אוניברסיטה ווירטואלית שעור 503 – מוטציות, אפוס העברים
מוטציה קורית כאשר יש שבר ברצף. תולדות העברים מתחיל בצווי האלוהי לאברהם 'לך לך מארצך…', שבר ברצף תרבותי, שאיפשר את המוטציה שהנה הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך.
אנחנו צריכים להתיחס לשפה כפרי מוטציות אין ספור. השפה לא היתה נתון עם הופעת ההומו ארקטוס. משערים שהיא התפתחה לפני חמישים אלף שנה, עם התפתחות האונות הקדמיות אצל האדם, אונות קדמיות שהן מפותחות יותר אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות.
אם אנו מאמצים את ההשערה שתחילת יכולת השפה היא חמישים אלף שנה, ומגיעים אל השומרים שהמציאו את הכתב למעלה משלושת אלפים שנה לפני הספירה, אנו נוכחים לדעת שלקח למין האנושי למעלה מארבעים אלף שנה להמציא את הכתב, כתב שאיפשר לקבע זכרון קורות.
בלי ספק שפלא התרבות השומרית היא פרי מוטציה, שאין לנו עדות על כך.
אם כך, העדות הממשית על היות בני אדם בעלי שפה, והאופן בו עשו שימוש בכלי זה, הוא פרי תהליך ארוך.
ברור שהשערות אלו מתאפשרות אם מאמינים בתהליך אבולוציוני. אנשים אחרים יכולים להאמין שהאדם נוצר על-ידי אלוהות עם יכולת לשפה, כפי שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, שאלהים ברא את האדם בדמותו. ומאחר שהאלוהות בראה את העולם ב'הגדים', בשפה, האדם שנברא בדמותו אף הוא בעל שפה.
כל אחד ואמונתו, אבל כאן אנו מתבססים על מדע האבולוציה, וההשערות על-פיה.
ההיסטוריה לא יודעת על מוצא השומרים, מחוץ להשערה שהם באו לאזור שהיום דרום עיראק ממקום אחר.
התנ"ך מיחס את מוצא העברים לאור, אור שהיתה אחת הממלכות השומריות, שבזמן שהיא מוזכרת בתנ"ך, כבר נכבשה על-ידי הכשדים.
מענינת העובדה שהעברים ראו את עצמם ילידי מרכז תרבותי שומרי, בעוד שעל מוצא השומרים עצמם אין ידע. גם היוונים היותר מאוחרים לא ידעו על מוצאם.
לא רק שהעברים מודים בכך שיצאו ממקום תרבותי, על כן ירשו ירושה תרבותית, אלא מציינים שנאמר לאברהם 'לך לך מארצך וממולדתך…'., כפי שנאמר לעיל, זה היה שבר תרבותי.
ובכן, על כל המוטציות ששכללו את השפה אין לנו עדות מחוץ להשערות, עד אשר אנו מגיעים לאברהם והצווי שהאלוהות צוותה עליו להנתק ממקום מושבו, ניתוק המאפשר התחלה חדשה.
בצווי לאברהם, צווי לנתק, לפנינו עדות תרבותית, איך שבר ברצף תרבותי על-ידי הינתקות ממנה, יכול להסביר מוטציה, שלב חדש ברצף תרבותי.
ואיך אנו יכולים לדעת שהעברים שיצאו מאור חוללו 'מוטציה' תרבותית, הרי השומרים השאירו בכתובים את השגיהם התרבותיים, וגם העברים השאירו בכתובים את השגיהם, אנו יכולים להשוות בין הירושות השונות.
העברים מודים בכך שירשו ירושות תרבותיות מהשומרים ותרבויות של עמים אחרים בתקופתם. אנו מוצאים שאריות של אמונות כאלו במשל 'עץ הדעת', אבל אנו רוצים לדעת איזו מוטציה הם חוללו במה שהם ירשו.
אם נקח בתור דוגמה את המיתוס של גן-עדם, שהיה רווח בתקופת האבות אצל העמים שדרכם העברים הנוודים עברו, ואת היחס שלהם למיתוס זה, נוכל לעמד על היחס השונה של עמים למיתוס זה, מהיחס של אבות העברים אליו.
מאחר שמשל 'עץ הדעת' מכיל שרידים של מיתוסים של עמים, והמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות המאוחרים של העברים לא שמו לב לשינויים, מוטציות שאבותיהם חוללו לגבי מיתוס גן-עדן.
מיתוס המצאותו של האדם בראשיתו, בגן אידיאלי, הוא מיתוס רווח אצל העמים. לפי מיתוס חיצוני זה, בספר בראשית, בפרק ב', בפסוק י"ז, נאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ הדעת' טוב ורע, ' כי ביום אכלך ממנו מות תמות'. המיתוס בהמשך מספר איך נוצרה חוה מצלעו של האדם. ובפסוק כ"ה נאמר: 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו'.
אחרי תאור זה של האדם ואשתו, מתחיל מיתוס אחר, מיתוס על 'ה'נחש' הערם, המפתה את האשה לאכל מפרי העץ, שנאסר לאכל ממנו באיום של מוות על העובר על האיסור. ולאחר הפיתוי של הנחש, למעשה לפנינו המפנה, המוטציה של מחברי המשל.
ובכן, מחברי משל 'עץ הדעת', מזימים את האמונה הרווחת המתבטאת באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מזימים את הקללה שבו, קללה לפיה העובר על האיסור ימות. קורה דבר הפוך, האוכלים מהפרי : 'ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'
אנחנו יכולים רק לעמוד על המהפכה המחשבתית, על המוטציה המחשבתית, אם אנו משווים את הפסוק בפרק ב' 25, בו נאמר שאדם ואשתו היו עירמים ולא התבוששו. לפסוק בפרק ג' 7 שלמרות האכילה מהפרי האסור, אדם ואשתו לא מתים אלא עיניהם נפקחים והם מודעים לעירומם.
שני פסוקים תמימים כביכול, באחד אדם ואשתו עירומים ולא מתבוששים, בפסוק השני, למרות האכילה מהפרי האסור נפקחו עיניהם של אדם ואשתו והם נוכחו שהם עירומים.
מאחר שהמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות לא הבחינו על המהפכה המחשבתית שנמסרה בשני פסוקים תמימים, מרד באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מרד בקללה העובר על האיסור. ההיפך קורה, קורית מוטציה מחשבתית, האשה ואישה נעשים 'מודעים', מסוגלים להתבונן על עצמם מבחוץ שהם עירומים, דבר שלא יכלו לעשות בהיותם בגן, כיוון ששם הם היו דומים לשאר הברויים, ברויים שאינם מסוגלים לראות את עצמם בראי של הזולת.
פסוק תמים :'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם..' כולל את המוטציה של 'מודעות', מודעות שלא ברורה למין האנושי עד היום הזה.
היום יש כבר תוצאות של בחינות עם קופים, האם הם מכירים את דמותם בראי, רובם לא מכירים בכך, הם נבדלים מחוה ואדם שהכירו את דמותם בראי של אחד בשני.
ובכן מחברי משל 'עץ הדעת' בצמצום המרבי, הזימו את האמונה הרווחת בזמנם על ראשית מבורכת 'בגן עדן', הוכיחו שבגן זה האדם היה בסך הכל חיה בין החיות, הוא נעשה אדם מודע רק אחרי אוכלו מפרי 'עץ הדעת'.
המשל מחולל עוד מהפכה מחשבתית, מחולל מוטציה, בתוחמו את מנעד ה'מודעות' שחוה ואדם רכשו, עד לגבול 'עץ החיים'. נאסר על האדם לאכל מפרי עץ זה. אולי באיסור זה לפנינו האיסור לחקור את סוד הקיום, או אי יכולת ה'מודעות' להבין סוד זה.
נשאלת השאלה מדוע מחברי משל זה לא הרחיבו על ה'התגלות' המחשבתית שלהם. יש לשער שלא היה לפניהם אוצר מינוחים שנוצרו בהמשך.
הרעיונות הראשוניים האלו, פרי המוטציות, גרמו להבדלות האדם מברויים אחרים, הם גם היו טריגרים להתפתחות לשונית מאוחרת.
במשל זה לפנינו עוד סוד שמחברי המשל באינטואיציה הבינו. מאחר שרכישת פרי 'דעת' היא חיצונית', לא מולדת כמו 'דחף הקיום' המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, למען יצירה, מימוש יכולת זו, על האדם להיות קודם 'מודע', לכן המשל מקדים את היהפוכתם של חוה ואדם ל'מודעים', למען יוכלו לממש יכולת זו שרכשו ממקור חיצוני, על כך בשעור הבא.
אוניברסיטה ווירטואלית שעור 503 – מוטציות, אפוס העברים
מוטציה קורית כאשר יש שבר ברצף. תולדות העברים מתחיל בצווי האלוהי לאברהם 'לך לך מארצך…', שבר ברצף תרבותי, שאיפשר את המוטציה שהנה הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך.
אנחנו צריכים להתיחס לשפה כפרי מוטציות אין ספור. השפה לא היתה נתון עם הופעת ההומו ארקטוס. משערים שהיא התפתחה לפני חמישים אלף שנה, עם התפתחות האונות הקדמיות אצל האדם, אונות קדמיות שהן מפותחות יותר אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות.
אם אנו מאמצים את ההשערה שתחילת יכולת השפה היא חמישים אלף שנה, ומגיעים אל השומרים שהמציאו את הכתב למעלה משלושת אלפים שנה לפני הספירה, אנו נוכחים לדעת שלקח למין האנושי למעלה מארבעים אלף שנה להמציא את הכתב, כתב שאיפשר לקבע זכרון קורות.
בלי ספק שפלא התרבות השומרית היא פרי מוטציה, שאין לנו עדות על כך.
אם כך, העדות הממשית על היות בני אדם בעלי שפה, והאופן בו עשו שימוש בכלי זה, הוא פרי תהליך ארוך.
ברור שהשערות אלו מתאפשרות אם מאמינים בתהליך אבולוציוני. אנשים אחרים יכולים להאמין שהאדם נוצר על-ידי אלוהות עם יכולת לשפה, כפי שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, שאלהים ברא את האדם בדמותו. ומאחר שהאלוהות בראה את העולם ב'הגדים', בשפה, האדם שנברא בדמותו אף הוא בעל שפה.
כל אחד ואמונתו, אבל כאן אנו מתבססים על מדע האבולוציה, וההשערות על-פיה.
ההיסטוריה לא יודעת על מוצא השומרים, מחוץ להשערה שהם באו לאזור שהיום דרום עיראק ממקום אחר.
התנ"ך מיחס את מוצא העברים לאור, אור שהיתה אחת הממלכות השומריות, שבזמן שהיא מוזכרת בתנ"ך, כבר נכבשה על-ידי הכשדים.
מענינת העובדה שהעברים ראו את עצמם ילידי מרכז תרבותי שומרי, בעוד שעל מוצא השומרים עצמם אין ידע. גם היוונים היותר מאוחרים לא ידעו על מוצאם.
לא רק שהעברים מודים בכך שיצאו ממקום תרבותי, על כן ירשו ירושה תרבותית, אלא מציינים שנאמר לאברהם 'לך לך מארצך וממולדתך…'., כפי שנאמר לעיל, זה היה שבר תרבותי.
ובכן, על כל המוטציות ששכללו את השפה אין לנו עדות מחוץ להשערות, עד אשר אנו מגיעים לאברהם והצווי שהאלוהות צוותה עליו להנתק ממקום מושבו, ניתוק המאפשר התחלה חדשה.
בצווי לאברהם, צווי לנתק, לפנינו עדות תרבותית, איך שבר ברצף תרבותי על-ידי הינתקות ממנה, יכול להסביר מוטציה, שלב חדש ברצף תרבותי.
ואיך אנו יכולים לדעת שהעברים שיצאו מאור חוללו 'מוטציה' תרבותית, הרי השומרים השאירו בכתובים את השגיהם התרבותיים, וגם העברים השאירו בכתובים את השגיהם, אנו יכולים להשוות בין הירושות השונות.
העברים מודים בכך שירשו ירושות תרבותיות מהשומרים ותרבויות של עמים אחרים בתקופתם. אנו מוצאים שאריות של אמונות כאלו במשל 'עץ הדעת', אבל אנו רוצים לדעת איזו מוטציה הם חוללו במה שהם ירשו.
אם נקח בתור דוגמה את המיתוס של גן-עדם, שהיה רווח בתקופת האבות אצל העמים שדרכם העברים הנוודים עברו, ואת היחס שלהם למיתוס זה, נוכל לעמד על היחס השונה של עמים למיתוס זה, מהיחס של אבות העברים אליו.
מאחר שמשל 'עץ הדעת' מכיל שרידים של מיתוסים של עמים, והמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות המאוחרים של העברים לא שמו לב לשינויים, מוטציות שאבותיהם חוללו לגבי מיתוס גן-עדן.
מיתוס המצאותו של האדם בראשיתו, בגן אידיאלי, הוא מיתוס רווח אצל העמים. לפי מיתוס חיצוני זה, בספר בראשית, בפרק ב', בפסוק י"ז, נאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ הדעת' טוב ורע, ' כי ביום אכלך ממנו מות תמות'. המיתוס בהמשך מספר איך נוצרה חוה מצלעו של האדם. ובפסוק כ"ה נאמר: 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו'.
אחרי תאור זה של האדם ואשתו, מתחיל מיתוס אחר, מיתוס על 'ה'נחש' הערם, המפתה את האשה לאכל מפרי העץ, שנאסר לאכל ממנו באיום של מוות על העובר על האיסור. ולאחר הפיתוי של הנחש, למעשה לפנינו המפנה, המוטציה של מחברי המשל.
ובכן, מחברי משל 'עץ הדעת', מזימים את האמונה הרווחת המתבטאת באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מזימים את הקללה שבו, קללה לפיה העובר על האיסור ימות. קורה דבר הפוך, האוכלים מהפרי : 'ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'
אנחנו יכולים רק לעמוד על המהפכה המחשבתית, על המוטציה המחשבתית, אם אנו משווים את הפסוק בפרק ב' 25, בו נאמר שאדם ואשתו היו עירמים ולא התבוששו. לפסוק בפרק ג' 7 שלמרות האכילה מהפרי האסור, אדם ואשתו לא מתים אלא עיניהם נפקחים והם מודעים לעירומם.
שני פסוקים תמימים כביכול, באחד אדם ואשתו עירומים ולא מתבוששים, בפסוק השני, למרות האכילה מהפרי האסור נפקחו עיניהם של אדם ואשתו והם נוכחו שהם עירומים.
מאחר שהמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות לא הבחינו על המהפכה המחשבתית שנמסרה בשני פסוקים תמימים, מרד באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מרד בקללה העובר על האיסור. ההיפך קורה, קורית מוטציה מחשבתית, האשה ואישה נעשים 'מודעים', מסוגלים להתבונן על עצמם מבחוץ שהם עירומים, דבר שלא יכלו לעשות בהיותם בגן, כיוון ששם הם היו דומים לשאר הברויים, ברויים שאינם מסוגלים לראות את עצמם בראי של הזולת.
פסוק תמים :'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם..' כולל את המוטציה של 'מודעות', מודעות שלא ברורה למין האנושי עד היום הזה.
היום יש כבר תוצאות של בחינות עם קופים, האם הם מכירים את דמותם בראי, רובם לא מכירים בכך, הם נבדלים מחוה ואדם שהכירו את דמותם בראי של אחד בשני.
ובכן מחברי משל 'עץ הדעת' בצמצום המרבי, הזימו את האמונה הרווחת בזמנם על ראשית מבורכת 'בגן עדן', הוכיחו שבגן זה האדם היה בסך הכל חיה בין החיות, הוא נעשה אדם מודע רק אחרי אוכלו מפרי 'עץ הדעת'.
המשל מחולל עוד מהפכה מחשבתית, מחולל מוטציה, בתוחמו את מנעד ה'מודעות' שחוה ואדם רכשו, עד לגבול 'עץ החיים'. נאסר על האדם לאכל מפרי עץ זה. אולי באיסור זה לפנינו האיסור לחקור את סוד הקיום, או אי יכולת ה'מודעות' להבין סוד זה.
נשאלת השאלה מדוע מחברי משל זה לא הרחיבו על ה'התגלות' המחשבתית שלהם. יש לשער שלא היה לפניהם אוצר מינוחים שנוצרו בהמשך.
הרעיונות הראשוניים האלו, פרי המוטציות, גרמו להבדלות האדם מברויים אחרים, הם גם היו טריגרים להתפתחות לשונית מאוחרת.
במשל זה לפנינו עוד סוד שמחברי המשל באינטואיציה הבינו. מאחר שרכישת פרי 'דעת' היא חיצונית', לא מולדת כמו 'דחף הקיום' המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, למען יצירה, מימוש יכולת זו, על האדם להיות קודם 'מודע', לכן המשל מקדים את היהפוכתם של חוה ואדם ל'מודעים', למען יוכלו לממש יכולת זו שרכשו ממקור חיצוני, על כך בשעור הבא.
אוניברסיטה ווירטואלית שעור 503 – מוטציות, אפוס העברים
מוטציה קורית כאשר יש שבר ברצף. תולדות העברים מתחיל בצווי האלוהי לאברהם 'לך לך מארצך…', שבר ברצף תרבותי, שאיפשר את המוטציה שהנה הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך.
אנחנו צריכים להתיחס לשפה כפרי מוטציות אין ספור. השפה לא היתה נתון עם הופעת ההומו ארקטוס. משערים שהיא התפתחה לפני חמישים אלף שנה, עם התפתחות האונות הקדמיות אצל האדם, אונות קדמיות שהן מפותחות יותר אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות.
אם אנו מאמצים את ההשערה שתחילת יכולת השפה היא חמישים אלף שנה, ומגיעים אל השומרים שהמציאו את הכתב למעלה משלושת אלפים שנה לפני הספירה, אנו נוכחים לדעת שלקח למין האנושי למעלה מארבעים אלף שנה להמציא את הכתב, כתב שאיפשר לקבע זכרון קורות.
בלי ספק שפלא התרבות השומרית היא פרי מוטציה, שאין לנו עדות על כך.
אם כך, העדות הממשית על היות בני אדם בעלי שפה, והאופן בו עשו שימוש בכלי זה, הוא פרי תהליך ארוך.
ברור שהשערות אלו מתאפשרות אם מאמינים בתהליך אבולוציוני. אנשים אחרים יכולים להאמין שהאדם נוצר על-ידי אלוהות עם יכולת לשפה, כפי שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, שאלהים ברא את האדם בדמותו. ומאחר שהאלוהות בראה את העולם ב'הגדים', בשפה, האדם שנברא בדמותו אף הוא בעל שפה.
כל אחד ואמונתו, אבל כאן אנו מתבססים על מדע האבולוציה, וההשערות על-פיה.
ההיסטוריה לא יודעת על מוצא השומרים, מחוץ להשערה שהם באו לאזור שהיום דרום עיראק ממקום אחר.
התנ"ך מיחס את מוצא העברים לאור, אור שהיתה אחת הממלכות השומריות, שבזמן שהיא מוזכרת בתנ"ך, כבר נכבשה על-ידי הכשדים.
