אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 499 – המטמורפוזה נשבית בשם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 499 – המטמורפוזה הנשבית בשם
תרומת 'דעת' היא קודם כל הבדלה ברצף, הבדלה היוצרת את המודעות. מודעות זו יוצרת את השמות. אדם המודע מעניק שם חוה לזוגתו. ומה תפקיד השם? תפקיד השם הוא לשבות מהיקום העובר מטמורפוזה, פיסת רצף.
הרי האדם העובר מטמורפוזה מינקות לבגרות לזקנה, לא היה מכיר את עצמו לולא נשבת בשם.
הרצף היחידי של האדם הוא שמו, על כן השם ברבות הימים גוזל את מקום הגוף, האדם מוכן להקריבו למען שמירת שמו.
צחוק היקום על האדם הקטן, הכובש, הרוצה רציפות על-ידי כיבושים של טריטוריות, לא מודע שרק שמו יזכר, אם יזכר, טריטוריות לא יזכרו אותו.

האם הטריטוריות זוכרות את אלכסנדר מוקדון, שחשב שהן מעניקות לו מעמד אל? אלכסנדר מוקדון זכור כאחד שהקיום ברוב צחוקו גזל ממנו אפילו את שנותיו, מת בגיל שלושים ושלוש.
כל מה שנותר מאלכסנדר הגדול, הוא שם בין השמות הקפואים של ההיסטוריה.
ההיסטוריה עושה חסד ליומרות בני אדם, רושמת את שמותיהם בשורה.
כל יתרונו של האדם על החיות המפותחות, הוא, שהוא כבעל מודעות, יכול להעניק לא רק שמות לזולתים, אלא גם שמות לכל מה שהוא רואה מסביבו.
הנומינליסטים בימי הביניים טענו, שבהבדל ממה שהראליסטים חושבים, לשמות אין קיום עצמאי, יש להם קיום רק אם הם מסמלים
עצמים. הם, הנומינליסטים, לא חשבו שהאדם יכול מלבד להעניק שמות לעצמים, גם להעניק שמות לפעולות, בצורה כזו להפוך אותם לאלגוריתמים יוצרים.
גם הפעולה האנושית שמוענקת לה שם, למעשה לוכדת מרצף האנרגיה פיסת רצף.
עולמו הלשוני של האדם מורכב מלכידת פיסות רצף, שלהן הוא מעניק שמות, מהנהר הזורם של הקיום.
אם יש רצף בעולמו הלשוני של האדם, זה בזכות השמות שהוא מעניק לפיסות שהוא לוכד מהנהר הזורם של הקיום. השמות הם גשר מעל הזרימה.
עלינו להזכיר שוב את הרקליטוס, שהזכרנו אותו פעמים רבות, שהכיר רק בזרימת היקום, לא ידע על לכידת פיסות של רצף, שהאדם לוכד מזרימה זו, בהענקת שמות להן.
רק הפילוסופיה הלשונית של מחשבת התנ"ך, הכירה בחשיבות הענקת שמות. אנו חוזרים כאן על כמה רעיונות שכבר השמענו שליוונים לא היה צורך בהענקת שמות, כיוון שהם האמינו ביקום נצחי. רק הרקליטוס בדעותיו ערער את אמונתם זו, בטענה שהיקום נמצא בזרימה. עובדה זו שהיוונים האמינו ביקום נצחי סטטי, גרם להם שהם המציאו את הגאומטריה, המודדת יקום סטטי רצוף.
דברים אלו שאנו חוזרים עליהם, הוא, שבהקשר אחר, בהקשר של נתינת שמות, נוצרו גם החללים בין השמות, חללים המאפשרים תנועה ביניהם. העדר הכרה של היוונים בנתינת שמות, מנע מהם גם את ההכרה של חללים בין השמות, מנע מהם גם את ההכרה בתנועה בתוך החללים, מנע מהם להכיר במה שהרקליטוס טען שהיקום נמצא בזרימה.
למעשה לפי משל 'עץ הדעת', 'דעת' שחוה ואדם נכסו מ'עץ הדעת', הפך אותם ל'מודעים', ו'מודעות', מבדילה בין הישויות. כבר המודעות יוצרת את החללים, אבל רק ההמשך, הענקת השמות על-ידי אדם לעצמים ופעולות, יוצר את החללים ביניהם, יוצר את יכולת היצירה, יצירה שהיא פרי תנועה.
