אוניברסיטה ווירטואלית שעור 506 – היידיגר הנחש

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 506 – היידיגר הנחש
בתאריך 1.2.2019 , במוסף 'ספרים' של 'הארץ', הופיעו כמה סקירות על תרגומים של יצירות היידיגר. האובססיה המערבית לעסוק במשנתו ה'נחשית' של היידיגר, מזכירה את יצירתו של מוסיל, 'האדם ללא תכונות'. מוסיל ביצירתו זו מביא את ההסתבכות הלשונית של העולם הגרמני, טרם מלחמת העולם הראשונה, הסתבכות שהיתה סיבת המלחמה.
אם מוסיל הבין את סיבת פריצת המלחמה חלקית, סטפן צוויג, היהודי' בספרו 'העולם של אתמול', תאר את ההתרחשויות, ללא הבנת הסיבות לה.
גם מוסיל לא הצביע בצורה חד-משמעית שההסתבכות הלשונית הובילה לפריצת המלחמה, אבל סטפן צוויג היהודי, למרות שספרו גם מתאר את ההתרחשויות עם הפריצה הלא מובנת של המלחמה, כיהודי, חסיד התרבות הגרמנית, לא הגיע אפילו להבנתו החלקית של מוסיל, על הסכנה בשפה שנעשתה מטרה בפני עצמה, לא יותר כלי שרת צורכי אדם.
היידיגר הוא התגלמות הקוסם שהפך את השפה לכלי מעוור. היידיגר ה'נחש', הנחש הנצחי ממשל 'עץ הדעת', המעוור בני אדם על אפשרויות בלתי אפשריים.
מי שקורא בשיטתיות את כתביו של היידיגר, ולא נאחז בפרשנויות המסנוורות שלו, מבין שכל רצונו בפלפולים הלשוניים שלו היא להשתחרר מחובות חברתיות, לאפשר לו להסתתר בשפה, ממחבואו להשתלט על מוחם של חסידיו.
בספרו SEIN UND ZEIT ברור שהיידיגר רוצה לברח מהזולת 'המאן דהוא', הDAS MAN , המצביע לו על המוות. פחד המוות, שהנחה אותו בכל עיסוקיו. ביצירה זו, שנשארה יחידה, למרות שהבטיח שיצור לה המשך, היידיגר בורח גם מהזולת גם למען לא יצטרך למלא חובות כלפיו. לכן לא יפלא שלהיידיגר לא היו חובות לגבי מכריו היהודיים, שהוא שיתף פעולה עם הרייך השלישי.
פחד מפני המוות ובריחה מצורך חובות לגבי הזולת, הם עיקרי מהותו של היידיגר, וכתביו בהמשך הם נסיונו על-ידי לשון סתרים להסתיר את צרכיו האמיתיים היחידים האלו.
אמנם אחרי המלחמה היידיגר הקתולי חזר למשפטו של השליח יוחנן בבשורתו, 'בראשית היה הדבר'. כביכול חזר לשפה. מי שמכיר את יצירתו של גיתה 'פאוסט' שבה הוא שלל את הפסוק הזה של יוחנן, יבין את מרידתו של היידיגר בגיתה, שוודאי לא היה מעז לעשותו לפני התמוטטות הרייך השלישי. הרי שלילת השפה, אפילו בצורתה המסובכת של יוחנן, היה תמצית המהפכה הלותרנית.
למרות חזרתו של היידיגר לפסוק המעורפל של יוחנן, דבר זה לא צריך להטעות אותנו, כיוון שבהמשך היידייגר מזדהה עם המשוררים, אלו קוסמי השפה היוצרת, שאף הם לא נדרשו לשפה המחייבת לזולת. והרי היידיגר רצה רק להסתתר בשפה וממנה לשלח את כורי העכביש המעורפלים שלו.
אינני מבינה מדוע המחשבה הגרמנית המעורפלת מהלכת קסמים על היהודים עד היום הזה, למרות שהיא התגלמה ברייך השלישי. היהודים עדיין לא השתחררו מגזר דין השליטים הגרמניים שהפכו את נבחרותם ל'חטא העולם', ב'MEIN KAMPF'. כנראה רק גאונית מטורפת כמו אלזה לסקר שילר, בדרמה שלה 'אני/ואני', הבינה את מהות הגרמניות ביצירת גיתה 'פאוסט', מהות שהובילה ל'רייך השלישי'.
אי הבנתם של צאצאי העברים את מורשתם, 'הפילוסופיה הלשונית' שתחמה את קיומם למנעד של שני העצים, 'עץ הדעת' ו'עץ החיים', וצוותה עליהם השקפה קיומית ב'עולם נגלה' בלבד, לא ספקה אותם, הוביל יותר למרד נגדה. בנים מורדים אלו רצו דווקא את הבטחות ה'נחש', ממשל 'עץ הדעת' . כבר אהרון עם המורדים עיצב את עגל הזהב, לנביאים לא הועילה הטפה נגד כוהנים מקריבי קורבנות, ואלו השתיקו את הנביאים בבית השני.
