אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 544 – מאורת מפיסטו
בזמנו כאשר בפרסומי את שני ספרי, 'אויב קוסמי' בשנת
1979 ואת ספרי השני בשם 'אושוויץ כממלכת פאוסט', בשנת
, 1986, מסקנתי בהם שמיתוס פאוסט השתלט על הרייך השלישי,
מסקנה שנראתה בזמנה מסקנה 'הזויה'.
באותה תקופה ספרו האוטוביאוגראפי של שפאר, עדיין לא היה לפני, הרי שפאר שר החימוש של הרייך השלישי במשפטי ניירנברג אחרי מלחמת העולם השניה, נידון כמשתף פעולה, לעשרים שנות מאסר, ואת הספר כתב אחרי שחרורו.
אני הגעתי למסקנות, בהתעמקותי בתיאולוגית לותר, עקבתי על השפעת תיאולוגיה זו על המחשבה הגרמנית. ולבסוף, ראיתי ביצירת דרמת 'פאוסט' על-ידי גיתה, דרמה, שהיתה למעשה דרמתיזציה של תיאולוגית לותר, מיתוס, שהשתלט על גרמניה, על הרייך השלישי.
באותה תקופה עדיין לא עסקתי בפילוסופית השפה. עסוקי בפילוסופית השפה היתה תוצאה בהיווכותי שמרד שאול הטרסי, מיסד הנצרות, הסתכמה לפי הבנתי, ב'אגרת אל הרומיים', בשלילת משל 'עץ הדעת', ברצותו לגרש את הקיצוץ בו את משך קיום האדם, רצה בגרוש המוות. לותר המשיך מרד זה בשפה, בשלילתו את 'הרצון החופשי' בספרו החשוב ביותר בשם 'העדר רצון חופשי'. הבנתי היתה ששלילת רצון חופשי למעשה הוא שלילת משל 'עץ הדעת', כיוון ש'דעת' מבוססת על יכולת להבדיל ביו טוב לרע, 'הבדלה' האפשרית הודות ל'רצון חופשי'.
ולבסוף נוכחתי שגיתה שלל בדרמת פאוסט את הפסוק של השליח יוחנן, 'בראשית היה הדבר', פסוק שפרשו אותו שכוונתו של יוחנן לטעון שבראשית היתה השפה.
גיתה בשללו את הפסוק הזה של השליח יוחנן, שוב מרד בשפה, ובמקומה העמיד את ה'מעשה' כראשית. במסקנה זו של גיתה היתה שלילה מוחלטת של השפה.
ובכן, בשלב ראשון של מחקרי בשני ספרי שאותם ציינתי, הסתפקתי בעקרונות תיאולוגיים, לאו דוקא בשפה. בהמשך בעסוקי בפילוסופית השפה, לאחר שנוכחתי שהמרד של שאול הטרסי, לותר וגיתה למעשה נוסף למרד תיאולי, הוא מרד ב'שפה', שפה שהיא המתת האנומלית שהוענקה לאדם, מתת המבדיל אותו בשאר הישויות על כדור הארץ שלנו.
ובכן, אם מסקנותי בקשר לשפה שהיא מבוססת על בריתות, בריתות העוצרות את האדם מהפלגות, מכריחות אותו להתרסן ולקחת בחשבון את הזולת, הרי שלילת השפה פירושה רצון של ריצת אמוק, ריצת אמוק להשתלט על העולם, לשלוט בו, להרוס אותו.
ובכן, עם מסקנותי אלו מה פירוש מרד ב'שפה', בקריאה בספרו האוטוביאוגראפי של שפאר, לשכתו של היטלר, כפי ששפאר מתאר אותה, היא מאורה של מפיסטו, ששום מח אנושי לא היה יכול לבדות.
שפאר מתחיל את סיפרו, מפגשו עם היטלר. הוא, שפאר ארכיטקט צעיר, שבאוניברסיטה שלו מופיע לראשונה היטלר ונאומו עושה רושם עליו, והוא מיד נרשם כחבר במפלגתו.
בהמשך, בחפשו עבודה הוא מועסק על-ידי גיבל, כך מזדמן לו פגישה עם היטלר, המחפש ארכיטקט לתכניותיו ההזויות על בניית ממלכתו, שבה בניינים הזויים, יצטרכו לפארה. היטלר שרצה להיות בעצמו ארכיטקט, רואה בשפאר את כפילו, ומטיל עליו לתכנן את תכניותיו לעתיד.
