אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 522 – האלוהות מזדהה כדינמית – 'אהיה אשר אהיה'
מאחר שהתיחסו למשלים התנ"כיים כביטויים דתיים בלבד, לא כאל פילוסופיה ומדע, התעלמו מהגדרת האלוהות את עצמה למשה, לרגלי הסנה הבוער כ'היסוד הדינמי', כ'אהיה אשר אהיה'.
אבל התגלות זו של האלוהות לפני משה, המזהה את עצמה קודם כאלוהי אבותיו, אברהם יצחק ויעקב. הקדמה זו חשובה, כיון שהיא מצביעה על המשכיות, על התגלות קודמת, ליוצאי אור, לאברהם, שכללה את משל 'עץ הדעת', עובדה שכביכול ידועה למשה. ואם היא ידועה למשה, הוא כבר בעל תובנות על תוכן משל 'עץ הדעת', ש'דעת', שפה בבסיס העולם.
התגלות כזו של האלוהות את עצמה כהיסוד ה'דינמי', 'אהיה אשר אהיה', יכולה להיות מובנת רק מי שהיתה לו כבר התובנה של משל 'עץ הדעת'.
התעלמות העולם מהעקרונות הפילוסופיים בהתגלויות השונות לאבות העברים, היא התעלמות מהמהפכה המחשבתית הגדולה ביותר שקרתה לאדם, שהעולם הנו פרי אינפורמציה, אינפורמציה הבוראת את העולם, מ'התוהו ובוהו', אנרגיה לא מאורגנת.
משה, שהתובנות של אבותיו על היות העולם פרי 'דעת' היתה כבר נהירה, כתוצאה מהתגלות זו של האלוהות, הזדהותה כהיסוד הדינמי, גורם לו לחבר את פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית.
בפרק הבריאה האלוהות היוצאת מהאין, מרצונה החופשי, ב'אומר', שפה, אינפורמציה, בוראת מה'תוהו ובוהו', אנרגיה לא מאורגנת, את העולם, בזמן לינארי, ששה ימים, בוראת את האדם, בדמותה, כבעל יכולת יצירה, בוראת את העולם למען האדם.
ובכן, אם הדורות ראו במיתוס פילוסופי זה סיפור דתי בלבד. אנו יכולים לעמוד על המהפכה המחשבתית שבמיתוס זה, רק אם אנו משווים אותו למיתוס אפלטון, בדגם לרפובליקה, לפיו מדינה זו הנה תולדה של בנים אוטוכטוניים, ילידי אדמה שנוצרו ממתכות שונות.
דגם מדינה זו, של אפלטון, התבסס על אמונה אתונאית על היות המלך הראשון, ארחיתאוס, של העיר, בן אדמה.
אם אנו משווים את האדם, מפרק הבריאה, שנברא בצלם היסוד המארגן, האינפורמציה, לאדם במדינת אפלטון, אנו יכולים לראות את השוני בבסיס ההשקפות הפילוסופיות של שתי התרבויות.
אם האדם בפרק א' של ספר בראשית נברא בצלם האלוהות הדינמית, האדם של הרפובליקה האפלטונית הוא אוטוכטוני, יליד האדמה.
ולא רק זה, במיתוס האפלטוני, דגם מדינתו, אין זכר לאינפורמציה יוצרת. ובאמת אם אנו חוזרים לדיאלוג קרטילוס של אפלטון, בו, סוקראטס טוען שהערכים הם לא פרי שפה, הם אינם פרי הסכמים לשוניים של קהילת בני אדם, אלא מוטבעים בנפשו פנימה, הם בדומה לבני הרפובליקה האפלטונית אוטוכטוניים.
מדוע מיתוס אפלטוני זה נחשב לפילוסופיה בעולם המערבי, ומיתוס בפרק הבריאה נחשב לסיפור דתי?
אולי יש לראות לראות את מקור התעלמות זו מהמהפכה הפילוסופית שבמשלים התנ"כיים, בהחטאת משל 'עץ הדעת', על-ידי יוצר הנצרות שאול הטרסי, או בשם הלועזי, פאולוס. החטאת משל 'עץ הדעת' על-ידי פאולוס ב'אגרת אל הרומיים', השכיח את הפילוסופיה הלשונית במשלים התנ"כיים למשך דורות. פאולוס בשאיפתו לגרש את המוות, להחזיר לאדם את הנצחיות, הסיג את המחשבה הנוצרית שנוצרה מבשורתו, למחשבה היוונית הסטטית.