בנים מורדים אלו בהמשך השתחוו לפילוסופיה היוונית, את מורשתם הפילוסופית הפכו להלכה פולחנית, והמשיכו להיקסם לכל הבטחות ה'נחש' על אפשרויות בלתי אפשריים.
את הוד השפה הפילוסופית המצמצמת של התנ"ך החליפו בפלפולים קבליים, זרים למקורם.
אבות העברים השלימו עם חיים קצובים. כאשר השליח יוחנן אומר לעברים שישוע קם מהמתים, הם עונים לו שלא נאמר על האבות שקמו מהמתים. יוחנן יהודי הלניסטי הושפע מהמחשבה היוונית, אולי הושפע מסוקראטס שבדיאלוג פיידו קוסם לעצמו חיים בין האלים.
במשל 'עץ הדעת' ה'נחש' מנוטרל, אבל הוא קם לתחיה בכל דור, והיהודים מוקסמים ממנו. הם לא הכירו את ה'נחש' בגלגולו החדש , כ'מפיסטו', שהבטיח ל'פאוסט' נעורים נצחיים, הם לא הבחינו בו, ברצונו להתנקם בהם על כי ניסו לנטרלו, הם לא הבחינו בו בדמותו של היטלר, שרצה להפוך אותם ל'חטא הקדמון', להפוך אותם 'לאויב קוסמי', למען השמדתם.
העברים שלא ניסו לפענח את ההבנה העילאית במשל 'עץ הדעת', הבנה של מהות השפה, התמכרו לכל הבטחות ה'נחש'.
ובכן, מהו המסר העילאי במשל 'עץ הדעת' על מהות השפה? המסר של המשל, בין שאר המסרים שלו על מהות השפה, הוא שכלי זה שהוענק לאדם הוא 'ינוסי', דואלי. מצד אחד הוא מגביל את האדם למנעד בין 'עץ הדעת' לבין 'עץ החיים', שמפריו של האחרון אסור לאכל , בפנים האחרות, כלי זה מאפשר לאדם הפלגות במשאלות בלתי אפשריות. לכן, המשל מכנה פן שני זה כפן 'הנחש'.
האדם אינו משלים עם האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים' המצביע על כך שחייו קצובים. מאחר שהוא לא משלים עם איסור זה, הוא מאמץ את ה'נחש', המבטיח לו אפשרויות בלתי מוגבלות.
הפן ה'נחשי' של השפה היא מאחורי כל ההפלגות המעוותות של האדם, שאת כולן הקיום שם לאל.
כבר במשל 'מגדל בבל', אלוהים שם לאל את הפלגותיהם של אנשי שנער, הבונים מגדלים, 'זיגורטים', המגיעים לשמיים, רוצים בשפה אחת, שלטון על כולם.
משל זה 'מגדל בבל', מסכם את הפלגותיהם של כל הכובשים האכזריים המזופוטמים, שרצו בכיבושיהם, שלטונם על טריטוריות, לנטרל את המוות.
משל 'עץ הדעת' המגלה לנו את מהות השפה, מוסר לאדם, שכלי זה יעודו בסך הכל להיטיב עם האדם, לאפשר לו 'חליפין', חליפין של מצרכים חסרים, ליצור בכוחות משותפים מזון חסר, כל האפשרויות האלו הוחסרו מהברויים מחוסרי השפה. להם רק הוענק 'דחף הקיום', דחף המלמד אותם להבדיל מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, לברח מסכנות. דחף זה גם מאפשר להם מזון לקיום מן המוכן.
אבל כל הפעולות האלו שכלי השפה מאפשר, מתממש רק בשתוף פעולה של קהילה. המשל גם מבהיר שכלי זה, כלי השפה, הוא ממקור חיצוני, רכישת 'דעת', על-ידי חוה ואדם, מחייב אותם לממשו בשתוף פעולה.
כל המסרים שנמסרו בצורה מינימליסטית על-ידי מפענחי מהות השפה, אבות העברים, מנוגדים כולם למסרים של היידיגר, שאינו משלים עם חיים קצובים, הוא מאמץ את המסר של המשורר טרקל, על נדידת הנשמה בעולמות הלילה. וודאי שהמסרים של משל 'עץ הדעת' על שתוף פעולה בין יחידים אפילו רק בהמחשת היכולת הלשונית, שתוף הפעולה ב'חליפין', ההזדקקות האחד בחברו, כל זה הוא אנתמה בשביך היידיגר, הרוצה להסתתר בשפה, להמנע משתוף פעולה, מחובות לזולת.
מדוע צאצאי העברים, שלאבותיהם התגלו במוטציה, מוטציה פרי הפרדם מ'אור', התגלו להם רזי השפה, ניסו לנטרל את ה'נחש', דווקא מוקסמים מהיידיגר הלהטוטן?
צאצאים אלו של אבות העברים נשאו בגאווה את 'פאוסט' של גיתה, על כתיפיהם, את המלל של קאנט, ועכשיו את המלל של היידיגר.