אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 562 – השפה המתעתעת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 562 – השפה המתעתעת

     לשפה פנים רבות. השפה היא יכולת אנומלית שהוענקה לאדם,  יכולת המבדילה אותו משאר הישויות, דרי כדור הארץ.

     היות השפה ישות לא מוחשית, ישות נעלמת, גורמת לאדם ליחס    לה תכונות רבות, תכונות לא לה.

      מחפירות ארכיאולוגיות מתברר שהאדם הפרה- היסטורי   השאיר לנפטר אוכל, בהאמינו שהחלק הלא מוחשי שלו, שורד. אם היתה לנו רק עדות זו, לא היינו מתיחסים לתופעה זו. המצרים הקדמונים, יחסו לשפה, שאותה הפכו ל'נשמה', שורדת בעולם חלופי. הם גם יחסו לשפה, לשמות יכולות מאגיות. כך האלים המצרים, הפרעונים, היו מסתירים את שמותיהם, בהאמינם שאלו מכילים את סמכויותיהם, יכולתם.

      לעומת המצרים העתיקים, השומרים, הבינו ששמם הוא סימול,  שורד, בזכות מעשיהם, כך חשב גיבור האפוס השומרי גילגמש.

       יכולנו להתעלם מעובדות אלו, אם האדם של ימינו היה מגלה יותר הבנה למתת שהוענקה לו, המבדילה אותו משאר הברואים עלי כדור הארץ שלנו.

     היוצא מהכלל, השקפה שתהתה על המתת הזו לאדם, אנו מוצאים רק במשל 'עץ הדעת', בספר בראשית. עובדה זו של יחוד יחס לשפה במחשבת התנ"ך, צריכה להפליא אותנו ולתהות מדוע.

     לכאורה ראשית תולדות אבות העברים היא עתיקה, ומדוע אישים אלו התיחסו לשפה באופן שונה משאר בני אדם בעבר ובהווה.

       אם אנו תוהים על תופעות היסטוריות, אנו נוכחים לדעת שהן מתרחשות כתוצאה של נסיבות מיוחדות.

       חוקרי מחשבת התנ"ך לא התיחסו על המסופר על ראשית תולדות אבות העברים, על העובדה שהם יצאו מ'אור', מרכז תרבותי שומרי. הסיבה לכך היתה, שרק כתוצאה מחפירות ארכיאולוגיות התגלו חרסים שהכילו את עיקרי התרבות השומרית, שלפני גלוי החרסים, תולדות עם מופלא זה נשכחו.

     גלוי החרסים השומריים גילו לעולם תרבות מפותחת, תרבות שהמציאה כבר את הכתב, כתבה היסטוריה, התיחסה לחוקה, לדת, ובעיקר יצרה את האפוס הראשון, אפוס גילגמש.

      כבר הזכרנו שגיבור אפוס זה, רואה בשמות סימול, סימול שורד.

      עלינו לחזור על מה שכבר הזכרנו, שנסיבות מיוחדות מולידות תופעות מיוחדות. העברים שיצאו ממרכז תרבותי מפותח, מ'אור', כתוצאה מנסיבות אלו, יציאה, הנתקות מתרבות אוטוכטונית, ומפגש עם תרבויות מפותחות אחרות, תרבות החתים, תרבות המצרים, אפשר להם התבוננות יחסית על תולדות האדם,

     מפגש עם תרבויות שונות, שפות שונות גרם לאבות העברים לתהות על הגורם הלשוני, לתהות על אותו יסוד המאפין את האדם, השפה. אבות העברים נשאו אתם מטען עשיר של התרבות השומרית ויחס תרבות זו לשפה.

       הנסיבות המיוחדות האלו גרמו לאבות העברים לתהות על אותה שפה היוצרת קהילות עם שפה שונה, בכלל יוצרת תרבויות שונות. והם הגיעו למסקנה שהשפה היא יכולת היוצרת את עולמו הלשוני של האדם, יכולת נספחת לגוף, שאין לה קיום בנבדלות ממנו.

       אבות העברים יכלו להגיע למסקנה זו, על בסיס יחס השומרים להיות השפה 'סימול', נספח, ולא ישות עצמאית, כפי שחשבו המצרים העתיקים.

     הם, אבות העברים, סכמו, על היות השפה יכולת נוספת לאדם, יכולת מבדילה, מבדילה בין טוב לרע.

       למעשה מסקנה זו היא פשוטה, ומדוע נשארה יחודית למחשבת התנ"ך.

       אם שוב אנו בודקים את תולדות האדם במשך ההיסטוריה, אנו נוכחים לדעת שהאדם לא מסוגל להשלים עם היות משך קיומו קצוב. אם המצרים יחסו לשפה היות מהות האדם, שורדת אחרי הגוף  הכלה, הסיבה היתה שהם לא השלימו עם הפסקות האדם, רצו המשך.

      מבחינה זו המצרים העתיקים הם האדם הארכיטיפי הלוחם נגד הפסקות.

      שוב אם אנו תוהים על תולדות האדם, אנו רואים שהדגם המצרי העתיק תקף יותר מאשר הדגם העברי. יחסו של האדם לכלי שהנו מיוחד, שהוענק לו, דואלי, התנכרות לו, כמבשר קצוב חיי אדם, מצד שני הפיכתו לישות המהוה את האדם, ישות נצחית שורדת.

     יחוד מחשבת התנ"ך היא עקבית. היא השלימה עם קצוב חיי אדם, במשל 'עץ הדעת' האלוהות מונעת מהאדם לאכל מ'עץ החיים'. כתוצאה מהשלמה זו של מחשבת התנ"ך עם קצוב חיי אדם, היא ראתה ב'דעת', השפה, נספח לאדם, שרת האדם, שאין לה קיום עצמאי. מכאן, מחשבת התנ"ך לא יעדה לשפה, ל'דעת' המשך קיום בעולם חלופי, היא הסתפקה ב'עולם נגלה' בלבד.

    השקפה קיומית זו לא ספקה יהודים דרי עולם הלניסטי, שהושפעו מהתרבות היוונית.

     המורד במסורת אבותיו היה שאול הטרסי, אחד ממיסדי הנצרות. שאול הטרסי היה בעל תרבות דואלית, עברית והלנית. שאול רצה בחיי רצף בדומה לאמונת היוונים, החטיא את משל 'עץ הדעת' בטענה שהוא פרי הפרת איסור.

      ומה היתה האמונה היוונית? היוונים האמינו בעולם נצחי, באדם נצחי, התנכרו לשפה כיוצרת הערכים, כך לפחות אומר סוקראטס בדיאלוג קרטילוס. סוקראטס וגם אפלטון הפכו את השפה ל'נשמה' שורדת. כך אנו רואים בדיאלוג פיידו, שסוקראטס מיעד לנשמתו מטמפסיכוזיס, נדידה, הממרקת מחטאם, ושרידות. סוקראטס יעד לנשמתו ישיבה בין האלים. גם אפלטון יחס לשפה שהפכה לנשמה, השארות.   

       יכולנו להסתפק בדוגמאות שהבאנו, אלו האדם היה פוסק להפוך את השפה לנשמה שורדת. כמובן ששאול הטרסי שמרד במסורת התנ"ך קוה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע תשנה סדרי עולם, תחזיר את הרצף. השקפתו של שאול הטרסי נשארה תקפה עד לרפורמציה, כאשר לותר טען שההבטחות בשמו של ישוע לא התגשמו, כיוון שיריבו השטן ניצח אותו. ללותר לא היה צורך בשפה, הוא אימץ את 'כוחו' של השטן, ביטל 'רצון חופשי', האמצעי של השפה.

      ובכן הלותרניות התכחשה לשפה בכלל באמצה את ה'כח' של השטן, בתקוה ששליט זה על העולם יעניק להם את משאלתם לרצף. הלותרנים רק שכחו, או בכלל לא ניסו לתהות מה 'כח' מסוגל להעניק. במציאות כח פועל רק אם אינפורמציה מוליכה אותו.

      אבל האמונה של לותר ביכולות השטן קבלה תוספת ביצירתו של המשורר גיתה, שהפך את שמו של השטן ל'מפיסטו', הפך אותו לאהוב של האלוהות הנרפית, במקום ישוע.

      גיתה הבין שלותר לא השלים את מלאכתו בהמליכו את השטן בעל הכח, בהשאירו, או העדר התיחסותו לשפה. לכן ביצירתו זו 'פאוסט', גיתה שלל את הפסוק של השליח יוחנן, בבשורתו, שבה המשפט הראשון שלו הוא 'בראשית היה הדבר', גיתה שלל פסוק זה, בטענה שבראשית היה ה'מעשה'.

      אנו לא צריכים להתפלא על מעשי בני אדם, שהם סותרים את עצמם. הרי גיתה כתב את יצירתו 'פאוסט' בשפה, כפי שאפלטון כתב את הדיאלוגים שלו בשפה, שהתכחשו לה.

        שני יוצרים אחרונים אלו, בסוף חייהם התכחשו למסקנותיהם המוקדמות.

        כל התהפוכות האלו במחשבת בני אדם רק מוכיחים לנו שהאדם חי במשאלות, מתעלם מהמציאות, נותן פרשנויות שונות לאותו אמצעי המבדיל אותו משאר הברויים.

        הדבר היחידי שאי אפשר להוכיחו, האם השפה שהופכת לנשמה שורדת בעולמות חלופיים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: