אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי מתוך
עשרת הדברות
הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות אומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. מטרת האיסור של הדבר היתה נגד שמוש בשם האלוהות למטרות מאגיות.
המצרים העתיקים יחסו לשם יכולות מאגיות, חשבו שהשם כבר מכיל את כל היכולות, לכן הם הסתירו את השם, למען לא תגזלנה מהם היכולות המאגיות. אפילו הפרעונים היו מסתירים את שמם, וגם האלים, כמו האל רה, שהיה מסתיר את שמו. לפי אחד המיתוסים האלה איזיס גלתה את שמו של האל רה, וכך השתלטה עליו.
אבל איסור לשאת את שם האלוהות מטרתו היתה רחבה יותר, הכוונה היתה לא לעשות ספקולציות על האלוהות, לא לעשות ספקולציות לגבי עולמות עליונים.
אם אנו בודקים את המתת שהוענקה לאדם, מתת 'דעת', מתברר שמתת 'דעת' הוענקה לאדם למטרות קיומיות בלבד, 'בעולם הנגלה'. מחשבת התנ"ך עסקה רק ב'עולם הנגלה'.
כך אנו יכולים לראות מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו, למען יוכל ליצור את עולמו.
עשרת הדברות המצורפות לפרק הבריאה, מונות את העקרונות הקיומיומים בלבד. אין בפרק הבריאה ובעשרת הדברות, שום ספקולציה על מהות ה אלוהות, אין עיסוק בהם על עולמות עליונים, מחוץ ל'עולם הנגלה'.
משל 'עץ הדעת' כבר מגביל את יכולת האדם לעולם הקצוב, בניגוד ממה שהנחש' אומר לחוה, שהאכילה מהפרי האסור, 'דעת', יעניק לה תובנות בדומה לתובנות האלוהות.
ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' מסמל את המרד האנושי, מרד נגד ההגבלות שהנן הגבלות של 'דעת', הגבלות ל'עולם נגלה' בלבד.
מזימות ה'נחש' מנוטרלות כבר במשל 'עץ הדעת', מנוטרלות על-ידי כך שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', כך שחיי אדם הם קצובים, בניגוד הבטחות ה'נחש'.
שלילת מזימות ה'נחש' כלול גם בדבר השלישי, נגד נשיאת שם האלוהות לשוא, רצון לדעת על דברים, מחוץ לדברים 'בגבולות עולם נגלה'. רצון כזה הוא מרד, מרד ה'נחש'.
מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על עקרונות שלה, על תובנות שלה, לכן הדורות לא הבינו את העיקרון בכל עומקו.
אפשר להבין את עקרונות מחשבת התנ"ך רק אם משווים אותם להשקפות של תרבויות אחרות, קוסמולוגיות אחרות, כך יכולנו להסיק מהדבר השלישי על איסור שימוש מאגי בשם האלוהות מהנוהג המצרי העתיק. כך נוכל להרחיב על עקרונות תנ"כיים רק אם נשווה אותם אותם להשקפות של תרבויות אחרות.
במשל 'עץ הדעת' אין הרחבה על משמעות דברי ה'נחש', אבל אם אנו מתוך כל גלגוליו של ה'נחש' בשמות שונים, שטן, מפיסטו, בודקים את מעשיו, אנו יכולים להבין, שדברי ה'נחש', מכילים כוונות לשנות סדרי עולם.
כבר במשל 'עץ הדעת' ברור שדברי ה'נחש' הם מרד, מרד נגד האלוהות, מרד נגד סדרי עולם, שהמשל מנטרל, בקובעו שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', איסור המצביע על כך שחחייו של האדם קצובים ולא רצופים, ולא דומים למהות האלוהות. למען חיי נצח, נעורים נצחיים.
אבל אם אנו רוצים לעמד על כוונות ה'נחש', בגלגולו בשם ה'שטן' של לותר, לותר שהמליך אותו על העולם הנגלה, אנו נוכחים לדעת שלותר האמין שה'שטן', יבטיח לו חיי נצח, דבר שישוע לא הגשים, כיון שהשטן הכשילו, ניצח אותו.
ואם אנו בודקים את גלגולו של ה'נחש' בשם 'מפיסטו', אצל המשורר גיתה, גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, אנו נוכחים לדעת שגיבור הדרמה פאוסט כורת ברית עם מפיסטו למען חיי נצח, נעורים נצחיים.
