותיו, תמצית המחשבה הקיומית. שוב אין בדרמה זו של איוב פקפוק בעולם הנגלה, שהאלוהות ערבה לו.
מכל הבטחון הזה שאנו מוצאים במחשבת התנ"ך אין זכר אצל ביאליק. אפשר לצטט את כל המסה הקצרה הזו של ביאליק, אבל נבחור בפסוקים מייצגים:' עד כמה מרופף אותו גשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום'. והלאה….'מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית , אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית: 'מה', שיש במשמעו כבר תקוה לתשובה, אבל מה יש שם? – 'בלימה' – בלום פה מלדבר'. אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה'תוהו' האפל, עם אותה ה'בלימה' פנים אל פנים בלי חציצה. 'כי לא יראני האדם וחי' – אומר התהו'.
אנחנו רואים את הפרשנות של ביאליק לפסוק בפרק ל"ג בספר שמות, פסוק 20 'ויאמר לא תוכל לראת את פני כי לא יראני האדם וחי'.
ובכן, ביאליק מחליף את האלוהות הערבה לעולמו של האדם ב'תוהו'. האם יכולה להיות כפירה גדולה מזה בכל מחשבת התנ"ך?
עולמו של האדם, כעולם של דייר משנה, מוכחש על-ידי ביאליק, הוא משאיר את האדם מול התוהו המאיים. בדברים אלו של ביאליק יש אפילו כפירה יותר גדולה מהכפירה היוונית, שראתה את העולם נשלט על-ידי המוירה.
אבל יש הבדל בין היקום הזורם של הרקליטוס וביאליק. הרקליטוס לא הכיר בשפה, שפה המכסה על התהום.
אבל השפה של ביאליק במסה קצרה זו אינה יוצרת את העולם. הוא אפילו מיחס לשפה מינוחים שונים בתקופות שונות, לאותו תפקיד, כסוי התהום.
וכך מסכם ביאליק את התחלפות המינוח הלשוני לאותה מטרה, כסוי על התהום:'והמילים הקבועות כאלו נחלצות רגע ממשבוצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתים, בין כסוי לכיסוי מהבהבת התהום'.
מענין לציין שדווקא פילוסופית השפה שאומצה על-ידי התנ"ך, הולידה את הכופרים העיקריים במערכת הערכים שמחשבת התנ"ך יצרה. היא יצרה את קוהלת, וכופר גדול ממנו ביאליק, הכופר גם בשפה, שהתנ"ך ביסס עליה את עולם האדם שההשגחה בראה למענו, השגחה הערבה לעולם לשוני זה.
בהבדל מהיוונים שכפרו בשפה המשתפת פעולה עם הזרימה, כיוון שרצו בנצחיות, נצחיות שלא שתפה אתם פעולה. הרי נצחיות זו לא גרשה את המוות. ביאליק הבין שעולמו של האדם היא השפה, אבל שפה זו אינה יוצרת למענו אפילו משכן של דייר משנה, היא בסך הכל כסוי רפה, כסוי על פחדו של האדם מהתהום.
הכפירה של ביאליק לא משאירה מקום לעובדה שהשפה היא מתת, אמנם מתת אנומלית, אבל היא חלק מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה המעצבת את גרמי השמיים. השפה האנומלית שהנה חלק מהאינפורמציה היקומית הנעלמת, היא לא רק כסוי, היא ישות יוצרת עולם, עולם האדם, גם אם עולם זה הוא רפאי. השפה כגשר מאפשרת לאדם ליצור לא רק את עולמו, היא מאפשרת לו ליצור את עולם החלומות.
היות השפה חלק מהאינפורמציה היקומית, צריכה לנחם את האדם, שהוא לא רק דייר משנה, הוא חלק מהיקום.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: