ארכיון חודשי: אוקטובר 2018

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 500 – הזמן המודדה אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 500 – הזמן המודד נוהגים עד היום לצטט את אוגוסטינוס, שבווידויים שלו אומר שהוא יודע מה משמעות הזמן, אבל כאשר הוא נשאל להסבירו אין בידו. העובדה שעד היום מתיחסים לנאמר על-ידי אוגוסטינוס מצביע על כך שמהות הזמן לא מובן עד היום הזה. מהות הזמן לא מובן, למרות שהמדע החדש התאפשר, כאשר למדידות היווניות של רצף בלבד, המדע החדש הוסיף מדידת משך זמן פעולה. אנחנו רוצים כאן להתיחס לנאמר על-ידי הפילוסוף היהודי ברגסון, בספרו 'האבולוציה היצרנית', על מהות הזמן. ברגסון לכל אורך הספר עוסק בזמן, אנחנו נביא משפט שלו בעמ'-364 בספר זה. וכך הוא אומר: 'זרם הזמן הוא הממשות, והדברים שאנו לומדים, הם אלו הזורמים'. ובכן, ברגסון לא כמו המדען, ניוטון, שראה את הזמן כמודד תנועה בלבד, הוא רואה את הזמן כ'הממשות', הוא רואה את הזמן כמפעיל. ומדוע אנו עוסקים כאן בדעותיו של ברגסון, אנו עוסקים בו כיוון שהסופר פרוסט הושפע ממנו. פרוסט כנה שבעה מתוך יצירתו הנרחבת 'חפוש הזמן האבוד', ואת הספר השמיני, המסיים, כינה 'הזמן שנמצא'. פרוסט הושפע ממשנת ברגסון על הזמן המפעיל. היה גם מקורב לפילוסוף זה דרך משפחת אמו שהיתה יהודיה. מי שקורא את שמונת הכרכים של יצירתו המונומנטלית של פרוסט, נוכח לדעת שהוא דן בספריו על התרחשויות בילדותו, דן בהתרחשויות בחברה הצרפתית, מתיחס הרבה על משפט דרייפוס. הוא מרחיב על ההשתנות ביחס לדרייפוס של החברה הצרפתית במשך הזמן. הוא גם מתאר את יחסו הוא למשפט זה, יחס שונה מהיחס של החברה מסביבו. הוא כמובן כחצי יהודי ראה את דרייפוס זכאי. הוא מספר גם על השינויים של היחס של החברה הצרפתית לגבי הפרשה אחרי מלחמת העולם הראשונה. כמובן ציינו כאן רק מעט מהמאורעות שפרוסט מתיחס אליהן, והמטמורפוזות האין-סופיות של יחסי הפרט והחברה לדברים. ובכן, פרוסט מיחס את המטמורפוזות העוברות על התנהגות הפרט והחברה תוצאה של הזמן המפעיל. כמובן אנו לא דנים כאן בביקורת ספרותית של יצירתו של פרוסט, אנו רק רוצים להצביע על השקפתו המוטעית של פרוסט לגבי הזמן, השקפה תוצאה של השפעת ברגסון עליו. אנו כאן בעיקר מתיחסים לשם המוטעה של ברגסון ליצירתו, כאילו כל השינויים שהגיבורים עוברים, שהחברה עוברת לפיו, הם בהפעלת הזמן, זמן הגורם לכל המטמורפוזות. ביקום שליט חוק המטמורפוזות. לא רק שהדברים נמצאים בזרימה כדברי הרקליטוס, הדברים הזורמים עוברים כל הזמן מטמורפוזות. מספיק אם נתבונן על גופינו אנו, גוף העובר מטמורפוזות מינקות, בגרות, זקנה ומוות. אבל לא רק גופינו עובר מטמורפוזות, הטבע מסביבינו עובר כל הזמן מטמורפוזות. דברים אלו אמורים גם לגבי ערכים, מנהגים ודעות, דתות, הכל נמצא בזרימה, במטמורפוזה. מפליא להיווכח שפרוסט לא עמד על הטעות ליחס שינויים לגורם הזמן, לא לראות שהשינויים הם חוק טבע, המטמורפוזה היא חוק טבע. בספרו הראשון אנו פוגשים את הילד פרוסט החולמני אשר רואה את הכל תוצר של קסם. המקום קומברי, מקום נופש של המשפחה מתואר בצבעי קסם, כך גם גבורי המקום, סוון, הגיבור בספריו הראשונים של פרוסט, וכמובן בתו של סוון, גילברט. לאורך הספרים כמובן שפרוסט מחפש את זכרונות ילדותו הקסומים, חיפוש זה נותן את השם לרוב ספריו: 'חפוש הזמן האבוד'. ברור שפרוסט לא מחפש את הזמן האבוד, הוא רוצה להחיות את ההתרחשויות של ילדותו, את זכרונות ילדותו הקסומים. הטעות