אוניברסיטה ווירטואלית שעור 524 – מה שמשה ידע איינשטיין לא הבין

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 524 – מה שמשה ידע איינשטיין לא הבין

       שם זה של הבלוג יראה יומרני בעיני רוב הבריות, הרי איינשטיין הוכתר על-ידי האנושות כהמדען החשוב ביותר, ומשה בעיני רוב הבריות הוא בסך הכל מיסד דת. אנסה להצדיק את הקבעיה הזו שהשם מרמז עליו.

     רוב הבריות לא מתיחסים לביאוגראפיה של האדם, ביאוגראפיה המעצבת את דמותו. על משה מסופר שהתחנך בחצר פרעה, ומנמקים את העובדה הזו לסיפור מאוחר, של הצלתו על-ידי בת פרעה.

    מדוע הסיפור הזה הוא מאוחר, כיוון שהוא התחבר, כאשר כבר המנהג של בני ערובה נשכח. לקחת בני ערובה ממשפחות של קבוצות משועבדות היה מנהג עתיק. לחנך מנהיגים של קבוצות משועבדות למען יהיו בעלי תרבות השליטים, יהיו נאמנים להם.

     במקרה משה קרה דבר הפוך, הסיבה לכך היתה, שהעברים המשועבדים נשאו אתם בנדודיהם ירושה תרבותית של אבותיהם, יוצאי אור, ירושה תרבותית שכללה השקפה פילוסופית של השפה, תובנה של יסודות שלה.  כנראה שתובנות אלו של ירושת אבותיו היו ידועות למשה שהשתייך  למשפחה כוהנית, הרי אחיו אהרון היה כוהן,   שברשותם נשמרה הירושה המחשבתית של אבותיהם.

     משה שנלקח לחצר פרעה כבן ערובה, יכול היה כבר להתבונן על נוהגי הכוהנים המצריים בספקנות גדולה, יכול היה לסכם את מנהגיהם, אמונתם בהשבעות, השבעות שהיו צריכות ללוות את      המתים לעולמות חלופיים, כהבל.

     להיות רב תרבותי, מקנה ליחיד ראיה יחסית על דברים, כך היו גם יוצאי אור, אבות העברים, רב תרבותיים, שאיפשר להם לחולל את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר.

      היות משה רב תרבותי, איפשר לו את מרדו, הריגת המצרי שהתעלל באחיו, איפשר לו את בריחתו למדין, איפשר לו להסביר את  הקולות ששמע לרגלי הסנה הבוער, כמצוה אלוהות דינמית, לפי ירושת אבותיו, אלוהות כחלק מהעולם הלשוני.

      כבר בבלוק קודם ראינו שמשה הוא מחבר פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, שבו האלוהות בוראת את העולם ב'אומר', שפה, אינפורמציה, מתוך 'התוהו ובוהו', אנרגיה לא מאורגנת.

     רק אדם שאין עליו מורא שלטון, כיוון שחווה אותו בחולשותיו, מעיז להתעמת אתו. משה התחבר לירושת אבותיו, בראותו אותה עולה על זו של המצרים. פרק הבריאה, שאותו חיבר, הוא המסמך הפילוסופי, המדעי החשוב ביותר.

     ובכן, איינשטיין, בהבדל ממשה הכיר רק את התרבות המערבית, את המדע המערבי. המדע המערבי פרי הנצרות, לא היתה מודעת להיות סדר היקום פרי אינפורמציה. כפי שכבר הצבענו על כך בבלוגים קודמים. שאול הטרסי, בשם הלועזי פאולוס, מיסד הנצרות, החטיא את 'דעת', ממשל 'עץ הדעת', נסוג למחשבה היוונית הסטטית, שלא ידעה על אינפורמציה השובה אנרגיה, שהנה מאחורי הסדר היקומי.

      גם הצבענו בבלוגים קודמים, שרק גלוי ה-DNA, במחצית המאה הקודמת, החזיר אצל המדענים את ההבנה על היות האינפורמציה הנעלמת מאחורי הסדר היקומי, ולא כוחות, כפי שחשבו קודם.