השכחת התובנות הפילוסופיות שמבמשלים, השכיח מהעולם המערבי, הנוצרי, את ההבנה שהעולם הוא פרי אינפורמציה. השכחה זו ארכה עד לגלוי ה-DNA , גלוי היות אינפורמציה בבסיס הקיום.
אנחנו יכולים גם לראות את השוני בהגדרת האלוהות, אם נביא את הגדרתו של אריסטו. לפי אריסטו ה'מניעה הבלתי מונע', מניע את העולם. אריסטו לא טוען שהעולם נברא על-ידי ה'מניע הבלתי מונע', הוא האמין באמונה היוונית שהעולם הוא נצחי וה'מניע הבלתי מונע' רק מניע עולם נצחי זה. עולם זה של אריסטו הוא עולם דטרמיניסטי.
בקשר להבדל בין היות עולם דטרמיניסטי לפי אמונתם של היוונים, לבין עולם שנברא מרצון חופשי של האלוהות שהנה 'דינמית', לפי התנ"ך, אלוהות שהנה 'אינפורמציה', כדאי להזכיר מחדש את הערתו האגבית של הרופא , הפילוסוף גלן, זה שקבע במאה השניה לספירה שהמח הוא מרכז החשיבה ולא הלב.
פילוסוף זה, גלן היותו יווני, לא נוצרי, הבין שעיקרון 'רצון חופשי' חדר לעולם הנוצרי מפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית. גלן הבין את זה כיוון שהכיר את המחשבה היוונית, שראתה את העולם נצחי, דטרמיניסטי, לא נברא.
אבל גלן למרות הערתו זו, לגבי עיקרון 'רצון חופשי' שלא היה מודע בעולם היווני, לא הבין שהנצרות למעשה חזרה למחשבה היוונית הסטטית, החטיאה את 'דעת', אינפורמציה.
ברור שלמרות שפאולוס החטיא את 'דעת', האינפורמציה, מאחר שהתנ"ך נשאר ספר מקודש בנצרות, רעיונות ממנו חדרו לעולם הנוצרי, כמו רעיון ה'דינמי', רעיון שהחיה את המדע היווני הסטטי שנעצר. רעיון זה, היות העולם דינמי, איפשר את המדע החדש, איפשר את מדידת התנועה, תנועה של היקום, שפילוסופי יוון, סוקראטס, אפלטון ואריסטו שללו, בשללם את תורתו של הרקליטוס שראה את העולם בזרימה.
למרות שרעיונות מהתנ"ך חדרו לעולם הנוצרי, הפילוסופיה הלשונית שבתשתית מחשבת התנ"ך לא חדרה. וברור, שהתובנה שבהתגלות האלוהות לרגלי הסנה הבוער לפני משה, תובנה של הזדהות האלוהית כ'אהיה אשר אהיה', כהיסוד הדינמי, כהיסוד היוצר, האינפורמציה, נשכחה.
תובנה זו לרגלי הסנה הבוער, שהניע את משה ליצור את פרק הבריאה, הושכחה, כיוון שהיא סתרה את בשורתו של פאול, בשורה שהסיגה את מחשבתו למחשבה היוונית הסטטית.
על בסיס תובנות אלו, משה שהאלוהות מזדהה לפניו לרגלי הסנה הבוער כה'דינמיות' כ'אהיה אשר אהיה', מחבר את פרק הבריאה שבו הוא קובע שהאלוהות בוראת את האדם בדמותה, בוראת את העולם למענו, יכול להכין את העם לכרות ברית עם אותה אלוהות, כיוון שעם זה הוא בעל מודעות, כמודעת עם זה הוא בעל רצון חופשי, היכול לכרות את הברית.
תובנות אלו על מהלך הברית עומעמו אצל צאצאי העברים, כיוון שבבית שני הנבואה הושתקה, נבואה שהיתה נושאת הפילוסופיה הלשונית.
ובכן כתוצאה מהבשורה של פאולוס, שהסיג את המחשבה בחזרה למחשבה היוונית הסטטית, מהשתקת הנבואה אצל צאצאי העברים, גרמה להשכחת המהפכה המחשבתית שבמשלים התנ"נכיים, משל 'עץ הדעת', משל פרק הבריאה. השכחת התובנות הרדיקליות במשלים אלו, השכיחו את התובנה על זהות האלוהות עם ה'דינמיות', האינפורמציה, אלוהות ה'אהיה אשר אהיה', הבוראת את העולם מה'תוהו ובוהו', האנרגיה הלא מאורגנת, ב'אומר' בשפה, את העולם.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 