שפאר, כפי שחזיתי על השתלטות מיתוס 'פאוסט', מאשר, שבפגישה זו עם היטלר עמד מול 'מפיסטו', ראה את עצמו כ'פאוסט' המופעל על-ידו.
מטרת דיוני כאן אינו מיועד לתאר את מאורתו של מפיסטו בפעילותה, שכל הפאוסטים, כולל שפאר, פאוסט, פועלים כרובוטים, מבצעים את פקודותיו של מפיסטו. כל הפאוסטים במאורה זו, עבדי מפיסטו, מאימים אחד על משנהו. במאורה זו האימה שליטה.
בדיוני כאן ברצוני לעמוד על משמעות שלילת השפה, לפחות שלילת היותה ברית, ברית המונעת ריצת אמוק, ברית המרסנת את היחידים, מאפשרת חיים תקינים.
ובכן, אם שוללים מהשפה 'רצון חופשי', כפי שעשה לותר, היא לא יכולה להבדיל בין טוב לרע, היא גם לא יכולה להכיר שמשך קיום האדם קצוץ, שנשלל מהאדם רצון ל'רצף'. שפה שנשללו ממנה ריסונים הופכת כלי אמוקי.
אבל יותר מכך, גיתה שהחליף את השפה ב'מעשה', פירוש הדבר שהוא שלל מהשפה את המתת שהוענקה לה, מתת שהסתבר ממנה, 'לשאת ולתת', שלל ממנה שיח. ובאמת במאורתו של מפיסטו, לשכתו של היטלר אין שיח, יש 'פקודות'.
המנצחים המערביים במלחמת העולם השניה, שרובם היו פרי מחשבת הנומינליסטים האנגליים, כמו אוקם, הובס, היו פרי תיאולוגית קלווין, קלווין שבהבדל מלותר חזר לעקרונות התנ"ך, אם לותר המליך את ה'שטן', קלווין המליך את ההשגחה'. מנצחים אלו לא הבינו כאשר הנאשמים טענו שהם מלאו פקודות, ובאמת במאורתו של מפיסטו הפאוסטים מלאו פקודות בלבד של מפיסטו.
אף אחד בעולם המערבי לא הבין שגיתה נתן הכשר או הפך את השפה ל'מעשה', מעשה מילוי פקודה. הפאוסטים במארת מפיסטו מלאו את פקודותיו, מעשים, מעשי הרס, מלאו את פקודותיו לריצת אמוק הרסניים.
גיתה בסוף ימיו, הרי הוא כתב את הדרמה הזו פאוסט במשך ששים שנה, הבין שהמיתוס שהוא יצר מסוכן, שנה את דעתו. שנוי דעה זו של גיתה נמצאת בסוף הדרמה, שאותה הסתיר מחסידיו, לא רצה להודות בטעויות שלו, במסקנותיו החדשות. בחלק זה שגיתה הסתיר, ציוה לא לגלות בחייו, לגלות רק אחרי מותו, מתברר שכל הבטחות מפיסטו לא התגשמו, פאוסט מזדקן, לא השיג נעורים נצחיים, לא רק שהוא הזדקן, הוא התעוור, נטה למות.
ובכן גיתה מציג את מפיסטו במערומיו, כחסר יכולות באמת, לא מגשים את הבטחותיו. ומה מסקנתו של גיתה, הוא ממלט את פאוסט מצפרני מפיסטו, ממלט אותו לממלכת הנשים המיטיבות, המצאה אפשרית יחידה, הרי גיתה בפרולוג שלו לדרמה החליף את ישוע במפיסטו כבנו האהוב של האלוהות הנרפית.
אבל הפאוסטים שהתחנכו על המיתוס של גיתה הצעיר, התעלמו מהחלק המוסתר, גמרו בחלק של הדרמה שבו פאוסט עם המאגיה של מפיסטו משמיד את אויבי הקיסר, ותמורת נצחונו מקבל מהקיסר את חלקת האדמה שעליה הוא רוצה לבנות את ממלכתו.
הפאוסטים המתוחכמים מגיעים למסקנה, שפאוסט הוכשל על-ידי מפיסטו, כיוון שלא העניק לו את המגיע לו, על כן עליהם לפצותו בקורבנות, קורבנות היהודים, ה'אויב הקוסמי', יהודים שמנעו מה'נחש', הנחש 'מפיסטו' את שלטונו, במשל 'עץ הדעת', בו הוא נוטרל.
העולם המערבי המתעלם ממקורות השפה במשל 'עץ הדעת', לא מודע לעובדה מה קורה אם מתעללים ב'דעת', מתעללים בשפה. הרי הבטחתו של שאול הטרסי על נצחיות, לא התגשמה, חסידיו עדיין מצפים להופעתו המחודשת של ישוע, שימלא את ההבטחה.
אבל ההתעללות הלותרניות בשפה, נגמרה בשלטון מפיסטו, שלטון היטלר מגשימו. ההתאפשרות של שלטון 'מפיסטו', בדמותו של 'היטלר' התאפשרה הודות לשלילת 'רצון חופשי' של לותר מהשפה, בכך ניטרל אותה, ניטרול השפה הושלמה על-ידי גיתה ששלל את פסוקו של השליח יוחנן, 'בראשית היה הדבר', בהחליפו את ה'דבר', השפה ב'מעשה', פקודה.
גיתה איפשר את השלילה הגמורה של תפקידי השפה, שלילת ה'משא ומתן', שאפילו תומס מאן במלחמת העולם הראשונה בז לפוליטיקה מבוססת על 'משא ומתן', הוא שינה את דעתו בסוף מלחמת העולם השניה עם התמוטטות רייך אלף השנה.
כמובן שהלותרנים שהפכו את השפה ל'פקודה', שללו ממנה את היותה פרי בריתות, התחשבות בזולת. שפה כ'פקודה', שפה שנשלל ממנה ריסון על-ידי ברית, התחשבות בזולת, איפשר את ריצת האמוק של הפאוסטים, איפשר את ההרס, את השמדת ה'אויב הקוסמי' היהודים.
שפה היא מתת אנומלית לאדם, להטבת חייו אם הוא מקיים את עיקרון בסיס שלה, ברית, חוק הברית המאפשר קיום היקום.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 544 – מאורת מפיסטו
בזמנו כאשר בפרסומי את שני ספרי, 'אויב קוסמי' בשנת
1979 ואת ספרי השני בשם 'אושוויץ כממלכת פאוסט', בשנת
, 1986, מסקנתי בהם שמיתוס פאוסט השתלט על הרייך השלישי,
מסקנה שנראתה בזמנה מסקנה 'הזויה'.
באותה תקופה ספרו האוטוביאוגראפי של שפאר, עדיין לא היה לפני, הרי שפאר שר החימוש של הרייך השלישי במשפטי ניירנברג אחרי מלחמת העולם השניה, נידון כמשתף פעולה, לעשרים שנות מאסר, ואת הספר כתב אחרי שחרורו.
אני הגעתי למסקנות, בהתעמקותי בתיאולוגית לותר, עקבתי על השפעת תיאולוגיה זו על המחשבה הגרמנית. ולבסוף, ראיתי ביצירת דרמת 'פאוסט' על-ידי גיתה, דרמה, שהיתה למעשה דרמתיזציה של תיאולוגית לותר, מיתוס, שהשתלט על גרמניה, על הרייך השלישי.
באותה תקופה עדיין לא עסקתי בפילוסופית השפה. עסוקי בפילוסופית השפה היתה תוצאה בהיווכותי שמרד שאול הטרסי, מיסד הנצרות, הסתכמה לפי הבנתי, ב'אגרת אל הרומיים', בשלילת משל 'עץ הדעת', ברצותו לגרש את הקיצוץ בו את משך קיום האדם, רצה בגרוש המוות. לותר המשיך מרד זה בשפה, בשלילתו את 'הרצון החופשי' בספרו החשוב ביותר בשם 'העדר רצון חופשי'. הבנתי היתה ששלילת רצון חופשי למעשה הוא שלילת משל 'עץ הדעת', כיוון ש'דעת' מבוססת על יכולת להבדיל ביו טוב לרע, 'הבדלה' האפשרית הודות ל'רצון חופשי'.
ולבסוף נוכחתי שגיתה שלל בדרמת פאוסט את הפסוק של השליח יוחנן, 'בראשית היה הדבר', פסוק שפרשו אותו שכוונתו של יוחנן לטעון שבראשית היתה השפה.
