ארכיון חודשי: מרץ 2019

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 508 – 'מודעות' למי?

אוניברסיטה ווירטואלית, שעור 508 – 'מודעות' למי?
אדם לא סלח לחוה שהאכילה אותו מפרי 'עץ הדעת', הפכה אותו ל'מודע', בעוד שהוא השתוקק לחיות בין חבריו ב'גן העדן' ללא דאגה, ללעוס בשקט את המצוי, לשחק, רצה בדומה להיידיגר, להסתתר בשפה, לא להיות אחראי לזולת.
הסרוב של אדם למתת ה'מודעות', שחוה כפתה עליו, אולי מסביר מדוע עד היום ניירולוגים, לשונאים מעדיפים
QUALIA פנימית, לא 'מודעות' חיצונית פרי 'עץ הדעת'.
הניירולוג ג'רלד אדלמן יחד עם ג'אוליו טונוני בספרם: 'יקום של מודעות' , מסבירים את 'קווליה' כתולדה פנימית' של המח. אם קווליה הנה פנימית, אולי היא גם נחלתם של דרי 'גן עדן', שלא מכירים את דמותם במראה.
אדלמן מצטט גם את הפילוסוף האמריקאי וויליאם ג'מס הטוען ש'מודעות' הנה תהליך. כל הבלבולים האלו לגבי 'מודעות', שאנו מוצאים אצל ניירולוגים ולשונאים היא תוצאה של אי התקבלות האינטואיציה של משל 'עץ הדעת' ש'מודעות' היא פרי 'דעת', דעת ממקור חיצוני. למרות שאבות העברים לא ידעו על המח כמרכז החשיבה, כמו דורות רבים לא ידעו על כך בזמנו, עד אשר הרופא הפילוסוף גלן קבע במאה ה-שניה לספירה שהמח הוא מרכז החשיבה, הם באינטואיציה עילאית, הבינו ש'דעת' היא ממקור חיצוני.
אם אבות העברים מחברי משל 'עץ הדעת' לא ידעו על המח כמרכז החשיבה, הם גם לא ידעו על האונות הקדמיות שהתפתחו יותר מאוחר במח האנושי, שהם מפותחים אצל האדם יותר מאשר אצל חיות מפותחות. הם לא יכלו לשער שבאונות הקדמיות קולטנים מקושרים לאינפורמציה היקומית. הרי את אינפורמציה המהווה את גופינו, ה- DNA גלו רק במחצית המאה הקודמת. למרות העדר ידיעות אלו אבות העברים כתוצאה משבר תרבותי שהם עברו, כאשר

במצוות אלהים נפרדו מאור, מרכז שומרי שבר תרבותי שגרם אצלם למוטציה.
שבר ברצף, במקרה של אבות העברים, שבר ברצף תרבותי, גורם למוטציה, מוטציה המעוררת תובנות רדומות. קשה להסביר בצורה אחרת את האינטואציה העילאית שאבות העברים חוו, אברהם, ענר אשכל וממרא, שחברו את משל 'עץ הדעת'. הם חברו אותו בצורת סלקציה, מכל המיתוסים של עמים, שהכירו אותם בנדודיהם. מאחר שמשל 'עץ הדעת' נמצא בתוך שברי משלים אחרים, שמהם אבות העברים יצרו את משלם, אי בהירות זו מונע את הבנת המשל. רק מעקב הגיוני מבדיל את המשל בתוך הבליל, דבר שגרם למאוחרים שלא תמיד הבינו מה אבות העברים שללו, מה חייבו.
מ י שעוקב בצורה הגיונית, יכול להיווכח שאבות העברים במינימום אפשרי, שוללים את 'גן-עדן', בחצי משפט. וכך נאמר שם, בפרק ב' 25:' ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו'. ובהמשך, אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת' נאמר בפרק ג' 7: 'ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם'.
