אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 559 – 'יצר האדם רע מנעוריו' (בראשית פרק ח', 21)
מחשבת התנ"ך היא מחשבה אינטואיטיבית ולא שיטתית, על כן היא תמיד פוסחת על שלבי בינים, לא מסבירה קשרים. בפסוק זה ש'יצר האדם רע מנעוריו', לא נאמרת הסיבה, מדוע למרות כך, אלהים כורת ברית עם נח וצאצאיו. הסבר מקשר חסר כאן, מדוע אלהים כורת ברית עם האדם, למרות שיצרו רע מנעוריו. הדורות לא הבינו את המטרה של האלוהות בכריתת הברית, מטרה כריתת הברית היא למען שהברית תכריח את האדם להתחשב בזולתו. רק היותו של האדם זקוק לזולת למען שלמותו, למען להיהפך ליצור שלם, האדם חייב להתחשב בו.
בסתירה כביכול של הפסוק הזה, מסתתרת מטרת הבריאה האלוהית, שכולה מבוססת על בריתות, בריתות המקשרות בין בני אדם, וגם בין היסודות בטבע. כיוון שרק הקשר בין בני אדם הופך אותם ליצורים שלמים, כך גם לגבי היסודות ביקום. לכן הזדקקות האחד בשני, מובילה להתחשבות הדדית.
למעשה הברית היא בסיס המוסר האנושי, הברית היא בסיס הסדר ביקום, סדר בין היסודות.
רק בקוסמולוגיה התנ"כית לפנינו עיקרון הברית, עיקרון מודע, למרות היות הברית עיקרון יקומי, אבל לא מודע בקוסמולוגיות אחרות.
אבל כפי שציינו, המחשבה התנ"כית האינטואיטיבית פוסחת על הסברי בינים, לכן הפסוק 'ייצר האדם רע מנעוריו' כביכול סותר את נחיצות הברית, אבל אם אנו ממלאים את הסברי הבינים שהתנ"ך פוסח עליהם, אין סתירה בין שני החלקים, היות יצר האדם רע מנעוריו וכריתת הברית.
הדורות לא הבינו את הצו האלוהי שניתן לאברהם ובני הלוויה שלו לעזוב את אור. הרי אור, למרות היותה כבר כבושה על-ידי הכשדים, היתה מרכז תרבותי של השומרים, שומרים, עם מופלא שעלה בכל השגיו על היוונים המאוחרים יותר.
ומדוע היה נחוץ שאברהם עם בני הלוויה שלו בצווי אלוהי יעזבו את אור, למרות היותה מרכז תרבותי חשוב ביותר? אור לפי עזבון הקינות שלה, אליה גזרו עליה חורבן, לא נאמר סיבות להחלטה זו של אליה. אבל אם אנו לומדים את התרבות השומרית המפוארת, מתברר שאנשי תרבות זו האמינו בגזרות גורל. האלה של אור נינגל מתחננת באספת האלים לבל יגזרו האלים על חורבן עירה, תשובת האלים היא שגזרה שנגזרה אי אפשר לשנותה.
ובכן, בצווי האלוהי לאברהם לא נאמרת הסיבה מדוע עליו לעזוב את אור, הצווי נראה שרירותי לגמרי. אבל אם אנו שוב ממלאים את חסרון הסברי הבינים, האלוהות המצווה על אברהם לעזוב את אור, אלוהות זו אינה גוזרת גזרות, בדומה לאלי אור. אלוהות זו, למרות היות יצר האדם רע מנעוריו כורתת אתו ברית, ברית שאינה שרירותית. ברית זו הקושרת את היחידים שאינם שלמים, אם לא כורתים ברית זה עם זה, למען השגת שלמות. השגת שלמות. התלויה בהתחשבות האחד בשני.
אבל למען להבין את נחיצות הברית יש צורך בשלב שני של הסבר, איך בכלל האדם מסוגל לכרות ברית. הרי רק האדם לפי מחשבת התנ"ך כורת בריתות, בכך הוא שונה משאר הברויים על כדור הארץ הקטן שלנו. למען נבין את יחודו של האדם מחשבת התנ"ך מביאה לנו את משל 'עץ הדעת'.
ושוב עלינו למלא את שלבי הבינים שהתנ"ך לא טרח לפרט אותם.
אברהם ובני הלוויה שלו שיוצאים מאור מתרבות אוטוכטונית, תרבות שאלו שהיו חלק ממנה חשבו שהיא אורגנית, צמחה מהאדמה, לכן הם גם האמינו בחוקי גורל.
אברהם ובני הלוויה שלו, היוצאים מאור בפקודת אלהים נפגשים עם תרבויות אחרות, מפגש זה גורם להם לטראומה, טראומה המגלה רזים. אברהם ובני הלוויה שלו צריכים להסביר לעצמם את כל המיתוסים שהם פוגשים. את ההסברים האלו אנו מוצאים במשל 'עץ הדעת', שהוא השלב השני המסביר איך בכלל נוצרות תרבויות, איך נוצרות שפות שונות.
ובכן, המשל מספר לנו על מתת 'דעת', מתת האוכל ממנה יכול להבדיל בין טוב לרע. ברור שמתת זו היא מתת 'אנומלית' המוענקת רק לאדם, הרי היא לא מוענקת לישויות האחרות, בכך האדם נבדל מהם.
'דעת' זו המוענקת לאדם בכך שהיא מבדילה בין טוב לרע, מסבירה לנו את יכולתו של האדם הטועם ממנה לכרות את אותה ברית. ושוב מחשבת התנ"ך האינטואיטיבית פוסחת על שלבי בינים וחותרת רק למטרות הסופיות, כמו על האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים', בכך היא מסבירה שחיי האדם הם קצובים.
אבל המשל, כפי שהסברנו פוסח על שלבי הבינים. אנו עדים לכך, שחוה הטועמת מהפרי נעשית מודעת לעירומה. מה משמעות עובדה זו שהיא נעשית מודעת לעירומה, מדוע עובדה זו חשובה. מחשבת התנ"ך גם כאן פסחה על הסברים שהיכולת להבדיל ש'דעת' מעניקה לטועמים מפריה מבדילה את הטועם ממנה מהזולת, מהסביבה, כך שהוא נעשה מודע לעצמו כישות נבדלת. התנ"ך לא אומר לנו מה חשיבות עובדה זו, חשיבות 'המודעות'. הרי רק ישות מודעת יכולה לכרות גם ברית עם הזולת. הישויות האחרות על כדור הארץ שלנו שלהן לא הוענקה המתת האנומלית 'דעת', אינם יכולים לכרות בריתות.
אבל העובדה שחוה הטועמת מ'דעת' נעשית מודעת לעירומה, מודעות זו חשובה, כיוון שהיא מצביעה על כך שהיא נבדלת משאר הישויות 'בגן עדן', ישויות אחרות שלא מודעות לעירומם.
הדורות המאוחרים לא הבינו את משל 'עץ הדעת', בגין הסיבה שהצבענו עליה, שמחשבת התנ"ך פוסחת על שלבי בינים, הם לא הבינו שמתת זו 'דעת', מתת אנומלית, למעשה מעניקה לאדם את רזי
השפה, רזים שתרבויות אחרות לא רכשו, התיחסו לשפה כנתון, כמו הראיה, לא ראו ולא רואים את השפה כיצירה של האדם, יצירה פרי 'דעת', דעת המבדילה. 'דעת' המבדילה מאפשרת את יצירת השפה. רק אם שניים כורתים ברית לזכור את השם שהעניקו לקול שיוצא מגרונם. הצורך הזה לזכור את השם 'הנעלם', שלא קיים, כיוון שהוא לא מוחשי, מכריח את האדם לכרות ברית עם הזולת.
אנחנו רואים שמחשבת התנ"ך האינטואיטיבית מגלה לנו את רזיה בפסיחה על שלבי בינים, גם על-ידי הליכה אחורה, מעיקרון ראשיתי.
מחשבת התנ"ך מסרה לנו במיתוס על המבול, שאלהים כורת ברית עם האדם, למרות היות אדם בעל יצר רע מנעוריו, ורק במשל 'עץ הדעת' מסבירה לנו איך אותו אדם מסוגל לכרות את הברית עם האלוהות כתוצאה מאכילת 'דעת'.
למרות כל הפסיחות על שלבי בינים, למרות שמחשבת התנ"ך מגלה לנו את רזיה בהליכה אחורה, מחשבה אינטואיטיבית זו עצבה את התנ"ך.
מחשבת התנ"ך לא מסבירה לנו איך מרמזים לא שיטתיים היא עוצבה. עובדה היא שרק מחשבת התנ"ך השלימה עם חיים קצובים, חיים קצובים שרק רמזים הצביעו עליהם, רמזים במשל 'עץ הדעת', שבו נאסר לאדם לאכל מפרי 'עץ החיים'.
מחשבת התנ"ך גם לא טרחה להסביר לנו, מדוע רק היא הסתפקה בעולם נגלה בלבד, בעוד תרבויות אחרות קסמו לעצמם עולמות חלופיים ששם קסמו לעצמם המשך קיום.
כמובן שעיקרון עולם נגלה בלבד לא מאפשר קיום רצוף, מאפשר רק קיום קצוב.
אפשר היה להניח שכל עקרונות התנ"ך נמסרו, דבר שלא קרה. כל עקרונות התנ"ך נרמזו בלבד, בלי להרחיב עליהם.
ןאם אנו מפענחים את הרמזים שנמסרו בלי הסברי בינים, אנו מגלים תורה עקבית ביותר, תורה של בריתות, שרק נרמז עליה במיתוס המבול, כריתת הברית בין האלוהות לבין האדם.
התנ"ך רק רמז על עקרונות עולם האדם, על עקרונות הסדר היקומי. עובדה שהרמזים הספיקו לעצב את מחשבת התנ"ך, מחשבה שהיא שונה מכל מחשבות תרבויות אחרות.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 