של פרוסט לכנות את זכרונות של ההתרחשויות של ילדותו כיצירי הזמן, הוא כלל אנושי, רוב האנשים במודע או לא במודע מיחסים את ההתרחשויות לזמן המפעיל. אבל אם אנו לוקחים את פרק הבריאה, פרק א', של ספר בראשית, אנחנו רואים שמחשבת התנ"ך הבינה שהזמן הוא מודד בלבד של בריאה. אלהים מכנה משך בריאה בסימול 'יום', שם של זמן, זמן מודד את הבריאה. בריאה נמדדת בימים, זמן מודד את העשיה. הזמן במחשבת התנ"ך הוא לנארי, הרי ההתרחשויות, המטפורפוזות ביקום נמשכות, לכן יש למדוד אותם בצורה לינארית. אלו שאמצו את התנ"ך כספר מקודש, לא שמו לב לכך, או בכוונה התעלמו מכך, שמשל 'עץ הדעת' מכיל את העקרונות של ראשית פילוסופית השפה. כך גם התעלמו מפרק הבריאה, שבו הזמן הוא מודד עשיה. מה שנאמר על העולם המערבי שהתעלם ממה שנאמר בתנ"ך, אפשר גם להגיד על הפילוסוף ברגסון, שהתעלם מירושת אבותיו, הירושה התנ"כית. גם כאשר המדע החדש החל למדוד את ההתרחשויות, את המטמורפוזות של ההתרחשויות, במודד הזמן, העולם המערבי לא היה מודע ששינוי זה התאפשר על-ידי חדירה הדרגתית של עקרונות תנ"כיים. העובדה שהעולם המערבי לא היה מודע לחדירת עקרונות תנ"כיים, שאיפשרו את המדע החדש, מוזר, שברגסון מאתים שנה אחרי המהפכה המדעית, לא היה מודע לעובדה שהזמן הוא מודד ולא מפעיל. אנחנו צריכים כאן להזכיר את תחילת הספר השמיני ביצירה המונומנטלית של פרוסט, למען להיווכח שהוא עוור על ידי הפילוסופיה של ברגסון. על כן יחס את השינויים ביחס לדברים, להתרחשויות ילדותו, לזמן המפעיל. הרי את הספר האחרון הוא מכנה 'הזמן הנמצא', במקום לכנותו 'מטמורפוזה' של יחסיו להתרחשויות הילדותיים. ספר שמיני זה של פרוסט מתחיל בתיאור שלו להשתנות יחסו להתרחשויות ילדותו. ובכן כאן, בתחילת הספר פרוסט שוב נמצא בקומברי, בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נמצא כאורח גילברט, גיבורת ילדותו, שבינתיים התחתנה עם ידידו של פרוסט, סנט לופ. וראה זה פלא, גילברט הנסיכה הקסומה של ילדותו נראית בעיניו כמכוערת. פרוסט יחד עם גילברט מטיילים במחוזות הקסומים של העבר, שעתה נראים בעיני המספר כמשמימים. עם ספר שמיני זה מתחיל ב'מטמורפוזה' ביחסו של פרוסט לזכרונות ילדותו, לאורך הספר פרוסט ממשיך ומתאר את כל ה'מטמורפוזות' שגיבוריו עברו. הוא לא מסתפק רק ב'מטמורפוזות' של גיבוריו, הוא מתאר את ה'מטמורפוזות' של החברה הצרפתית אחרי מלחמת העולם הראשונה. ברור שבני אדם וגם חברות עוברים 'מטמורפוזות' גם בימי שלום, כיוון שהיקום הנמצא בזרימה, ובהשתנות מתמדת, לא בזכות ה'זמן' המפעיל. מפליא לראות שהקוראים את יצירתו של פרוסט, וביחוד ממבקריו, לא שמו לב לשם השגוי, שפרוסט נתן ליצירתו. למעשה יצירה זו של פרוסט בשמות 'חפוש הזמן האבוד', ו'הזמן הנמצא', עוסק ב'מטמורפוזות' בחיי אדם. ה'זמן' הוא רק מודד את ההתרחשויות, הזמן מודד את ההשתנויות. טעויות מחשבתיות כאלו, כפי שעשה פרוסט, הוא חלק מהטעויות המחשבתיות של בני אדם, כיוון שהאדם לא נתן דעתו על מהות כלי השפה המאפשרת לו ליצור את עולמו הלשוני. מעניין לציין את העובדה שבדף לפני האחרון של הספר השמיני, פרוסט אומר ש 'אחרי המוות הזמן מסתלק מהגוף'. שוב טעות מחשבתית, תוצאה של ראיה שגויה של הסופר את הזמן. הרי גם התפוררות הגוף אחרי המוות, נמדד בזמן. ביחוד אנו ממשיכים להתיחס לשמו של הנפטר, מודדים את ההתרחשויות שעברו מאז הסתלקותו, מודדים את ההתרחשויות במודד הזמן. אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 500 – הזמן המודד נוהגים עד היום לצטט את אוגוסטינוס, שבווידויים שלו אומר שהוא יודע מה משמעות הזמן, אבל כאשר הוא נשאל להסבירו אין בידו. העובדה שעד היום מתיחסים לנאמר על-ידי אוגוסטינוס מצביע על כך שמהות הזמן לא מובן עד היום הזה. מהות הזמן לא מובן, למרות שהמדע החדש התאפשר, כאשר למדידות היווניות של רצף בלבד, המדע החדש הוסיף מדידת משך זמן פעולה. אנחנו רוצים כאן להתיחס לנאמר על-ידי הפילוסוף היהודי ברגסון, בספרו 'האבולוציה היצרנית', על מהות הזמן. ברגסון לכל אורך הספר עוסק בזמן, אנחנו נביא משפט שלו בעמ'-364 בספר זה. וכך הוא אומר: 'זרם הזמן הוא הממשות, והדברים שאנו לומדים, הם אלו הזורמים'. ובכן, ברגסון לא כמו המדען, ניוטון, שראה את הזמן כמודד תנועה בלבד, הוא רואה את הזמן כ'הממשות', הוא רואה את הזמן כמפעיל. ומדוע אנו עוסקים כאן בדעותיו של ברגסון, אנו עוסקים בו כיוון שהסופר פרוסט הושפע ממנו. פרוסט כנה שבעה מתוך יצירתו הנרחבת 'חפוש הזמן האבוד', ואת הספר השמיני, המסיים, כינה 'הזמן שנמצא'. פרוסט הושפע ממשנת ברגסון על הזמן המפעיל. היה גם מקורב לפילוסוף זה דרך משפחת אמו שהיתה יהודיה. מי שקורא את שמונת הכרכים של יצירתו המונומנטלית של פרוסט, נוכח לדעת שהוא דן בספריו על התרחשויות בילדותו, דן בהתרחשויות בחברה הצרפתית, מתיחס הרבה על משפט דרייפוס. הוא מרחיב על ההשתנות ביחס לדרייפוס של החברה הצרפתית במשך הזמן. הוא גם מתאר את יחסו הוא למשפט זה, יחס שונה מהיחס של החברה מסביבו. הוא כמובן כחצי יהודי ראה את דרייפוס זכאי. הוא מספר גם על השינויים של היחס של החברה הצרפתית לגבי הפרשה אחרי מלחמת העולם הראשונה. כמובן ציינו כאן רק מעט מהמאורעות שפרוסט מתיחס אליהן, והמטמורפוזות האין-סופיות של יחסי הפרט והחברה לדברים. ובכן, פרוסט מיחס את המטמורפוזות העוברות על התנהגות הפרט והחברה תוצאה של הזמן המפעיל. כמובן אנו לא דנים כאן בביקורת ספרותית של יצירתו של פרוסט, אנו רק רוצים להצביע על השקפתו המוטעית של פרוסט לגבי הזמן, השקפה תוצאה של השפעת ברגסון עליו. אנו כאן בעיקר מתיחסים לשם המוטעה של ברגסון ליצירתו, כאילו כל השינויים שהגיבורים עוברים, שהחברה עוברת לפיו, הם בהפעלת הזמן, זמן הגורם לכל המטמורפוזות. ביקום שליט חוק המטמורפוזות. לא רק שהדברים נמצאים בזרימה כדברי הרקליטוס, הדברים הזורמים עוברים כל הזמן מטמורפוזות. מספיק אם נתבונן על גופינו אנו, גוף העובר מטמורפוזות מינקות, בגרות, זקנה ומוות. אבל לא רק גופינו עובר מטמורפוזות, הטבע מסביבינו עובר כל הזמן מטמורפוזות. דברים אלו אמורים גם לגבי ערכים, מנהגים ודעות, דתות, הכל נמצא בזרימה, במטמורפוזה. מפליא להיווכח שפרוסט לא עמד על הטעות ליחס שינויים לגורם הזמן, לא לראות שהשינויים הם חוק טבע, המטמורפוזה היא חוק טבע. בספרו הראשון אנו פוגשים את הילד פרוסט החולמני אשר רואה את הכל תוצר של קסם. המקום קומברי, מקום נופש של המשפחה מתואר בצבעי קסם, כך גם גבורי המקום, סוון, הגיבור בספריו הראשונים של פרוסט, וכמובן בתו של סוון, גילברט. לאורך הספרים כמובן שפרוסט מחפש את זכרונות ילדותו הקסומים, חיפוש זה נותן את השם לרוב ספריו: 'חפוש הזמן האבוד'. ברור שפרוסט לא מחפש את הזמן האבוד, הוא רוצה להחיות את ההתרחשויות של ילדותו, את זכרונות ילדותו הקסומים. הטעות של פרוסט לכנות את זכרונות של ההתרחשויות של ילדותו כיצירי הזמן, הוא כלל אנושי, רוב האנשים במודע או לא במודע מיחסים את ההתרחשויות לזמן המפעיל. אבל אם אנו לוקחים את פרק הבריאה, פרק א', של ספר בראשית, אנחנו רואים שמחשבת התנ"ך הבינה שהזמן הוא מודד בלבד של בריאה. אלהים מכנה משך בריאה בסימול 'יום', שם של זמן, זמן מודד את הבריאה. בריאה נמדדת בימים, זמן מודד את העשיה. הזמן במחשבת התנ"ך הוא לנארי, הרי ההתרחשויות, המטפורפוזות ביקום נמשכות, לכן יש למדוד אותם בצורה לינארית. אלו שאמצו את התנ"ך כספר מקודש, לא שמו לב לכך, או בכוונה התעלמו מכך, שמשל 'עץ הדעת' מכיל את העקרונות של ראשית פילוסופית השפה. כך גם התעלמו מפרק הבריאה, שבו הזמן הוא מודד עשיה. מה שנאמר על העולם המערבי שהתעלם ממה שנאמר בתנ"ך, אפשר גם להגיד על הפילוסוף ברגסון, שהתעלם מירושת אבותיו, הירושה התנ"כית. גם כאשר המדע החדש החל למדוד את ההתרחשויות, את המטמורפוזות של ההתרחשויות, במודד הזמן, העולם המערבי לא היה מודע ששינוי זה התאפשר על-ידי חדירה הדרגתית של עקרונות תנ"כיים. העובדה שהעולם המערבי לא היה מודע לחדירת עקרונות תנ"כיים, שאיפשרו את המדע החדש, מוזר, שברגסון מאתים שנה אחרי המהפכה המדעית, לא היה מודע לעובדה שהזמן הוא מודד ולא מפעיל. אנחנו צריכים כאן להזכיר את תחילת הספר השמיני ביצירה המונומנטלית של פרוסט, למען להיווכח שהוא עוור על ידי הפילוסופיה של ברגסון. על כן יחס את השינויים ביחס לדברים, להתרחשויות ילדותו, לזמן המפעיל. הרי את הספר האחרון הוא מכנה 'הזמן הנמצא', במקום לכנותו 'מטמורפוזה' של יחסיו להתרחשויות הילדותיים. ספר שמיני זה של פרוסט מתחיל בתיאור שלו להשתנות יחסו להתרחשויות ילדותו. ובכן כאן, בתחילת הספר פרוסט שוב נמצא בקומברי, בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נמצא כאורח גילברט, גיבורת ילדותו, שבינתיים התחתנה עם ידידו של פרוסט, סנט לופ. וראה זה פלא, גילברט הנסיכה הקסומה של ילדותו נראית בעיניו כמכוערת. פרוסט יחד עם גילברט מטיילים במחוזות הקסומים של העבר, שעתה נראים בעיני המספר כמשמימים. עם ספר שמיני זה מתחיל ב'מטמורפוזה' ביחסו של פרוסט לזכרונות ילדותו, לאורך הספר פרוסט ממשיך ומתאר את כל ה'מטמורפוזות' שגיבוריו עברו. הוא לא מסתפק רק ב'מטמורפוזות' של גיבוריו, הוא מתאר את ה'מטמורפוזות' של החברה הצרפתית אחרי מלחמת העולם הראשונה. ברור שבני אדם וגם חברות עוברים 'מטמורפוזות' גם בימי שלום, כיוון שהיקום הנמצא בזרימה, ובהשתנות מתמדת, לא בזכות ה'זמן' המפעיל. מפליא לראות שהקוראים את יצירתו של פרוסט, וביחוד ממבקריו, לא שמו לב לשם השגוי, שפרוסט נתן ליצירתו. למעשה יצירה זו של פרוסט בשמות 'חפוש הזמן האבוד', ו'הזמן הנמצא', עוסק ב'מטמורפוזות' בחיי אדם. ה'זמן' הוא רק מודד את ההתרחשויות, הזמן מודד את ההשתנויות. טעויות מחשבתיות כאלו, כפי שעשה פרוסט, הוא חלק מהטעויות המחשבתיות של בני אדם, כיוון שהאדם לא נתן דעתו על מהות כלי השפה המאפשרת לו ליצור את עולמו הלשוני. מעניין לציין את העובדה שבדף לפני האחרון של הספר השמיני, פרוסט אומר ש 'אחרי המוות הזמן מסתלק מהגוף'. שוב טעות מחשבתית, תוצאה של ראיה שגויה של הסופר את הזמן. הרי גם התפוררות הגוף אחרי המוות, נמדד בזמן. ביחוד אנו ממשיכים להתיחס לשמו של הנפטר, מודדים את ההתרחשויות שעברו מאז הסתלקותו, מודדים את ההתרחשויות במודד הזמן. אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 500 – הזמן המודד נוהגים עד היום לצטט את אוגוסטינוס, שבווידויים שלו אומר שהוא יודע מה משמעות הזמן, אבל כאשר הוא נשאל להסבירו אין בידו. העובדה שעד היום מתיחסים לנאמר על-ידי אוגוסטינוס מצביע על כך שמהות הזמן לא מובן עד היום הזה. מהות הזמן לא מובן, למרות שהמדע החדש התאפשר, כאשר למדידות היווניות של רצף בלבד, המדע החדש הוסיף מדידת משך זמן פעולה. אנחנו רוצים כאן להתיחס לנאמר על-ידי הפילוסוף היהודי ברגסון, בספרו 'האבולוציה היצרנית', על מהות הזמן. ברגסון לכל אורך הספר עוסק בזמן, אנחנו נביא משפט שלו בעמ'-364 בספר זה. וכך הוא אומר: 'זרם הזמן הוא הממשות, והדברים שאנו לומדים, הם אלו הזורמים'. ובכן, ברגסון לא כמו המדען, ניוטון, שראה את הזמן כמודד תנועה בלבד, הוא רואה את הזמן כ'הממשות', הוא רואה את הזמן כמפעיל. ומדוע אנו עוסקים כאן בדעותיו של ברגסון, אנו עוסקים בו כיוון שהסופר פרוסט הושפע ממנו. פרוסט כנה שבעה מתוך יצירתו הנרחבת 'חפוש הזמן האבוד', ואת הספר השמיני, המסיים, כינה 'הזמן שנמצא'. פרוסט הושפע ממשנת ברגסון על הזמן המפעיל. היה גם מקורב לפילוסוף זה דרך משפחת אמו שהיתה יהודיה. מי שקורא את שמונת הכרכים של יצירתו המונומנטלית של פרוסט, נוכח לדעת שהוא דן בספריו על התרחשויות בילדותו, דן בהתרחשויות בחברה הצרפתית, מתיחס הרבה על משפט דרייפוס. הוא מרחיב על ההשתנות ביחס לדרייפוס של החברה הצרפתית במשך הזמן. הוא גם מתאר את יחסו הוא למשפט זה, יחס שונה מהיחס של החברה מסביבו. הוא כמובן כחצי יהודי ראה את דרייפוס זכאי. הוא מספר גם על השינויים של היחס של החברה הצרפתית לגבי הפרשה אחרי מלחמת העולם הראשונה. כמובן ציינו כאן רק מעט מהמאורעות שפרוסט מתיחס אליהן, והמטמורפוזות האין-סופיות של יחסי הפרט והחברה לדברים. ובכן, פרוסט מיחס את המטמורפוזות העוברות על התנהגות הפרט והחברה תוצאה של הזמן המפעיל. כמובן אנו לא דנים כאן בביקורת ספרותית של יצירתו של פרוסט, אנו רק רוצים להצביע על השקפתו המוטעית של פרוסט לגבי הזמן, השקפה תוצאה של השפעת ברגסון עליו. אנו כאן בעיקר מתיחסים לשם המוטעה של ברגסון ליצירתו, כאילו כל השינויים שהגיבורים עוברים, שהחברה עוברת לפיו, הם בהפעלת הזמן, זמן הגורם לכל המטמורפוזות. ביקום שליט חוק המטמורפוזות. לא רק שהדברים נמצאים בזרימה כדברי הרקליטוס, הדברים הזורמים עוברים כל הזמן מטמורפוזות. מספיק אם נתבונן על גופינו אנו, גוף העובר מטמורפוזות מינקות, בגרות, זקנה ומוות. אבל לא רק גופינו עובר מטמורפוזות, הטבע מסביבינו עובר כל הזמן מטמורפוזות. דברים אלו אמורים גם לגבי ערכים, מנהגים ודעות, דתות, הכל נמצא בזרימה, במטמורפוזה. מפליא להיווכח שפרוסט לא עמד על הטעות ליחס שינויים לגורם הזמן, לא לראות שהשינויים הם חוק טבע, המטמורפוזה היא חוק טבע. בספרו הראשון אנו פוגשים את הילד פרוסט החולמני אשר רואה את הכל תוצר של קסם. המקום קומברי, מקום נופש של המשפחה מתואר בצבעי קסם, כך גם גבורי המקום, סוון, הגיבור בספריו הראשונים של פרוסט, וכמובן בתו של סוון, גילברט. לאורך הספרים כמובן שפרוסט מחפש את זכרונות ילדותו הקסומים, חיפוש זה נותן את השם לרוב ספריו: 'חפוש הזמן האבוד'. ברור שפרוסט לא מחפש את הזמן האבוד, הוא רוצה להחיות את ההתרחשויות של ילדותו, את זכרונות ילדותו הקסומים. הטעות של פרוסט לכנות את זכרונות של ההתרחשויות של ילדותו כיצירי הזמן, הוא כלל אנושי, רוב האנשים במודע או לא במודע מיחסים את ההתרחשויות לזמן המפעיל. אבל אם אנו לוקחים את פרק הבריאה, פרק א', של ספר בראשית, אנחנו רואים שמחשבת התנ"ך הבינה שהזמן הוא מודד בלבד של בריאה. אלהים מכנה משך בריאה בסימול 'יום', שם של זמן, זמן מודד את הבריאה. בריאה נמדדת בימים, זמן מודד את העשיה. הזמן במחשבת התנ"ך הוא לנארי, הרי ההתרחשויות, המטפורפוזות ביקום נמשכות, לכן יש למדוד אותם בצורה לינארית. אלו שאמצו את התנ"ך כספר מקודש, לא שמו לב לכך, או בכוונה התעלמו מכך, שמשל 'עץ הדעת' מכיל את העקרונות של ראשית פילוסופית השפה. כך גם התעלמו מפרק הבריאה, שבו הזמן הוא מודד עשיה. מה שנאמר על העולם המערבי שהתעלם ממה שנאמר בתנ"ך, אפשר גם להגיד על הפילוסוף ברגסון, שהתעלם מירושת אבותיו, הירושה התנ"כית. גם כאשר המדע החדש החל למדוד את ההתרחשויות, את המטמורפוזות של ההתרחשויות, במודד הזמן, העולם המערבי לא היה מודע ששינוי זה התאפשר על-ידי חדירה הדרגתית של עקרונות תנ"כיים. העובדה שהעולם המערבי לא היה מודע לחדירת עקרונות תנ"כיים, שאיפשרו את המדע החדש, מוזר, שברגסון מאתים שנה אחרי המהפכה המדעית, לא היה מודע לעובדה שהזמן הוא מודד ולא מפעיל. אנחנו צריכים כאן להזכיר את תחילת הספר השמיני ביצירה המונומנטלית של פרוסט, למען להיווכח שהוא עוור על ידי הפילוסופיה של ברגסון. על כן יחס את השינויים ביחס לדברים, להתרחשויות ילדותו, לזמן המפעיל. הרי את הספר האחרון הוא מכנה 'הזמן הנמצא', במקום לכנותו 'מטמורפוזה' של יחסיו להתרחשויות הילדותיים. ספר שמיני זה של פרוסט מתחיל בתיאור שלו להשתנות יחסו להתרחשויות ילדותו. ובכן כאן, בתחילת הספר פרוסט שוב נמצא בקומברי, בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נמצא כאורח גילברט, גיבורת ילדותו, שבינתיים התחתנה עם ידידו של פרוסט, סנט לופ. וראה זה פלא, גילברט הנסיכה הקסומה של ילדותו נראית בעיניו כמכוערת. פרוסט יחד עם גילברט מטיילים במחוזות הקסומים של העבר, שעתה נראים בעיני המספר כמשמימים. עם ספר שמיני זה מתחיל ב'מטמורפוזה' ביחסו של פרוסט לזכרונות ילדותו, לאורך הספר פרוסט ממשיך ומתאר את כל ה'מטמורפוזות' שגיבוריו עברו. הוא לא מסתפק רק ב'מטמורפוזות' של גיבוריו, הוא מתאר את ה'מטמורפוזות' של החברה הצרפתית אחרי מלחמת העולם הראשונה. ברור שבני אדם וגם חברות עוברים 'מטמורפוזות' גם בימי שלום, כיוון שהיקום הנמצא בזרימה, ובהשתנות מתמדת, לא בזכות ה'זמן' המפעיל. מפליא לראות שהקוראים את יצירתו של פרוסט, וביחוד ממבקריו, לא שמו לב לשם השגוי, שפרוסט נתן ליצירתו. למעשה יצירה זו של פרוסט בשמות 'חפוש הזמן האבוד', ו'הזמן הנמצא', עוסק ב'מטמורפוזות' בחיי אדם. ה'זמן' הוא רק מודד את ההתרחשויות, הזמן מודד את ההשתנויות. טעויות מחשבתיות כאלו, כפי שעשה פרוסט, הוא חלק מהטעויות המחשבתיות של בני אדם, כיוון שהאדם לא נתן דעתו על מהות כלי השפה המאפשרת לו ליצור את עולמו הלשוני. מעניין לציין את העובדה שבדף לפני האחרון של הספר השמיני, פרוסט אומר ש 'אחרי המוות הזמן מסתלק מהגוף'. שוב טעות מחשבתית, תוצאה של ראיה שגויה של הסופר את הזמן. הרי גם התפוררות הגוף אחרי המוות, נמדד בזמן. ביחוד אנו ממשיכים להתיחס לשמו של הנפטר, מודדים את ההתרחשויות שעברו מאז הסתלקותו, מודדים את ההתרחשויות במודד הזמן.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 500 – הזמן המודד
נוהגים עד היום לצטט את אוגוסטינוס, שבווידויים שלו אומר שהוא יודע מה משמעות הזמן, אבל כאשר הוא נשאל להסבירו אין בידו. העובדה שעד היום מתיחסים לנאמר על-ידי אוגוסטינוס מצביע על כך שמהות הזמן לא מובן עד היום הזה. מהות הזמן לא מובן, למרות שהמדע החדש התאפשר, כאשר למדידות היווניות של רצף בלבד, המדע החדש הוסיף מדידת משך זמן פעולה.
