אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 502 – מודעות משתקפת במראה של הזולת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 502 מודעות משתקפת במראה של הזולת
אמנם היחיד רוכש שפה בשתוף פעולה עם הזולת, כורת אתו ברית למען לזכור את המילים שיצר אתו. אבל השלב השני, אחרי שהיחיד כרת ברית עם הזולת לזכור את השמות שהוא יצר אתו, ה'מודעות', נרכשת כאשר היחיד קיבל משוב מהזולת, מהמראה של הזולת, שהכיר בו, שהוא הנו ישות בזכות עצמו.
האדם נבדל מהחיה שלא מכירה את דמותה במראה. ההשתקפות ההדדית מתאפשרת, כיוון ש'דעת', ה'שפה', מבדילה אחד ממשנהו, היא גם מאפשרת ליחיד לראות עצמו מובדל ממשנהו. אבל למען 'המודעות' על היות היחיד יחידה מובדלת, עצמאית, האדם זקוק למשוב משנה מהזולת.
האדם המגיע למקום חדש, שבו הוא לא כרת בריתות שם עם הזולתים, רואה את עצמו מחוסר זהות, מחוסר מעמד.
אנחנו אמנם מרגישים את היותינו יחידות עצמאיות, אבל אנו כל יום יוצאים לאגורה לקבל מהזולת, הזולת המראה, שאכן אנו כך.
כל המאבקים של היחיד בציבור, הוא לקבל משובים מהזולתים שאכן הוא ישות מודעת, ישות עם זהות.
האדם לא מודע למאבקים היומיים לקבל משובים מהזולתים, על היותו ישות מודעת, על היותו זהות מוכרת.
אמנם האדם כמו החיה יכול לתור לחפש מזון בלבד, אבל האדם שמציאות המזון משני לגביו, תר בחברת הקהילה לקבל את המשובים, על מעמדו כישות מודעת, על מעמד זהותו.
אם הפרט נמצא במאבק מתמיד בקהילה על מעמדו כישות מודעת, כישות עם זהות, קהילות אף הן נלחמות זו עם זו על הגמוניה, זהות קהילתית, לאומית.
אנחנו לא צריכים להתרחק למרחק היסטורי, מספיק לנו להתבונן על מלחמות שהתקימו במאה הקודמת, מלחמות על הגמוניה, מלחמות על זהות לאומית.
אמנם גם אצל החיות המפותחות יותר יש מאבק מי יעמוד גבוה יותר בסולם ההיררכי, אבל אצל האדם מאבק זה חריף יותר, כיוון שמאבק זה, מקבל הגדרות לשוניות.
ברור שלאדם יש סמלים אחרים מאשר מאבקי מלחמות. אצל האדם יש תחליפים, כמו כסף כחליפין לחשיבות. סופר שכותב יצירה גדולה, מצפה לקבל למענה משוב בצורת כסף. אם הוא לא מקבל משוב בצורת כסף הוא מאוכזב, הוא לא מוכר בקהילה כזכאי בסולם חשיבות.
הכסף שהוא אמצעי תשלום בעד צרכים חסרים, הכסף הוא גם אמצעי להערכה.
אנו משלמים כסף לא רק לחסרים, דברים נדרשים, אנו משלמים כסף גם כהבעת הערכה למעשה הזולת.
האדם צובר נכסים לא לצרכים קיומיים בלבד, האדם צובר נכסים להגדלת האני בעיני הזולת.
מודעות היא לא QUALIA, כפי שפילוסופים חושבים על מודעות, שלפיהם היא משהו פנימי. בעוד שמודעות היא לגמרי חיצונית. חיצונית כיוון שהשפה מבדילה את היחיד מהזולת בצורה חיצונית, כיוון שהשפה מאפשרת ליחיד לראות את עצמו מבחוץ, לראות את דמותו במראה של הזולת. נוסף לכך מודעות היא קיבוצית, כפי שהשפה היא קיבוצית, תלויה במשוב מהזולתים.
אם באמת 'מודעות' 'קווליה', היתה פנימית, אזי היא לא היתה מסוגלת ליצור קהילות אנושית המשתפות פעולה על כל צעד ושעל עם הזולתים. במקרה שקווליה, מודעות היתה פנימית, האדם היה נשאר ישות מבודדת.
כבר אריסטו אמר שהאדם הוא ישות חברתית, אמירה זו של אריסטו, היא נכונה, למרות שברוב הדברים החברתיים הוא טעה. אריסטו טעה בכל יתר הדברים, עלי להזכיר את עובדה העיקרית שבה טעה, אריסטו כמו קודמיו, סוקראטס ואפלטון לא ראה בשפה כלי יצירת העולם האנושי. אריסטו העניק לאדם רק את יכולת החקוי. נשאלת השאלה, האם אריסטו חקה את הפילוסופיה שלו מהטבע?
האדם קשור בקשר גורדי לזולתים. זוהי הסיבה שהאדם יוצר מוסדות ששם הוא רוצה לקבל מהזולתים משובים, ששם הזולתים הם מראות נחוצות לקבלת זהות.
בתנ"ך מסופר תמיד שזקני הדור היו מתאספים בשער העיר. הם התאספו שם למען לקבל משובים מהזולתים. את הנשים הדירו לבתים, הזהות שלהן נקבע בהולדת צאצאים.
אבל מחוץ לשער העיר, גם מקדשים שמשו תמיד את בני אדם כמקומות של השתקפות במראות של הזולתים.
ביוון הקלאסית ה'אגורה', שמשה את האזרחים לראות ולהראות. כמובן הנשים נעדרו ממקומות מפגש אלו, גם בעלי המלאכה הועדרו, לא לדבר על העבדים מחוסרי כל זכויות.
בתקופת הנצרות הכנסיות שמשו כמקומות מפגש, יותר מאוחר התיאטרונים שמשו מקום לראות ולהראות.
בתקופתינו הערים הולכות וגדלות, ברחובותיהן האדם יכול לראות ולהראות.
עם התקדמותינו במהלך ההיסטוריה, הצורך הזה לראות ולהראות כולל יותר שכבות אנושיות. בעבר הצורך הזה היה בעיקר נחלת הנבחרים מבחינת זכויות.
נשאלת השאלה מאין הצורך הזה לראות ולהראות, מאין הצורך הזה לקבל משוב מאחרים, מאין הצורך הזה לאשור זהותינו על-ידי הזולתים?
כאן אנו חוזרים למהות השפה, ש'מודעות', זהות, הן יציריה. החיה משיגה את מקומה בסולם ההיררכי על-ידי הפעלת כח. גם האדם יכול להשיג מעמד בסולם היררכי על-ידי הפעלת כח, כך חשבו וחושבים הכובשים. אבל אף הם כיצורים לשוניים צריכים לתרגם את מעמדם בשפה.
אצל מדינות זהות לאומית בדרך כלל מושגת במלחמות, על-ידי הפעלת כח. ביוון הקלאסית התנהלה המלחמה הפלפונזית בין ספרטה ואתונה על 'הגמוניה'. אבל ספרטה הכוחנית לא הצליחה לגבור על ההגמוניה של אתונה כיוון שזו היתה לשונית.
שוב, במאה הקודמת, גרמניה הנאצית הכוחנית, ניסתה לקחת את ההגמוניות של מדינות מערביות אחרות, אף היא לא הצליחה בכך.
בסופו של דבר, האדם הלשוני שערכיו הם לשוניים, תלוי בהם. וערכים לשוניים אלו הם ישויות נעלמות, לא מוחשיות, והאדם נאלץ לרדוף אחרי ישויות רפאיות אלו.
העובדה שהאדם תלוי בישויות רפאיות אלו מכניס אותו למצב לא שקט, לאי בטחון מתמיד.
השפה שנוצרה, הוענקה לאדם, למען 'חליפין' של צרכים קיומיים, שנתה את פניה, אולי לא שנתה, הרי הפן הנחשי, הפן הינוסי הוא חלק ממנה. כך נוצר מצב שפן מרדני זה, פן שלא מסתפק רק בצרכים קיומיים גבר על האדם והוא נאלץ לרדוף אחרי הצללים האלו, הערכים הלשוניים הרפאיים.
התחרות הולכת וגוברת ברדיפה ללכוד את הערכים הרפאיים הלשוניים.
האדם לא מודע שהוא עבד להבטחות הנחש, נחש של משל 'עץ הדעת', נחש עם פיתויים מתמידים. הוא לא מודע שקיומו מוגבל למנעד מ'עץ הדעת', ל'עץ החיים', שהבטחות הנחש לא צולחות לעבור מנעד זה.
הנחש הנצחי מצליח כל הזמן להמריד את האדם נגד סדרי עולם, האם הוא הצליח?
רק מחשבת הת"ך הצליחה להתעלם מפתויי הנחש, הסתפקה בעולם נגלה בלב.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: