אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 563 – סכול תעתועי השפה, בגלום הנחש, על-ידי האלוהות

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 563 – סכול תעתועי השפה, בגלום הנחש, על-ידי האלוהות

    בתנ"ך יש שתי התיחסויות למקור השפה. מקור אחד הוא במשל 'עץ הדעת', ששם מקור השפה היא חיצונית, מ'עץ הדעת', שנאסר לאכל מפריו. מקור שני בפרק א' של ספר בראשית, השפה היא חלק יצירה מהאדם הנברא בצלם אלוהים, מאחר שהאלוהות בוראת את העולם באמצאות 'אומר', שפה, כחלק ממנו, כך אותו 'אומר' הוא גם  חלק מהאדם שנברא בצלם אלהים.

     חזוק להיות השפה חלק מהאדם נמצא ב'דבר' הרביעי מתוך עשרת הדברות, ששם האדם מצווה לברא את עולמו בדומה לאלוהות שבראה אותו בששה ימים.
     היחס לשפה במשל 'עץ הדעת' הוא יותר אותנתי, אבל נוכל לעמוד על המשותף בשני המקורות לשפה רק אם נשווה יחס בהם ליחס היוונים לשפה, יחס השולל מהשפה בכלל ליצור.

      המשותף בשני המקורות לשפה בשני המקומות בספר בראשית, דומה בכך, שלפיהם השפה היא כלי יצירה, בעוד כפי שציינו אצל היוונים היתה התנגדות ליכולת השפה ליצור.

     מאחר שכותרת הבלוג הוא על סכול תעתועי השפה בגלום הנחש על-ידי האלוהות, נתחיל עם התיחסות לשפה במשל 'עץ הדעת'.

      אם הגדרנו את היחס לשפה במשל 'עץ הדעת' כיותר אותנתי, כוונתנו היא שמקור זה מתיחס ל'דעת', שפה, כפרי חיצוני, מ'עץ הדעת', נוסף לכך מקור זה מתיחס לריבוי הפנים של השפה, מתיחס לפן ה'נחשי' שלה.

       התיחסות מקור זה, מקור 'עץ הדעת' לפן ה'נחשי', כולל בתוכו כבר התיחסות 'דעת', השפה, למכלול יצירת התרבויות. ברור שאין במשל 'עץ הדעת' הסברים שרבוי הפנים של 'דעת', יוצר לא רק תרבויות חיוביות, אלא בפני ה'נחש' של 'דעת', יוצרת תרבויות מרדניות, תרבויות שליליות המובילות להרס עולמו של האדם.

       כאן במשל 'עץ הדעת' לפנינו רק רמז לכך ש'דעת' ברבוי הפנים  שלה, יוצרת תרבויות מרדניות, תרבויות המנוגדות לחוקי הקיום. בהמשך ננסה להתיחס לפנים המרדניות של השפה, אבל קודם ננסה להסביר את התובנה העילאית שאנו מוצאים בתאור 'דעת', ברבוי הפנים שלה, והתיחסות לכך, שהיה נסיון לנטרל את הפנים המרדניות של 'דעת'.

      כידוע הנחש מבטיח לחוה שאם תטעם מהפרי של 'עץ הדעת', שנאסר לטעם ממנו, תהיה דומה לאלהים. במציאות המשל, חוה הטועמת מפרי העץ, משיגה רק מודעות, והאלוהות הרוצה לסכל את הבטחת הנחש אוסרת על הזוג חוה ואדם מלאכל מפרי 'עץ החיים'. האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים' הוא סיכול מרד ה'נחש', האיסור מקצץ את משך קיום האדם למנעד שבין 'עץ הדעת' לבין 'עץ החיים'

      סכול זה של האלוהות את מרד ה'נחש' איפשר את יצירת המחשבה הקיומית של התנ"ך.

      אבל סיכול זה של מרד ה'נחש' צלח רק לגבי מחשבת התנ"ך, הוא לא צלח לנטרל את תעלולי ה'נחש' בריבוי הפנים שלו לאורך ההיסטוריה האנושית.

       האדם גם בלי הסתת הנחש, לא משלים עם חוקי הקיום, עם המתת המקוצץ של קיומו, הוא תמיד רוצה יותר. כבר הזכרנו את המצרים העתיקים שיצרו עולם חלופי, לעולם הנגלה, עולם חלופי עם חוקים לפי משאלותיהם על קיום נצחי. אבל ברצונינו להצביע איך ה'נחש' בפנים אחרות הומלך על-ידי לותר אחרי הרפורמציה, לותר שרצה שהנחש יעניק לו קיום נצחי, שלפיו ישוע החלשלש, לא קיים את ההבטחות בשמו, כיון שהשטן ניצח אותו.

      בשלב יותר מאוחר המשורר גיתה ביצירתו 'פאוסט', העניק ל'נחש' שם חדש 'מפיסטו', וממנו קוה להשיג לגיבורו פאוסט נעורים נצחיים.

       המשורר האנגלי מילטון ביצירותיו 'גן העדן האבוד', ו'גן העדן הנמצא' תאר את השמדת ה'שטן', מבלי להעלות על הדעת שה'שטן', יופיע מחדש.

      אבל הזכרנו שהיוונים בכלל שללו מהשפה את יכולת היצירה, כך לפחות סוקראטס אומר, בדיאלוג קרטילוס שהערכים שלו הם חלק מנפשו הנצחית. ואריסטו בספרו 'פואטיקה' טען שהאדם רק מחקה דברים קיימים, שלל מהאדם יכולת יצירה.

      שלילה זו של היוונים את יכולת השפה ליצור, אף היא חלק ממרד האדם בחוקי הקיום, היוונים האמינו בעולם נצחי, כפרו בכלל שעולם זה נברא. מאחר שחוקי היקום לא שיתפו פעולה עם אמונתם של היוונים, הם היו מסוכסכים עם אליהם, האשימו אותם בזדון בכך, שלא שתפו פעולה עם משאלותיהם. כתוצאה מאכזבה זו, אנו מוצאים אמונות אורפיות אצל גיבורי יוון, אמונות בעולמות חלופיים. כך סוקראטס יוצר לעצמו לפני הוצאתו להורג על-ידי עירו אתונה, בדיאלוג פיידו, אמונה במטמפסיכוזיס,  לפי אמונה זו, נשמתו תנדוד בעולמות חלופיים, ואחרי שהיא תתמרק מחטאיה, תדור בין האלים.

       קשה לדעת האם 'דעת' ממקור חיצוני היא מקור המרד האנושי, או אם האדם הוא המורד. בשתי האפשרויות סיכול המרד כתוצאה של הסתת ה'נחש', או מרד האדם מטבעו, הסיכול של האלוהות לא מתממשת.

      הרי היוונים בניגוד לעברים לא היו מודעים למשל 'עץ הדעת', המרד שלהם נבע מאמונתם או משאלותיהם על עולם נצחי.

       בלי ספק, דוגמת היוונים שמרדו בחוקי הקיום, מוכיח שהאדם הוא המורד, לא 'דעת' השפה ברבוי פניה.

      לא התיחסנו למקור השני לשפה במחשבת התנ"ך. במקור זה האדם שנברא בצלם אלוהים, בדומה לאלוהות הוא בעל שפה יוצרת. ובדומה לאלוהות הבוראת באמצעות 'אומר', שפה לבד, גם האדם אינו זקוק לשיתוף פעולה עם הזולת, ביצירה שלו באמצעות  השפה.

      מקור זה, פרק א' של ספר בראשית מתאר מצב אידיאלי, מתאר את האדם עם יכולות מושלמות, יכולות דומות לאלו של האלוהות.

     תאור מושלם אידיאלי זה של יכולות האדם, בפרק הבריאה, לא תואם את המציאות האנושית, כיוון שלא קיימת שפה פרטית. השפה צריכה לתקשר בין שנים, לכן היא צריכה להיות יצירה של שנים המסכימים לכנוי משותף של חסר, למען שיתאפשר התקשור.

     המציאות האנושית היא של מרד מתמיד נגד חוקי הקיום, האדם אינו משלים עם גורלו, עם חיים קצובים.

      אם טענו שמחשבת התנ"ך השלימה עם האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים', לא דייקנו, כיוון שצאצאי העברים בהמשך, אף הם לא השלימו עם קיצוב חיי אדם, חזרו להאמין בעולם חלופי ששם נשמתו של האדם ממשיכה להתקיים.

       אנחנו רואים שכמעט בכל התרבויות האדם יוצר לעצמו עולם חלופי ששם הוא יוצר חוקים לפי משאלותיו, חוקים המאפשרים את קיום נשמתו לנצח.

     מתברר שדבריו של ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' תואמים יותר את מצבו של האדם במציאות,  מאשר טענות בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שהאדם נברא בצלם אלהים ובדומה לאלוהות יכול ליצור לבד ללא זולת. פרק זה גם מתעלם ממרדו של האדם בקיומו הקצוץ.

      אפשר לכנות את האדם, 'אדם אל', המורד בחוקי הקיום, ויוצר לעצמו עולמות חלופיים, שם הוא משליט את משאלותיו לקיום נצחי.

       ברור שאין לנו עדות אם עולמות חלופיים אלו מתקימים או לאו. אבל ברור שהאדם המורד אף פעם לא משלים עם חוקי הקיום.

      משל 'עץ הדעת' מתאר מציאות בה האדם מקבל על עצמו את האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים', המשל מתאר מציאות בה הבטחות ה'נחש' מסוכלות.

 אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 563 – סכול תעתועי השפה, בגלום הנחש, על-ידי האלוהות

    בתנ"ך יש שתי התיחסויות למקור השפה. מקור אחד הוא במשל 'עץ הדעת', ששם מקור השפה היא חיצונית, מ'עץ הדעת', שנאסר לאכל מפריו. מקור שני בפרק א' של ספר בראשית, השפה היא חלק יצירה מהאדם הנברא בצלם אלוהים, מאחר שהאלוהות בוראת את העולם באמצאות 'אומר', שפה, כחלק ממנו, כך אותו 'אומר' הוא גם  חלק מהאדם שנברא בצלם אלהים.

     חזוק להיות השפה חלק מהאדם נמצא ב'דבר' הרביעי מתוך עשרת הדברות, ששם האדם מצווה לברא את עולמו בדומה לאלוהות שבראה אותו בששה ימים.
     היחס לשפה במשל 'עץ הדעת' הוא יותר אותנתי, אבל נוכל לעמוד על המשותף בשני המקורות לשפה רק אם נשווה יחס בהם ליחס היוונים לשפה, יחס השולל מהשפה בכלל ליצור.

      המשותף בשני המקורות לשפה בשני המקומות בספר בראשית, דומה בכך, שלפיהם השפה היא כלי יצירה, בעוד כפי שציינו אצל היוונים היתה התנגדות ליכולת השפה ליצור.

     מאחר שכותרת הבלוג הוא על סכול תעתועי השפה בגלום הנחש על-ידי האלוהות, נתחיל עם התיחסות לשפה במשל 'עץ הדעת'.

      אם הגדרנו את היחס לשפה במשל 'עץ הדעת' כיותר אותנתי, כוונתנו היא שמקור זה מתיחס ל'דעת', שפה, כפרי חיצוני, מ'עץ הדעת', נוסף לכך מקור זה מתיחס לריבוי הפנים של השפה, מתיחס לפן ה'נחשי' שלה.

       התיחסות מקור זה, מקור 'עץ הדעת' לפן ה'נחשי', כולל בתוכו כבר התיחסות 'דעת', השפה, למכלול יצירת התרבויות. ברור שאין במשל 'עץ הדעת' הסברים שרבוי הפנים של 'דעת', יוצר לא רק תרבויות חיוביות, אלא בפני ה'נחש' של 'דעת', יוצרת תרבויות מרדניות, תרבויות שליליות המובילות להרס עולמו של האדם.