ובכן, אבות העברים בצמצום מכסימלי, בחצי משפט שוללים את 'גן 'עדן' בכך שחוה ואדם בגן לא היו מודעים לעירומם בדומה לחיות האחרות, ורק כאשר אכלו מפרי 'עץ הדעת', נעשו מודעים לעירומם.
ומה איפשר לחוה ואדם להיוכח שהם עירומים, פרי 'עץ הדעת', 'דעת', איפשר להם להסתכל על עצמם מבחוץ. ובכן, 'מודעות' מושגת על ידי יכולת של האדם להתבונן על עצמו מבחוץ וכן להתבונן במראה של הזולת להכיר את השתקפותו בו.
אבות העברים הבינו באינטואיציה עילאית, שיכולת זו להתבונן של היחיד על עצמו מבחוץ, הוא תולדה של קשר עם יסוד האינפורמציה החיצונית, 'דעת'.
ובכן, 'קווליה' פנימית, תוצר הנירונים לא מסוגלת להעניק לאדם יכולת חיצונית כזו של התבוננות, מכאן תסבוכת מחשבתית של לשונאים ונירולוגים על מהות ה'מודעות'.
אלו הרואים ב'קווליה' מעין 'מודעות', אינם מדגישים את היסוד החשוב ביותר בהתהוות 'מודעות'. לפי משל 'עץ הדעת', חוה ואדם נעשים מודעים לעירומם כתוצאה מאכלם את 'דעת'. ועל 'דעת' נאמר במשל, שהיא מאפשרת את ה'הבדלה', את ה'קטוע' ברצף. רק 'הבדלה' זו או 'קטוע' אפשרו לחוה ואדם לראות את עצמם כישויות מופרדות מהרצף, כישויות ערומות. ברצף האדם לא יכול להתבונן על עצמו מבחוץ.
נקח למשל את הקול שחיה משמיעה לקול שהאדם משמיע. הקול שהחיה משמיעה הוא רציף בעוד שהקול שהאדם משמיע, הוא מקוטע. יכולת ה'קיטוע', לפי משל 'עץ הדעת' הוא מתת 'דעת', דעת המבדילה, דעת המקטעת בין טוב לרע.
אנחנו רואים שבפרק א' של ספר בראשית אלהים בורא את המאורות כאשר הוא מקטע ברצף על-ידי הגדים, אינפורמציה, ויוצר אותם. כפי שהסברנו כבר, רק במחצית המאה הקודמת גילו את ה- DNA היוצרת את הישויות על כדור הארץ שלנו.
איינשטיין לא הבין שנוסחתו המפורסמת: 'אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע' מצביעה על כך שאנרגיה שבויה באינפורמציה. שהישויות ביקום הן תולדה של אנרגיות שבויות באינפורמציה.
כל גרמי השמיים הם אנרגיה שבויה באינפורמציה, כפי שזה נאמר בפרק הבריאה, שאלהים מעצב את המאורות על-ידי הגדים, שפה, אינפורמציה. ז.א. הוא שובה את האנרגיה באמצעות ה'הגדים'.
עד היום הזה פיזיקאים מדברים על כוחות, גרוויטציה כוחנית, המאפשרים את מסלולם של גרמי השמיים לא להתנגש זה בזוה. למעשה היכולת של גרמי השמיים לסוב במסלולם היא תוצאה שכוחות אלו , או אנרגיה זו, נשבתו באינפורמציה וכך מתאפשרים הסדרים ביקום, כך מתאפשרת חוקיות ביקום, חוקיות, שהיא אינפורמציה.
מה שאבות העברים שיצרו את משל 'עץ הדעת' באינטואיציה עילאית הבינו שהיכולות המבדילות בין האדם לחיה הוא תרומה של יסוד חיצוני, 'דעת', אינפורמציה, שהתחברה לאדם, יסוד המבדיל דבר מדבר, יסוד המקטע דבר מדבר, יסוד המאפשר הענקת שמות.
מאחר שאבות העברים הבינו באינטואיציה עילאית משמעות 'דעת', ה'מודעות' הסתברה מאקסיומה זו שלהם.
