אוניברסיטה ווירטואלית שעור 557 – משה – 'כבד פה' (שמות- פרק ד' – 10)
משה נוכח הסנה הבוער, כאשר האלוהות מטילה עליו שליחות לגאול את בני עמו, מנסה להמלט מהשליחות הכבדה, בטענה שהוא 'כבד פה'.
ברור שהדורות התיחסו לגלוי זה של משה, היותו בעל מום לשוני, כחסרי ידיעה בהיווצרות שפה אצל הילד.
אצל הילד השפה נוצרת בשלב ראשון כאשר הוא מבדיל את עצמו מאמו, מזהה את עצמו כ'אני' מופרד. בהמשך, יכולת החיקוי משתלטת עליו והוא לומד לדבר בחקוי המבוגרים. ילדים שהחיקוי מנת חלקם מוקדם, מפתחים שפה מכנית או אוטומטית שוטפת.
מיעוט בין הילדים שיכולת החקוי אצלם מתאחרת, מתקשים ביצירת המילים. חסר כזה מאפשר להם להסתכל על הסביבה בצורה מקורית שלהם.
על איינשטיין מסופר שהוא התקשה בשפה בילדותו, גם מאוחר בחייו התקשה ללמוד שפות זרות. לכן איינשטיין יכול היה לראות את עצמו טס על קרן אור, כיוון שיכולת החקוי לא השתלטה עליו.
סופר הילדים הגאוני הדני אנדרסן, יצר את הסיפור הגאוני על 'בגדי המלך החדשים'. אנדרסן לא הבין איך שפה נוצרת, הוא באינטואיציה הבין שעל ילד עדיין החקוי האוטומטי הלשוני של המבוגרים לא השתלט, לכן הילד בניגוד למבוגרים המדברים כבר בחקוי אוטוממטי של מקהלה, רואה שהמלך ערום.
מה שאנדרסן באינטואיציה הבין על שני השלבים של דיבור אנושי, שלב ראשון ראית המציאות כפי שהיא, ורק בשלב השני יכולת החקוי משתלטת על הדיבור האנושי, אריסטו הפילוסוף לא הבין, כיוון שהיוונים התעלמו מהיצירתיות של השפה, ראו אותה חלק של נצחיות, נצחיות העולם, עולם שלא נברא.
ומדוע דוגמאות אלו צריכות לשמש אותנו להבין את הכרזתו של משה שהנו 'כבד שפה'.
משה הילד בן משפחה כוהנית חשובה, בן המעוט העברי המשועבד, נבחר כבן ערובה בחצר פרעה, כמנהג התקופה ההיא, למען יהיה נאמן לפרעה, עם רכישת תרבות מצרים. משה הילד חווה שבר תרבותי, היפרדות ממורשתו.
משה כרועה צאן במדין חווה שבר תרבותי נוסף בהפרדו מתרבות מצרים, בבורחו ממנה. ראינו בשעור הקודם, ששבר תרבותי מאפשר יצירה חדשה, כיוון שהרצף התרבותי נשבר. משה בגלות במדין חסר שורשים, חסר את החקוי המכני של בעלי שורשים, הוא 'כבד פה', חסר את השפה האוטומטית.
משה החסר שפה אוטומטית, בגלל השברים התרבותיים שחווה, מסוגל לחשוב מבראשית, יכול להזדהות עם אבותיו יוצאי אור שאף הם חוו שבר תרבותי, יכלו ליצור תרבות חדשה. אחי משה, אהרון, שצריך לשמש לו פה, לא חווה שבר תרבותי. הוא שייך למשפחה מכובדת שומרת על הירושה של האבות, על הכתבים שהשבטים נשאו אתם בנדודיהם, כתבים כתובים בכתב שונה מהכתב המצרי ההיאגרופילי. עובדת אלו, שמרו על אלו שירדו למצרים, מלהתבולל לגמרי בתרבות המצרית.
למרות שהעברים לא התבוללו לגמרי בתרבות המצרית, אהרון הוא כוהן, כוהן, תופעה חדשה אצל העברים. האבות לא היו כוהנים. העברים בסופה של הישיבה לצד המצרים, שאלו מהם את משרת הכהונה, משרה שבחלקה אימצה את פולחן החיות המצרית. עגל הזהב לא דמה במאום להעדר פולחן אצל האבות. אהרון כחלק התרבות החדשה של העברים שפתו היא אוטומטית, גם תרבותו כבר אוטומטית.
משה ואהרון אחיו נחלקו בדעותיהם כתוצאה של מצבם השונה, דעות שונות, שמהר מאד הובילו למרד אהרון, למרד עגל הזהב. משה
שהשליחות האלוהית על כתפיו, הצליח לגבור על אחיו המרדן, הצליח, אבל רק חלקית.
אהרון הצליח לשם שמירה על אחדות השבטים, להשיג ממשה וויתור, לתת מקום כבוד לכהונה, ערך זר לירושת האבות, ערך זר למהפכה המחשבתית של משה, ששאף לחזור מהפכה מבוססת על הערכים של האבות.
הכהונה נכנסה בדלת האחורית למהפכה שאותה קווה משה לישם, כהונה שאחרי חורבן בית ראשון, דחתה את הירושה המופשטת של משה.
אנחנו יכולים לעמד על ההבדלים התרבותיים בין משה ואחיו אהרון, אם אנו בודקים את עשרת הדברות, חיבורו של משה. בעשרת הדברות אין פולחן כוהני, עשרת הדברות נאמנות לפילוסופית השפה יצירת אבות העברים יוצאי אור.
פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, אף הוא כולו מבוסס על החלק הראשון של פילוסופית השפה שאבות העברים יוצאי אור חוללו, במשל 'עץ הדעת'. פרק הבריאה מבוסס על העקרונות של משל 'עץ הדעת', עקרונות 'דעת' המבדילה, עקרון יצירת המגדרים, טוב ורע, חיבור בין המגדרים, כריתת ברית ביניהם, יצירה. אין בפרק א' של ספר בראשית זכר לחלק הכוהני של אהרון, פולחן כוהני.
פרק ראשון זה של ספר בראשית, מתחיל עם הופעתו של האלוהות מהאין, אלוהות המבדילה בין שמים וארץ, הבדלה של 'דעת', הבדלה ויצירת מגדרים.
בהמשך האלוהות מבדילה מה'תוהו ובוהו', אנרגיה מפוזרת, באמצעות 'אומר', 'דעת' שפה, יוצרת את האור. ממשיכה, מבדילה בין האור והחושך, למען יצירה מגדרית, יצירה מבוססת על ברית, וכך הלאה.
בפרק הבריאה שוב אנו לא מוצאים זכר לפולחן כוהני, האדם נברא בצלם האלוהות.
פרק הבריאה ועשרת הדברות מבוססות על הפילוסופיה הלשונית שנמצא במשל 'עץ הדעת', אין בהם זכר לאותו יסוד כוהני שאהרון מיצג.
אהרון בהעדרו של משה על ההר מרד באחיו,יצר את עגל הזהב, פולחן חיות מצרי, וזה בחוסר ברירה, כפי שהזכרנו, התפשר אתו למען שלנות השבטים.
שני היסודות, יסוד מופשט של פילוסופית השפה, עם היסוד הנרכש מהמצרים, בהנהגת אהרון, המשיכו לדור זה ליד זה במתח. הנבואה המייצגת את החלק המופשט, נסתה להלחם בחלק הכוהני, בחלק של קורבנות ללא הועיל.
אחרי אסון חורבן בית ראשון החלק הכוהני מנצח, מסלק את החלק המופשט, את החלק הנבואי.
יהדות מאוחרת שכחה את פילוסופית השפה, שמרה עד לחורבן בית שני את הפולחן הכוהני, יותר מאוחר ההלכה במידה רבה נעשתה תחליף פולחני שלא נשאר בה זכר לפילוסופית השפה.
חשוב לציין את ההתפתחות הזו, כיוון שיהדות הפכה לקהילה פולחנית, שאפשר את הגלות הממושכת. יהדות מאוחרת לא היתה מסוגלת להתמודד עם פילוסופיות ריבוניות, פילוסופית השפה שנשכחה.
קהילה פולחנית למעשה היתה פרי השתלטות יכולת החקוי עליה, שהפך את שארית הירושה למכנית. מכניות שלא מאפשרת מחשבה מקורית, מחשבה ראשונית, לא מאפשרת 'כבדות שפה', כבדות שפה נוסח משה, 'כבדות פה' שאיפרה למשה את המשך המהפכה הלשונית של אבות העברים שיצאו מאור.
ההלכה הגלותית שהיתה פרי יכולת החקוי, חקוי רציף הדוחה שבר תרבותי, הדוחה שבר תרבותי המאפשר מחשבה ראשונית.
רק בבית ראשון הנביאים הצליחו בשמירת המהפכה המחשבתית של אבות העברים יוצאי אור, המהפכה שמשה 'כבד הפה' פתח, ואהרון המורד, בסופו של התהליך הצליח לבטל.
יהדות הגלות לא הצליחה לצאת מהקפאון, שבר תרבותי התחולל רק כתוצאה מהשואה, שהכריח את הנותרים לחשיבה ראשיתית.
גם היום אלו ששרדו עדיין לא השתחררו מהקפאון המחשבתי. לא מודעים שפילוסופית השפה, בשני השלבים שלה, שלב שיוצאי אור חוללו, שלב שני שהיציאה ממצרים איפשרה, שלבים שהנם חד-פעמיים. מהפכות מחשבתיות המכילות בתוכן את התובנה שהקיום האנושי אפשרי על בסיס 'ברית', ברית שהאלוהות כרתה אחרי המבול עם נח, ברית שנכרתה על רגלי הר סיני.
השארית לא מודעת שהקיום האנושי מתאפשר הודות למתת האנומלית 'דעת', דעת המבדילה, דעת היוצרת מגדרים, והמגדרים על ידי בריתות יוצרת את הקיום האנושי.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 