       כאן במשל 'עץ הדעת' לפנינו רק רמז לכך ש'דעת' ברבוי הפנים  שלה, יוצרת תרבויות מרדניות, תרבויות המנוגדות לחוקי הקיום. בהמשך ננסה להתיחס לפנים המרדניות של השפה, אבל קודם ננסה להסביר את התובנה העילאית שאנו מוצאים בתאור 'דעת', ברבוי הפנים שלה, והתיחסות לכך, שהיה נסיון לנטרל את הפנים המרדניות של 'דעת'.

      כידוע הנחש מבטיח לחוה שאם תטעם מהפרי של 'עץ הדעת', שנאסר לטעם ממנו, תהיה דומה לאלהים. במציאות המשל, חוה הטועמת מפרי העץ, משיגה רק מודעות, והאלוהות הרוצה לסכל את הבטחת הנחש אוסרת על הזוג חוה ואדם מלאכל מפרי 'עץ החיים'. האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים' הוא סיכול מרד ה'נחש', האיסור מקצץ את משך קיום האדם למנעד שבין 'עץ הדעת' לבין 'עץ החיים'

      סכול זה של האלוהות את מרד ה'נחש' איפשר את יצירת המחשבה הקיומית של התנ"ך.

      אבל סיכול זה של מרד ה'נחש' צלח רק לגבי מחשבת התנ"ך, הוא לא צלח לנטרל את תעלולי ה'נחש' בריבוי הפנים שלו לאורך ההיסטוריה האנושית.

       האדם גם בלי הסתת הנחש, לא משלים עם חוקי הקיום, עם המתת המקוצץ של קיומו, הוא תמיד רוצה יותר. כבר הזכרנו את המצרים העתיקים שיצרו עולם חלופי, לעולם הנגלה, עולם חלופי עם חוקים לפי משאלותיהם על קיום נצחי. אבל ברצונינו להצביע איך ה'נחש' בפנים אחרות הומלך על-ידי לותר אחרי הרפורמציה, לותר שרצה שהנחש יעניק לו קיום נצחי, שלפיו ישוע החלשלש, לא קיים את ההבטחות בשמו, כיון שהשטן ניצח אותו.

      בשלב יותר מאוחר המשורר גיתה ביצירתו 'פאוסט', העניק ל'נחש' שם חדש 'מפיסטו', וממנו קוה להשיג לגיבורו פאוסט נעורים נצחיים.

       המשורר האנגלי מילטון ביצירותיו 'גן העדן האבוד', ו'גן העדן הנמצא' תאר את השמדת ה'שטן', מבלי להעלות על הדעת שה'שטן', יופיע מחדש.

      אבל הזכרנו שהיוונים בכלל שללו מהשפה את יכולת היצירה, כך לפחות סוקראטס אומר, בדיאלוג קרטילוס שהערכים שלו הם חלק מנפשו הנצחית. ואריסטו בספרו 'פואטיקה' טען שהאדם רק מחקה דברים קיימים, שלל מהאדם יכולת יצירה.

      שלילה זו של היוונים את יכולת השפה ליצור, אף היא חלק ממרד האדם בחוקי הקיום, היוונים האמינו בעולם נצחי, כפרו בכלל שעולם זה נברא. מאחר שחוקי היקום לא שיתפו פעולה עם אמונתם של היוונים, הם היו מסוכסכים עם אליהם, האשימו אותם בזדון בכך, שלא שתפו פעולה עם משאלותיהם. כתוצאה מאכזבה זו, אנו מוצאים אמונות אורפיות אצל גיבורי יוון, אמונות בעולמות חלופיים. כך סוקראטס יוצר לעצמו לפני הוצאתו להורג על-ידי עירו אתונה, בדיאלוג פיידו, אמונה במטמפסיכוזיס,  לפי אמונה זו, נשמתו תנדוד בעולמות חלופיים, ואחרי שהיא תתמרק מחטאיה, תדור בין האלים.

       קשה לדעת האם 'דעת' ממקור חיצוני היא מקור המרד האנושי, או אם האדם הוא המורד. בשתי האפשרויות סיכול המרד כתוצאה של הסתת ה'נחש', או מרד האדם מטבעו, הסיכול של האלוהות לא מתממשת.

      הרי היוונים בניגוד לעברים לא היו מודעים למשל 'עץ הדעת', המרד שלהם נבע מאמונתם או משאלותיהם על עולם נצחי.

       בלי ספק, דוגמת היוונים שמרדו בחוקי הקיום, מוכיח שהאדם הוא המורד, לא 'דעת' השפה ברבוי פניה.

      לא התיחסנו למקור השני לשפה במחשבת התנ"ך. במקור זה האדם שנברא בצלם אלוהים, בדומה לאלוהות הוא בעל שפה יוצרת. ובדומה לאלוהות הבוראת באמצעות 'אומר', שפה לבד, גם האדם אינו זקוק לשיתוף פעולה עם הזולת, ביצירה שלו באמצעות  השפה.

      מקור זה, פרק א' של ספר בראשית מתאר מצב אידיאלי, מתאר את האדם עם יכולות מושלמות, יכולות דומות לאלו של האלוהות.

     תאור מושלם אידיאלי זה של יכולות האדם, בפרק הבריאה, לא תואם את המציאות האנושית, כיוון שלא קיימת שפה פרטית. השפה צריכה לתקשר בין שנים, לכן היא צריכה להיות יצירה של שנים המסכימים לכנוי משותף של חסר, למען שיתאפשר התקשור.

     המציאות האנושית היא של מרד מתמיד נגד חוקי הקיום, האדם אינו משלים עם גורלו, עם חיים קצובים.

      אם טענו שמחשבת התנ"ך השלימה עם האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים', לא דייקנו, כיוון שצאצאי העברים בהמשך, אף הם לא השלימו עם קיצוב חיי אדם, חזרו להאמין בעולם חלופי ששם נשמתו של האדם ממשיכה להתקיים.

       אנחנו רואים שכמעט בכל התרבויות האדם יוצר לעצמו עולם חלופי ששם הוא יוצר חוקים לפי משאלותיו, חוקים המאפשרים את קיום נשמתו לנצח.

     מתברר שדבריו של ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' תואמים יותר את מצבו של האדם במציאות,  מאשר טענות בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שהאדם נברא בצלם אלהים ובדומה לאלוהות יכול ליצור לבד ללא זולת. פרק זה גם מתעלם ממרדו של האדם בקיומו הקצוץ.

      אפשר לכנות את האדם, 'אדם אל', המורד בחוקי הקיום, ויוצר לעצמו עולמות חלופיים, שם הוא משליט את משאלותיו לקיום נצחי.

       ברור שאין לנו עדות אם עולמות חלופיים אלו מתקימים או לאו. אבל ברור שהאדם המורד אף פעם לא משלים עם חוקי הקיום.

      משל 'עץ הדעת' מתאר מציאות בה האדם מקבל על עצמו את האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים', המשל מתאר מציאות בה הבטחות ה'נחש' מסוכלות.

    אם מחשבת התנ"ך השלימה עם 'עולם נגלה' בלבד, השלימה עם קיום קצוץ, השלמה זו התקימה רק בזמן מוגבל, כפי שהצבענו על כך, אפילו צאצאי העברים בהמשך חזרו להאמין בעולם חלופי שבו הנשמה ממשיכה להתקיים.

    אם מחשבת התנ"ך השלימה עם 'עולם נגלה' בלבד, השלימה עם קיום קצוץ, השלמה זו התקימה רק בזמן מוגבל, כפי שהצבענו על כך, אפילו צאצאי העברים בהמשך חזרו להאמין בעולם חלופי שבו הנשמה ממשיכה להתקיים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: