אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 518 – השפה המוליכה
האדם אינו מודע לעובדה שהשפה מוליכה אותו, הוא סבור, כפי שראינו, שהיא נתון. במציאות השפה המוליכה כופה על האדם את כל התהליכים ליצירתה, מבלי שהוא מודע לעובדה זו.
כפי שכבר ראינו השפה לא קיימת, האבולוציה העניקה לאדם רק את היכולת ליצור שפה, ולמען ממושה הוא זקוק לזולת. תהליך זה, שתוף פעולה עם הזולת, למימוש יכולת השפה לא זכור לאדם. מימוש תהליך זה ליצירת השפה מתבצע על-ידו בצורה מכנית מבלי להיקבע בזכרונו.
תהליך מימוש השפה בהדדיות הוא תהליך מורכב. גם כאשר האדם משמיע קולות על צרכים, נתינת השם לצרכים אלו היא פעולה 'עלומה'. ה'שם' אין לו מוחשיות, ה'שם' הוא עלום ועלול להתפוגג, לכן על השניים, המעניקים לקולות היוצאים מגרונם שם, מוכרחים לכרות 'ברית' לזכור את השם הזה. האם האדם זוכר את הצווי הזה של השפה המוליכה, 'לזכור' את השם? לא ולא.
עובדה היא שהאדם לא זוכר את הצווי הזה של השפה המוליכה, לזכור את ה'שם', הרי הוא חושב על השפה כ'נתון'. לא רק האדם מהשורה לא זוכר את צווי השפה לזכור את השם, גם אלו הנקראים 'חכמים' אינם זוכרים.
תהליך זה ש'דעת' שחוה ואדם נכסו מ'עץ הדעת', מוליכה את בני האדם לזכור את השמות, תהליך זה לא מוזכר במשל 'עץ הדעת', מוזכר שם רק ש'דעת' מעניקה לחוה ואדם את היכולת 'להבדיל', להבדיל בין טוב לרע.
המשל ה'מטפורי' 'עץ הדעת', התעכב רק על תהליכים עקרוניים, השאיר לאדם להשלים את מה שהוא לא פירט.
למשל, המשל אינו מגלה לנו שלמען 'להבדיל' יש צורך ב'רצון חופשי', הוא לא מגלה לנו ש'ההבדלה' ש'דעת' מאפשרת גורמת לחוה ואדם הבדלות זה מזה, הבדלות מהסביבה, והבדלות זו הופכת אותם ל'מודעים', מודעים לעירומם.
בהמשך, המשל מספר לנו שאדם מעניק שם לחוה. מה משמעות ה'שם', מה מהותו, האם הוא מוחשי, המשל לא מגלה לנו. במציאות, הרי השם אינו מוחשי, המשל לא מגלה לנו שעל השנים לכרות ברית למען לזכור אותו.
ברור שהמשל ה'מטפורי', המשל ה'מינימליסטי', לא טורח לגלות לנו את התהליכים. המשל מניח שהאדם שזכה למתת כזו יבין לבד את התהליכים.
למחברי משל 'עץ הדעת' היתה הנחה, שהאדם יבין מעיקרון 'ההבדלה', שהקיום אינו רציף, לתדהמתם גלו שהאדם אינו משלים עם קיום לא רציף, הוא רוצה יותר. מחברי המשל גלו מאחורי תאווה זו ליותר, את המסית, את ה'נחש'.
מחברי המשל ה'מטפורי' גילו ש'דעת' המוליכה, מוליכה בשני כיוונים, 'דעת' המוליכה היא ינוסית'.
אם עלינו לחזור לשכיחת האדם את תהליך יצירת השפה, עלינו ליחס את השכיחה ל'נחש' המסית. ה'נחש' המסית המסמל את היותר, רוצה להשכיח מהאדם את התהליך היווצרות השפה.
הנחש המסית תמיד מעוור את עיני בני אדם בהבטחות על אפשרויות בלתי אפשריים.
מחברי המשל העילאי התחכמו לאדם התאוותן, מיד אסרו עליו לאכל מ'עץ החיים'.
אבל האדם התאוותן אף פעם לא משלים עם צווי 'דעת', משכיח את התהוות המתת, משכיח את האיסור מלאכל מ'עץ החיים'. אנחנו רואים בחלק השלישי של משל עילאי זה, שהנחש מצליח לפתות את קין המתאווה ל'בחירת' אחיו, להרוג אותו.
מחברי משל עילאי זה נעשו מודעים שרצונם לנטרל את ה'נחש' לא צלח, התאוות שולטות באדם.
ובכן, מאחר שהתאוות שולטות באדם, אל יפליא אותנו שהוא משכיח מעצמו את תהליך היווצרות השפה, את הצורך שלו לכרות ברית עם הזולת למען לזכור את השמות. הרי האדם התאוותן אינו רוצה להיות חייב לזולת שאתו כרת ברית לזכור את השמות.