      איינשטיין נפטר בשנת 1955, זמן קצר אחרי גלוי ה-DNA , עדיין לא קלט את המהפכה של אינפורמציה. ואם הוא לא קלט, הוא אפילו לא הבין שנוסחתו המפורסמת 'אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע', מלמדת שהאנרגיה ביקום שבויה באינפורמציה.

      איינשטיין לא קלט שנוסחתו, 'אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע', היא בסיס פצצת האטום. הוא לא הבין שאפשר לפרק את האנרגיה מהאינפורמציה ששבתה אותה. וכאשר מפרקים את האנרגיה משבייתה באינפורמציה, משתחררת אנרגיה הרסנית.

      ואם סיכמנו את ההבדל בין משה לבין איינשטיים בכותרת 'מה שמשה ידע איינשטיין לא הבין', הצבענו על כך שמשה בפרק הבריאה

יודע שסדר העולם הוא פרי אינפורמציה, בהבדל ממנו, איינשטיין החכם, בכלל לא ידע על היות הסדר העולמי פרי אינפורמציה מארגנת.

     ובכן, אף אחד אינו מתיחס לפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית כמסמך פילוסופי, מדעי, שהיקדים באלפי שנים את המהפכה האינפורמטיבית.

     המדע המערבי, קלט כמה עקרונות ממחשבת התנ"ך, כמו את ה'דינמיות'. הרי המדע היווני נעצר, כיוון שהתנגד להשקפתו של הרקליטוס שהעולם בתנועה. המדע המערבי, התקדם

מהסטטיות היוונית הודות להשפעת עקרונות תנ"כיים על עולם דינמי, אבל עיקרון היות העולם פרי אינפורמציה, שפה, לא חדר, בגלל החרם ששאול הטרסי הטיל על 'דעת'.

      המדע המערבי המשיך להאמין בכוחות הפועלים ביקום, כח הכבדה הניוטוני, כוחות אחרים, ואיינשטיין החכם, לא ידע מה שמשה ידע, על הסדר היקומי הודות ל'אומר', הודות היות הסדר היקומי פרי שפה, אינפורמציה.

      משה החכם בהכרותו עם אמונות ההבל של כוהני מצריים שחוה בחצר פרעה, גם לא האמין בעולם הלופי. בתנ"ך קיים רק 'עולם נגלה'. ובעשרת הדיברות, המקיים אותן, זוכה רק ב'אריכות חיים', לא בקיום בעולם חלופי, כפי שהאמינו המצרים.

     משה גם האמין ב'רצון חופשי', הרי בלי 'רצון חופשי אי אפשר להבדיל, וודאי שבלעדי 'רצון חופשי' אי אפשר לגאול את העברים המשועבדים ממצרים. אבל איינשטיין ראה את עצמו תלמיד שפינוזה, שפינוזה שהאמין ב'פנתאיזם', פנתאיזם שבו הדברים נוצרים מ'האצלות', לא על-ידי אינפורמציה. שפינוזה כמובן גם לא האמין ברצון חופשי', נשאלת רק השאלה, איך הוא בלי 'רצון חופשי' מרד בירושת אבותיו.

      משום מה החכם איינשטיין לא שאל את עצמו איך האדם יכול לפעול בלי 'רצון חופשי'.

     האנשים שבויים בדעות רווחות, לא שואלים את עצמם עליהן. למען מרד במוסכמות צריך להתחנך בחצר פרעה ולהיווכח בחולשות השליטים.

     איינשטיין החכם בהתבטאות אחת שלו, טען שמה שכתוב בתנ"ך אלה הם אגדות ילדותיות.

     מעניין לציין מחדש שאיינשטיין ראה את עצמו תלמיד שפינוזה, שגם הוא שלל את ירושת אבותיו. שפינוזה זה היה מאד אהוד על  הגרמנים, גם בגין שלילתו את ירושת אבותיו, וגם בגין אמונתו היות  העולם 'פנתאיזם', השקפה שתאמה השקפות גרמניות. אמנם הוא בהבדל מלותר, לא המליך את השטן, אבל בדומה לו הוא שלל 'רצון חופשי', הרי בפנתאיזם, הדברים נוצרים על-ידי 'אמנציות', אין צורך ב'רצון חופשי'.