גיתה בשללו את הפסוק הזה של השליח יוחנן, שוב מרד בשפה, ובמקומה העמיד את ה'מעשה' כראשית. במסקנה זו של גיתה היתה שלילה מוחלטת של השפה.
ובכן, בשלב ראשון של מחקרי בשני ספרי שאותם ציינתי, הסתפקתי בעקרונות תיאולוגיים, לאו דוקא בשפה. בהמשך בעסוקי בפילוסופית השפה, לאחר שנוכחתי שהמרד של שאול הטרסי, לותר וגיתה למעשה נוסף למרד תיאולי, הוא מרד ב'שפה', שפה שהיא המתת האנומלית שהוענקה לאדם, מתת המבדיל אותו בשאר הישויות על כדור הארץ שלנו.
ובכן, אם מסקנותי בקשר לשפה שהיא מבוססת על בריתות, בריתות העוצרות את האדם מהפלגות, מכריחות אותו להתרסן ולקחת בחשבון את הזולת, הרי שלילת השפה פירושה רצון של ריצת אמוק, ריצת אמוק להשתלט על העולם, לשלוט בו, להרוס אותו.
ובכן, עם מסקנותי אלו מה פירוש מרד ב'שפה', בקריאה בספרו האוטוביאוגראפי של שפאר, לשכתו של היטלר, כפי ששפאר מתאר אותה, היא מאורה של מפיסטו, ששום מח אנושי לא היה יכול לבדות.
שפאר מתחיל את סיפרו, מפגשו עם היטלר. הוא, שפאר ארכיטקט צעיר, שבאוניברסיטה שלו מופיע לראשונה היטלר ונאומו עושה רושם עליו, והוא מיד נרשם כחבר במפלגתו.
בהמשך, בחפשו עבודה הוא מועסק על-ידי גיבל, כך מזדמן לו פגישה עם היטלר, המחפש ארכיטקט לתכניותיו ההזויות על בניית ממלכתו, שבה בניינים הזויים, יצטרכו לפארה. היטלר שרצה להיות בעצמו ארכיטקט, רואה בשפאר את כפילו, ומטיל עליו לתכנן את תכניותיו לעתיד.
שפאר, כפי שחזיתי על השתלטות מיתוס 'פאוסט', מאשר, שבפגישה זו עם היטלר עמד מול 'מפיסטו', ראה את עצמו כ'פאוסט' המופעל על-ידו.
מטרת דיוני כאן אינו מיועד לתאר את מאורתו של מפיסטו בפעילותה, שכל הפאוסטים, כולל שפאר, פאוסט, פועלים כרובוטים, מבצעים את פקודותיו של מפיסטו. כל הפאוסטים במאורה זו, עבדי מפיסטו, מאימים אחד על משנהו. במאורה זו האימה שליטה.
בדיוני כאן ברצוני לעמוד על משמעות שלילת השפה, לפחות שלילת היותה ברית, ברית המונעת ריצת אמוק, ברית המרסנת את היחידים, מאפשרת חיים תקינים.
ובכן, אם שוללים מהשפה 'רצון חופשי', כפי שעשה לותר, היא לא יכולה להבדיל בין טוב לרע, היא גם לא יכולה להכיר שמשך קיום האדם קצוץ, שנשלל מהאדם רצון ל'רצף'. שפה שנשללו ממנה ריסונים הופכת כלי אמוקי.
אבל יותר מכך, גיתה שהחליף את השפה ב'מעשה', פירוש הדבר שהוא שלל מהשפה את המתת שהוענקה לה, מתת שהסתבר ממנה, 'לשאת ולתת', שלל ממנה שיח. ובאמת במאורתו של מפיסטו, לשכתו של היטלר אין שיח, יש 'פקודות'.
המנצחים המערביים במלחמת העולם השניה, שרובם היו פרי מחשבת הנומינליסטים האנגליים, כמו אוקם, הובס, היו פרי תיאולוגית קלווין, קלווין שבהבדל מלותר חזר לעקרונות התנ"ך, אם לותר המליך את ה'שטן', קלווין המליך את ההשגחה'. מנצחים אלו לא הבינו כאשר הנאשמים טענו שהם מלאו פקודות, ובאמת במאורתו של מפיסטו הפאוסטים מלאו פקודות בלבד של מפיסטו.