לכן אל יפליא אותנו שהיידיגר שכבר בספרו החשוב 'היות וזמן' רוצה לברח מהזולת, מהמאן-דהוא, הרי הוא לא רוצה בחובות לזולת, מיעד את השפה כמסתור. היידיגר רוצה להיסתר בשפה, אבל לא מוותר שישתחוו לפניו, יאליהו אותו, הרי הוא ראה את עצמו אשף השפה, בשום אופן לא היה מוכן לציית לציוויה.
אם היידיגר הקתולי הבין שהשפה יוצרת, הרי כל ההוגים הלותרניים התכחשו לה, הכיר בה, הכיר בה רק על תנאי, להיות שליט עליה. היידיגר אחרי מלחמת העולם השניה, נוכח לדעת ש'פאוסט' שכרת ברית עם מפיסטו למען נעורים נצחיים, למען שלטון כוחני נוצח, למרות שהחליף את ה'דבר' של השליח יוחנן ב'כח', ב'מעשה'. חזר ליוחנן, שגיתה, 'האלהים', התכחש לו. אבל השליח יוחנן לא מרד ב'נחש', הרי אף הוא רצה ב'רצף', קיום נצחי.
אולי היידיגר התאוותן מסביר לנו מדוע כל 'חכמי' המערב רצו בשפה מולדת, שפה נתון כמו הראיה, 'חוכמה' לא מבטלת תאוות, תאוות ליותר, תאוות להשתחרר מחובות לזולת.
היידיגר הבין שהשפה יוצרת את עולמו של האדם. הוא מביא כדוגמה את שירו של המשורר גאורגה בשם 'המלה', שיר המיחס למלה את בריאת העולם. אבל בריאת העולם באמצעות השפה לא מחייבת את היידיגר לחובות לזולת שממנו הוא מסתתר, מסתתר לא מוותר על השתחוותו.
הברית שהיחידים כורתים למען לזכור את השמות, משמשת לאחת היתרונות של האדם על ברויים אחרים על כדור הארץ שלנו. הברית היא בסיס ה'חליפין', הרי רק ה'חליפין', מבדילים את האדם משאר הברויים על כדור הארץ שלנו. אולי ה'יעוד' של 'דעת', היא מתת ה'חליפין', להשיג יותר מחיה.
ומדוע גם את ה'חליפין' האדם שונא? הוא שונא את החליפין כי הוא מעדיף השגת דברים באמצעות כח, כח שלא דורש תמורה. האמצעי של 'חליפין' תמיד שנוא על האדם החסר, תמיד השגת דברים בכח קוסם.
מרכס שאביו כינה אותו 'פאוסט', שנא 'כסף' כחליפין, כל ספרו המונומנטלי 'הקאפיטאל', מדבר על כסף כה'חטא הקדמון'. הוא כמו הלותרניות שהושפע ממנה, העדיף 'כח', כח של השטן של לותר, 'כח' של 'מפיסטו', אלילו של גיתה. הרי מרכס רצה לשנות סדרי עולם באמצעות כח מהפכני.
מרכס שנא את ה'כסף' שהיה חסר, כיוון כיהודי, אפילו יהודי מומר, לא קיבל משרה מתאימה שתספק לו כסף. השתוקק ל'כח', שאבותיו העברים החליפו ב'חליפין', ב'ברית'. רצה להתנקם בהם, שבגלל יחוסו עברי זה הופלה לרעה, לא קיבל משרה. לכן כינה במסתו 'השאלה היהודית', את אלוהי העברים 'אלוהי הזהב'.
על כן אל יפליא אותנו שבממלכה שקמה על פי תורתו, כח שלט, למורדים בה, נשלחו לגולג.
אל יפליא אותנו, שצאצאי העברים ה'חכמים', יוצרי משל 'עץ הדעת', משל בסיס פילוסופית השפה, צאצאים אלו שקופחו בגלל מוצאם, שאול הטרסי שרצה להיות רומאי, מרכס שרצה להיות גרמני טוב, נעשו קורבנות ה'נחש' שעיוור אותם. הם הציעו אפשרויות בלתי אפשריים. ה'נחש' צוחק על קורבנותיו הפתאים.
כנראה שהתובנות העילאיות שהתגלו לאבות העברים יוצאי אור, היא פרי התגלות חד-פעמית, כיוון שהמין האנושי לא רוצה להבין שעולמו הלשוני הווירטואלי קיים רק אם כל יחיד בשותפות עם הזולתים מחזיק את חופת עולמו זה.
ה'חליפין', שרתן ה'כסף', יעודו להיטיב עם הקיום, זקוק ל'ערבים' למען תקפותו, ערבים שכרתו ברית ביניהם. כסף בלי ערבים הוגנים מאבד את תקפו.
העולם הלשוני הווירטואלי, שלא משכפל את עצמו בלי ערבים לקיומו, יכול להתפוגג. כפי 'שאליס' מספורו המלבב של לואיס קרול, 'ההרפתקאות של אליס בעולם המופלא', מסכמת את יומרות גיבורי סיפורה: 'הרי הנכם בסך הכל חבילת קלפים'.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 