מענינת העובדה שהעברים ראו את עצמם ילידי מרכז תרבותי שומרי, בעוד שעל מוצא השומרים עצמם אין ידע. גם היוונים היותר מאוחרים לא ידעו על מוצאם.
לא רק שהעברים מודים בכך שיצאו ממקום תרבותי, על כן ירשו ירושה תרבותית, אלא מציינים שנאמר לאברהם 'לך לך מארצך וממולדתך…'., כפי שנאמר לעיל, זה היה שבר תרבותי.
ובכן, על כל המוטציות ששכללו את השפה אין לנו עדות מחוץ להשערות, עד אשר אנו מגיעים לאברהם והצווי שהאלוהות צוותה עליו להנתק ממקום מושבו, ניתוק המאפשר התחלה חדשה.
בצווי לאברהם, צווי לנתק, לפנינו עדות תרבותית, איך שבר ברצף תרבותי על-ידי הינתקות ממנה, יכול להסביר מוטציה, שלב חדש ברצף תרבותי.
ואיך אנו יכולים לדעת שהעברים שיצאו מאור חוללו 'מוטציה' תרבותית, הרי השומרים השאירו בכתובים את השגיהם התרבותיים, וגם העברים השאירו בכתובים את השגיהם, אנו יכולים להשוות בין הירושות השונות.
העברים מודים בכך שירשו ירושות תרבותיות מהשומרים ותרבויות של עמים אחרים בתקופתם. אנו מוצאים שאריות של אמונות כאלו במשל 'עץ הדעת', אבל אנו רוצים לדעת איזו מוטציה הם חוללו במה שהם ירשו.
אם נקח בתור דוגמה את המיתוס של גן-עדם, שהיה רווח בתקופת האבות אצל העמים שדרכם העברים הנוודים עברו, ואת היחס שלהם למיתוס זה, נוכל לעמד על היחס השונה של עמים למיתוס זה, מהיחס של אבות העברים אליו.
מאחר שמשל 'עץ הדעת' מכיל שרידים של מיתוסים של עמים, והמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות המאוחרים של העברים לא שמו לב לשינויים, מוטציות שאבותיהם חוללו לגבי מיתוס גן-עדן.
מיתוס המצאותו של האדם בראשיתו, בגן אידיאלי, הוא מיתוס רווח אצל העמים. לפי מיתוס חיצוני זה, בספר בראשית, בפרק ב', בפסוק י"ז, נאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ הדעת' טוב ורע, ' כי ביום אכלך ממנו מות תמות'. המיתוס בהמשך מספר איך נוצרה חוה מצלעו של האדם. ובפסוק כ"ה נאמר: 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו'.
אחרי תאור זה של האדם ואשתו, מתחיל מיתוס אחר, מיתוס על 'ה'נחש' הערם, המפתה את האשה לאכל מפרי העץ, שנאסר לאכל ממנו באיום של מוות על העובר על האיסור. ולאחר הפיתוי של הנחש, למעשה לפנינו המפנה, המוטציה של מחברי המשל.
ובכן, מחברי משל 'עץ הדעת', מזימים את האמונה הרווחת המתבטאת באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מזימים את הקללה שבו, קללה לפיה העובר על האיסור ימות. קורה דבר הפוך, האוכלים מהפרי : 'ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'
אנחנו יכולים רק לעמוד על המהפכה המחשבתית, על המוטציה המחשבתית, אם אנו משווים את הפסוק בפרק ב' 25, בו נאמר שאדם ואשתו היו עירמים ולא התבוששו. לפסוק בפרק ג' 7 שלמרות האכילה מהפרי האסור, אדם ואשתו לא מתים אלא עיניהם נפקחים והם מודעים לעירומם.
שני פסוקים תמימים כביכול, באחד אדם ואשתו עירומים ולא מתבוששים, בפסוק השני, למרות האכילה מהפרי האסור נפקחו עיניהם של אדם ואשתו והם נוכחו שהם עירומים.
מאחר שהמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות לא הבחינו על המהפכה המחשבתית שנמסרה בשני פסוקים תמימים, מרד באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מרד בקללה העובר על האיסור. ההיפך קורה, קורית מוטציה מחשבתית, האשה ואישה נעשים 'מודעים', מסוגלים להתבונן על עצמם מבחוץ שהם עירומים, דבר שלא יכלו לעשות בהיותם בגן, כיוון ששם הם היו דומים לשאר הברויים, ברויים שאינם מסוגלים לראות את עצמם בראי של הזולת.
פסוק תמים :'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם..' כולל את המוטציה של 'מודעות', מודעות שלא ברורה למין האנושי עד היום הזה.
היום יש כבר תוצאות של בחינות עם קופים, האם הם מכירים את דמותם בראי, רובם לא מכירים בכך, הם נבדלים מחוה ואדם שהכירו את דמותם בראי של אחד בשני.
ובכן מחברי משל 'עץ הדעת' בצמצום המרבי, הזימו את האמונה הרווחת בזמנם על ראשית מבורכת 'בגן עדן', הוכיחו שבגן זה האדם היה בסך הכל חיה בין החיות, הוא נעשה אדם מודע רק אחרי אוכלו מפרי 'עץ הדעת'.
המשל מחולל עוד מהפכה מחשבתית, מחולל מוטציה, בתוחמו את מנעד ה'מודעות' שחוה ואדם רכשו, עד לגבול 'עץ החיים'. נאסר על האדם לאכל מפרי עץ זה. אולי באיסור זה לפנינו האיסור לחקור את סוד הקיום, או אי יכולת ה'מודעות' להבין סוד זה.
נשאלת השאלה מדוע מחברי משל זה לא הרחיבו על ה'התגלות' המחשבתית שלהם. יש לשער שלא היה לפניהם אוצר מינוחים שנוצרו בהמשך.
הרעיונות הראשוניים האלו, פרי המוטציות, גרמו להבדלות האדם מברויים אחרים, הם גם היו טריגרים להתפתחות לשונית מאוחרת.
במשל זה לפנינו עוד סוד שמחברי המשל באינטואיציה הבינו. מאחר שרכישת פרי 'דעת' היא חיצונית', לא מולדת כמו 'דחף הקיום' המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, למען יצירה, מימוש יכולת זו, על האדם להיות קודם 'מודע', לכן המשל מקדים את היהפוכתם של חוה ואדם ל'מודעים', למען יוכלו לממש יכולת זו שרכשו ממקור חיצוני, על כך בשעור הבא.