רק שבירת ההגמוניה המחשבתית היוונית יעל-ידי הנומינליסטים, ביניהם אוקם, איפשר את חדירה העקרונות הפילוסופיים של התנ"ך, את העיקרון של תנועה בחללים. הרי המדע החדש שנוצר בעקבות חדירת העקרונות הפילוסופיים התנ"כיים, איפשר את מדידת התנועה ביקום.
אף אחד לא הצביע על העובדה הזו, שהמדע החדש התאפשר רק כתוצאה של חדירת עקרונות פילוסופיים של התנ"ך. סיבה מסוימת להעדר מודעות זו יכולה גם להיות העובדה שהתנ"ך לא עסק במדע. נוסף לכך, הוגים יהודיים שהיו צריכים להרחיב את הרעיונות הפילוסופיים הנמצאים במשל 'עץ הדעת', לא עשו כך. במקום זה הם היו משועבדים למחשבה היוונית. ההוגים היהודיים לא עמדו על ההבדל המהותי בין מחשבה יוונית זו, והרעיונות הפילוסופיים התנ"כיים שנמסרו בתמציתיות, במטפורות, והיה צורך להרחיב עליהם.
סופרים ומשוררים עמדו על מטמורפוזה בעולמו של האדם, הם רק לא היו מודעים לעובדה שהאדם כחלק מחוקי היקום, נמצא בשליטת חוקי יקום אלו, כך גם בשליטת החוק של מטמורפוזה.
נציין קודם את המשורר אבנר טריינין שבשיריו עסק במטמורפוזה, ובהמשך נדון גם בפרוסט, שבטעות יחס את המטמורפוזה בחיי חברה ובחיי אדם לזמן, כיוון שהיה מושפע מפילוסופית ברגסון. ברגסון יחס לזמן יצירה, בעוד שהזמן רק מודד את ההתרחשויות, את היצירה.
מאחר שפרוסט היה בהשפעת ברגסון על מהות הזמן, כל הפרשנויות על שמות ספריו, ה'הזמן האבוד', וה'זמן הנמצא', בטעות יסודן.
אבנר טריינין בשירו 'כותונת איש המחנות', עומד יותר טוב על גורל היהדות בעולם הלותרני, מקפקא, בסיפורו על המטמורפוזה שעברה על גרגור סמסה, שאפשר לפרשו כנבואה לקורות היהודים בעולם הגרמני.
והנה השיר של אבנר טריינין: 'כתנת איש המחנות'
ולא קנאו בו האחים
על כתנת הפסים,
שבה הלבישו גם אותם
כשהורדו מן הפסים

ולא חלם ולא פתר
ומן האלמה לא קם,
ולא נגרע שעיר עזים
בהטבלה בדם.

ואביהם לא הכירה,
כי רבו בני זקוניו,
ורק מלמל חיה רעה
ולראותם לא שב.
המשורר רקם כאן על המיתוס המופלא המופיע בספר בראשית על התהפוכות שעברו על הגיבור יוסף, הבן האהוב שהולבש בכתנת פסים על ידי אביו. המטמורפוזות שעבר הגיבור בגין חלומותיו, ממכירתו לעבד, להפיכתו להתגלמות חלומותיו לשליט כל יכול.
העברים הנבחרים בדומה ליוסף, שבחירתם הפך לצנינים בעיני אויביהם, שהלבישו אותם כתונות פסים של מחנות המוות, השמידם, והאב השכול מלמל רק: 'חיה רעה ולראותם לא שב'.
בשיר זה לפנינו מטמורפוזה שעברו העברים, מהיותם 'העם הנבחר', 'סגולה', לתושבי מחנות המוות, קורבנות ל'מפיסטו', למען יצליח את הגרמנים להיהפך לאדוני העולם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 498 – מודעות – אנושיותינו
מה מבדיל אותנו מהחיות המפותחות, במה מתבטאת אנושיותינו?
הדבר המבדיל אותנו מחיות מפותחות היא מתת השפה. רוב הנירולוגים, פילוסופים מגדירים את השפה ככלי קומוניקציה, אבל גם לחיות יש יכולת לקומוניקציה. הפעילות הקומוניקטיבית, נירולוגים ופילוסופים רואים תוצר פעילות הנירונים. במציאות, השפה שהיא ממקור חיצוני יוצרת את המודעות שלנו, מאפשרת לנו יצירה.