אנחנו רוצים כאן להתיחס לנאמר על-ידי הפילוסוף היהודי ברגסון, בספרו 'האבולוציה היצרנית', על מהות הזמן. ברגסון לכל אורך הספר עוסק בזמן, אנחנו נביא משפט שלו בעמ'-364 בספר זה. וכך הוא אומר: 'זרם הזמן הוא הממשות, והדברים שאנו לומדים, הם אלו הזורמים'. ובכן, ברגסון לא כמו המדען, ניוטון, שראה את הזמן כמודד תנועה בלבד, הוא רואה את הזמן כ'הממשות', הוא רואה את הזמן כמפעיל.
ומדוע אנו עוסקים כאן בדעותיו של ברגסון, אנו עוסקים בו כיוון שהסופר פרוסט הושפע ממנו. פרוסט כנה שבעה מתוך יצירתו הנרחבת 'חפוש הזמן האבוד', ואת הספר השמיני, המסיים, כינה 'הזמן שנמצא'.
פרוסט הושפע ממשנת ברגסון על הזמן המפעיל. היה גם מקורב לפילוסוף זה דרך משפחת אמו שהיתה יהודיה.
מי שקורא את שמונת הכרכים של יצירתו המונומנטלית של פרוסט, נוכח לדעת שהוא דן בספריו על התרחשויות בילדותו, דן בהתרחשויות בחברה הצרפתית, מתיחס הרבה על משפט דרייפוס. הוא מרחיב על ההשתנות ביחס לדרייפוס של החברה הצרפתית במשך הזמן. הוא גם מתאר את יחסו הוא למשפט זה, יחס שונה מהיחס של החברה מסביבו. הוא כמובן כחצי יהודי ראה את דרייפוס זכאי. הוא מספר גם על השינויים של היחס של החברה הצרפתית לגבי הפרשה אחרי מלחמת העולם הראשונה.
כמובן ציינו כאן רק מעט מהמאורעות שפרוסט מתיחס אליהן, והמטמורפוזות האין-סופיות של יחסי הפרט והחברה לדברים.
ובכן, פרוסט מיחס את המטמורפוזות העוברות על התנהגות הפרט והחברה תוצאה של הזמן המפעיל.
כמובן אנו לא דנים כאן בביקורת ספרותית של יצירתו של פרוסט, אנו רק רוצים להצביע על השקפתו המוטעית של פרוסט לגבי הזמן, השקפה תוצאה של השפעת ברגסון עליו. אנו כאן בעיקר מתיחסים לשם המוטעה של ברגסון ליצירתו, כאילו כל השינויים שהגיבורים עוברים, שהחברה עוברת לפיו, הם בהפעלת הזמן, זמן הגורם לכל המטמורפוזות.
ביקום שליט חוק המטמורפוזות. לא רק שהדברים נמצאים בזרימה כדברי הרקליטוס, הדברים הזורמים עוברים כל הזמן מטמורפוזות. מספיק אם נתבונן על גופינו אנו, גוף העובר מטמורפוזות מינקות, בגרות, זקנה ומוות.
אבל לא רק גופינו עובר מטמורפוזות, הטבע מסביבינו עובר כל הזמן מטמורפוזות.
דברים אלו אמורים גם לגבי ערכים, מנהגים ודעות, דתות, הכל נמצא בזרימה, במטמורפוזה.
מפליא להיווכח שפרוסט לא עמד על הטעות ליחס שינויים לגורם הזמן, לא לראות שהשינויים הם חוק טבע, המטמורפוזה היא חוק טבע.
בספרו הראשון אנו פוגשים את הילד פרוסט החולמני אשר רואה את הכל תוצר של קסם. המקום קומברי, מקום נופש של המשפחה מתואר בצבעי קסם, כך גם גבורי המקום, סוון, הגיבור בספריו הראשונים של פרוסט, וכמובן בתו של סוון, גילברט.
לאורך הספרים כמובן שפרוסט מחפש את זכרונות ילדותו הקסומים, חיפוש זה נותן את השם לרוב ספריו: 'חפוש הזמן האבוד'.
ברור שפרוסט לא מחפש את הזמן האבוד, הוא רוצה להחיות את ההתרחשויות של ילדותו, את זכרונות ילדותו הקסומים.