למרות שתובנות אינטואיטיביות אלו עצבו את מחשבת התנ"ך, כנראה דרך צינור השפה, הדורות המאוחרים של העברים לא הבינו את תובנות אבותיהם.
עלינו כאן להזכיר שאפילו הרמב"ם, בספרו 'מורה הנבוכים', לא הבין את משל 'עץ הדעת', לא הבין שהמשל שולל את 'גן-עדן', שבעיניהם הוא מושב חיתי, שאדם שיצא מתוכו, עלה לדרגת אדם רק באוכלו מפרי 'עץ הדעת'. הרמב"ם היה סבור שב'גן-עדן' האדם היה בעל תובנות עליונות, שנשללו ממנו בגין החטא שאכל מפרי 'עץ הדעת'. תובנה זו של הרמב"ם מזכירה את הפרשנות של שאול הטרסי שראה באכילה מפרי 'עץ הדעת' חטא, חטא שבגינו נכנס המוות לעולמו של האדם.
הרמב"ם כמו דורות מאוחרים, לא רצה לוותר על 'גן-עדן', למרות שהמשל 'עץ הדעת', שללו.
ואם הרמב"ם לא הבין את מסר משל 'עץ הדעת' מה נלין על עמי המערב, ביניהם היוונים הקלאסיים, שלא השלימו עם קצוב חיי אדם. אמנם היוונים הקלאסיים לא הכירו את תרבות התנ"ך, אבל עמים מערביים שכבר הכירו את מורשת התנ"ך, אף הם לא משלימים עם התובנות של אבות העברים בגין אי יכולתם להשלים עם המוות.
קשה להגיד שתרבויות מחוץ לתרבות התנ"כית לא היו בעלי מודעות, הרי היו בעלי שפה, אבל המודעות שלהם היתה על תנאי, או דמי מודעות. את אותו הדבר אפשר להגיד גם על ניירולוגם ולשונאים של ימינו, שהם מודעים, מודעים על תנאי, דמי-מודעים.
הסיבה לבלבול לגבי ה'מודעות', 'קווליה' היא תוצאה שהאדם רוצה בשפה כ'נתון', כמו הראיה. עד היום האדם לא משלים עם העובדה שגשום השפה היא חיצונית, נוצרת על-ידי הסכם בין יחידים איך לכנות דבר. שרק היכולת לשפה היא מולדת, גשומה חיצונית, אפי-גנטית. זו הסיבה שילד נעזב על הר קרח לבד רואה אבל לא

מודעות פרסומת

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 507 – הבחירה?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 507 – בחירה ?
'בחירה' היא תולדה של היווצרות השפה על-ידי בריתות, בריתות המחייבות את שני הצדדים לזכור את היצירה שיצרו יחד. המקיימים את תנאי הברית נעשים 'נבחרים'. הברית הראשונית היא יצירת השפה, יצירתה בנתינת שמות לקולות מקוטעים, המביעים צורך, חסר. ולמען שמירת השם שניתן לקולות המקוטעים, הצדדים מתחייבים הדדית לזכור אותו.
הבריתות מסתעפות בהמשך, להוסיף על ממוש החסר בשם, שהקול ביטא. ממוש החסר בשם, הופך ל'חליפין' שלו, חליפין תוצר ברית שהשניים מתחייבים לקיימו. בהמשך מתרבים בעלי הברית, דבר המצריך להסדיר סדרים ביניהם.
מאחר שאבות העברים עמדו על מהות השפה, היותה תולדה של בריתות, כריתת הבריתות נעשו מודעים לצאצאיהם. ובספר שמות, פרק י"ט, אנו מוצאים כריתת ברית בין האלוהות לבני ישראל: פסוק ה': 'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי הייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש…'. והעברים : פסוק ח': 'ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר יהוה נעשה…'
רק ההתחיבות של העברים לקיים את תנאי הברית הופך אותם ל'סגלה', ל'עם כוהנים'.
