אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 552 – שומר הגן
בספר בראשית, פרק ב', פסוק ט"ו, חלק ממשל 'עץ הדעת', נאמר: 'ויקח יהוה את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה.'
הדורות לא נתנו את דעתם על חשיבות המינוי הזה של האדם להיות שומר הגן. אנו מוצאים התיחסות למינוי זה אצל וולטר, בסוף היצירה שלו 'קנדיד', אחרי שהוא בספר זה מזלזל בכל המוסדות האנושיים, רואה תפקיד יחיד לאדם לשמור על הגן.
הדורות גם לא התיחסו למינוי זה של האדם להיות שומר הגן, לקח להם למעלה משלושת אלפים שנה להבין שאם האדם לא ישמור על גנו, על כדור הארץ הקטן שלו, הוא יאבד את מושבו.
כפי שהדורות לא שמו לב למינוי זה של האדם להיות שומר הגן, הם כמובן גם לא התיחסו למשל 'עץ הדעת' המכיל את בסיס פילוסופית השפה.
בשלב ראשוני זה האדם בגן עדיין בודד ללא שותף, לכן אנו רואים שאלהים מביא לפניו את החיות למען יתן להם שמות.
הדורות יחסו לנתינת שמות לחיות שאלהים הביא לפני האדם, כתחילת השפה, ולא כן, כיוון שהאדם חסר עדיין את יכולת ההבדלה, בסיס השפה. הם לא הבינו שמאחר שהאדם עדיין חסר את היכולת של 'הבדלה', לכן האלוהות מביאה לפניו את החיות למען יתן להם שמות, ואת יכולת ההבדלה האדם רוכש רק אחרי שאלהים הוסיף לו בת זוג. מאחר שיכולת השפה היא לא נתונה, היא פרי האכילה את 'דעת', מ'עץ הדעת', היא יכולת המתגשמת רק לפחות על ידי שניים, הכורתים ברית לזכור את השמות שהעניקו לעצמים, לפעולות.
אבל אנו הקדמנו את המאוחר, עלינו לחזור למינויו של האדם לשומר הגן. גם את המינוי הזה הדורות לא הבינו, שבפעולה זו של האלוהות לפנינו כריתת ברית בינו לאדם.
מתת הגן לא מוענקת לאדם סתם, היא מוענקת בתנאי שהוא ישמור עליו, יקיים את חלקו בברית.
כפי שמשל 'עץ הדעת' נמסר בתמציתיות מרבית, בפוסחו על שלבים, כריתת הברית בין האלוהות והאדם לא מוזכרת. אנו יכולים להסיק מסקנות החסרות במשל רק מהתפתחות יותר מאוחרת, התפתחות שבאופן פלאי היתה תוצאה של עקרונות ללא הסבר.
עלינו להעלות את ההשערה, שעקרונות מבודדים אלו, דרך השפה המאוחרת עיצבו את מחשבת התנ"ך, את המחשבה ה'קיומית'.
שוב עלינו לציין, שהדורות לא היו מודעים ליחוד זה של הקוסמולוגיה הכלולה במשל 'עץ הדעת', על היותה חד-פעמית, כיוון שאנו לא מוצאים קוסמולוגיות מסוג זה בתרבויות אחרות, שבהן יש שתוף פעולה בין עליון והאדם. ברוב הקוסמולוגיות של תרבויות אחרות החוקים לא מבוססים על בריתות. חוקי גורל מוליכים לסכסוך בין האדם לעליונים. הסכסוך הוא תולדה מאי השלמתו של האדם על קיצוב משך חייו ועל שרירותיות ההתרחשויות שאין לו שליטה עליהן.
אבל עיקרון הברית שהוא בתשתית משל 'עץ הדעת', מיתר את הסכסוך בין עליון לאדם, כיוון שברית מחייבת את השניים, הכורתים את הברית, מחייבת אותם למלא את חוקי הקיום.
כפי שהזכרנו המשל המצומצם פוסח על שלבים, כך הוא גם פוסח על שלב ה'ברית' בין האלוהות לבין האדם, שלב הברית שהוא מאפשר להטיל על האדם את מינויו כשומר הגן.
הרי כל מינוי, אם אנו מסתמכים על התפתחות יותר מאוחרת, מבוסס על עיקרון ברית.
אנו יכולים לעמוד על יחודיות המינוי הזה של האדם רק אם אנו משווים אותו לקוסמולוגיות אחרות, שבהן אין שום הסכם בין האלוהות לבין האדם. אנחנו יכולים להתחיל עם הקוסמולוגיה השומרית, עם קינת האלה של אור, נינגל. אלה זו מופיעה לפני אספת האלים, בתחינה שלא יהרסו את עירה אור. תשובת האלים היא מה שנגזר נגזר.
השומרים האמינו בחוקי גורל, חוקי גורל שהם שרירותיים, על כן לא צלחו לקבל מענה לבקשותיהם מהאלים.
אבל במשל 'עץ הדעת', שבו מינויו של האדם להיות שומר הגן, מתחיל עם הנחה שקיימת ברית בין האדם לאלוהות, לכן האלוהות יכולה למנות את האדם כשומר הגן, והאחרון משלים עם המינוי כחלק מההסכם.
