אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 502 – מודעות משתקפת במראה של הזולת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 502 מודעות משתקפת במראה של הזולת
אמנם היחיד רוכש שפה בשתוף פעולה עם הזולת, כורת אתו ברית למען לזכור את המילים שיצר אתו. אבל השלב השני, אחרי שהיחיד כרת ברית עם הזולת לזכור את השמות שהוא יצר אתו, ה'מודעות', נרכשת כאשר היחיד קיבל משוב מהזולת, מהמראה של הזולת, שהכיר בו, שהוא הנו ישות בזכות עצמו.
האדם נבדל מהחיה שלא מכירה את דמותה במראה. ההשתקפות ההדדית מתאפשרת, כיוון ש'דעת', ה'שפה', מבדילה אחד ממשנהו, היא גם מאפשרת ליחיד לראות עצמו מובדל ממשנהו. אבל למען 'המודעות' על היות היחיד יחידה מובדלת, עצמאית, האדם זקוק למשוב משנה מהזולת.
האדם המגיע למקום חדש, שבו הוא לא כרת בריתות שם עם הזולתים, רואה את עצמו מחוסר זהות, מחוסר מעמד.
אנחנו אמנם מרגישים את היותינו יחידות עצמאיות, אבל אנו כל יום יוצאים לאגורה לקבל מהזולת, הזולת המראה, שאכן אנו כך.
כל המאבקים של היחיד בציבור, הוא לקבל משובים מהזולתים שאכן הוא ישות מודעת, ישות עם זהות.
האדם לא מודע למאבקים היומיים לקבל משובים מהזולתים, על היותו ישות מודעת, על היותו זהות מוכרת.
אמנם האדם כמו החיה יכול לתור לחפש מזון בלבד, אבל האדם שמציאות המזון משני לגביו, תר בחברת הקהילה לקבל את המשובים, על מעמדו כישות מודעת, על מעמד זהותו.
אם הפרט נמצא במאבק מתמיד בקהילה על מעמדו כישות מודעת, כישות עם זהות, קהילות אף הן נלחמות זו עם זו על הגמוניה, זהות קהילתית, לאומית.
אנחנו לא צריכים להתרחק למרחק היסטורי, מספיק לנו להתבונן על מלחמות שהתקימו במאה הקודמת, מלחמות על הגמוניה, מלחמות על זהות לאומית.
אמנם גם אצל החיות המפותחות יותר יש מאבק מי יעמוד גבוה יותר בסולם ההיררכי, אבל אצל האדם מאבק זה חריף יותר, כיוון שמאבק זה, מקבל הגדרות לשוניות.
ברור שלאדם יש סמלים אחרים מאשר מאבקי מלחמות. אצל האדם יש תחליפים, כמו כסף כחליפין לחשיבות. סופר שכותב יצירה גדולה, מצפה לקבל למענה משוב בצורת כסף. אם הוא לא מקבל משוב בצורת כסף הוא מאוכזב, הוא לא מוכר בקהילה כזכאי בסולם חשיבות.
הכסף שהוא אמצעי תשלום בעד צרכים חסרים, הכסף הוא גם אמצעי להערכה.
אנו משלמים כסף לא רק לחסרים, דברים נדרשים, אנו משלמים כסף גם כהבעת הערכה למעשה הזולת.
האדם צובר נכסים לא לצרכים קיומיים בלבד, האדם צובר נכסים להגדלת האני בעיני הזולת.
מודעות היא לא QUALIA, כפי שפילוסופים חושבים על מודעות, שלפיהם היא משהו פנימי. בעוד שמודעות היא לגמרי חיצונית. חיצונית כיוון שהשפה מבדילה את היחיד מהזולת בצורה חיצונית, כיוון שהשפה מאפשרת ליחיד לראות את עצמו מבחוץ, לראות את דמותו במראה של הזולת. נוסף לכך מודעות היא קיבוצית, כפי שהשפה היא קיבוצית, תלויה במשוב מהזולתים.
אם באמת 'מודעות' 'קווליה', היתה פנימית, אזי היא לא היתה מסוגלת ליצור קהילות אנושית המשתפות פעולה על כל צעד ושעל עם הזולתים. במקרה שקווליה, מודעות היתה פנימית, האדם היה נשאר ישות מבודדת.