ומאחר שמחשבת התנ"ך, בטאה את עקרונותיה בצמצום, ולא פרטה, נוצר המושג 'עם נבחר', ללא הסבר שהבחירה היא תולדה של התחייבות לקיים את תנאי הברית, ולא תולדה של פרדסטינציה.
מכס וובר, בדיונו בפוריטניזם, טען שהצלחתם החברתית של הפוריטנים היתה תולדה של אמונתם בהיותם 'נבחרים' ע"י פרדסטינציה. ברור שפרשנות זו של מכס וובר בטעות יסודה. הוא כנראה לא קרא את כתביו של קלווין, אשר הקצין את מושג 'הבחירה' התנ"כית, אבל לא סבר ש'בחירה' היא תולדה של פרדסטינציה.
מכס וובר הלותרני, לותרנים שעשו 'דה-לגיטימציה' להתנ"ך, לא רצה להודות בעובדה שקלווין חזר לרוב עקרונות התנ"ך, וגם חזר ל'בחירה', במובן התנ"כי.
יש להדגיש עובדה זו, שלפי מחשבת התנ"ך 'בחירה' פרושה שהיחיד מקיים את תנאי הברית. וכפי שאמרנו, מושג זה התאפשר, כיוון שאבות העברים הבינו ששפה היא תולדה של בריתות.
עלינו להדגיש שהאדם כבעל שפה מקיים בריתות. רק שבהבדל ממחשבת התנ"ך, רוב התרבויות לא היו מודעות לעובדה זו, מקיימות בריתות ללא מודעות.
מחשבת התנ"ך נבדלה מרוב התרבויות, בכך שהיא היתה 'מודעת' לעובדה שהשפה היא תולדה של בריתות, ומקימי תנאי הברית הם 'נבחרים'. מחשבת התנ"ך היתה 'מודעת', כתוצאה מאימוצה את 'דעת', 'דעת' המבדילה, 'דעת' המפרידה את היחיד מהאחר, הופכת אותו ליחידה 'מנוכרת' שמשך קיומה קצוב. ויחידה 'מנוכרת' זו מכירה, משלימה עם הקצוב, איסור אכילה מפרי 'עץ החיים'. השלמה עם קצוב, מוביל לקיצוב משך קיום האדם, מוביל ל'עולם נגלה' בלבד.
עד היום אלו העוסקים בשפה, ב'מודעות', לא 'מודעים' לעובדה ש'מודעות' היא תולדה של השלמה עם היות משך הקיום קצוב. אנחנו נעשים 'מודעים', כאשר אנו ממסגרים את עצמינו ביחידה קצובה, נבדלת מיחידות קצובות אחרות.
חוה ואדם אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', הבדילו את עצמם זה מזה, נעשו 'מודעים', בהתבוננם אחד ב'מראה' של הזולת כישויות מובדלות. 'מודעות' חוה ואדם הושלמה, כאשר נאסר עליהם לאכול מפרי 'עץ החיים', 'עץ החיים' שתחם את גבול משך קיומם.
כל מעריצי התרבות היוונית הקלאסית יתרעמו על קביעה, שיוונים 'נאורים' אלה לא היו 'מודעים'. לא היו 'מודעים, כיוון שהם האמינו להיותם נצחיים, האמינו ברצף, לא השלימו עם קצוב, ראו את עצמם ילידי האדמה, כמשל אפלטון, בספרו הרפובליקה, על היות תושבי מדינתו אוטוכטוניים, ילידי האדמה, פרי מתכות שונות.
ה'מודעות' מצרך נדיר, כיוון שבני אדם לא משלימים עם העובדה שמשך קיומם קצוב, לכן לא משלימים עם שפה המתממשת בצורה חיצונית, שפה חיצונית המבשרת קצוב משך קיום.
מאחר שבני אדם לא משלימים עם שפה חיצונית מבשרת קיצוב משך הקיום, הם מפנימים את השפה השוררת לתוכם, רוצים אותה כרצף מגופם. שפה פנימית לא מסוגלת ליצור את ה'מודעות'.
מאחר שבני אדם רוצים בשפה כרצף מגופם, שפה כרצף לא מאפשרת 'מודעות', שפה כזו לא מאפשרת לבני אדם להיות מודעים שהם כורתים בריתות, בריתות מבוססות על מילוי תנאי הברית. חסר זה מונע מהם להיות 'נבחרים'.
שפה פנימית המועדפת על האדם, מאבדת את מהותה, מאבדת היותה פרי משא ומתן, הופכת לאמצעי 'כח', כח שהוא חד-סטרי.
לא רק סוקראטס בדיאלוג קרטילוס הפנים את ערכיו הלשוניים פנימה, כחלק מנשמתו הנצחית, כך עשה גם קאנט, ששלל את הערכים החיצוניים של התנ"ך, העדיף ערכים פנימיים. גם ניירולוגים רוצים שפה פנימית תולדה של הניירונים. נעם חומסקי בעקבות התיאולוג הגרמני הרדר רואה את השפה תולדה של גן ביאולוגי פנימי.
אי השלמת האדם עם השפה המבשרת קצוב משך קיום, מנטרל אותה ממהותה כתולדה בריתות, בריתות המחייבות את הצדדים לקיים את תנאי הברית, קיום תנאי הברית ההופכת את המקיימים ל'נבחרים'.
אם מחשבת התנ"ך באינטואיציה עילאית השלימה עם מתת השפה האנומלית מהקיום, בעלי מתת השפה האחרים, ממאנים להודות 'לקיום-על' על המתת האנומלית.
גבורו של דרמת גיתה, פאוסט, מנטרל את בשורת יוחנן, 'בראשית היה הדבר', כורת ברית עם מפיסטו הממונה על מאגיה וכח, למען יעניק לו 'רצף נעורים', כח מאגי.
למרות שפאוסט ומפיסטו כרתו ברית, בסופו של דבר לא קיימו אותו, הרי הם ביטלו את השפה, שפה מבוססת על בריתות.
האם יפלא שחסידיו של גיתה הפכו את צאצאי העברים ל'אויב קוסמי', אלו מבשרי הברית, ברית מחייבת את הצדדים למלא את תנאיה?
בצורה פרדוקסלית, בני אדם מאמצים את הערך 'מעבר לטוב ולרע', של שפינוזה, של ניטשה. הרי מה שמאפיין ומבדיל אותנו מברויים אחרים היא היכולת ה'חיצונית' להבדיל 'בין טוב לרע'. אני מדגישה 'הבדלה חיצונית', של שפה חיצונית, כיוון שהבדלה 'בין טוב לרע', הוא מהות 'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים, והוא דחף פנימי, הוא מניע את הברויים להבדיל מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, לברח מסכנות לקיומם, דחף פנימי זה גם מניע את הברויים למצא מזון לקיומם, לשמור על טריטוריה לקיומם.
ההבדלה החיצונית ש'דעת' מעניקה לאדם, מאפשרת לו גם את ה'יצירה', החסרה לברויים אחרים, מאפשרת לו את יצירת עולמו הלשוני.
חכמים אלו, המפנימים את הערכים, מפנימים אותם כאילו הם רכושם הפרטי, לא מודים שאלו יצירות קיבוציות של הזולתים, שאלו, מתאפשרות, כיוון שהקיום ברוב נדיבותו, העניק ליצורים, אלו המכונים בני אדם מתת, מתת 'דעת'.
המורד, שאול הטרסי הכריז ש'דעת' בחטא יסודה, רצה שתמורת קורבנו של ישוע, האלוהות תגרש את המוות, האם היא שתפה פעולה אתו? שאול הטרסי ה'חכם', לא הבין מה שאבות העברים בהבנה עילאית הבינו, שברצף אין קיום.
'נבחרות' לא פרי פרדסטינציה, היא תולדה של אמוץ 'דעת', דעת המגשימה את עצמה בכריתת בריתות. כורתי בריתות ומקימים אותן הם 'הנבחרים'.