אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה
השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.
גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.
אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.
ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.
הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.
המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.
השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.
'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא
קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.
המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.
מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.
בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.
'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.
למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.
שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.
ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.
אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.
היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.
היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.
למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.
אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.
חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.
הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.
למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה מקובעת, ניתנות לשינויים.
אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.
היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.
האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.
חוסר הבטחון הזה של האדם בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.
כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.
עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים, מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.
האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?
השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו.
האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.
האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.
כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה
השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.
גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.
אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.
ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.
הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.
המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.
השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.
'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא
קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.
המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.
מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.
בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.
'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.
למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.
שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.
ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.
אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.
היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.
היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.
למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.
אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.
חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.
הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.
למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה מקובעת, ניתנות לשינויים.
אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.
היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.
האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.
חוסר הבטחון הזה של האדם בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.
כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.
עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים, מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.
האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?
השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו.
האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.
האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.
כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה
השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.
גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.
אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.
ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.
הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.
המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.
השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.
'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא
קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.
המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.
מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.
בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.
'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.
למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.
שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.
ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.
אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.
היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.
היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.
למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.
אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.
חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.
הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.
למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה מקובעת, ניתנות לשינויים.
אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.
היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.
האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.
חוסר הבטחון הזה של האדם בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.
כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.
עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים, מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.
האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?
השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו.
האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.
האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.
כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה
השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.
גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.
אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.
ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.
הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.
המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.
השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.
'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא
קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.
המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.
מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.
בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.
'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.
למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.
שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.
ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.
אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.
היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.
היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.
למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.
אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.
חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.
הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.
למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה מקובעת, ניתנות לשינויים.
אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.
היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.
האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.
חוסר הבטחון הזה של האדם בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.
כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.
עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים, מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.
האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?
השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו.
האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.
האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.
כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה
השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.
גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.
אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.
ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.
הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.
המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.
השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.
'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא
קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.
המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.
מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.
בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.
'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.
למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.
שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.
ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.
אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.
היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.
היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.
למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.
אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.
חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.
הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.
למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה מקובעת, ניתנות לשינויים.
אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.
היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.
האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.
חוסר הבטחון הזה של האדם בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.
כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.
עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים, מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.
האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?
השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו.
האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.
האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.
כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה
השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.
גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.
אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.
ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.
הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.
המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.
השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.
'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא
קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.
המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.
מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.
בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.
'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.
למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.
שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.
ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.
אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.
היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.
היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.
למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.
אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.
חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.
הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.
למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה מקובעת, ניתנות לשינויים.
אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.
היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.
האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.
חוסר הבטחון הזה של האדם בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.
כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.
עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים, מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.
האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?
השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו.
האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.
האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.
כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה
השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.
גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.
אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.
ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.
הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.
המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.
השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.
'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא
קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.
המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.
מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.
בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.
'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.
למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.
שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.
ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.
אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.
היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.
היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.
למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.
אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.
חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.
הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.
למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה מקובעת, ניתנות לשינויים.
אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.
היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.
האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.
חוסר הבטחון הזה של האדם בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.
כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.
עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים, מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.
האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?
השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו.
האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.
האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.
כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.
כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.
כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.
כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.
כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.
כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.
כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 