אף אחד בעולם המערבי לא הבין שגיתה נתן הכשר או הפך את השפה ל'מעשה', מעשה מילוי פקודה. הפאוסטים במארת מפיסטו מלאו את פקודותיו, מעשים, מעשי הרס, מלאו את פקודותיו לריצת אמוק הרסניים.
גיתה בסוף ימיו, הרי הוא כתב את הדרמה הזו פאוסט במשך ששים שנה, הבין שהמיתוס שהוא יצר מסוכן, שנה את דעתו. שנוי דעה זו של גיתה נמצאת בסוף הדרמה, שאותה הסתיר מחסידיו, לא רצה להודות בטעויות שלו, במסקנותיו החדשות. בחלק זה שגיתה הסתיר, ציוה לא לגלות בחייו, לגלות רק אחרי מותו, מתברר שכל הבטחות מפיסטו לא התגשמו, פאוסט מזדקן, לא השיג נעורים נצחיים, לא רק שהוא הזדקן, הוא התעוור, נטה למות.
ובכן גיתה מציג את מפיסטו במערומיו, כחסר יכולות באמת, לא מגשים את הבטחותיו. ומה מסקנתו של גיתה, הוא ממלט את פאוסט מצפרני מפיסטו, ממלט אותו לממלכת הנשים המיטיבות, המצאה אפשרית יחידה, הרי גיתה בפרולוג שלו לדרמה החליף את ישוע במפיסטו כבנו האהוב של האלוהות הנרפית.
אבל הפאוסטים שהתחנכו על המיתוס של גיתה הצעיר, התעלמו מהחלק המוסתר, גמרו בחלק של הדרמה שבו פאוסט עם המאגיה של מפיסטו משמיד את אויבי הקיסר, ותמורת נצחונו מקבל מהקיסר את חלקת האדמה שעליה הוא רוצה לבנות את ממלכתו.
הפאוסטים המתוחכמים מגיעים למסקנה, שפאוסט הוכשל על-ידי מפיסטו, כיוון שלא העניק לו את המגיע לו, על כן עליהם לפצותו בקורבנות, קורבנות היהודים, ה'אויב הקוסמי', יהודים שמנעו מה'נחש', הנחש 'מפיסטו' את שלטונו, במשל 'עץ הדעת', בו הוא נוטרל.
העולם המערבי המתעלם ממקורות השפה במשל 'עץ הדעת', לא מודע לעובדה מה קורה אם מתעללים ב'דעת', מתעללים בשפה. הרי הבטחתו של שאול הטרסי על נצחיות, לא התגשמה, חסידיו עדיין מצפים להופעתו המחודשת של ישוע, שימלא את ההבטחה.
אבל ההתעללות הלותרניות בשפה, נגמרה בשלטון מפיסטו, שלטון היטלר מגשימו. ההתאפשרות של שלטון 'מפיסטו', בדמותו של 'היטלר' התאפשרה הודות לשלילת 'רצון חופשי' של לותר מהשפה, בכך ניטרל אותה, ניטרול השפה הושלמה על-ידי גיתה ששלל את פסוקו של השליח יוחנן, 'בראשית היה הדבר', בהחליפו את ה'דבר', השפה ב'מעשה', פקודה.
גיתה איפשר את השלילה הגמורה של תפקידי השפה, שלילת ה'משא ומתן', שאפילו תומס מאן במלחמת העולם הראשונה בז לפוליטיקה מבוססת על 'משא ומתן', הוא שינה את דעתו בסוף מלחמת העולם השניה עם התמוטטות רייך אלף השנה.
כמובן שהלותרנים שהפכו את השפה ל'פקודה', שללו ממנה את היותה פרי בריתות, התחשבות בזולת. שפה כ'פקודה', שפה שנשלל ממנה ריסון על-ידי ברית, התחשבות בזולת, איפשר את ריצת האמוק של הפאוסטים, איפשר את ההרס, את השמדת ה'אויב הקוסמי' היהודים.
שפה היא מתת אנומלית לאדם, להטבת חייו אם הוא מקיים את עיקרון בסיס שלה, ברית, חוק הברית המאפשר קיום היקום.
שפה היא מתת אנומלית לאדם, להטבת חייו אם הוא מקיים את עיקרון בסיס שלה, ברית, חוק הברית המאפשר קיום היקום.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 