כבר אריסטו אמר שהאדם הוא ישות חברתית, אמירה זו של אריסטו, היא נכונה, למרות שברוב הדברים החברתיים הוא טעה. אריסטו טעה בכל יתר הדברים, עלי להזכיר את עובדה העיקרית שבה טעה, אריסטו כמו קודמיו, סוקראטס ואפלטון לא ראה בשפה כלי יצירת העולם האנושי. אריסטו העניק לאדם רק את יכולת החקוי. נשאלת השאלה, האם אריסטו חקה את הפילוסופיה שלו מהטבע?
האדם קשור בקשר גורדי לזולתים. זוהי הסיבה שהאדם יוצר מוסדות ששם הוא רוצה לקבל מהזולתים משובים, ששם הזולתים הם מראות נחוצות לקבלת זהות.
בתנ"ך מסופר תמיד שזקני הדור היו מתאספים בשער העיר. הם התאספו שם למען לקבל משובים מהזולתים. את הנשים הדירו לבתים, הזהות שלהן נקבע בהולדת צאצאים.
אבל מחוץ לשער העיר, גם מקדשים שמשו תמיד את בני אדם כמקומות של השתקפות במראות של הזולתים.
ביוון הקלאסית ה'אגורה', שמשה את האזרחים לראות ולהראות. כמובן הנשים נעדרו ממקומות מפגש אלו, גם בעלי המלאכה הועדרו, לא לדבר על העבדים מחוסרי כל זכויות.
בתקופת הנצרות הכנסיות שמשו כמקומות מפגש, יותר מאוחר התיאטרונים שמשו מקום לראות ולהראות.
בתקופתינו הערים הולכות וגדלות, ברחובותיהן האדם יכול לראות ולהראות.
עם התקדמותינו במהלך ההיסטוריה, הצורך הזה לראות ולהראות כולל יותר שכבות אנושיות. בעבר הצורך הזה היה בעיקר נחלת הנבחרים מבחינת זכויות.
נשאלת השאלה מאין הצורך הזה לראות ולהראות, מאין הצורך הזה לקבל משוב מאחרים, מאין הצורך הזה לאשור זהותינו על-ידי הזולתים?
כאן אנו חוזרים למהות השפה, ש'מודעות', זהות, הן יציריה. החיה משיגה את מקומה בסולם ההיררכי על-ידי הפעלת כח. גם האדם יכול להשיג מעמד בסולם היררכי על-ידי הפעלת כח, כך חשבו וחושבים הכובשים. אבל אף הם כיצורים לשוניים צריכים לתרגם את מעמדם בשפה.
אצל מדינות זהות לאומית בדרך כלל מושגת במלחמות, על-ידי הפעלת כח. ביוון הקלאסית התנהלה המלחמה הפלפונזית בין ספרטה ואתונה על 'הגמוניה'. אבל ספרטה הכוחנית לא הצליחה לגבור על ההגמוניה של אתונה כיוון שזו היתה לשונית.
שוב, במאה הקודמת, גרמניה הנאצית הכוחנית, ניסתה לקחת את ההגמוניות של מדינות מערביות אחרות, אף היא לא הצליחה בכך.
בסופו של דבר, האדם הלשוני שערכיו הם לשוניים, תלוי בהם. וערכים לשוניים אלו הם ישויות נעלמות, לא מוחשיות, והאדם נאלץ לרדוף אחרי ישויות רפאיות אלו.
העובדה שהאדם תלוי בישויות רפאיות אלו מכניס אותו למצב לא שקט, לאי בטחון מתמיד.
השפה שנוצרה, הוענקה לאדם, למען 'חליפין' של צרכים קיומיים, שנתה את פניה, אולי לא שנתה, הרי הפן הנחשי, הפן הינוסי הוא חלק ממנה. כך נוצר מצב שפן מרדני זה, פן שלא מסתפק רק בצרכים קיומיים גבר על האדם והוא נאלץ לרדוף אחרי הצללים האלו, הערכים הלשוניים הרפאיים.
התחרות הולכת וגוברת ברדיפה ללכוד את הערכים הרפאיים הלשוניים.
האדם לא מודע שהוא עבד להבטחות הנחש, נחש של משל 'עץ הדעת', נחש עם פיתויים מתמידים. הוא לא מודע שקיומו מוגבל למנעד מ'עץ הדעת', ל'עץ החיים', שהבטחות הנחש לא צולחות לעבור מנעד זה.
הנחש הנצחי מצליח כל הזמן להמריד את האדם נגד סדרי עולם, האם הוא הצליח?
רק מחשבת הת"ך הצליחה להתעלם מפתויי הנחש, הסתפקה בעולם נגלה בלב.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 501 – הברית בסיס עולמו של האדםאוניברסיטה ווירטואלית, שעור 501 – הברית בסיס עולמו של האדם מגדירי תרומת מחשבת התנ"ך לא נתנו את דעתם על הקשר הגורדי במחשבת התנ"ך, בין 'עץ הדעת', מודעות, וברית. יש העדר הבנה ש'ברית', היא המבדילה את המיתולוגיה התנ"כית, ממיתולוגיות של תרבויות אחרות. ההבנה האינטואיטיבית של יוצאי אור נבעה מהבנתם שהשפה נוצרת על בסיס ברית בין יוצריה, ברית לזכור את השמות שהעניקו לעצמים, לפעולות. ההבנה הזו שהשפה היא תולדה של בריתות, הוביל את יוצאי אור להבנת היות ה'ברית', בסיס עולמו של האדם. לפני שנפרט את המקומות שברית נזכרת, עלינו להקדים לתופעה המגדירה את מחשבת התנ"ך. הלך מחשבה אינטואיטיבית זו הוליכה את יוצרי יסודות מחשבת התנ"ך למסקנה שאלהים הוא צד ב'ברית' עולם זו. היות אלהים צד בברית, הוביל לתכונה הבסיסית של אלוהות זו, היותה 'השגחה'. מגדירי אלוהי התנ"ך לא נתנו דעתם שהיות אלוהות זו חלק מ'ברית', ברית בסיס עולמו הלשוני של האדם, הבדיל את המיתולוגיה התנ"כית מכל המיתולוגיות של תרבויות אחרות. העובדה שמגדירי אלוהי התנ"ך, לא שמו לב לעובדת היות האלוהות חלק מ'ברית', נבעה מכך שהם לא השוו אותה עם מיתולוגיות אחרות שהיו בסיס תרבויות אחרות. אם נקח את התרבות המצרית הקדומה, לפי כתבים פירמידיים, הפרעונים טענו נגד אליהם, שמאחר שהם יודעים את שמם, הם יכולים לנצח אותם. למען להבין טענה זו עלינו להוסיף, שהמצרים העתיקים ראו בשם אמצעי מאגי, לכן היו מסתירים אותו מהזולתים, למען לא ישתמשו בשמם נגדם. ובכן, המצרים העתיקים היו במאבק עם אליהם. אם נקח את השומרים, לפי מה שאנו מבינים מקינת האלה נינגל, אלי שומר היו גוזרים גזרות חורבן על ערי שומר, בצורה שרירותית, טענו שאם גזרה נגזרה אין לשנותה. יותר מהשומרים, היוונים היו בסכסוך עם אליהם, אלי אולימפוס שקנאו באדם. מספיק אם נזכיר שוב את טראגדית פרומתיאוס, של איסכילוס, בו אל זה נענש על-ידי זאוס, על כך שהעניק לבני אדם את השימוש באש. אבל גם אם נזכיר את 'אנומה אליש', הכולל את בריאת העולם המזופוטמי, מרדוך האל הצעיר המנצח את תיאמת, האלה הראשיתית הסבילה, מגופה הוא בורא את העולם. לאדם מרדוך מיעד רק שרות לאלים. ממיתולוגיות אלו, אם אנו מגיעים לאלוהי התנ"ך, כבר במשל 'עץ הדעת', בחלק השלישי על הבל וקין, האלוהות מענישה את קין על רציחת הבל. ויותר מכך, בשיח אברהם עם האלוהות על גורל סדום, אלהים מוכן לסלח לתושבי העיר, אם ימצאו בה קומץ צדיקים. לפנינו אלוהות כצד בשמירת עולם תקין. פן זה של האלוהות נובעת מכך שהוא נרתם בברית עם האדם, ברית המחייבת את שני הצדדים למלא אחרי תנאי הברית. התנ"ך לא מרחיב את הדיבור על משמעות הברית, כאילו זה מובן מאליו. צמצום זה מנע מהדורות להבין משמעות הברית כתולדה של מהות השפה המבוססת על בריתות, זה גם מנע מהדורות להבין שהברית היא חלק מפילוסופית השפה. היות הברית חלק מפילוסופית השפה, הפך אותה ליסוד עולם השפה, עולם מבוסס על בריתות. אנו מועמדים בפעם הראשונה מול מושג הברית, שקודם לא הוזכר, וגם לא הורחב עליו, לא הורחב על תפקידו כבסיס עולם הלשון, בפרשת המבול, בפרק ט', כאשר אלהים כורת ברית עם נח, מתחיב לא להשמיד את העולם. אבל יותר מכך, בפרק י"ז בבראשית, אלהים כורת ברית עם אברהם. מכל הדוגמאות שהביאנו לעל, שבהם האדם נמצא במאבק עם אליו, רק בתנ"ך אנו עדים על אלוהות הנמצאת בברית עם האדם, אלוהות כהשגחה, כשומרת על שלום עולמו של האדם. למען להבין את המיתולוגיה תנ"כית, עלינו לחזור ל'משל עץ הדעת', להבנת יוצאי אור, את משמעות השפה, הבנה אינטואיטיבית, שכלי זה מתגשם על-ידי ברית בין יחידים, איך לכנות עצמים ופעולות, והצורך לזכור את השמות. הבנה ראשיתית זו של השפה הולידה את מושג ה'ברית', ברית בסיס עולמו של האדם. תמיד נשאלת השאלה איך רעיונות ראשוניים מעצבים תרבות, למרות שרעיונות אלו, כמו במקרה התנ"ך, נמסרו בתמציתיות, בלי הסברים הדרושים. עלינו להגיע למסקנה שרעיונות ראשוניים חודרים לתרבות דרך השפה, הם מעין קטליסטים, יוצרי מושגי השפה בהתאם למשמעות הרעיון הראשוני. אנחנו יכולים לקחת כדוגמה את השורש 'נכר', שלקוח מאוגריתית, שם 'נוכרי', הוא זר. משם זה העברית יצרה פועל 'להכיר', יצרה שם 'הכרה', יצרה שם כמו 'נכר'. מחשבת התנ"ך הרחיבה שם משפה אחרת, להרחבת מושג ראשוני שלה, מושג שלא הורחב עליו, אבל מסתבר ממנו, שחוה ואדם, אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', נעשו מודעים לעירומם. מודעות זו שלא הורחב עליה, מבוטאת על-ידי 'הכרה', הם 'הכירו' שהם עירומים. בפרק ג' של ספר בראשית נאמר, שאחרי שחוה ואדם אכלו מפרי 'עץ הדעת', נפקחו עיניהם, 'וידעו כי עירמם הם'. התנ"ך מסתפק בכך שהוא משתמש בפעל ',ידע', לא מרחיב ולא אומר שהם נעשו 'מודעים', או שהם נעשו בעלי הכרה. השפה בהמשך בלי להצביע על רעיון הראשיתי, מסבירה אותו על-ידי המצאת מלים מתאימות. הסבר זה המתפתח בשפה, מעצב בהמשך את התרבות. למרות שהשפה נשאה את הרעיונות הראשיתיים על-ידי המצאת מושגים ומלים מתאימות, הדורות לא הבינו את עומק הרעיונות הראשוניים, לא הבינו שרק עסוק בשפה, המבדילה את האדם מברויים אחרים, היא, היא הפילוסופיה היחידה. אבל משל 'עץ הדעת' קבע גם, על-ידי כך שהצר את מנעד עולמו של האדם מ'עץ הדעת', עץ שהעניק לאדם את השפה המבדילה אותו הברואים אחרים, עד ל'עץ החיים', שנאסר לאדם לאכל מפריו. העובדה שמשל 'עץ הדעת' הגביל את מנעד האדם עד גבול עץ החיים', משמעותה היתה שעליו להשלים עם חיים קצובים. מניעת האכילה מ'עץ החיים', שוב עיצב את מחשבת התנ"ך בכך שהיא השלימה עם 'עולם נגלה' בלבד. השלמה עם עולם נגלה בלבד, שוב הבדיל את מחשבת התנ"ך מתרבויות אחרות שלא השלימו עם קיצוב חיי אדם. גם במקרה איסור לאכל מ'עץ החיים', התנ"ך לא הצביע על כך שחייו של האדם קצובים. התנ"ך גם לא הרחיב על הפיכתם של חוה ואדם למודעים. הרי העובדה שהם נוכחו לדעת שהם עירומים אינו הסבר דיו, אבל התנ"ך בקביעתו שחוה ואדן נוכחו שהם עירומים, הצביע בצורה אינטואיטיבית שהם יכלו לראות את עצמם מבחוץ. הרי הקוף לא מכיר את דמותו במראה. במקרה חוה ואדם, כל אחד מהשנים שימש מראה לזולת, והם בהבדל מהקוף, הכירו במראה זו את דמותם. בדוגמאות מעטות ניסינו כאן להצביע שרק מחשבת התנ"ך היא פילוסופיה, כיוון שהיא עוסקת בשפה, המתת המבדילה את האדם מברואים אחרים. כן ניסינו להצביע על מושגי היסוד, שלא הורחבו, בכל זאת עצבו את מחשבת התנ"ך, כיוון שהרעיונות הראשוניים היו קטליסטים, שגרמו לשפה להרחיב עליהם בהמצאת מושגים מסבירים את מהות הרעיונות הראשוניים. התנ"ך גם לא מרחיב בקשר למוש 'ברית', לא מסביר שברית מחייבת את שני הצדדים למלא את תנאי הברית. אבל ראה זה פלא, השפה המציאה את השורש 'שלם', שממנו נוצר המושג שלום. ובכן ברור שברית מבוססת על תנאי הברית, תנאים שכל צד צריך לשלם על מה שהתחיב, ורק עם כל צד משלם על מה שהתחיב, נוצר 'שלום'. שוב השפה הרחיבה את מושג ה'ברית', בהמציאה מלים מתאימות להגשמתה.

אוניברסיטה ווירטואלית, שעור 501 – הברית בסיס עולמו של האדם
מגדירי תרומת מחשבת התנ"ך לא נתנו את דעתם על הקשר הגורדי במחשבת התנ"ך, בין 'עץ הדעת', מודעות, וברית.
יש העדר הבנה ש'ברית', היא המבדילה את המיתולוגיה התנ"כית, ממיתולוגיות של תרבויות אחרות. ההבנה האינטואיטיבית של יוצאי אור נבעה מהבנתם שהשפה נוצרת על בסיס ברית בין יוצריה, ברית לזכור את השמות שהעניקו לעצמים, לפעולות.
ההבנה הזו שהשפה היא תולדה של בריתות, הוביל את יוצאי אור להבנת היות ה'ברית', בסיס עולמו של האדם. לפני שנפרט את המקומות שברית נזכרת, עלינו להקדים לתופעה המגדירה את מחשבת התנ"ך. הלך מחשבה אינטואיטיבית זו הוליכה את יוצרי יסודות מחשבת התנ"ך למסקנה שאלהים הוא צד ב'ברית' עולם זו.
היות אלהים צד בברית, הוביל לתכונה הבסיסית של אלוהות זו, היותה 'השגחה'.
מגדירי אלוהי התנ"ך לא נתנו דעתם שהיות אלוהות זו חלק מ'ברית', ברית בסיס עולמו הלשוני של האדם, הבדיל את המיתולוגיה התנ"כית מכל המיתולוגיות של תרבויות אחרות. העובדה שמגדירי אלוהי התנ"ך, לא שמו לב לעובדת היות האלוהות חלק מ'ברית', נבעה מכך שהם לא השוו אותה עם מיתולוגיות אחרות שהיו בסיס תרבויות אחרות.
אם נקח את התרבות המצרית הקדומה, לפי כתבים פירמידיים, הפרעונים טענו נגד אליהם, שמאחר שהם יודעים את שמם, הם יכולים לנצח אותם.
למען להבין טענה זו עלינו להוסיף, שהמצרים העתיקים ראו בשם אמצעי מאגי, לכן היו מסתירים אותו מהזולתים, למען לא ישתמשו בשמם נגדם.
ובכן, המצרים העתיקים היו במאבק עם אליהם.
אם נקח את השומרים, לפי מה שאנו מבינים מקינת האלה נינגל, אלי שומר היו גוזרים גזרות חורבן על ערי שומר, בצורה שרירותית, טענו שאם גזרה נגזרה אין לשנותה.
יותר מהשומרים, היוונים היו בסכסוך עם אליהם, אלי אולימפוס שקנאו באדם. מספיק אם נזכיר שוב את טראגדית פרומתיאוס, של איסכילוס, בו אל זה נענש על-ידי זאוס, על כך שהעניק לבני אדם את השימוש באש.
אבל גם אם נזכיר את 'אנומה אליש', הכולל את בריאת העולם המזופוטמי, מרדוך האל הצעיר המנצח את תיאמת, האלה הראשיתית הסבילה, מגופה הוא בורא את העולם. לאדם מרדוך מיעד רק שרות לאלים.
ממיתולוגיות אלו, אם אנו מגיעים לאלוהי התנ"ך, כבר במשל 'עץ הדעת', בחלק השלישי על הבל וקין, האלוהות מענישה את קין על רציחת הבל. ויותר מכך, בשיח אברהם עם האלוהות על גורל סדום, אלהים מוכן לסלח לתושבי העיר, אם ימצאו בה קומץ צדיקים. לפנינו אלוהות כצד בשמירת עולם תקין. פן זה של האלוהות נובעת מכך שהוא נרתם בברית עם האדם, ברית המחייבת את שני הצדדים למלא אחרי תנאי הברית.
התנ"ך לא מרחיב את הדיבור על משמעות הברית, כאילו זה מובן מאליו. צמצום זה מנע מהדורות להבין משמעות הברית כתולדה של מהות השפה המבוססת על בריתות, זה גם מנע מהדורות להבין שהברית היא חלק מפילוסופית השפה.
היות הברית חלק מפילוסופית השפה, הפך אותה ליסוד עולם השפה, עולם מבוסס על בריתות.
אנו מועמדים בפעם הראשונה מול מושג הברית, שקודם לא הוזכר, וגם לא הורחב עליו, לא הורחב על תפקידו כבסיס עולם הלשון, בפרשת המבול, בפרק ט', כאשר אלהים כורת ברית עם נח, מתחיב לא להשמיד את העולם.
אבל יותר מכך, בפרק י"ז בבראשית, אלהים כורת ברית עם אברהם.
מכל הדוגמאות שהביאנו לעל, שבהם האדם נמצא במאבק עם אליו, רק בתנ"ך אנו עדים על אלוהות הנמצאת בברית עם האדם, אלוהות כהשגחה, כשומרת על שלום עולמו של האדם.
למען להבין את המיתולוגיה תנ"כית, עלינו לחזור ל'משל עץ הדעת', להבנת יוצאי אור, את משמעות השפה, הבנה אינטואיטיבית, שכלי זה מתגשם על-ידי ברית בין יחידים, איך לכנות עצמים ופעולות, והצורך לזכור את השמות. הבנה ראשיתית זו של השפה הולידה את מושג ה'ברית', ברית בסיס עולמו של האדם.
תמיד נשאלת השאלה איך רעיונות ראשוניים מעצבים תרבות, למרות שרעיונות אלו, כמו במקרה התנ"ך, נמסרו בתמציתיות, בלי הסברים הדרושים. עלינו להגיע למסקנה שרעיונות ראשוניים חודרים לתרבות דרך השפה, הם מעין קטליסטים, יוצרי מושגי השפה בהתאם למשמעות הרעיון הראשוני.