הטעות של פרוסט לכנות את זכרונות של ההתרחשויות של ילדותו כיצירי הזמן, הוא כלל אנושי, רוב האנשים במודע או לא במודע מיחסים את ההתרחשויות לזמן המפעיל.
אבל אם אנו לוקחים את פרק הבריאה, פרק א', של ספר בראשית, אנחנו רואים שמחשבת התנ"ך הבינה שהזמן הוא מודד בלבד של בריאה. אלהים מכנה משך בריאה בסימול 'יום', שם של זמן, זמן מודד את הבריאה. בריאה נמדדת בימים, זמן מודד את העשיה.
הזמן במחשבת התנ"ך הוא לנארי, הרי ההתרחשויות, המטפורפוזות ביקום נמשכות, לכן יש למדוד אותם בצורה לינארית.
אלו שאמצו את התנ"ך כספר מקודש, לא שמו לב לכך, או בכוונה התעלמו מכך, שמשל 'עץ הדעת' מכיל את העקרונות של ראשית פילוסופית השפה. כך גם התעלמו מפרק הבריאה, שבו הזמן הוא מודד עשיה.
מה שנאמר על העולם המערבי שהתעלם ממה שנאמר בתנ"ך, אפשר גם להגיד על הפילוסוף ברגסון, שהתעלם מירושת אבותיו, הירושה התנ"כית.
גם כאשר המדע החדש החל למדוד את ההתרחשויות, את המטמורפוזות של ההתרחשויות, במודד הזמן, העולם המערבי לא היה מודע ששינוי זה התאפשר על-ידי חדירה הדרגתית של עקרונות תנ"כיים.
העובדה שהעולם המערבי לא היה מודע לחדירת עקרונות תנ"כיים, שאיפשרו את המדע החדש, מוזר, שברגסון מאתים שנה אחרי המהפכה המדעית, לא היה מודע לעובדה שהזמן הוא מודד ולא מפעיל.
אנחנו צריכים כאן להזכיר את תחילת הספר השמיני ביצירה המונומנטלית של פרוסט, למען להיווכח שהוא עוור על ידי הפילוסופיה של ברגסון. על כן יחס את השינויים ביחס לדברים, להתרחשויות ילדותו, לזמן המפעיל. הרי את הספר האחרון הוא מכנה 'הזמן הנמצא', במקום לכנותו 'מטמורפוזה' של יחסיו להתרחשויות הילדותיים.
ספר שמיני זה של פרוסט מתחיל בתיאור שלו להשתנות יחסו להתרחשויות ילדותו. ובכן כאן, בתחילת הספר פרוסט שוב נמצא בקומברי, בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נמצא כאורח גילברט, גיבורת ילדותו, שבינתיים התחתנה עם ידידו של פרוסט, סנט לופ. וראה זה פלא, גילברט הנסיכה הקסומה של ילדותו נראית בעיניו כמכוערת.
פרוסט יחד עם גילברט מטיילים במחוזות הקסומים של העבר, שעתה נראים בעיני המספר כמשמימים.
עם ספר שמיני זה מתחיל ב'מטמורפוזה' ביחסו של פרוסט לזכרונות ילדותו, לאורך הספר פרוסט ממשיך ומתאר את כל ה'מטמורפוזות' שגיבוריו עברו. הוא לא מסתפק רק ב'מטמורפוזות' של גיבוריו, הוא מתאר את ה'מטמורפוזות' של החברה הצרפתית אחרי מלחמת העולם הראשונה.
ברור שבני אדם וגם חברות עוברים 'מטמורפוזות' גם בימי שלום, כיוון שהיקום הנמצא בזרימה, ובהשתנות מתמדת, לא בזכות ה'זמן' המפעיל.
מפליא לראות שהקוראים את יצירתו של פרוסט, וביחוד ממבקריו, לא שמו לב לשם השגוי, שפרוסט נתן ליצירתו. למעשה יצירה זו של פרוסט בשמות 'חפוש הזמן האבוד', ו'הזמן הנמצא', עוסק ב'מטמורפוזות' בחיי אדם.
ה'זמן' הוא רק מודד את ההתרחשויות, הזמן מודד את ההשתנויות.
טעויות מחשבתיות כאלו, כפי שעשה פרוסט, הוא חלק מהטעויות המחשבתיות של בני אדם, כיוון שהאדם לא נתן דעתו על מהות כלי השפה המאפשרת לו ליצור את עולמו הלשוני.
מעניין לציין את העובדה שבדף לפני האחרון של הספר השמיני, פרוסט אומר ש 'אחרי המוות הזמן מסתלק מהגוף'. שוב טעות מחשבתית, תוצאה של ראיה שגויה של הסופר את הזמן. הרי גם התפוררות הגוף אחרי המוות, נמדד בזמן. ביחוד אנו ממשיכים להתיחס לשמו של הנפטר, מודדים את ההתרחשויות שעברו מאז הסתלקותו, מודדים את ההתרחשויות במודד הזמן.

מודעות פרסומת