אוניברסיטה ווירטואלית, שעור 565 – 'ההכרה'
ראינו בשעור הקודם שהעברית יצרה מהשם ה'אוגריתי' 'נוכרי', את הפועל להכיר, היא יצרה גם מהשם האוגריתי הזה את השם 'הכרה'. בדומה לפועל 'להכיר' שכלל בתוכו את 'הנוכריות', את הזרות, גם השם 'הכרה' כולל בתוכו את יסוד ה'זרות', זרות הזולת, זרות העולם החיצון. השם הזה 'הכרה', לא קיים בצורתו זו בשפות מערביות אחרות, כיוון שהן לא הכירו ב'זר', הרי הן רצו ב'רצף', וברצף ה'זר' נעדר'.
העברית שהיכירה בעיקרון 'דעת', 'הבדילה' הייתה זקוקה להתיחס לעולם הנבדל, לזולת הנבדל. ועיקרון ה'אלוהות' הערבה לעולם, ה'זרות' לא היותה עבורה בעיה.
תרבויות שרצו 'רצף', רצף זה, לא נתן מקום ל'זר', לא השאיר מקום להתיחסות מוסרית אליו. בשביל היוונים הזולת בעל השפה השונה היה 'ברבר', שאין להתתיחס אליו כשווה. כך גם בעולם הנוצרי שרצה 'רצף', ה'זר', שלא אימץ את הבשורה הנוצרית, לא זכה חיחס.
השקפה על רצף, לא סבלה שוני, זרות.
רק בתרבות התנ"כית ה'זר' שווה בזכויותיו. אין כורח באחידות, הרי האלוהות כרתה ברית עם כל בני אדם, והיא ערבה לכלם.
אבל מחוץ לצורך להכיר ב'זר', כשווה, להכרת הזר יש תפקיד נוסף. התפקיד הנוסף של ההכרה בזולת, הוא ה'משוב', שכל אחד צריך להושיט לזולת 'משוב' משוב שהוא קיים.
במחשבת התנ"ך אין פקפוק בקיום עצמו, אין פקפוק בקיום ה'זר' השווה.
ראינו שלפי המחשבה היוונית עם הבלעדיות של דובר היוונית, השונה, הדובר שפה אחרת היה 'ברבר', מחוסר לגיטימיות. אותו דבר אנו מוצאים בהמשך אצל הנוצרים, שלגיטימיות מוענקת רק לאלו המאמצים את הבשורה.
העדר הלגיטימיות של השונה גורם לכך שהעולם מתחלק ללגיטימי, ומחוצה לו, עולם לא לגיטימי. מצב כזה קיים גם אצל המוסלמים, המחלקים את העולם הלגיטימי ומחוצה לו עולם ה'חרב', עולם הפקר ששם ה'חרב' שליט.
גם אם בהמשך נדון על עולם לגיטימי ועולם חסר לגיטימיות, עלינו קודם לעסוק בצורך זה של "הכרה' שהיא משוב נחוץ למען שהיחיד ירגיש בקיומו.
תרבויות שרצו ב'רצף', הרגישו בטחון ברצף זה בלבד, וכל דבר מחוצה ל'רצף', איים עליהם, הריק איים עליהם, כיוון שהם לא אמצו את השונה, לא הכלילו אותו ב'רצף' שלהם, כאילו עולם זה מחוצה ל'רצף', איים לבלע אותם.
הפחד הזה מהעולם מחוצה לרצף, גם ערער את בטחון קיומם, כיוון שהם לא העניקו אחד למשנהו 'משוב', 'הכרה' שהוא קיים.
העדר משוב הדדי מערער את בטחונו של היחיד בקיומו, ולכן הוא רוצה כל הזמן להשתלט על הריק המאיים הזה עליו.
חוקרים לא שמו לב שאבות העברים שנדדו בין תרבויות, לא הרגישו מאוימים, כי 'ההכרה', משוב מהזולת הפך את עולמם ללגיטימי.
כבר משל מגדל בבל מסביר לנו את כל ההבדל בין תרבות התנ"ך, לבין אנשי שנער במשל זה, הרוצים בשפה אחת, רוצים במגדלים המגיעים לשמיים. אלוהי התנ"ך מפזר אותם לקהילות מופרדות לגיטימיות.
משל 'מגדל בבל' זה, מצביע על השוני בין אנשי שנער, השקפתם, לפילוסופיה התנ"כית. כתוצאה משוני זה, מהפיכת ה'זר' לללגיטימי, קהילות שונות יכולות להתקיים זה ליד זה.
מושג 'ההכרה' הופך את העולם ה'זר' ללגיטימי, הסיר ממנו איום, שיש להתגבר עליו, כפי שאנו כבר מוצאים במשל מגדל בבל, שבו אנשי שנער רוצים בשפה אחת.
מחשבת התנ"ך יצרה לא רק את המושג 'ברית', ברית בין היחידים לצורך סיפוק תנאי חיים, היא ספקה את מושג ה'כרה', להעניק לאדם את תחושת בטחון קיומו.
אנשי שנער רצו שפה אחת, כיוון שלא הרגישו בטחון קיומי. לשם כך לא הסתפקו ברצון לשפה אחת, הם רצו לכבוש גם עולמות עליונים על-ידי מגדלים המגיעים לשמים.
האדם שאין לו בטחון קיומי מנסה להשתלט על השוני המאיים עליו.
מחשבת התנ"ך במשל קצר כזה כמו 'מגדל בבל', סיכמה את ההשקפה התנ"כית על לגיטימיות השונות, היכולה להתקיים זה ליד זה. היא לא הרחיבה ולא הסבירה שקיום יחד כזה אפשרי על-ידי ה'הכרה', הכרת הזולת כשווה.
מחשבת התנ"ך קבעה עקרונות מבלי להסביר אותם, מבלי להרחיב עליהם. כפי שהיא לא הרחיבה על עיקרון 'דעת', כך היא גם לא הרחיבה על עיקרון 'הכרה'. מחשבת התנ"ך, במקום להסביר את עקרונותיה, היא המחיזה אותם.
אבות העברים, הנודדים בין תרבויות שונות, מסתפקים בהכרתם, לא שואפים על השתלטות עליהם, כיוון שהשונה על-ידי 'הכרה' אינו מאיים עליהם.
אמנם אלהים מבטיח לאבות העברים את ארץ כנען, אבל לא נאמר בהבטחה זו צורך בשליטה. בכלל כל ההתהלכות של האבות מתנהלת בקיום שלו, אין איום.
ה'הכרה' ההופכת את ה'זר' למוכר מאפשרת קיום שלו, אנו לא עידים לאיום מהשונה.
אנו יכולים לסכם שההשקפה התנ"כית היתה פרי נסיבות, היות אבות העברים זרים לסביבתם, על כן רצו ב'הכרתם'.
המושג 'הכרה', כפי שראינו, היה פרי נסיבות, אצל אבות העברים יוצאי אור. וכפי שראינו, גם קהלות אחרות זקוקות להכרה הדדית, כיוון שעולם השפה הוא נעלם. ולמרות שהשפה כופה על כולם את חוקיה, אבל כפיה זו לא הופכת את האחרים למודעים, לעקרונות השפה. לא הופכת את האחרים למודעים לצורך משוב מאחרים, משוב על קיומם. על כן הם מצטופפים לגוש אחד, וכל אלו שאינם חלק מהגוש הם מאימים עליהם.
אנחנו יכולים לראות שאבות העברים היו מודעים להיותם מועטים מול הרבים, ממקרה בני יעקב ההורגים באנשי שכם שהתעמרו באחותם דינה. תגובת יעקב היא (בראשית, פרק לד, ל'), 'ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמרתי אני וביתי'.
מעקרון 'הכרה', הכרת הנוכרי, התפתחה ההשקפה התנ"כית, להשקפה קיומית, שה'הכרה' חלה גם על העולם הזר כולו, והאלוהות ערבה גם לעולם זה.
את ההשקפה הקיומית אנו מוצאים ב'איוב', בתשובת אלהים לגיבור על הטרוניות שלו, בו האלוהות מסכמת את אחריותה, את ערבותה לכל הברואים.
עולם התנ"ך, עם ההשקפה הקיומית, הסיר מהעולם את ה'איום' הקיומי שתרבויות אחרות חשו. כך אנו רואים שדקרט אומר שמה שהוא רואה תקף, כיוון שאלוהות מיטיבה ערבה לדברים.
דקרט יכול היה להגיד דברים אלו כתוצאה מהשפעת קלווין על מחשבתו, קלווין שחזר לרוב עקרונות התנ"ך.
תרבויות אחרות שנסיבות היווצרותם היתה שונה מזו של אבות העברים לא הרגישו בבטחון קיומי.
שאול הטרסי שמרד בהשקפה התנ"כית, בהבטיחו שהאלוהות תשתף פעולה ותמורת קורבן ישוע תשנה סדרי עולם. כאשר הבטחותיו לא התגשמו, לותר שהיה חסר בטחון קיומי רצה בישות אחרת, ישות בעלת כח שתעניק לו את החסר.
רק קלווין שחזר לעקרונות התנ"ך החזיר לעולם המערבי את הבטחון הקיומי.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 