אוניברסיטה ווירטואלית שעור 503 – מוטציות, אפוס העברים
מוטציה קורית כאשר יש שבר ברצף. תולדות העברים מתחיל בצווי האלוהי לאברהם 'לך לך מארצך…', שבר ברצף תרבותי, שאיפשר את המוטציה שהנה הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך.
אנחנו צריכים להתיחס לשפה כפרי מוטציות אין ספור. השפה לא היתה נתון עם הופעת ההומו ארקטוס. משערים שהיא התפתחה לפני חמישים אלף שנה, עם התפתחות האונות הקדמיות אצל האדם, אונות קדמיות שהן מפותחות יותר אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות.
אם אנו מאמצים את ההשערה שתחילת יכולת השפה היא חמישים אלף שנה, ומגיעים אל השומרים שהמציאו את הכתב למעלה משלושת אלפים שנה לפני הספירה, אנו נוכחים לדעת שלקח למין האנושי למעלה מארבעים אלף שנה להמציא את הכתב, כתב שאיפשר לקבע זכרון קורות.
בלי ספק שפלא התרבות השומרית היא פרי מוטציה, שאין לנו עדות על כך.
אם כך, העדות הממשית על היות בני אדם בעלי שפה, והאופן בו עשו שימוש בכלי זה, הוא פרי תהליך ארוך.
ברור שהשערות אלו מתאפשרות אם מאמינים בתהליך אבולוציוני. אנשים אחרים יכולים להאמין שהאדם נוצר על-ידי אלוהות עם יכולת לשפה, כפי שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, שאלהים ברא את האדם בדמותו. ומאחר שהאלוהות בראה את העולם ב'הגדים', בשפה, האדם שנברא בדמותו אף הוא בעל שפה.
כל אחד ואמונתו, אבל כאן אנו מתבססים על מדע האבולוציה, וההשערות על-פיה.
ההיסטוריה לא יודעת על מוצא השומרים, מחוץ להשערה שהם באו לאזור שהיום דרום עיראק ממקום אחר.
התנ"ך מיחס את מוצא העברים לאור, אור שהיתה אחת הממלכות השומריות, שבזמן שהיא מוזכרת בתנ"ך, כבר נכבשה על-ידי הכשדים.
מענינת העובדה שהעברים ראו את עצמם ילידי מרכז תרבותי שומרי, בעוד שעל מוצא השומרים עצמם אין ידע. גם היוונים היותר מאוחרים לא ידעו על מוצאם.
לא רק שהעברים מודים בכך שיצאו ממקום תרבותי, על כן ירשו ירושה תרבותית, אלא מציינים שנאמר לאברהם 'לך לך מארצך וממולדתך…'., כפי שנאמר לעיל, זה היה שבר תרבותי.
ובכן, על כל המוטציות ששכללו את השפה אין לנו עדות מחוץ להשערות, עד אשר אנו מגיעים לאברהם והצווי שהאלוהות צוותה עליו להנתק ממקום מושבו, ניתוק המאפשר התחלה חדשה.
בצווי לאברהם, צווי לנתק, לפנינו עדות תרבותית, איך שבר ברצף תרבותי על-ידי הינתקות ממנה, יכול להסביר מוטציה, שלב חדש ברצף תרבותי.
ואיך אנו יכולים לדעת שהעברים שיצאו מאור חוללו 'מוטציה' תרבותית, הרי השומרים השאירו בכתובים את השגיהם התרבותיים, וגם העברים השאירו בכתובים את השגיהם, אנו יכולים להשוות בין הירושות השונות.
העברים מודים בכך שירשו ירושות תרבותיות מהשומרים ותרבויות של עמים אחרים בתקופתם. אנו מוצאים שאריות של אמונות כאלו במשל 'עץ הדעת', אבל אנו רוצים לדעת איזו מוטציה הם חוללו במה שהם ירשו.
אם נקח בתור דוגמה את המיתוס של גן-עדם, שהיה רווח בתקופת האבות אצל העמים שדרכם העברים הנוודים עברו, ואת היחס שלהם למיתוס זה, נוכל לעמד על היחס השונה של עמים למיתוס זה, מהיחס של אבות העברים אליו.
מאחר שמשל 'עץ הדעת' מכיל שרידים של מיתוסים של עמים, והמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות המאוחרים של העברים לא שמו לב לשינויים, מוטציות שאבותיהם חוללו לגבי מיתוס גן-עדן.
מיתוס המצאותו של האדם בראשיתו, בגן אידיאלי, הוא מיתוס רווח אצל העמים. לפי מיתוס חיצוני זה, בספר בראשית, בפרק ב', בפסוק י"ז, נאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ הדעת' טוב ורע, ' כי ביום אכלך ממנו מות תמות'. המיתוס בהמשך מספר איך נוצרה חוה מצלעו של האדם. ובפסוק כ"ה נאמר: 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו'.
אחרי תאור זה של האדם ואשתו, מתחיל מיתוס אחר, מיתוס על 'ה'נחש' הערם, המפתה את האשה לאכל מפרי העץ, שנאסר לאכל ממנו באיום של מוות על העובר על האיסור. ולאחר הפיתוי של הנחש, למעשה לפנינו המפנה, המוטציה של מחברי המשל.
ובכן, מחברי משל 'עץ הדעת', מזימים את האמונה הרווחת המתבטאת באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מזימים את הקללה שבו, קללה לפיה העובר על האיסור ימות. קורה דבר הפוך, האוכלים מהפרי : 'ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'
אנחנו יכולים רק לעמוד על המהפכה המחשבתית, על המוטציה המחשבתית, אם אנו משווים את הפסוק בפרק ב' 25, בו נאמר שאדם ואשתו היו עירמים ולא התבוששו. לפסוק בפרק ג' 7 שלמרות האכילה מהפרי האסור, אדם ואשתו לא מתים אלא עיניהם נפקחים והם מודעים לעירומם.
שני פסוקים תמימים כביכול, באחד אדם ואשתו עירומים ולא מתבוששים, בפסוק השני, למרות האכילה מהפרי האסור נפקחו עיניהם של אדם ואשתו והם נוכחו שהם עירומים.
מאחר שהמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות לא הבחינו על המהפכה המחשבתית שנמסרה בשני פסוקים תמימים, מרד באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מרד בקללה העובר על האיסור. ההיפך קורה, קורית מוטציה מחשבתית, האשה ואישה נעשים 'מודעים', מסוגלים להתבונן על עצמם מבחוץ שהם עירומים, דבר שלא יכלו לעשות בהיותם בגן, כיוון ששם הם היו דומים לשאר הברויים, ברויים שאינם מסוגלים לראות את עצמם בראי של הזולת.
פסוק תמים :'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם..' כולל את המוטציה של 'מודעות', מודעות שלא ברורה למין האנושי עד היום הזה.
היום יש כבר תוצאות של בחינות עם קופים, האם הם מכירים את דמותם בראי, רובם לא מכירים בכך, הם נבדלים מחוה ואדם שהכירו את דמותם בראי של אחד בשני.
ובכן מחברי משל 'עץ הדעת' בצמצום המרבי, הזימו את האמונה הרווחת בזמנם על ראשית מבורכת 'בגן עדן', הוכיחו שבגן זה האדם היה בסך הכל חיה בין החיות, הוא נעשה אדם מודע רק אחרי אוכלו מפרי 'עץ הדעת'.
המשל מחולל עוד מהפכה מחשבתית, מחולל מוטציה, בתוחמו את מנעד ה'מודעות' שחוה ואדם רכשו, עד לגבול 'עץ החיים'. נאסר על האדם לאכל מפרי עץ זה. אולי באיסור זה לפנינו האיסור לחקור את סוד הקיום, או אי יכולת ה'מודעות' להבין סוד זה.
נשאלת השאלה מדוע מחברי משל זה לא הרחיבו על ה'התגלות' המחשבתית שלהם. יש לשער שלא היה לפניהם אוצר מינוחים שנוצרו בהמשך.
הרעיונות הראשוניים האלו, פרי המוטציות, גרמו להבדלות האדם מברויים אחרים, הם גם היו טריגרים להתפתחות לשונית מאוחרת.
במשל זה לפנינו עוד סוד שמחברי המשל באינטואיציה הבינו. מאחר שרכישת פרי 'דעת' היא חיצונית', לא מולדת כמו 'דחף הקיום' המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, למען יצירה, מימוש יכולת זו, על האדם להיות קודם 'מודע', לכן המשל מקדים את היהפוכתם של חוה ואדם ל'מודעים', למען יוכלו לממש יכולת זו שרכשו ממקור חיצוני, על כך בשעור הבא.
אוניברסיטה ווירטואלית שעור 503 – מוטציות, אפוס העברים
מוטציה קורית כאשר יש שבר ברצף. תולדות העברים מתחיל בצווי האלוהי לאברהם 'לך לך מארצך…', שבר ברצף תרבותי, שאיפשר את המוטציה שהנה הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך.
אנחנו צריכים להתיחס לשפה כפרי מוטציות אין ספור. השפה לא היתה נתון עם הופעת ההומו ארקטוס. משערים שהיא התפתחה לפני חמישים אלף שנה, עם התפתחות האונות הקדמיות אצל האדם, אונות קדמיות שהן מפותחות יותר אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות.
אם אנו מאמצים את ההשערה שתחילת יכולת השפה היא חמישים אלף שנה, ומגיעים אל השומרים שהמציאו את הכתב למעלה משלושת אלפים שנה לפני הספירה, אנו נוכחים לדעת שלקח למין האנושי למעלה מארבעים אלף שנה להמציא את הכתב, כתב שאיפשר לקבע זכרון קורות.
בלי ספק שפלא התרבות השומרית היא פרי מוטציה, שאין לנו עדות על כך.
אם כך, העדות הממשית על היות בני אדם בעלי שפה, והאופן בו עשו שימוש בכלי זה, הוא פרי תהליך ארוך.
ברור שהשערות אלו מתאפשרות אם מאמינים בתהליך אבולוציוני. אנשים אחרים יכולים להאמין שהאדם נוצר על-ידי אלוהות עם יכולת לשפה, כפי שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, שאלהים ברא את האדם בדמותו. ומאחר שהאלוהות בראה את העולם ב'הגדים', בשפה, האדם שנברא בדמותו אף הוא בעל שפה.
כל אחד ואמונתו, אבל כאן אנו מתבססים על מדע האבולוציה, וההשערות על-פיה.
ההיסטוריה לא יודעת על מוצא השומרים, מחוץ להשערה שהם באו לאזור שהיום דרום עיראק ממקום אחר.
התנ"ך מיחס את מוצא העברים לאור, אור שהיתה אחת הממלכות השומריות, שבזמן שהיא מוזכרת בתנ"ך, כבר נכבשה על-ידי הכשדים.
מענינת העובדה שהעברים ראו את עצמם ילידי מרכז תרבותי שומרי, בעוד שעל מוצא השומרים עצמם אין ידע. גם היוונים היותר מאוחרים לא ידעו על מוצאם.
לא רק שהעברים מודים בכך שיצאו ממקום תרבותי, על כן ירשו ירושה תרבותית, אלא מציינים שנאמר לאברהם 'לך לך מארצך וממולדתך…'., כפי שנאמר לעיל, זה היה שבר תרבותי.
ובכן, על כל המוטציות ששכללו את השפה אין לנו עדות מחוץ להשערות, עד אשר אנו מגיעים לאברהם והצווי שהאלוהות צוותה עליו להנתק ממקום מושבו, ניתוק המאפשר התחלה חדשה.
בצווי לאברהם, צווי לנתק, לפנינו עדות תרבותית, איך שבר ברצף תרבותי על-ידי הינתקות ממנה, יכול להסביר מוטציה, שלב חדש ברצף תרבותי.
ואיך אנו יכולים לדעת שהעברים שיצאו מאור חוללו 'מוטציה' תרבותית, הרי השומרים השאירו בכתובים את השגיהם התרבותיים, וגם העברים השאירו בכתובים את השגיהם, אנו יכולים להשוות בין הירושות השונות.
העברים מודים בכך שירשו ירושות תרבותיות מהשומרים ותרבויות של עמים אחרים בתקופתם. אנו מוצאים שאריות של אמונות כאלו במשל 'עץ הדעת', אבל אנו רוצים לדעת איזו מוטציה הם חוללו במה שהם ירשו.
אם נקח בתור דוגמה את המיתוס של גן-עדם, שהיה רווח בתקופת האבות אצל העמים שדרכם העברים הנוודים עברו, ואת היחס שלהם למיתוס זה, נוכל לעמד על היחס השונה של עמים למיתוס זה, מהיחס של אבות העברים אליו.
מאחר שמשל 'עץ הדעת' מכיל שרידים של מיתוסים של עמים, והמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות המאוחרים של העברים לא שמו לב לשינויים, מוטציות שאבותיהם חוללו לגבי מיתוס גן-עדן.
מיתוס המצאותו של האדם בראשיתו, בגן אידיאלי, הוא מיתוס רווח אצל העמים. לפי מיתוס חיצוני זה, בספר בראשית, בפרק ב', בפסוק י"ז, נאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ הדעת' טוב ורע, ' כי ביום אכלך ממנו מות תמות'. המיתוס בהמשך מספר איך נוצרה חוה מצלעו של האדם. ובפסוק כ"ה נאמר: 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו'.
אחרי תאור זה של האדם ואשתו, מתחיל מיתוס אחר, מיתוס על 'ה'נחש' הערם, המפתה את האשה לאכל מפרי העץ, שנאסר לאכל ממנו באיום של מוות על העובר על האיסור. ולאחר הפיתוי של הנחש, למעשה לפנינו המפנה, המוטציה של מחברי המשל.
ובכן, מחברי משל 'עץ הדעת', מזימים את האמונה הרווחת המתבטאת באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מזימים את הקללה שבו, קללה לפיה העובר על האיסור ימות. קורה דבר הפוך, האוכלים מהפרי : 'ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'
אנחנו יכולים רק לעמוד על המהפכה המחשבתית, על המוטציה המחשבתית, אם אנו משווים את הפסוק בפרק ב' 25, בו נאמר שאדם ואשתו היו עירמים ולא התבוששו. לפסוק בפרק ג' 7 שלמרות האכילה מהפרי האסור, אדם ואשתו לא מתים אלא עיניהם נפקחים והם מודעים לעירומם.
שני פסוקים תמימים כביכול, באחד אדם ואשתו עירומים ולא מתבוששים, בפסוק השני, למרות האכילה מהפרי האסור נפקחו עיניהם של אדם ואשתו והם נוכחו שהם עירומים.
מאחר שהמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות לא הבחינו על המהפכה המחשבתית שנמסרה בשני פסוקים תמימים, מרד באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מרד בקללה העובר על האיסור. ההיפך קורה, קורית מוטציה מחשבתית, האשה ואישה נעשים 'מודעים', מסוגלים להתבונן על עצמם מבחוץ שהם עירומים, דבר שלא יכלו לעשות בהיותם בגן, כיוון ששם הם היו דומים לשאר הברויים, ברויים שאינם מסוגלים לראות את עצמם בראי של הזולת.
פסוק תמים :'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם..' כולל את המוטציה של 'מודעות', מודעות שלא ברורה למין האנושי עד היום הזה.
היום יש כבר תוצאות של בחינות עם קופים, האם הם מכירים את דמותם בראי, רובם לא מכירים בכך, הם נבדלים מחוה ואדם שהכירו את דמותם בראי של אחד בשני.
ובכן מחברי משל 'עץ הדעת' בצמצום המרבי, הזימו את האמונה הרווחת בזמנם על ראשית מבורכת 'בגן עדן', הוכיחו שבגן זה האדם היה בסך הכל חיה בין החיות, הוא נעשה אדם מודע רק אחרי אוכלו מפרי 'עץ הדעת'.
המשל מחולל עוד מהפכה מחשבתית, מחולל מוטציה, בתוחמו את מנעד ה'מודעות' שחוה ואדם רכשו, עד לגבול 'עץ החיים'. נאסר על האדם לאכל מפרי עץ זה. אולי באיסור זה לפנינו האיסור לחקור את סוד הקיום, או אי יכולת ה'מודעות' להבין סוד זה.
נשאלת השאלה מדוע מחברי משל זה לא הרחיבו על ה'התגלות' המחשבתית שלהם. יש לשער שלא היה לפניהם אוצר מינוחים שנוצרו בהמשך.
הרעיונות הראשוניים האלו, פרי המוטציות, גרמו להבדלות האדם מברויים אחרים, הם גם היו טריגרים להתפתחות לשונית מאוחרת.
במשל זה לפנינו עוד סוד שמחברי המשל באינטואיציה הבינו. מאחר שרכישת פרי 'דעת' היא חיצונית', לא מולדת כמו 'דחף הקיום' המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, למען יצירה, מימוש יכולת זו, על האדם להיות קודם 'מודע', לכן המשל מקדים את היהפוכתם של חוה ואדם ל'מודעים', למען יוכלו לממש יכולת זו שרכשו ממקור חיצוני, על כך בשעור הבא.
אוניברסיטה ווירטואלית שעור 503 – מוטציות, אפוס העברים
מוטציה קורית כאשר יש שבר ברצף. תולדות העברים מתחיל בצווי האלוהי לאברהם 'לך לך מארצך…', שבר ברצף תרבותי, שאיפשר את המוטציה שהנה הפילוסופיה הלשונית של התנ"ך.
אנחנו צריכים להתיחס לשפה כפרי מוטציות אין ספור. השפה לא היתה נתון עם הופעת ההומו ארקטוס. משערים שהיא התפתחה לפני חמישים אלף שנה, עם התפתחות האונות הקדמיות אצל האדם, אונות קדמיות שהן מפותחות יותר אצל האדם מאשר אצל חיות מפותחות.
אם אנו מאמצים את ההשערה שתחילת יכולת השפה היא חמישים אלף שנה, ומגיעים אל השומרים שהמציאו את הכתב למעלה משלושת אלפים שנה לפני הספירה, אנו נוכחים לדעת שלקח למין האנושי למעלה מארבעים אלף שנה להמציא את הכתב, כתב שאיפשר לקבע זכרון קורות.
בלי ספק שפלא התרבות השומרית היא פרי מוטציה, שאין לנו עדות על כך.
אם כך, העדות הממשית על היות בני אדם בעלי שפה, והאופן בו עשו שימוש בכלי זה, הוא פרי תהליך ארוך.
ברור שהשערות אלו מתאפשרות אם מאמינים בתהליך אבולוציוני. אנשים אחרים יכולים להאמין שהאדם נוצר על-ידי אלוהות עם יכולת לשפה, כפי שמסופר בפרק א' של ספר בראשית, שאלהים ברא את האדם בדמותו. ומאחר שהאלוהות בראה את העולם ב'הגדים', בשפה, האדם שנברא בדמותו אף הוא בעל שפה.
כל אחד ואמונתו, אבל כאן אנו מתבססים על מדע האבולוציה, וההשערות על-פיה.
ההיסטוריה לא יודעת על מוצא השומרים, מחוץ להשערה שהם באו לאזור שהיום דרום עיראק ממקום אחר.
התנ"ך מיחס את מוצא העברים לאור, אור שהיתה אחת הממלכות השומריות, שבזמן שהיא מוזכרת בתנ"ך, כבר נכבשה על-ידי הכשדים.
מענינת העובדה שהעברים ראו את עצמם ילידי מרכז תרבותי שומרי, בעוד שעל מוצא השומרים עצמם אין ידע. גם היוונים היותר מאוחרים לא ידעו על מוצאם.
לא רק שהעברים מודים בכך שיצאו ממקום תרבותי, על כן ירשו ירושה תרבותית, אלא מציינים שנאמר לאברהם 'לך לך מארצך וממולדתך…'., כפי שנאמר לעיל, זה היה שבר תרבותי.
ובכן, על כל המוטציות ששכללו את השפה אין לנו עדות מחוץ להשערות, עד אשר אנו מגיעים לאברהם והצווי שהאלוהות צוותה עליו להנתק ממקום מושבו, ניתוק המאפשר התחלה חדשה.
בצווי לאברהם, צווי לנתק, לפנינו עדות תרבותית, איך שבר ברצף תרבותי על-ידי הינתקות ממנה, יכול להסביר מוטציה, שלב חדש ברצף תרבותי.
ואיך אנו יכולים לדעת שהעברים שיצאו מאור חוללו 'מוטציה' תרבותית, הרי השומרים השאירו בכתובים את השגיהם התרבותיים, וגם העברים השאירו בכתובים את השגיהם, אנו יכולים להשוות בין הירושות השונות.
העברים מודים בכך שירשו ירושות תרבותיות מהשומרים ותרבויות של עמים אחרים בתקופתם. אנו מוצאים שאריות של אמונות כאלו במשל 'עץ הדעת', אבל אנו רוצים לדעת איזו מוטציה הם חוללו במה שהם ירשו.
אם נקח בתור דוגמה את המיתוס של גן-עדם, שהיה רווח בתקופת האבות אצל העמים שדרכם העברים הנוודים עברו, ואת היחס שלהם למיתוס זה, נוכל לעמד על היחס השונה של עמים למיתוס זה, מהיחס של אבות העברים אליו.
מאחר שמשל 'עץ הדעת' מכיל שרידים של מיתוסים של עמים, והמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות המאוחרים של העברים לא שמו לב לשינויים, מוטציות שאבותיהם חוללו לגבי מיתוס גן-עדן.
מיתוס המצאותו של האדם בראשיתו, בגן אידיאלי, הוא מיתוס רווח אצל העמים. לפי מיתוס חיצוני זה, בספר בראשית, בפרק ב', בפסוק י"ז, נאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ הדעת' טוב ורע, ' כי ביום אכלך ממנו מות תמות'. המיתוס בהמשך מספר איך נוצרה חוה מצלעו של האדם. ובפסוק כ"ה נאמר: 'ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו'.
אחרי תאור זה של האדם ואשתו, מתחיל מיתוס אחר, מיתוס על 'ה'נחש' הערם, המפתה את האשה לאכל מפרי העץ, שנאסר לאכל ממנו באיום של מוות על העובר על האיסור. ולאחר הפיתוי של הנחש, למעשה לפנינו המפנה, המוטציה של מחברי המשל.
ובכן, מחברי משל 'עץ הדעת', מזימים את האמונה הרווחת המתבטאת באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מזימים את הקללה שבו, קללה לפיה העובר על האיסור ימות. קורה דבר הפוך, האוכלים מהפרי : 'ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם…'
אנחנו יכולים רק לעמוד על המהפכה המחשבתית, על המוטציה המחשבתית, אם אנו משווים את הפסוק בפרק ב' 25, בו נאמר שאדם ואשתו היו עירמים ולא התבוששו. לפסוק בפרק ג' 7 שלמרות האכילה מהפרי האסור, אדם ואשתו לא מתים אלא עיניהם נפקחים והם מודעים לעירומם.
שני פסוקים תמימים כביכול, באחד אדם ואשתו עירומים ולא מתבוששים, בפסוק השני, למרות האכילה מהפרי האסור נפקחו עיניהם של אדם ואשתו והם נוכחו שהם עירומים.
מאחר שהמיתוסים שזורים זה בזה, הדורות לא הבחינו על המהפכה המחשבתית שנמסרה בשני פסוקים תמימים, מרד באיסור לאכל מפרי 'עץ הדעת', מרד בקללה העובר על האיסור. ההיפך קורה, קורית מוטציה מחשבתית, האשה ואישה נעשים 'מודעים', מסוגלים להתבונן על עצמם מבחוץ שהם עירומים, דבר שלא יכלו לעשות בהיותם בגן, כיוון ששם הם היו דומים לשאר הברויים, ברויים שאינם מסוגלים לראות את עצמם בראי של הזולת.
פסוק תמים :'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם..' כולל את המוטציה של 'מודעות', מודעות שלא ברורה למין האנושי עד היום הזה.
היום יש כבר תוצאות של בחינות עם קופים, האם הם מכירים את דמותם בראי, רובם לא מכירים בכך, הם נבדלים מחוה ואדם שהכירו את דמותם בראי של אחד בשני.
ובכן מחברי משל 'עץ הדעת' בצמצום המרבי, הזימו את האמונה הרווחת בזמנם על ראשית מבורכת 'בגן עדן', הוכיחו שבגן זה האדם היה בסך הכל חיה בין החיות, הוא נעשה אדם מודע רק אחרי אוכלו מפרי 'עץ הדעת'.
המשל מחולל עוד מהפכה מחשבתית, מחולל מוטציה, בתוחמו את מנעד ה'מודעות' שחוה ואדם רכשו, עד לגבול 'עץ החיים'. נאסר על האדם לאכל מפרי עץ זה. אולי באיסור זה לפנינו האיסור לחקור את סוד הקיום, או אי יכולת ה'מודעות' להבין סוד זה.
נשאלת השאלה מדוע מחברי משל זה לא הרחיבו על ה'התגלות' המחשבתית שלהם. יש לשער שלא היה לפניהם אוצר מינוחים שנוצרו בהמשך.
הרעיונות הראשוניים האלו, פרי המוטציות, גרמו להבדלות האדם מברויים אחרים, הם גם היו טריגרים להתפתחות לשונית מאוחרת.
במשל זה לפנינו עוד סוד שמחברי המשל באינטואיציה הבינו. מאחר שרכישת פרי 'דעת' היא חיצונית', לא מולדת כמו 'דחף הקיום' המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו, למען יצירה, מימוש יכולת זו, על האדם להיות קודם 'מודע', לכן המשל מקדים את היהפוכתם של חוה ואדם ל'מודעים', למען יוכלו לממש יכולת זו שרכשו ממקור חיצוני, על כך בשעור הבא.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 