בשלב ראשוני זה האדם עדיין לא רכש את האמצעי שיבדיל אותו משאר הברויים, לא רכש עדיין את 'דעת', דעת ממקור חיצוני, מעץ הדעת, דעת המאפשרת הבדלה בין טוב לרע.
מאחר שמטרת משל 'עץ הדעת' הוא להבדיל את האדם משאר הברויים, אלהים מוסיף לאדם בת זוג, למען יוכל לקבל על עצמו את המתת המיוחדת שתבדיל אותו משאר הברויים.
אמנם בת הזוג של האדם אוכלת מהפרי האסור מרצונה החופשי, למען להוכיח שלה 'רצון חופשי'. גם עובדה זו לא מפורטת במשל, אבל יכולת רצון חופשי הוא חלק מ'דעת', הרי אי אפשר להבדיל ללא 'רצון חופשי', אי אפשר להבדיל ללא רצון חופשי בין טוב לרע.
אנו רואים את כל הפסיחות האלו של המשל המעונין רק לציין את היעוד של מתת 'דעת', יעוד השלמה עם חוקי הקיום, השלמה עם קיצוב משך קיום האדם. שוב, אנו צריכים לחזור לעיקרון הראשון, עיקרון ה'ברית', ברית המחייבת את שני הצדדים להשלים עם תנאי הברית, תנאי הברית היא השלמה עם חוקי הקיום.
אנחנו לא יכולים להסיק מהמשל את כל השלבים שהוא פוסח עליהם, אנו יכולים להסיק תובנות אלו רק מההתפתחות המאוחרת, שאף היא לא מפרטת את השלבים, אבל חותרת ליעוד המתת, יצירת השקפה קיומית, השקפה המשלימה עם חוקי הקיום.
הקוסמולוגיה היחודית של מחשבת התנ"ך בסיסה במינוי האדם ל'שומר הגן', מינוי שגם אם לא מפורט על איזה עקרונות הוא מבוסס מכיל אותם.
ברור שהמינוי של האדם ל'שומר הגן', מבוסס כבר על חוקים שונים מאלו של השומרים, חוקי גורל, שהם לא מבוססים על ברית בין עליונים לאדם.
מינוי האדם ל'שומר הגן', נבדל גם מההשקפה היוונית, שאף היא האמינה בחוקי גורל והיתה בסכסוך עם האלים.
היוונים שלא כרתו ברית עם עליונים, ראו את החוקים כשרירותיים, כחוקי גורל, כיוון שלחוקים אלו לא היה ערב.
ברור שלאמונתם של היוונים בנצחיות העולם, בנצחיות האדם לא היתה לה ערב, עובדה זו הוליכה את היוונים לסכסוכים עם האלים שלהם.
אבל אם אנו ממשיכים בתולדות האדם, המרד של שאול הטרסי, במסורת אבותיו, שהפך אותו למיסד הנצרות, אף הוא בדומה ליוונים רצה רצף, קיום רצוף, חשב שישחד את האלוהות בקורבנו של ישוע. אבל משאלה זו של שאול הטרסי לא היתה מבוססת על הסכם, היא היתה משאלה בלבד.
במקרה של משאלתו של שאול הטרסי, אנו לא מוצאים את הצד השני, האלוהות כערבה לבקשה זו.
אנחנו יכולים להוסיף למשאלתו של שאול הטרסי שלא התגשמה, משאלתו לשינוי סדרי עולם, את משאלתו של לותר, שהתאכזב מהעובדה שההבטחה בשמו של ישוע לא התגשמה, והעלה משאלה חדשה, ישנה את המשאלה שה'נחש' הבטיח, רצף קיום. מדוע לותר חשב שללא ערב לבקשתו היא תתגשם, והשטן שאותו מינה יספק לו את בקשותיו.
האדם שלא משלים עם חוקי הקיום, נמצא בסכסוך עם עליונים, הוא קורבן העדר הבנתו את העיקרון הראשוני שבמשל 'עץ הדעת', עיקרון ברית , ברית בסיס הקיום.
המתת לאדם, מתת הקיום, מתת מושבו על כדור הארץ, הוא על תנאי, תנאי לקיים חלק מהברית שבמתת, חלק 'שמירת הגן'.
אנו יכולים לבחור בין שתי השקפות מערביות, זו של לואיס קרול, וזו של וולטיר. לואיס קרול מציג לפנינו עולם של הרפתקאות, הרפתקאות של הגיבורה אליס, שבסוף מגיעה למסקנה, הטחה בשותפים להרפתקאותיה, שהם בסך הכל חבילה של קלפים. לואיס קרול מגיע למסקנה בסוף שהעולם הוא חלום.
לעומת לואיס קרול הרואה את העולם כבמה להרפתקאות, וולטיר, שאף הוא מזלזל במוסדות אנושיים בספרו 'קנדיד,' בכל זאת מגיעה למסקנה שיעודו של האדם להיות שומר גנו, גם אם הוא לא הבין שמינוי זה מבוסס על 'ברית'.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 