אבל תיאור מכני זה של פעילות השפה לא מספקת לא את הנירולוגים, לא את הפילוסופים. לכן הם המציאו את מושג ה-
QUALIA , מושג זה צריך להיות זהה עם מושג ה'מודעות', אבל למעשה הוא שונה ממושג אחרון זה. הנירולוג אידלמן, רואה את קווליה, כתוצר אינדיבידואלי-הכרתי. אם נפרש את מסקנתו, נכנה את הקווליה כיכולת פנימית אישית, חלק מהשפה.
אם ננסה להשוות את הקווליה ל'מודעות', הנוצרת במשל 'עץ הדעת', מאכילת הפרי של העץ, מיד נעמוד על ההבדל. לפי מה שמסופר לנו במשל 'עץ הדעת', ה'מודעות', מודעות לעירום של חוה ואדם, אחרי שאכלו מפרי העץ, היא מתת חיצונית.
כבר הסברנו בשעורים קודמים, שאבות העברים שיצרו את המשל העילאי הזה, בכלל לא ידעו שהמח הוא מרכז האינטלקט האנושי. אבל היתה להם הארה, שהיכולת לראות את עצמינו מבחוץ ,הוא ממקור חיצוני שנספח לאדם.
וכאן אנו חוזרים לקווליה, שלפי הנירולוג אידלמן היא פרי אינדיבידואלי, תחושה פנימית. האם תחושה פנימית במח האנושי, יכול להעניק התבוננות חוץ גופית? ואם כך, אולי גם לחיות מפותחות יש תחושה פנימית אינדיווידואלית כזו. במציאות החיה לא מסוגלת לראות את עצמה מבחוץ, לא מכירה את עצמה בהשתקפותה במראה.
ליחס לקווליה, מודעות, לפי נירולוגים ופילוסופים ממקור פנימי, אינדיווידואלי, מזכיר את ההשקפות של פילוסופים לראות את מחשבותיהם אימננטיות, לא תוצר חברתי חיצוני.
המונדה לפי לייבניץ, שהיא מיקרוקוסמוס, מכילה כבר את הכל, אינה מסוגלת להתבונן על עצמה מבחוץ.
ובכן, לא השפה מבדילה אותנו מחיות מפותחות, אלא פרי השפה, ה'מודעות', היכולת להתבונן על עצמינו מבחוץ. אבל ברור שיכולת זו לראות את עצמינו מבחוץ הוא תרומת השפה.
עכשיו נשאלת השאלה, האם היכולת הזו להתבונן על עצמינו מבחוץ, היא תרומה של המח, או שמא היא תופעה אפיגנטית, מתת חיצונית, מתת נקלטת על-ידי האונות הקדמיות, שהנן מאוחרות יותר.
נראה שאותה יכולת להתבונן על עצמינו מבחוץ מאפשרת לנו בהמשך גם להתבונן על העולם מחוץ לנו.
אבל עלינו לחזור ולציין שהיכולת הזו להתבונן על עצמינו מבחוץ, היא מהות נעלמת, לא מוחשית, היא נעלמת כמו השפה מולידתה. השפה מולידתה של ה'מודעות', היא יכולת, יכולת שזקוקה להתגשם.
ילד נעזב על הר קרח חסר שפה, כיוון שהוא חסר שותפים להגשים את היכולת. ילד כזה שחסר שפה, יכול לראות, כיוון שהראיה היא אימננטית לברויים.
המתת, המהות, הנקלטת על-ידי האונות הקדמיות, היא כמולידתה האינפורמציה ביקום, נעלמת, כמוה היא חכה, החוכה אנרגיה, ומעצבת אותה לגרמי שמים. במקרה האדם, יסוד נעלם זה האינפורמציה, הנקלטת על-ידי האונות הקדמיות, חוכה את הקולות שהאדם מוציא מגרונו. האדם חוכה בשתוף פעולה עם הזולתים את האינפורמציה הנעלמת הזו מהיקום, שהתמקמה באונות הקדמיות, ומקבע לה גבולות, מעניק לה שמות, בשתוף פעולה עם האחרים. אבל השמות, כמו האינפורמציה, הן מהויות נעלמות, לכן היחידים המקבעים את הקולות בשמות כורתים בריתות לזכור את השמות.
השפה, ויצירתה, ה'מודעות', מוגשמות על-ידי שתוף פעולה של יחידים. כך נוצרת הקהילה, קהילה הזוכרת את השמות שיחידיה קיבעו.
מה שהנירולוגים והפילוסופים טוענים שהשפה היא תוצר הנירונים היא טעות. הנירונים רק הופכים את האינפורמציה היקומית שנקלטה על-ידי האונות הקדמיות לשפה, לכלי מעניק שמות. תהליך זה של הפיכת האינפורמציה החיצונית שנקלטת על-ידי האונות הקדמיות לשפה, דומה לתהליך של הפיכת הפוטונים שנקלטים על-ידי המח, לראיה.
השפה פועלת בדומה לאינפורמציה הנעלמת ביקום החוכה אנרגיה בקיבעה להם גבולות, וכך מעצבת את גרמי השמיים. כך גם היא, השפה, שהנה כבר תוצר מטמורפוזי של המח לאינפורמציה היקומית, בקיבוע שמות לקולות, המושמעים על-ידי האדם, קול על צרכים. היא, השפה, מקבעת גבולות לקולות, על-ידי הענקת שמות נעלמים להם, עם הזולתים.
השמות הממסגרים את הקולות, או ממסגרים את היחיד, מאפשרים ליחיד להתבונן על עצמו מבחוץ, התבוננות שהיא ה'מודעות'.
ה-קווליה, לפי הנירולוגים והפילוסופים שהיא פנימית, לא מאפשרת את ההתבוננות החיצונית, היוצרת את המודעות.
המיסגור של עצמינו בשתוף פעולה עם הזולתים, הענקת השם היוצר את הגבולות, יוצר את ה'אין' בינינו לזולת, בהמשך ברית מקשרת בינינו לבין הזולתים הממוסגרים. הברית היא המשוב שאכן אנו ישות עם שם.
היידיגר רצה להסתתר בשפה, רצה לוותר על המשוב מאחרים. מהר מאד ה'אני' עומעם, ללא משוב מאחרים. היידיגר יצא ממיסתורו לפגוש את המאן דהו השנוא שיאשר אותו על-ידי משוב, יאשר את קיומו.
ניטשה כזרטוסטרא התבודד על ההר עם החיות, אלו לא העניקו לו משוב, ירד לזולתים השנואים למען יעניקו לו משוב על קיומו.
מונדה נוסח לייבניץ שהנה מיקרוקוסמוס, חסרה ברית עם האחרים, הנותנים משוב, משוב שאכן המונדה קיימת.
קווליה פנימית, לפי אידלמן, אין לה בעלי ברית שיתנו לה משוב שהם קיימים, שהם בעלי 'מודעות'.
רק השפה החיצונית בשתוף פעולה עם הזולתים, מקטעת קול בגבולות, מקטעת את היחיד מהרצף על-ידי מסגורו בשם, יוצרת את ה'מודעות'.
ה'מודעות' יוצרת את ה'שלילה', הרי בין שתי יחידות מקוטעות תחת שם נוצרת ה'אין', השלילה.
חוה ואדם שנאסר עליהם לאכול מ'עץ החיים', נקטעו מהרצף, התבשרו שהם יהפכו 'לאין', למשוללי קיום. קיומם אושר רק על-ידי העדר קיומם.
היוונים שהאמינו ברצף, בנצחיות, התנגדו לשפה הקוצצת, התנגדו לזרימת הרקליטוס, יחסו לשפה רק שרות להשתנות ההרקלידית.
היוונים לא יכלו להתעלם מהמוות, מהשרירותיות הקיום, מצאו אשמים בישויות עליונות, המוירה השרירותית, האלים המקנאים באדם.
היוונים שרצו ברצף, שרצו בנצחיות, יכלו ליצור רק גאומטריה מדידת האדמה הרצופה.
המדע החדש יכול היה להתפתח רק כאשר חדרו למערב מהתנ"ך עקרונות , כמו שפה קוטעת ברצף, שהיוונים התנגדו לה, כאשר חדר עקרון מהתנ"ך, שבין הישויות המקוטעות על-ידי השפה, ישויות המקבלות שמות, היוצרות את ה'אין' ביניהם, היוצרים את השלילה. קיום מקבל את ממשיותו אם יש לידו 'שלילה', אי קיום.