      ובכן, איינשטיין החכם שראה את ירושת אבותיו, את הכתוב בתנ"ך, כסיפורי ילדים, אימץ השקפה שרווחה בגרמניה, בלבוש של שפינוזה.

      ואם איינשטיין החכם ראה את עצמו תלמיד שפינוזה, היות אינפורמציה מאחורי הסדר היקומי היה ממנו והלאה. הוא לא הטריח את עצמו לבדוק מה כתוב בפרק א' של ספר בראשית שהאלוהות בוראת את העולם שנמצא ב'תוהו ובוהו' באמצעות 'אומר', שפה, אינפורמציה.

       בהבדל ממשה, איינשטיין החכם לא נולד בחצר פרעה, לא היה עד להשקפות ההבל של כוהניה, לכן לא התיחס בכבוד לירושת אבותיו, יוצאי אור, שבצורה פלאית גילו את מהות השפה, שפה, 'דעת' העומדת מאחורי הסדר היקומי.

       על כן, מה שמשה ידע, איינשטיין החכם לא הבין.

אוניברסיטה ווירטואלית – שיור 523 -פחד האדם משפה נעלמת, רפאית, כיוצרת את עולמו

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 523- פחד האדם משפה נעלמת, שפה רפאית, כיוצרת את עולמו

     היחס של האדם לכלי השפה הוא אמביוולנטי, מצד אחד , כפי חשבו המצרים העתיקים, לה כח מאגי, אבל ברוב המקרים האדם אינו רוצה ליחס לשפה את יצירת עולמו הלשוני.

     אם מחשבת התנ"ך היתה יוצאת דופן בכך, שאימצה את פילוסופית השפה, ויצירת עולמו על-ידה, עובדה זו היתה פרי ההשקפה הקוסמולוגית שלה, שהאלוהות הוא חלק מעולם זה והוא ערב לכלי השפה.

    את העובדה הזו ראינו בשעורים קודמים, על אימוץ השפה ככלי בורא את עולמו של האדם, ממשל 'עץ הדעת', ומפרק הבריאה פרק א' של ספר בראשית.

     כפי שכבר הזכרנו העולם הנוצרי, שתחילתו בבשורת שאול הטרסי, או בשמו הלועזי פאולוס, אימץ את החטאת השפה מפי מיסד הנצרות, ויחס חשדני זה לגבי כלי השפה תקף עד היום הזה בעולם המערבי, הנוצרי.

      יחס חשדני כלפי כלי השפה מתבטאת עד היום בכך, שהעוסקים בה, פילוסופי השפה, ניירולוגים, רוצים לראות את מקורה במח, פרי הניירונים העמלניים. עובדה זו סותרת את פילוסופית השפה התנ"כית הרואה את השפה ממקור חיצוני.

    ראינו כבר שמשל 'עץ הדעת' לא מנמק מדוע 'דעת' היא ממקור חיצוני, הרי הוא מוסר את קביעותיו מבלי לנמקם. וכפי שכבר הצבענו על כך,  בזמן האבות בכלל לא ידעו על היות המח מרכז החשיבה, חשבו את הלב כמרכז החשיבה. רק במאה השניה, לספירה, הרופא הפילוסוף, גלן קבע שהמח הנו מרכז החשיבה.

     ההתעקשות הזו של אלו העוסקים בשפה, ליחס את מקורה במח, בניירונים העמלניים, תמוהה, כיוון שהיום ידוע שהאונות הקדמיות שהתווספו על-ידי האבולוציה מאוחר יותר, הם המופקדים על  

החשיבה הלשונית, עובדה שמחלת האלצהימר תוקפת איזור זה, ומשבשת את החשיבה הלשונית.