אנחנו יכולים לקחת כדוגמה את השורש 'נכר', שלקוח מאוגריתית, שם 'נוכרי', הוא זר. משם זה העברית יצרה פועל 'להכיר', יצרה שם 'הכרה', יצרה שם כמו 'נכר'. מחשבת התנ"ך הרחיבה שם משפה אחרת, להרחבת מושג ראשוני שלה, מושג שלא הורחב עליו, אבל מסתבר ממנו, שחוה ואדם, אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', נעשו מודעים לעירומם. מודעות זו שלא הורחב עליה, מבוטאת על-ידי 'הכרה', הם 'הכירו' שהם עירומים. בפרק ג' של ספר בראשית נאמר, שאחרי שחוה ואדם אכלו מפרי 'עץ הדעת', נפקחו עיניהם, 'וידעו כי עירמם הם'. התנ"ך מסתפק בכך שהוא משתמש בפעל ',ידע', לא מרחיב ולא אומר שהם נעשו 'מודעים', או שהם נעשו בעלי הכרה.
השפה בהמשך בלי להצביע על רעיון הראשיתי, מסבירה אותו על-ידי המצאת מלים מתאימות. הסבר זה המתפתח בשפה, מעצב בהמשך את התרבות.
למרות שהשפה נשאה את הרעיונות הראשיתיים על-ידי המצאת מושגים ומלים מתאימות, הדורות לא הבינו את עומק הרעיונות הראשוניים, לא הבינו שרק עסוק בשפה, המבדילה את האדם מברויים אחרים, היא, היא הפילוסופיה היחידה.
אבל משל 'עץ הדעת' קבע גם, על-ידי כך שהצר את מנעד עולמו של האדם מ'עץ הדעת', עץ שהעניק לאדם את השפה המבדילה אותו הברואים אחרים, עד ל'עץ החיים', שנאסר לאדם לאכל מפריו.
העובדה שמשל 'עץ הדעת' הגביל את מנעד האדם עד גבול עץ החיים', משמעותה היתה שעליו להשלים עם חיים קצובים. מניעת האכילה מ'עץ החיים', שוב עיצב את מחשבת התנ"ך בכך שהיא השלימה עם 'עולם נגלה' בלבד. השלמה עם עולם נגלה בלבד, שוב הבדיל את מחשבת התנ"ך מתרבויות אחרות שלא השלימו עם קיצוב חיי אדם.
גם במקרה איסור לאכל מ'עץ החיים', התנ"ך לא הצביע על כך שחייו של האדם קצובים. התנ"ך גם לא הרחיב על הפיכתם של חוה ואדם למודעים. הרי העובדה שהם נוכחו לדעת שהם עירומים אינו הסבר דיו, אבל התנ"ך בקביעתו שחוה ואדן נוכחו שהם עירומים, הצביע בצורה אינטואיטיבית שהם יכלו לראות את עצמם מבחוץ. הרי הקוף לא מכיר את דמותו במראה. במקרה חוה ואדם, כל אחד מהשנים שימש מראה לזולת, והם בהבדל מהקוף, הכירו במראה זו את דמותם.
בדוגמאות מעטות ניסינו כאן להצביע שרק מחשבת התנ"ך היא פילוסופיה, כיוון שהיא עוסקת בשפה, המתת המבדילה את האדם מברואים אחרים. כן ניסינו להצביע על מושגי היסוד, שלא הורחבו, בכל זאת עצבו את מחשבת התנ"ך, כיוון שהרעיונות הראשוניים היו קטליסטים, שגרמו לשפה להרחיב עליהם בהמצאת מושגים מסבירים את מהות הרעיונות הראשוניים.
התנ"ך גם לא מרחיב בקשר למוש 'ברית', לא מסביר שברית מחייבת את שני הצדדים למלא את תנאי הברית. אבל ראה זה פלא, השפה המציאה את השורש 'שלם', שממנו נוצר המושג שלום. ובכן ברור שברית מבוססת על תנאי הברית, תנאים שכל צד צריך לשלם על מה שהתחיב, ורק עם כל צד משלם על מה שהתחיב, נוצר 'שלום'.
שוב השפה הרחיבה את מושג ה'ברית', בהמציאה מלים מתאימות להגשמתה.