אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 564 – השפה המוליכה, יצרה מהשם האוגריתי 'נוכרי', פועל 'להכיר', שם 'הכרה'
אם תרבות, כמו התרבות התנ"כית אימצה 'הבדלה' ממשל 'עץ הדעת', אימצה קצוץ חיי אדם, בניגוד לתרבויות אחרות הרוצות ב'רצף', השפה הוכרחה ליצור מושגים המקשרים בין החלקים המובדלים, מקשרים בין יצורים שבמשל קיומם קוצץ.
ממצב זה אנו יכולים להבין איך השפה יצרה מהשם האוגריתי 'נוכרי', פועל להכיר את הנוכרי, יצרה את השם 'הכרה' המקשרים בין הנוכרים המובדלים, כפי שהיא יצרה גם את המושג 'ברית', ברית המקשרת בין ישויות מובדלות.
ברור שבתרבות השואפת ל'רצף', אין צורך במילים מקשרות, או בתרבות המאמינה בחוקי גורל אין צורך בשם כמו 'הכרה'.
מצד אחד השפה שהנה מתת לאדם, כופה את עצמה עליו, הרי בני אדם בהבדל מיצורים אחרים על כדור הארץ שלנו מדברים. אבל יש הבדל בין דיבור של אנשים לפי משאלותיהם, כדוגמת , אלו הרוצים ב'רצף' פועלים לפי חוקי השפה, אבל לא מודעים לעקרונות שהם לא זקוקים להם.
נקח את דוגמת תרבות יוון, תרבות ששאפה ל'רצף', היא לא היתה זקוקה לעובדה ששפתה היא יצירתה. ואנו עדים לכך שבאמת הוגי יוון התנגדו לשפה יוצרת, למרות שהם יצרו את המילים, יצרו את הערכים שלהם, אבל לא היו מודעים לפעילות זו שלהם.
נקח דוגמה אחרת מתרבות יוון, מאחר שתרבות זו האמינה ב'רצף', בנצחיות, היא לא היתה זקוקה ל'רצון חופשי', שבלעדיו האדם לא יכול ליצור. במציאות היוונים עשו שימוש ב'רצון חופשי' במעשיהם היום יומיים, אבל הם לא היו מודעים למושג זה, כעיקרון.
השפה מכתיבה את חוקיה לבני אדם הדוברים, אבל חוקים אלו נעשים מכניים, אם העקרונות של התרבות סותרים אותם.
לכן עלינו לברר את מהלכי השפה, בתרבות שאימצה את חוקי הקיום, תרבות שהשלימה עם קצוב חיי אדם, תרבות שאימצה את העיקרון במשל 'עץ הדעת', ש'דעת' מבדילה.
במקרה תרבות התנ"ך שקבלה את חוקי הקיום, אנחנו יכולים לעמוד על אופן התנהגות השפה, שפה היוצרת שינויים ב'שם', למען לאפשר את הצורך לקשר בין אנשים מובדלים.
כך השפה יצרה מהשם האוגריתי 'נוכרי' פועל 'להכיר', בדומה לכך, יצרה גם מהשם 'נוכרי' את השם הכרה. שינויים אלו נבעו מצורך לקשר בין אנשים 'נוכרים' זה לזה.
השפה העברית, בהבדל מהשפה היוונית, היתה מודעת להיוצרות מילים, כיוון שהיא מראש אימצה את חוקי הקיום, הבינה שהשפה יוצרת קשרים לפי צורך קיומי.
השם 'הכרה', שהתפתח מהשם 'נוכרי', מילא תפקידים קיומיים בחברה, הרי היחיד בחברה זקוק ל'הכרה' מצד הזולת. האדם בחברה אינו מודע לזהותו, מבלי שהזולת מכיר בו.
העולם הלשוני הוא עולם נעלם, והיחיד רוכש בטחון בקיומו רק אם הזולת מכיר בו.
מאחר שהעולם הלשוני הוא עולם 'נעלם', אנשים מצטופפים לחבורות למען לזכות ב'הכרות' האחד ממשנהו שהם קיימים.
אנו יכולים לקחת דוגמה מהספרות. ניטשה הפילוסוף מאס בחברת אנשים, החליט להתבודד על הר בחברת חיות אהובות עליו.
ביצירה זו ניטשה שאל לעצמו את השם 'זרטוסטרא' , ורצה לחיות בגן-עדן של החיות. ובאמת זרטוסטרא זה נהנה מהתבודדותו עם החיות, אבל אחרי זמן החל להרגיש צורך בזולתים המעניקים ליחיד הכרה על קיומו.
זרטוסטרא אחרי זמן, ירד מ'גן-עדן' שלו עם החיות, לחברת האנשים השנואים, החליט להביא להם בשורה על 'האדם העליון'.
ברור שניטשה לא היה מודע לעובדה שהוא ירד מ'גן-עדן' שלו, כיוון שבחברת החיות הוא איבד את בטחונו בקיומו, בהעדר זולתים הנותנים על-ידי הכרתם בטחון של קיום.
גם היוונים שלא האמינו בשפה יוצרת, הצטופפו ב'אגורות', למען להעניק אחד לזולת הכרה בקיומם. ברור שיוונים אלו לא היו מודעים לצורך הכרת הזולתים בקיומם.
אם ה'ברית' נחוצה לאדם למען ליצור את שפתו, שפה נעלמת, ולמען לזכור אותה עם הזולת, עליו לכרות עם זולת זה ברית. צורך בברית היא גם למען 'חליפין' של חסרים, צורך בברית היא גם למען יצירת מוסדות. לעומת הברית ה'הכרה' תפקידה להעניק לאדם שלא בטוח בקיומו, קיום נעלם, בטחון. אבל ה'הכרה' נחוצה גם למען הענקת זהות ליחיד בחברה.
ה'ברית' וה'הכרה', היו גם מנת חלקם של היוונים, אלא שהם לא היו מודעים להן.
העדר מודעות ל'ערכים' אלו, 'ברית' ו'הכרה' ערערו את החברה היוונית ששקעה בסתירות, כתוצאה מהסתירות הקיום עצמו איבד את ממשותו.
מחשבת התנ"ך בהבדל ממחשבות תרבויות אחרות, יכלה לאמץ עקרונות שתרבויות אחרות לא אימצו, כיוון שהאלוהות היתה ערבה לעולם לשוני נעלם זה.
תרבויות שאימצו 'רצף', עשו כך כיוון שעולם השפה היא נעלמת והם רצו במוחשיות.
אבל אם האדם כמו יצורים אחרים הנו יצור ביאולוגי מוחשי, אבל הוענקה לו מתת השפה, שעל-ידה הוא יכול ליצור לעצמו מציאות מעל עולמו הביאולוגי, ומציאות זו היא נעלמת. כך האדם משתמש במתת זה שהוענקה לו, או מתת זה שהשתלטה עליו וכופה עליו את חוקיו, אבל האדם מסרב להכיר בעולם לא מוחשי זה פרי המתת. במקרה כזה, כפי שראינו הוא רוצה ב'רצף', רצף גופני, רצף מוחשי.
ראינו שהיוונים רצו ברצף מוחשי כזה ולכן הם התנכרו לשפה יוצרת, למרות ששפה זו כפתה את עצמה עליהם.
מתופעה זו היוונית, גם עברים שחיו מחוץ ליהודה בארצות הלניסטיות, הושפעו מתרבותם, אדם כמו שאול הטרסי שהיה דו-תרבותי, עברי ויווני, הבין שבמשל 'עץ הדעת' מקור השפה העברית, שפה שאימצה את החוקים של מתת זו, הבדלה, קצוץ חיי אדם. בהשפעת התרבות היוונית שלו שאול הטרסי אף הוא רצה 'רצף' החטיא את משל 'עץ הדעת'.
מהפכה מחשבתית זו של שאול הטרסי המבוססת על 'אגרת אל הרומיים' שלו, יצר את הנצרות.
ובכן גם הנצרות התכחשה לשפה הנעלמת, כתחליף לה יצרה מציאות הזויה, את ה'מיסה', שלפיה האדם חוזר להיות מוחשי, בהזדהותו עפ גופו של ישוע, עם דמו, וכך משיג גאולה מוחשית.
עולם הזוי זה התקיים עד לרפורמציה בה לותר כפר בירושה הקתולית, השליט ישות אחרת, את השטן שממנו קיוה להשיג את משאלותיו.
אבל הדת שלותר יצר, דת השטן, אף היא לא לדגם היווני, חזרה למוחשיות ה'כח'. המשורר גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, שינה את שמו של ה'שטן' לשם 'מפיסטו'. שוב אל זה לא רצה בשפה, שלל את משפטו של השליח יוחנן, ש'בראשית היה הדבר', רצה במקום ה'דבר' השפה, 'מעשה' ו'כח' כראשית.
אנו רואים שוב שבני אדם רוצים במוחשיות ומתכחשים לשפה הנעלמת, למרות ששפה זו כופה את עצמה עליהם, אבל הם לא מודעים לחוקיה.
כל המהלך הזה, התכחשות לשפה נבלמה, על-ידי התיאולוגיה של קלווין, אשר חזר לעקרונות התנ"ך, יצר את המושג 'השגחה', השגחה אשר ערבה לעולם הלשוני של האדם.
אם העולם המערבי שאימץ את תיאולוגית קלווין, אימץ את השפה הנעלמת, גם אם לא בצורה כמו במחשבת התנ"ך, זה הודות לקלווין, שהחזיר תחת שם אחר, 'השגחה' את הערבות האלוהית לעולם הלשוני הנעלם.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 