אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 562 – השפה המתעתעת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 562 – השפה המתעתעת

     לשפה פנים רבות. השפה היא יכולת אנומלית שהוענקה לאדם,  יכולת המבדילה אותו משאר הישויות, דרי כדור הארץ.

     היות השפה ישות לא מוחשית, ישות נעלמת, גורמת לאדם ליחס    לה תכונות רבות, תכונות לא לה.

      מחפירות ארכיאולוגיות מתברר שהאדם הפרה- היסטורי   השאיר לנפטר אוכל, בהאמינו שהחלק הלא מוחשי שלו, שורד. אם היתה לנו רק עדות זו, לא היינו מתיחסים לתופעה זו. המצרים הקדמונים, יחסו לשפה, שאותה הפכו ל'נשמה', שורדת בעולם חלופי. הם גם יחסו לשפה, לשמות יכולות מאגיות. כך האלים המצרים, הפרעונים, היו מסתירים את שמותיהם, בהאמינם שאלו מכילים את סמכויותיהם, יכולתם.

      לעומת המצרים העתיקים, השומרים, הבינו ששמם הוא סימול,  שורד, בזכות מעשיהם, כך חשב גיבור האפוס השומרי גילגמש.

       יכולנו להתעלם מעובדות אלו, אם האדם של ימינו היה מגלה יותר הבנה למתת שהוענקה לו, המבדילה אותו משאר הברואים עלי כדור הארץ שלנו.

     היוצא מהכלל, השקפה שתהתה על המתת הזו לאדם, אנו מוצאים רק במשל 'עץ הדעת', בספר בראשית. עובדה זו של יחוד יחס לשפה במחשבת התנ"ך, צריכה להפליא אותנו ולתהות מדוע.

     לכאורה ראשית תולדות אבות העברים היא עתיקה, ומדוע אישים אלו התיחסו לשפה באופן שונה משאר בני אדם בעבר ובהווה.

       אם אנו תוהים על תופעות היסטוריות, אנו נוכחים לדעת שהן מתרחשות כתוצאה של נסיבות מיוחדות.

       חוקרי מחשבת התנ"ך לא התיחסו על המסופר על ראשית תולדות אבות העברים, על העובדה שהם יצאו מ'אור', מרכז תרבותי שומרי. הסיבה לכך היתה, שרק כתוצאה מחפירות ארכיאולוגיות התגלו חרסים שהכילו את עיקרי התרבות השומרית, שלפני גלוי החרסים, תולדות עם מופלא זה נשכחו.

     גלוי החרסים השומריים גילו לעולם תרבות מפותחת, תרבות שהמציאה כבר את הכתב, כתבה היסטוריה, התיחסה לחוקה, לדת, ובעיקר יצרה את האפוס הראשון, אפוס גילגמש.

      כבר הזכרנו שגיבור אפוס זה, רואה בשמות סימול, סימול שורד.

      עלינו לחזור על מה שכבר הזכרנו, שנסיבות מיוחדות מולידות תופעות מיוחדות. העברים שיצאו ממרכז תרבותי מפותח, מ'אור', כתוצאה מנסיבות אלו, יציאה, הנתקות מתרבות אוטוכטונית, ומפגש עם תרבויות מפותחות אחרות, תרבות החתים, תרבות המצרים, אפשר להם התבוננות יחסית על תולדות האדם,

     מפגש עם תרבויות שונות, שפות שונות גרם לאבות העברים לתהות על הגורם הלשוני, לתהות על אותו יסוד המאפין את האדם, השפה. אבות העברים נשאו אתם מטען עשיר של התרבות השומרית ויחס תרבות זו לשפה.

       הנסיבות המיוחדות האלו גרמו לאבות העברים לתהות על אותה שפה היוצרת קהילות עם שפה שונה, בכלל יוצרת תרבויות שונות. והם הגיעו למסקנה שהשפה היא יכולת היוצרת את עולמו הלשוני של האדם, יכולת נספחת לגוף, שאין לה קיום בנבדלות ממנו.

       אבות העברים יכלו להגיע למסקנה זו, על בסיס יחס השומרים להיות השפה 'סימול', נספח, ולא ישות עצמאית, כפי שחשבו המצרים העתיקים.

     הם, אבות העברים, סכמו, על היות השפה יכולת נוספת לאדם, יכולת מבדילה, מבדילה בין טוב לרע.

       למעשה מסקנה זו היא פשוטה, ומדוע נשארה יחודית למחשבת התנ"ך.

       אם שוב אנו בודקים את תולדות האדם במשך ההיסטוריה, אנו נוכחים לדעת שהאדם לא מסוגל להשלים עם היות משך קיומו קצוב. אם המצרים יחסו לשפה היות מהות האדם, שורדת אחרי הגוף  הכלה, הסיבה היתה שהם לא השלימו עם הפסקות האדם, רצו המשך.

      מבחינה זו המצרים העתיקים הם האדם הארכיטיפי הלוחם נגד הפסקות.

      שוב אם אנו תוהים על תולדות האדם, אנו רואים שהדגם המצרי העתיק תקף יותר מאשר הדגם העברי. יחסו של האדם לכלי שהנו מיוחד, שהוענק לו, דואלי, התנכרות לו, כמבשר קצוב חיי אדם, מצד שני הפיכתו לישות המהוה את האדם, ישות נצחית שורדת.

     יחוד מחשבת התנ"ך היא עקבית. היא השלימה עם קצוב חיי אדם, במשל 'עץ הדעת' האלוהות מונעת מהאדם לאכל מ'עץ החיים'. כתוצאה מהשלמה זו של מחשבת התנ"ך עם קצוב חיי אדם, היא ראתה ב'דעת', השפה, נספח לאדם, שרת האדם, שאין לה קיום עצמאי. מכאן, מחשבת התנ"ך לא יעדה לשפה, ל'דעת' המשך קיום בעולם חלופי, היא הסתפקה ב'עולם נגלה' בלבד.

    השקפה קיומית זו לא ספקה יהודים דרי עולם הלניסטי, שהושפעו מהתרבות היוונית.

     המורד במסורת אבותיו היה שאול הטרסי, אחד ממיסדי הנצרות. שאול הטרסי היה בעל תרבות דואלית, עברית והלנית. שאול רצה בחיי רצף בדומה לאמונת היוונים, החטיא את משל 'עץ הדעת' בטענה שהוא פרי הפרת איסור.

      ומה היתה האמונה היוונית? היוונים האמינו בעולם נצחי, באדם נצחי, התנכרו לשפה כיוצרת הערכים, כך לפחות אומר סוקראטס בדיאלוג קרטילוס. סוקראטס וגם אפלטון הפכו את השפה ל'נשמה' שורדת. כך אנו רואים בדיאלוג פיידו, שסוקראטס מיעד לנשמתו מטמפסיכוזיס, נדידה, הממרקת מחטאם, ושרידות. סוקראטס יעד לנשמתו ישיבה בין האלים. גם אפלטון יחס לשפה שהפכה לנשמה, השארות.   

       יכולנו להסתפק בדוגמאות שהבאנו, אלו האדם היה פוסק להפוך את השפה לנשמה שורדת. כמובן ששאול הטרסי שמרד במסורת התנ"ך קוה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע תשנה סדרי עולם, תחזיר את הרצף. השקפתו של שאול הטרסי נשארה תקפה עד לרפורמציה, כאשר לותר טען שההבטחות בשמו של ישוע לא התגשמו, כיוון שיריבו השטן ניצח אותו. ללותר לא היה צורך בשפה, הוא אימץ את 'כוחו' של השטן, ביטל 'רצון חופשי', האמצעי של השפה.

      ובכן הלותרניות התכחשה לשפה בכלל באמצה את ה'כח' של השטן, בתקוה ששליט זה על העולם יעניק להם את משאלתם לרצף. הלותרנים רק שכחו, או בכלל לא ניסו לתהות מה 'כח' מסוגל להעניק. במציאות כח פועל רק אם אינפורמציה מוליכה אותו.

      אבל האמונה של לותר ביכולות השטן קבלה תוספת ביצירתו של המשורר גיתה, שהפך את שמו של השטן ל'מפיסטו', הפך אותו לאהוב של האלוהות הנרפית, במקום ישוע.

      גיתה הבין שלותר לא השלים את מלאכתו בהמליכו את השטן בעל הכח, בהשאירו, או העדר התיחסותו לשפה. לכן ביצירתו זו 'פאוסט', גיתה שלל את הפסוק של השליח יוחנן, בבשורתו, שבה המשפט הראשון שלו הוא 'בראשית היה הדבר', גיתה שלל פסוק זה, בטענה שבראשית היה ה'מעשה'.

      אנו לא צריכים להתפלא על מעשי בני אדם, שהם סותרים את עצמם. הרי גיתה כתב את יצירתו 'פאוסט' בשפה, כפי שאפלטון כתב את הדיאלוגים שלו בשפה, שהתכחשו לה.

        שני יוצרים אחרונים אלו, בסוף חייהם התכחשו למסקנותיהם המוקדמות.

        כל התהפוכות האלו במחשבת בני אדם רק מוכיחים לנו שהאדם חי במשאלות, מתעלם מהמציאות, נותן פרשנויות שונות לאותו אמצעי המבדיל אותו משאר הברויים.

        הדבר היחידי שאי אפשר להוכיחו, האם השפה שהופכת לנשמה שורדת בעולמות חלופיים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 561 – שתי הפנים של המודעות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 561 – שתי הפנים של המודעות

    'דעת', השפה, המבדילה, מעניקה לאדם את המודעות. אנחנו רואים שחוה הטועמת מפרי 'עץ הדעת', נעשית מודעת לעירומה. אבל האדם הלשוני בעל המודעות יכול להתכחש מה שמודעות זו מציגה לפניו. הסיבה לכך היא שהאדם שנעשה לשוני לא איבד את דחפיו כיצור ביאולוגי, דחפים שקיבלו משנה חוזק מהמתת, השפה, שנרכשה על-ידו.

     הדחפים של האדם יכולים להשעות את ראית המודעות, כך שמתת זו 'מודעות', הופכת לדואלית. במשל מופלא זה 'עץ הדעת', לפנינו כבר הופעת ה'מודעות' בשתי הפנים שלה. גיבור המשל, קיין החומד את בחירת אחיו הבל על-ידי האלוהות, משעה מעצמו חובות הברית שכרת עם אחיו, חובות ברית שהשפה כפתה עליו, הורג אותו.

     יכולת ההבדלה ש'דעת' השפה, מעניקה לאדם, היא לא מוחשית, על כן השנים המאמצים את מתת 'דעת', צריכים לכרות ביניהם ברית לממש יכולת זו. 'הבדלה' זו המקבלת תוקף כתוצאה של הברית בין השנים, מאפשרת להם להבדל אחד ממשנהו, להיבדל מהסביבה, לראות את עצמם מבחוץ, להיהפך למודעים.

     אבל כפי שציינו, הדחפים הביאולוגיים של האדם, שקבלו משנה תוקף מ'דעת', להם שאיפות אחרות מאלו ש'המודעות' מציגה לפניהם.

      הדחפים של קיין, הדחפים של הקיינים של הדורות, מנוגדים להתחיבויות של הבריתות שכרתו עם הזולתים, הם רוצים ב'בחירות' של אחיהם. הקיינים של כל הדורות משעים מעצמם את ההתחיבויות של הבריתות שכרתו.

     סוקראטס שהתכחש לשפה היוצרת, שייך את כל הערכים לנפשו הנצחית, לא רצה להיות חייב לאשתו קסנטיפה, לא רצה להיות חייב לעירו אתונה, רצה בנצחיות המוענקת על-ידי גלגולים, מטמפסיכוזיס, שהאמין בה.

     שאול הטרסי שהחטיא את רכישת 'דעת' על-ידי חוה, לא רצה בחובות הברית שכרת עם אחיו, העברים, רצה בנצחיות, קוה שהאלוהות תשנה סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע.

    אלו התוהים ממעשי זוועה של דורם, תוהים מהשעית שלהם מחובות בריתות, לא התעמקו בדוגמת משל 'עץ הדעת', שהציג את דמות הקיינים של כל הדורות, קיינים המתכחשים לחובות של בריתות.

       האדם תמיד מסוגל להתכחש לשפה, המתת המתגשמת על-ידי בריתות, הוא יכול ליצור לעצמו על-ידה השקפת עולם המתכחשת לאופן פעולתה. כפי שראינו סוקראטס יצר לעצמו השקפת עולם, שכביכול התכחשה לכלי שאיפשר ליצור השקפת עולם זו. הוא יצר לעצמו השקפת עולם שיתרה את החובות שגשום כלי 'דעת', כופה על המשתמשים בה. ברור שמעשיו אלו של סוקראטס סבכו את מחשבתו.

    למרות ששאול הטרסי בעל תרבות דואלית הכיר את משל 'עץ הדעת', עם החובות שלה, היותו מושפע מהתרבות היוונית, העדיף את ההתכחשות שלה לכלי שבו השתמש, כיוון שהדחף שלו לרצף, היה חזק יותר.

       הדחפים הביאולוגיים המקבלים משנה תוקף מכלי השפה, מצליחים תמיד לגבור על חוקי השפה, והצלחה זו היא מאחורי הרצחנות האנושית.

       אנו יכולים להאשים את הכלי עצמו המטעה את האדם עם האשליות על אפשרויות בלתי אפשריים. הרי כל ההבטחות ה'נחשיות', ה'שטניות', לא התגשמו במשך ההיסטוריה, אבל האדם שאינו משלים עם קיומו הקצוץ, לא משלים עם העובדה שאין לא שליטה על שרירותיות הקיום, מנסה כל פעם את מזלו עם אשליה חדשה.

     'דעת' המתת, היא אשליה של יכולות קסם, קסם מדומה זה מפתה את האדם על יכולות מדומות, שלא מתגשמות. גיתה שרקם את קסם פאוסט, קסם על נעורים נצחיים. רק בזקנתו נוכח, שלא נמלט מגורל בן תמותה. חכמתו המאוחרת הותירה לו רק משאלה של שנה בחיק הנשים המיטיבות, בחיק תיאמת האלה הראשיתית. חכמתו לא שכנע את הפאוסטים השואטים, השואטים לאבדון.

      האשליות הקודמות המכזיבות, לא מונעים מהקוסמים החדשים, אשליות על בינה גואלת. הקוסמים החדשים מתעלמים מהיקום השואט, שאין בכוחם לעצרו, שהם דיירי משנה ביקום אדיש זה, וקסמיהם הדלים אין בכוחם להשפיע על הזרם השואט.

    חכמת מחשבת התנ"ך היתה להצטמצם בעולם קטן, להשלים עם  הקיצובים, להשלים עם גבולות, גבולות השומרים משאטת היקום. גבולות מאפשרים את ההנאות הקטנות יחד עם אלו שאתם כרתו בריתות.

      מחשבת התנ"ך הולידה את החכם האולטימטיבי, את קוהלת, קוהלת של 'הבל הבלים'. קוהלת כבר הכיר את החכמים שהפליגו מעבר לגבולות של עולם אדם. קוהלת מדבר על שרירותיות הקיום, חכמים שרצו להבין את שאטת היקום. על כל אלו  אומר קוהלת, 'הבל הבלים', ההנאות הם בדברים קטנים, חיים קצוצים עדיפים על מוות, על שאול. קוהלת הבין מה שמחשבת התנ"ך התעלמה ממנו, שהקיום שרירותי לכן חכמת אדם לא תועיל לו.

    בפרק ט', 9 אומר קוהלת: 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך כי הוא חלקך בחיים …כל אשר אתה עמל תחת השמים. כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאל אשר אתה הולך

שמה…..   

  שבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עשר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם'.

     הדורות לא הבינו את חכמת קוהלת, הם לא הבינו אותו כיוון שהוא דיבר בשני קולות. קול אחד של קוהלת מסכם את תהיתם של אלו הרוצים להבין את רזי הקיום, רזים שהנם הלאה מהם. את תהיתם של אלו הוא מסכם ב'הבל הבלים'.

    קוהלת מציע את הסדר של עולם האדם בפרק השלישי של יצירתו, פרק הרואה עת לכל התרחשות אנושית.

      אבל תרומתו הגדולה של קוהלת בתוספת שלו למחשבת התנ"ך, ה'שרירותיות' של קיום האדם. לכאורה בהדגשת השרירותיות קוהלת מורד במחשבת התנ"ך שהאמינה שצדיק תמיד נשכר. אמונה תנ"כית זו הסתמכה על האמונה שאלוהות משגיחה שומרת על צדק יקומי. למרות סטיה זו של קוהלת מהאמונה התנ"כית, הוא נשאר במידה רבה חלק ממנה באמונתו שחיים עדיפים על מוות, אמונתו בהשקפה הקיומית, הוא לא כפר בה, לא חשב שהקיום הוא 'חלום', כפי כמה מחכמי היוונים הגיעו אליה.

     האנושות אנה סוגדת לחכמים המתבוננים בקיום, לא מפליגים למשאלות עקרות, לא שוללים את הקיום.

      קוהלת המתבונן, הלא מפליג, כפר בחכמת האדם שאינו רואה שחכמתו חסרה, לא יכולה לשרירותיות הקיום, 'לא לקלים המרוץ, ולא לגבורים המלחמה'.

    כמה מסדרת הגיבורים ההיסטוריים היו מסכימים אם כפירתו זו של קוהלת בגבורתם. כמה מרושמי ההיסטוריה היו מסכימים עם קוהלת בכפירתו בתאוריהם את גבורת גיבוריהם.

       קוהלת מכיר בעובדה שהאדם הוא דייר משנה ביקום. שאל לאדם להתגאות בחכמתו, מול שאטת היקום, האדיש ליומרותיו של הדייר המשנה.

     עם כל כפירתו של קוהלת ביומרות האדם, הוא נשאר נאמן להשקפה התנ"כית שהעניקה קדושה לקיום.

    רק מחשבת התנ"ך יכלה ליצור דמות כמו קוהלת, כופר ומאמין בקדושת החיים.

      גדולתו של קוהלת נשארה נסתרת, כיוון שסגנונו דומה לסגנון משלים אחרים בתנ"ך, החסרים משפטי קשר מסבירים את העקרונות. הדורות התקשו להבין את היחוד.