      אלו העוסקים בשפה לא מעלים על דעתם שקביעת משל 'עץ הדעת' ש'דעת' ממקור חיצוני תקף. הוא תקף, כיוון שהמח הוא מעבדה בלבד ליסודות שהוא קולט מהיקום, כפי שהוא קולט את הפוטונים ומהם יוצר את הראיה. מאנלוגיה זו יש להסיק שבאונות קדמיות מאוחרות אלו, קולטנים לאינפורמציה היקומית, שממנה המח כמעבדה יוצר את השפה.

      הרצון הזה של אלו העוסקים בשפה לראות אותה מוחשית, פרי הניירונים, הוא ארכיטיפי לאדם, הפוחד מהיות שפה רפאית, פרי יסוד רפאי, כמו האינפורמציה היקומית הרפאית, הבוראת את מאורות היקום מאנרגיה לא מאורגנת.

      הרי עד לגלוי ה-DNA , במחצית המאה הקודמת, עולם המדע לא היה מודע לעובדה שאינפורמציה נעלמת היא מאוחורי ארגון ביקום ולא כח, למרות שבפרק הבריאה, פרק א' בספר בראשית, כבר נקבע  שהאלוהות היוצאת מהאין, בוראת את העולם ב'אומר', מתוך ה'תוהו ובוהו', במינוח עכשווי, מאנרגיה לא מאורגנת.

      את הרתיעה הזו משפה רפאית יוצרת, אנו מוצאים כבר אצל היוונים, סוקראטס בדיאלוג קרטילוס מתנגד להיות השפה יוצרת את הערכים, טוען שאלו הם חלק מנפשו הנצחית. הרי סוקראטס בכלל חשב שכל המידע הוא פנימי שיש רק לילדו. הוא גם טוען שערכים פרי שפה, תואמים את השקפתו של הרקליטוס על עולם זורם, להשקפה שהוא ואפלטון וגם אריסטו התנגדו, כך ערכים כאלה, פרי שפה, אינם נצחיים, הרי היוונים האמינו בעולם נצחי לא משתנה.

     ובכן, פחד ורתיעה משפה נעלמת רפאית הם חלק מהפסיכה האנושית הרוצה בדברים מוחשיים. שאול הטרסי בהחטיאו את 'דעת', חזר רק לנטיות אנושיות ארכיטיפיות, לכן בשורתו נצחה את התובנות החד-פעמיות של מחשבת התנ"ך.      

      אבל העובדה שאחרי גלוי ה-DNA , העולם המדעי התעורר

להבין שהעולם מאורגן על-ידי אינפורמציה נעלמת, צריכה גם להביא לשינוי לגבי התיחסות לשפה, צריך להביא להשלמה עם מה שנאמר במשל 'עץ הדעת', ש'דעת' היא ממקור חיצוני.

     כפי שהאדם משלים עם קיומו הרפאי, הרי הוא לא יכול לפקפק בזה שהוא קיים, דקרט הסתפק בקביעה שהנו בטוח בקיומו כיוון שהוא חושב. הוא אפילו התעלם מהעובדה שלמען לחשוב עליו קודם לרכוש שפה, על כך הובס שקרא את מסכנותיו העיר לו על נחיצות שפה קודמת למחשבה. אף אחד לא התיחס להערתו של הובס.

     הובס שהיה מושפע ממחשבת התנ"ך, הבין מה שדקרט הקתולי שלא היה מושפע ממחשבת התנ"ך לא הבין. הובס כתוצאה מהיותו מושפע ממחשבת התנ"ך גם  חיבר תכנית לקמום מדינה על בסיס בריתות, את ה'לוויתן'. כמובן שגם במקרה זה העולם הנוצרי העדיף את מדינתו האורגנית של אפלטון, מדינה שיחידיה היו אוכטוניים, ילידי האדמה, ילידים ממתכות שונות, ערכם נקבע מערך המתכות שמהם הם נוצרו. מדינה מוחשית כזו הועדפה על חכמי הדורות על מדינה מבוססת על בריתות, של הובס.

     ואם אנו דנים על רתיעות מיצירות לשוניות, נוסח הובס, לותר האיכר הגרמני שהתאכזב מהאבטחות בשמו של ישוע, שלא התממשו, מצא בעל ברית מוחשי את השטן בעל הכח. אמצעי הכח תמיד עדיף על האדם על אמצעי השפה הדורש משא ומתן, הדורש חליפין, תמורת מצרך יש לספק מצרך חליף. כח כאמצעי לא דורש משא ומתן מייגע, כח כאמצעי לא דורש תמורה לכל בקשה, כח מכריע בחבטה. אמנם סילוק הזולת התובע נותן לבעל הכח סיפוק רגעי, אלא שסיפוק רגעי זה לא פותר את חידת הקיום

     גם לותר האיכר שהמליך את השטן בעל הכח, בסוף ימיו נוכח שהאחרון לא מעניק לו את מבוקשיו, הוא חזר בסוף ימיו לישוע החלשלש שיצילו, בדומה לו, פאוסט גיבור דרמת גיתה נמלט ממפיסטו בעל המאגיה הכח, בהיווכחו שזה לא סיפק את משאלותיו, לחיק הנשים המיטיבות.

     חבל שיהודים חלשלושים, שרצו לברח מהלכות ההלכה המכבידות, לחופש, לפי אותו סינדרום שטוקהולמי מאוחר יותר, נאחזו בגאולה הכוחנית הלותרנית, בלא הבינם שהם יהיו קורבנות גאולה זו. חבל, שצאצאי אבות העברים היו עיוורים, ועדיין הם עיוורים, ונאחזים במלל הגרמני.

     אם הגאולה הכוחנית הלותרנית לא היתה נגמרת כפי שהיא נגמרה, שהשלג הרוסי שם לה קץ, דברים אלו היו נראים מופרכים.

      האדם על כדור ארץ אנומלי, קיבל מתת אנומלית את השפה, רק היא מבדילה אותו משאר הברויים על כדור ארץ אנומלי זה. מתת זו היא לא מוחשית, היא חלק מהאינפורמציה היקומית הלא מוחשית המארגנת את היקום. מתת זו מתגשמת, כפי שהיא מתגשמת, על-ידי בריתות בין אנשים. מתת זו, עוד טרם כריתת הבריתות, מעניקה לאדם מודעות, מודעות פרי הבדלות ש'דעת' מאפשרת לאדם לעשות.

     הבריתות שדרכם 'דעת' מתגשמת, בהיותה ישות נעלמת, היא מחייבת את כורתי הברית לזכור את השמות שהם העניקו לצרכים שהם ביטאו בקולות קצובים. הרי בלי התחיבות כזו לזכור את השמות הנעלמים, השפה לא מתגשמת, לא קיימת.

      מתת זו, 'דעת', זכויות בה וחובות בה. החיות מחסרי מתת זו, 'דעת', ניזונים מהמצוי, לא יכולים על-ידי חליפין להשיג את היותר. בני אדם עד היום סבורים, שהאדם בגן-עידן, טרם רכש 'דעת', היה במצב אידיאלי, הם לא מודעים לכך שלא רק בלי 'דעת' הוא לא ידע על עירומו, הוא גם היה חסר יכולת החליפין להשיג את היותר, ליצור את היותר. אמנם השגת היותר חובות בה, חובות שהחכם היידיגר רצה לברח מהם ולהסתתר ב'שפה', רק שחכם זה שרצה לברח בצורה גרמנית מחובות, לא וויתר על זכויות.

      חידת הקיום לא נפתרת בבריחה לכח, רצון ל'כח' משאת נפשו של ניטשה, לכח לא מבדיל. אם האדם אינו רוצה להיעלם, שאין וודאות שיצליח בכך, עליו להשלים עם המתת האנומלית, להשלים עם היתרונות שבה ועם החובות.

     אל לו לאדם לשכוח שהמתת האנומלית 'דעת', קיימת רק בזכות הבריתות שהוא כורת לזכור את השמות שהוא העניקם עם הזולתים, בריתות מחייבות, שהאדם מעדיף לשכח אותן. בלי משים בני אדם מחזיקים את חופת עולמם הלשוני, את עולמם.