מפיסטו זה בדרמה של גיתה ממונה על 'מאגיה', ובכוחו, או לפחות בהבטחותיו, הוא יכול לשנות סדרי עולם. קודם כל גיתה בשמו של מפיסטו, מבטל את דברי השליח יוחנן, יוחנן שבפרק א' של בשורתו אומר: 'בראשית היה הדבר'. פרשו את הכרזתו זו של יוחנן שכוונתו היא שהעולם נברא בשפה, פרשנות מוטעית, שרק נתיחס אליה בקצור. יוחנן אינו מרחיב, שה'דבר' שלו מתבצע על-ידי הבדלות, כפי שהאלוהות בפרק א' מבדיל.
גיתה מבטל את הפסוק של יוחנן ומחליפו בכך שבראשית היה ה'מעשה'.
קביעתו זו של גיתה מבטלת בריאה בהבדלות, ובמקומה נותן מקום לבריאה מכנית.
אבל מפיסטו ביצירתו של גיתה, בפרולוג שלו, נעשה בנו האהוב של האלוהות הנרפאית, ומקומו של ישוע נפקד, והוא, מפיסטו מתכוון לשנות סדרי עולם.
עלינו לחזור עתה לאיסור לשאת את שם האלוהות לשוא, למען להבין שהאיסור מתכוון לכל סוגי הספקולציות של האדם המורד בסדרי עולם.
התיחסנו לספקולציות בתרבויות אחרות ועלינו לחזור לספקולציות של צאצאי העברים, לדלג על ספקולציות של יהודים הלניסטיים שיצרו את הנצרות, ברצותם להבטיח שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע ישנה סדרי עולם. אבל יהודים אחרי חורבן בית שני לא מרדו בהלכה, כפי ששאול הטרסי מרד בה, קימו אותה, אבל כתוספת להלכה, המציאו קוסמולוגיות רבות, קוסמולוגיות שאף הן היו מרד בסדרי עולם.
מחשבת התנ"ך בגלגול המאוחר הסתפקה בהלכה בלבד, וויתרה על פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, וויתרה על היסטוריה שבמחשבת התנ"ך. וויתרה על הסתפקות מחשבת התנ"ך ב'עולם נגלה' בלבד.
תורה בעל-פה הפכה את החוקים הקיומיים לפולחניים, וכל מי שקיים חוקים פולחניים אלו היה יהודי טוב.
המחשבה המאוחרת הזו לא פסלה ספקולציות מכל הסוגים. אנו כאן נתיחס בעיקר לספקולציה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שהיא ספקולציה על קוסמולוגיה שנמצאת בספרו בשם 'עץ חיים'.
כבר השם 'עץ חיים' מצביע על שימוש באיסור, שנמצא במשל 'עץ הדעת', מלאכל מפריו של עץ זה, שאכילה מפריו מוכיחה את מזימות ה'נחש', מזימה למרוד בקיצוץ חיי אדם, רצון להדמות לאלוהות.
המחשבה של יהדות אחרי חורבן בית שני, כבר לא היתה מודעת שאכילה מ'עץ החיים' נאסר במשל 'עץ הדעת'. אמנם חיים וויטאל לא עומד בספרו זה על אכילה מ'עץ החיים', אבל חוסר ידיעתו שהשימוש בשם 'עץ חיים' כשם לספרו מלמד על מרד, על כך שהוא יכול היה ליצור קוסמולוגיה שהיא מנוגדת לגמרי לקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.
הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל היא קוסמולוגיה לקוחה ממחשבה גנוסטית. בקוסמולוגיה זו אין לפנינו הבדלה הנמצאת בקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, כאן האלוהות מצטמצמת למען לתת מקום לעולמו של האדם. ובכלל עולם זה הוא עולם פרי אורות שנשברו ונתפזרו, ועל האדם הוטל התפקיד לאסוף את השברים שנשברו שלא נקלטו בעולם זה של האלוהות שהצטמצמה, למען לתת מקום לעולמו של האדם.
ברור שאין ביכולתנו מטעם צמצום המקום להרחיב על כל הקוסמולוגיה הנמצאת בספרו של חיים וויטאל, רצונינו רק לרמוז על ספקולציה שאפשרה את הופעתו של משיח השקר, שבתי צבי.
הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות התכוון למנוע ספקולציות כאלו, ספקולציות שהן מרד בסדרי היקום, סדרי האלוהות.
שמוש ב'עץ חיים' שנוטרל במשל 'עץ הדעת' נמצא גם בקבלה, שהפליגה בספקולציות שה'דבר' השלישי אסר.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי מתוך
עשרת הדברות
הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות אומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. מטרת האיסור של הדבר היתה נגד שמוש בשם האלוהות למטרות מאגיות.
המצרים העתיקים יחסו לשם יכולות מאגיות, חשבו שהשם כבר מכיל את כל היכולות, לכן הם הסתירו את השם, למען לא תגזלנה מהם היכולות המאגיות. אפילו הפרעונים היו מסתירים את שמם, וגם האלים, כמו האל רה, שהיה מסתיר את שמו. לפי אחד המיתוסים האלה איזיס גלתה את שמו של האל רה, וכך השתלטה עליו.
אבל איסור לשאת את שם האלוהות מטרתו היתה רחבה יותר, הכוונה היתה לא לעשות ספקולציות על האלוהות, לא לעשות ספקולציות לגבי עולמות עליונים.
אם אנו בודקים את המתת שהוענקה לאדם, מתת 'דעת', מתברר שמתת 'דעת' הוענקה לאדם למטרות קיומיות בלבד, 'בעולם הנגלה'. מחשבת התנ"ך עסקה רק ב'עולם הנגלה'.
כך אנו יכולים לראות מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו, למען יוכל ליצור את עולמו.
עשרת הדברות המצורפות לפרק הבריאה, מונות את העקרונות הקיומיומים בלבד. אין בפרק הבריאה ובעשרת הדברות, שום ספקולציה על מהות ה אלוהות, אין עיסוק בהם על עולמות עליונים, מחוץ ל'עולם הנגלה'.
משל 'עץ הדעת' כבר מגביל את יכולת האדם לעולם הקצוב, בניגוד ממה שהנחש' אומר לחוה, שהאכילה מהפרי האסור, 'דעת', יעניק לה תובנות בדומה לתובנות האלוהות.
ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' מסמל את המרד האנושי, מרד נגד ההגבלות שהנן הגבלות של 'דעת', הגבלות ל'עולם נגלה' בלבד.
מזימות ה'נחש' מנוטרלות כבר במשל 'עץ הדעת', מנוטרלות על-ידי כך שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', כך שחיי אדם הם קצובים, בניגוד הבטחות ה'נחש'.
שלילת מזימות ה'נחש' כלול גם בדבר השלישי, נגד נשיאת שם האלוהות לשוא, רצון לדעת על דברים, מחוץ לדברים 'בגבולות עולם נגלה'. רצון כזה הוא מרד, מרד ה'נחש'.
מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על עקרונות שלה, על תובנות שלה, לכן הדורות לא הבינו את העיקרון בכל עומקו.
אפשר להבין את עקרונות מחשבת התנ"ך רק אם משווים אותם להשקפות של תרבויות אחרות, קוסמולוגיות אחרות, כך יכולנו להסיק מהדבר השלישי על איסור שימוש מאגי בשם האלוהות מהנוהג המצרי העתיק. כך נוכל להרחיב על עקרונות תנ"כיים רק אם נשווה אותם אותם להשקפות של תרבויות אחרות.
במשל 'עץ הדעת' אין הרחבה על משמעות דברי ה'נחש', אבל אם אנו מתוך כל גלגוליו של ה'נחש' בשמות שונים, שטן, מפיסטו, בודקים את מעשיו, אנו יכולים להבין, שדברי ה'נחש', מכילים כוונות לשנות סדרי עולם.
כבר במשל 'עץ הדעת' ברור שדברי ה'נחש' הם מרד, מרד נגד האלוהות, מרד נגד סדרי עולם, שהמשל מנטרל, בקובעו שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', איסור המצביע על כך שחחייו של האדם קצובים ולא רצופים, ולא דומים למהות האלוהות. למען חיי נצח, נעורים נצחיים.
אבל אם אנו רוצים לעמד על כוונות ה'נחש', בגלגולו בשם ה'שטן' של לותר, לותר שהמליך אותו על העולם הנגלה, אנו נוכחים לדעת שלותר האמין שה'שטן', יבטיח לו חיי נצח, דבר שישוע לא הגשים, כיון שהשטן הכשילו, ניצח אותו.
ואם אנו בודקים את גלגולו של ה'נחש' בשם 'מפיסטו', אצל המשורר גיתה, גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, אנו נוכחים לדעת שגיבור הדרמה פאוסט כורת ברית עם מפיסטו למען חיי נצח, נעורים נצחיים.
מפיסטו זה בדרמה של גיתה ממונה על 'מאגיה', ובכוחו, או לפחות בהבטחותיו, הוא יכול לשנות סדרי עולם. קודם כל גיתה בשמו של מפיסטו, מבטל את דברי השליח יוחנן, יוחנן שבפרק א' של בשורתו אומר: 'בראשית היה הדבר'. פרשו את הכרזתו זו של יוחנן שכוונתו היא שהעולם נברא בשפה, פרשנות מוטעית, שרק נתיחס אליה בקצור. יוחנן אינו מרחיב, שה'דבר' שלו מתבצע על-ידי הבדלות, כפי שהאלוהות בפרק א' מבדיל.
גיתה מבטל את הפסוק של יוחנן ומחליפו בכך שבראשית היה ה'מעשה'.
קביעתו זו של גיתה מבטלת בריאה בהבדלות, ובמקומה נותן מקום לבריאה מכנית.
אבל מפיסטו ביצירתו של גיתה, בפרולוג שלו, נעשה בנו האהוב של האלוהות הנרפאית, ומקומו של ישוע נפקד, והוא, מפיסטו מתכוון לשנות סדרי עולם.
עלינו לחזור עתה לאיסור לשאת את שם האלוהות לשוא, למען להבין שהאיסור מתכוון לכל סוגי הספקולציות של האדם המורד בסדרי עולם.
התיחסנו לספקולציות בתרבויות אחרות ועלינו לחזור לספקולציות של צאצאי העברים, לדלג על ספקולציות של יהודים הלניסטיים שיצרו את הנצרות, ברצותם להבטיח שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע ישנה סדרי עולם. אבל יהודים אחרי חורבן בית שני לא מרדו בהלכה, כפי ששאול הטרסי מרד בה, קימו אותה, אבל כתוספת להלכה, המציאו קוסמולוגיות רבות, קוסמולוגיות שאף הן היו מרד בסדרי עולם.
מחשבת התנ"ך בגלגול המאוחר הסתפקה בהלכה בלבד, וויתרה על פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, וויתרה על היסטוריה שבמחשבת התנ"ך. וויתרה על הסתפקות מחשבת התנ"ך ב'עולם נגלה' בלבד.
תורה בעל-פה הפכה את החוקים הקיומיים לפולחניים, וכל מי שקיים חוקים פולחניים אלו היה יהודי טוב.
המחשבה המאוחרת הזו לא פסלה ספקולציות מכל הסוגים. אנו כאן נתיחס בעיקר לספקולציה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שהיא ספקולציה על קוסמולוגיה שנמצאת בספרו בשם 'עץ חיים'.
כבר השם 'עץ חיים' מצביע על שימוש באיסור, שנמצא במשל 'עץ הדעת', מלאכל מפריו של עץ זה, שאכילה מפריו מוכיחה את מזימות ה'נחש', מזימה למרוד בקיצוץ חיי אדם, רצון להדמות לאלוהות.
המחשבה של יהדות אחרי חורבן בית שני, כבר לא היתה מודעת שאכילה מ'עץ החיים' נאסר במשל 'עץ הדעת'. אמנם חיים וויטאל לא עומד בספרו זה על אכילה מ'עץ החיים', אבל חוסר ידיעתו שהשימוש בשם 'עץ חיים' כשם לספרו מלמד על מרד, על כך שהוא יכול היה ליצור קוסמולוגיה שהיא מנוגדת לגמרי לקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.
הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל היא קוסמולוגיה לקוחה ממחשבה גנוסטית. בקוסמולוגיה זו אין לפנינו הבדלה הנמצאת בקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, כאן האלוהות מצטמצמת למען לתת מקום לעולמו של האדם. ובכלל עולם זה הוא עולם פרי אורות שנשברו ונתפזרו, ועל האדם הוטל התפקיד לאסוף את השברים שנשברו שלא נקלטו בעולם זה של האלוהות שהצטמצמה, למען לתת מקום לעולמו של האדם.
ברור שאין ביכולתנו מטעם צמצום המקום להרחיב על כל הקוסמולוגיה הנמצאת בספרו של חיים וויטאל, רצונינו רק לרמוז על ספקולציה שאפשרה את הופעתו של משיח השקר, שבתי צבי.
הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות התכוון למנוע ספקולציות כאלו, ספקולציות שהן מרד בסדרי היקום, סדרי האלוהות.
שמוש ב'עץ חיים' שנוטרל במשל 'עץ הדעת' נמצא גם בקבלה, שהפליגה בספקולציות שה'דבר' השלישי אסר.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי מתוך
עשרת הדברות
הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות אומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. מטרת האיסור של הדבר היתה נגד שמוש בשם האלוהות למטרות מאגיות.
המצרים העתיקים יחסו לשם יכולות מאגיות, חשבו שהשם כבר מכיל את כל היכולות, לכן הם הסתירו את השם, למען לא תגזלנה מהם היכולות המאגיות. אפילו הפרעונים היו מסתירים את שמם, וגם האלים, כמו האל רה, שהיה מסתיר את שמו. לפי אחד המיתוסים האלה איזיס גלתה את שמו של האל רה, וכך השתלטה עליו.
אבל איסור לשאת את שם האלוהות מטרתו היתה רחבה יותר, הכוונה היתה לא לעשות ספקולציות על האלוהות, לא לעשות ספקולציות לגבי עולמות עליונים.
אם אנו בודקים את המתת שהוענקה לאדם, מתת 'דעת', מתברר שמתת 'דעת' הוענקה לאדם למטרות קיומיות בלבד, 'בעולם הנגלה'. מחשבת התנ"ך עסקה רק ב'עולם הנגלה'.
כך אנו יכולים לראות מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו, למען יוכל ליצור את עולמו.
עשרת הדברות המצורפות לפרק הבריאה, מונות את העקרונות הקיומיומים בלבד. אין בפרק הבריאה ובעשרת הדברות, שום ספקולציה על מהות ה אלוהות, אין עיסוק בהם על עולמות עליונים, מחוץ ל'עולם הנגלה'.
משל 'עץ הדעת' כבר מגביל את יכולת האדם לעולם הקצוב, בניגוד ממה שהנחש' אומר לחוה, שהאכילה מהפרי האסור, 'דעת', יעניק לה תובנות בדומה לתובנות האלוהות.
ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' מסמל את המרד האנושי, מרד נגד ההגבלות שהנן הגבלות של 'דעת', הגבלות ל'עולם נגלה' בלבד.
מזימות ה'נחש' מנוטרלות כבר במשל 'עץ הדעת', מנוטרלות על-ידי כך שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', כך שחיי אדם הם קצובים, בניגוד הבטחות ה'נחש'.
שלילת מזימות ה'נחש' כלול גם בדבר השלישי, נגד נשיאת שם האלוהות לשוא, רצון לדעת על דברים, מחוץ לדברים 'בגבולות עולם נגלה'. רצון כזה הוא מרד, מרד ה'נחש'.
מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על עקרונות שלה, על תובנות שלה, לכן הדורות לא הבינו את העיקרון בכל עומקו.
אפשר להבין את עקרונות מחשבת התנ"ך רק אם משווים אותם להשקפות של תרבויות אחרות, קוסמולוגיות אחרות, כך יכולנו להסיק מהדבר השלישי על איסור שימוש מאגי בשם האלוהות מהנוהג המצרי העתיק. כך נוכל להרחיב על עקרונות תנ"כיים רק אם נשווה אותם אותם להשקפות של תרבויות אחרות.
במשל 'עץ הדעת' אין הרחבה על משמעות דברי ה'נחש', אבל אם אנו מתוך כל גלגוליו של ה'נחש' בשמות שונים, שטן, מפיסטו, בודקים את מעשיו, אנו יכולים להבין, שדברי ה'נחש', מכילים כוונות לשנות סדרי עולם.
כבר במשל 'עץ הדעת' ברור שדברי ה'נחש' הם מרד, מרד נגד האלוהות, מרד נגד סדרי עולם, שהמשל מנטרל, בקובעו שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', איסור המצביע על כך שחחייו של האדם קצובים ולא רצופים, ולא דומים למהות האלוהות. למען חיי נצח, נעורים נצחיים.
אבל אם אנו רוצים לעמד על כוונות ה'נחש', בגלגולו בשם ה'שטן' של לותר, לותר שהמליך אותו על העולם הנגלה, אנו נוכחים לדעת שלותר האמין שה'שטן', יבטיח לו חיי נצח, דבר שישוע לא הגשים, כיון שהשטן הכשילו, ניצח אותו.
ואם אנו בודקים את גלגולו של ה'נחש' בשם 'מפיסטו', אצל המשורר גיתה, גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, אנו נוכחים לדעת שגיבור הדרמה פאוסט כורת ברית עם מפיסטו למען חיי נצח, נעורים נצחיים.
מפיסטו זה בדרמה של גיתה ממונה על 'מאגיה', ובכוחו, או לפחות בהבטחותיו, הוא יכול לשנות סדרי עולם. קודם כל גיתה בשמו של מפיסטו, מבטל את דברי השליח יוחנן, יוחנן שבפרק א' של בשורתו אומר: 'בראשית היה הדבר'. פרשו את הכרזתו זו של יוחנן שכוונתו היא שהעולם נברא בשפה, פרשנות מוטעית, שרק נתיחס אליה בקצור. יוחנן אינו מרחיב, שה'דבר' שלו מתבצע על-ידי הבדלות, כפי שהאלוהות בפרק א' מבדיל.
גיתה מבטל את הפסוק של יוחנן ומחליפו בכך שבראשית היה ה'מעשה'.
קביעתו זו של גיתה מבטלת בריאה בהבדלות, ובמקומה נותן מקום לבריאה מכנית.
אבל מפיסטו ביצירתו של גיתה, בפרולוג שלו, נעשה בנו האהוב של האלוהות הנרפאית, ומקומו של ישוע נפקד, והוא, מפיסטו מתכוון לשנות סדרי עולם.
עלינו לחזור עתה לאיסור לשאת את שם האלוהות לשוא, למען להבין שהאיסור מתכוון לכל סוגי הספקולציות של האדם המורד בסדרי עולם.
התיחסנו לספקולציות בתרבויות אחרות ועלינו לחזור לספקולציות של צאצאי העברים, לדלג על ספקולציות של יהודים הלניסטיים שיצרו את הנצרות, ברצותם להבטיח שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע ישנה סדרי עולם. אבל יהודים אחרי חורבן בית שני לא מרדו בהלכה, כפי ששאול הטרסי מרד בה, קימו אותה, אבל כתוספת להלכה, המציאו קוסמולוגיות רבות, קוסמולוגיות שאף הן היו מרד בסדרי עולם.
מחשבת התנ"ך בגלגול המאוחר הסתפקה בהלכה בלבד, וויתרה על פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, וויתרה על היסטוריה שבמחשבת התנ"ך. וויתרה על הסתפקות מחשבת התנ"ך ב'עולם נגלה' בלבד.
תורה בעל-פה הפכה את החוקים הקיומיים לפולחניים, וכל מי שקיים חוקים פולחניים אלו היה יהודי טוב.
המחשבה המאוחרת הזו לא פסלה ספקולציות מכל הסוגים. אנו כאן נתיחס בעיקר לספקולציה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שהיא ספקולציה על קוסמולוגיה שנמצאת בספרו בשם 'עץ חיים'.
כבר השם 'עץ חיים' מצביע על שימוש באיסור, שנמצא במשל 'עץ הדעת', מלאכל מפריו של עץ זה, שאכילה מפריו מוכיחה את מזימות ה'נחש', מזימה למרוד בקיצוץ חיי אדם, רצון להדמות לאלוהות.
המחשבה של יהדות אחרי חורבן בית שני, כבר לא היתה מודעת שאכילה מ'עץ החיים' נאסר במשל 'עץ הדעת'. אמנם חיים וויטאל לא עומד בספרו זה על אכילה מ'עץ החיים', אבל חוסר ידיעתו שהשימוש בשם 'עץ חיים' כשם לספרו מלמד על מרד, על כך שהוא יכול היה ליצור קוסמולוגיה שהיא מנוגדת לגמרי לקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.
הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל היא קוסמולוגיה לקוחה ממחשבה גנוסטית. בקוסמולוגיה זו אין לפנינו הבדלה הנמצאת בקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, כאן האלוהות מצטמצמת למען לתת מקום לעולמו של האדם. ובכלל עולם זה הוא עולם פרי אורות שנשברו ונתפזרו, ועל האדם הוטל התפקיד לאסוף את השברים שנשברו שלא נקלטו בעולם זה של האלוהות שהצטמצמה, למען לתת מקום לעולמו של האדם.
ברור שאין ביכולתנו מטעם צמצום המקום להרחיב על כל הקוסמולוגיה הנמצאת בספרו של חיים וויטאל, רצונינו רק לרמוז על ספקולציה שאפשרה את הופעתו של משיח השקר, שבתי צבי.
הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות התכוון למנוע ספקולציות כאלו, ספקולציות שהן מרד בסדרי היקום, סדרי האלוהות.
שמוש ב'עץ חיים' שנוטרל במשל 'עץ הדעת' נמצא גם בקבלה, שהפליגה בספקולציות שה'דבר' השלישי אסר.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי מתוך
עשרת הדברות
הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות אומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. מטרת האיסור של הדבר היתה נגד שמוש בשם האלוהות למטרות מאגיות.
המצרים העתיקים יחסו לשם יכולות מאגיות, חשבו שהשם כבר מכיל את כל היכולות, לכן הם הסתירו את השם, למען לא תגזלנה מהם היכולות המאגיות. אפילו הפרעונים היו מסתירים את שמם, וגם האלים, כמו האל רה, שהיה מסתיר את שמו. לפי אחד המיתוסים האלה איזיס גלתה את שמו של האל רה, וכך השתלטה עליו.
אבל איסור לשאת את שם האלוהות מטרתו היתה רחבה יותר, הכוונה היתה לא לעשות ספקולציות על האלוהות, לא לעשות ספקולציות לגבי עולמות עליונים.
אם אנו בודקים את המתת שהוענקה לאדם, מתת 'דעת', מתברר שמתת 'דעת' הוענקה לאדם למטרות קיומיות בלבד, 'בעולם הנגלה'. מחשבת התנ"ך עסקה רק ב'עולם הנגלה'.
כך אנו יכולים לראות מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו, למען יוכל ליצור את עולמו.
עשרת הדברות המצורפות לפרק הבריאה, מונות את העקרונות הקיומיומים בלבד. אין בפרק הבריאה ובעשרת הדברות, שום ספקולציה על מהות ה אלוהות, אין עיסוק בהם על עולמות עליונים, מחוץ ל'עולם הנגלה'.
משל 'עץ הדעת' כבר מגביל את יכולת האדם לעולם הקצוב, בניגוד ממה שהנחש' אומר לחוה, שהאכילה מהפרי האסור, 'דעת', יעניק לה תובנות בדומה לתובנות האלוהות.
ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' מסמל את המרד האנושי, מרד נגד ההגבלות שהנן הגבלות של 'דעת', הגבלות ל'עולם נגלה' בלבד.
מזימות ה'נחש' מנוטרלות כבר במשל 'עץ הדעת', מנוטרלות על-ידי כך שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', כך שחיי אדם הם קצובים, בניגוד הבטחות ה'נחש'.
שלילת מזימות ה'נחש' כלול גם בדבר השלישי, נגד נשיאת שם האלוהות לשוא, רצון לדעת על דברים, מחוץ לדברים 'בגבולות עולם נגלה'. רצון כזה הוא מרד, מרד ה'נחש'.
מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על עקרונות שלה, על תובנות שלה, לכן הדורות לא הבינו את העיקרון בכל עומקו.
אפשר להבין את עקרונות מחשבת התנ"ך רק אם משווים אותם להשקפות של תרבויות אחרות, קוסמולוגיות אחרות, כך יכולנו להסיק מהדבר השלישי על איסור שימוש מאגי בשם האלוהות מהנוהג המצרי העתיק. כך נוכל להרחיב על עקרונות תנ"כיים רק אם נשווה אותם אותם להשקפות של תרבויות אחרות.
במשל 'עץ הדעת' אין הרחבה על משמעות דברי ה'נחש', אבל אם אנו מתוך כל גלגוליו של ה'נחש' בשמות שונים, שטן, מפיסטו, בודקים את מעשיו, אנו יכולים להבין, שדברי ה'נחש', מכילים כוונות לשנות סדרי עולם.
כבר במשל 'עץ הדעת' ברור שדברי ה'נחש' הם מרד, מרד נגד האלוהות, מרד נגד סדרי עולם, שהמשל מנטרל, בקובעו שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', איסור המצביע על כך שחחייו של האדם קצובים ולא רצופים, ולא דומים למהות האלוהות. למען חיי נצח, נעורים נצחיים.
אבל אם אנו רוצים לעמד על כוונות ה'נחש', בגלגולו בשם ה'שטן' של לותר, לותר שהמליך אותו על העולם הנגלה, אנו נוכחים לדעת שלותר האמין שה'שטן', יבטיח לו חיי נצח, דבר שישוע לא הגשים, כיון שהשטן הכשילו, ניצח אותו.
ואם אנו בודקים את גלגולו של ה'נחש' בשם 'מפיסטו', אצל המשורר גיתה, גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, אנו נוכחים לדעת שגיבור הדרמה פאוסט כורת ברית עם מפיסטו למען חיי נצח, נעורים נצחיים.
מפיסטו זה בדרמה של גיתה ממונה על 'מאגיה', ובכוחו, או לפחות בהבטחותיו, הוא יכול לשנות סדרי עולם. קודם כל גיתה בשמו של מפיסטו, מבטל את דברי השליח יוחנן, יוחנן שבפרק א' של בשורתו אומר: 'בראשית היה הדבר'. פרשו את הכרזתו זו של יוחנן שכוונתו היא שהעולם נברא בשפה, פרשנות מוטעית, שרק נתיחס אליה בקצור. יוחנן אינו מרחיב, שה'דבר' שלו מתבצע על-ידי הבדלות, כפי שהאלוהות בפרק א' מבדיל.
גיתה מבטל את הפסוק של יוחנן ומחליפו בכך שבראשית היה ה'מעשה'.
קביעתו זו של גיתה מבטלת בריאה בהבדלות, ובמקומה נותן מקום לבריאה מכנית.
אבל מפיסטו ביצירתו של גיתה, בפרולוג שלו, נעשה בנו האהוב של האלוהות הנרפאית, ומקומו של ישוע נפקד, והוא, מפיסטו מתכוון לשנות סדרי עולם.
עלינו לחזור עתה לאיסור לשאת את שם האלוהות לשוא, למען להבין שהאיסור מתכוון לכל סוגי הספקולציות של האדם המורד בסדרי עולם.
התיחסנו לספקולציות בתרבויות אחרות ועלינו לחזור לספקולציות של צאצאי העברים, לדלג על ספקולציות של יהודים הלניסטיים שיצרו את הנצרות, ברצותם להבטיח שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע ישנה סדרי עולם. אבל יהודים אחרי חורבן בית שני לא מרדו בהלכה, כפי ששאול הטרסי מרד בה, קימו אותה, אבל כתוספת להלכה, המציאו קוסמולוגיות רבות, קוסמולוגיות שאף הן היו מרד בסדרי עולם.
מחשבת התנ"ך בגלגול המאוחר הסתפקה בהלכה בלבד, וויתרה על פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, וויתרה על היסטוריה שבמחשבת התנ"ך. וויתרה על הסתפקות מחשבת התנ"ך ב'עולם נגלה' בלבד.
תורה בעל-פה הפכה את החוקים הקיומיים לפולחניים, וכל מי שקיים חוקים פולחניים אלו היה יהודי טוב.
המחשבה המאוחרת הזו לא פסלה ספקולציות מכל הסוגים. אנו כאן נתיחס בעיקר לספקולציה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שהיא ספקולציה על קוסמולוגיה שנמצאת בספרו בשם 'עץ חיים'.
כבר השם 'עץ חיים' מצביע על שימוש באיסור, שנמצא במשל 'עץ הדעת', מלאכל מפריו של עץ זה, שאכילה מפריו מוכיחה את מזימות ה'נחש', מזימה למרוד בקיצוץ חיי אדם, רצון להדמות לאלוהות.
המחשבה של יהדות אחרי חורבן בית שני, כבר לא היתה מודעת שאכילה מ'עץ החיים' נאסר במשל 'עץ הדעת'. אמנם חיים וויטאל לא עומד בספרו זה על אכילה מ'עץ החיים', אבל חוסר ידיעתו שהשימוש בשם 'עץ חיים' כשם לספרו מלמד על מרד, על כך שהוא יכול היה ליצור קוסמולוגיה שהיא מנוגדת לגמרי לקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.
הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל היא קוסמולוגיה לקוחה ממחשבה גנוסטית. בקוסמולוגיה זו אין לפנינו הבדלה הנמצאת בקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, כאן האלוהות מצטמצמת למען לתת מקום לעולמו של האדם. ובכלל עולם זה הוא עולם פרי אורות שנשברו ונתפזרו, ועל האדם הוטל התפקיד לאסוף את השברים שנשברו שלא נקלטו בעולם זה של האלוהות שהצטמצמה, למען לתת מקום לעולמו של האדם.
ברור שאין ביכולתנו מטעם צמצום המקום להרחיב על כל הקוסמולוגיה הנמצאת בספרו של חיים וויטאל, רצונינו רק לרמוז על ספקולציה שאפשרה את הופעתו של משיח השקר, שבתי צבי.
הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות התכוון למנוע ספקולציות כאלו, ספקולציות שהן מרד בסדרי היקום, סדרי האלוהות.
שמוש ב'עץ חיים' שנוטרל במשל 'עץ הדעת' נמצא גם בקבלה, שהפליגה בספקולציות שה'דבר' השלישי אסר.
הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו. הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.
הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.
הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.
הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי מתוך
עשרת הדברות
הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות אומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. מטרת האיסור של הדבר היתה נגד שמוש בשם האלוהות למטרות מאגיות.
המצרים העתיקים יחסו לשם יכולות מאגיות, חשבו שהשם כבר מכיל את כל היכולות, לכן הם הסתירו את השם, למען לא תגזלנה מהם היכולות המאגיות. אפילו הפרעונים היו מסתירים את שמם, וגם האלים, כמו האל רה, שהיה מסתיר את שמו. לפי אחד המיתוסים האלה איזיס גלתה את שמו של האל רה, וכך השתלטה עליו.
אבל איסור לשאת את שם האלוהות מטרתו היתה רחבה יותר, הכוונה היתה לא לעשות ספקולציות על האלוהות, לא לעשות ספקולציות לגבי עולמות עליונים.
אם אנו בודקים את המתת שהוענקה לאדם, מתת 'דעת', מתברר שמתת 'דעת' הוענקה לאדם למטרות קיומיות בלבד, 'בעולם הנגלה'. מחשבת התנ"ך עסקה רק ב'עולם הנגלה'.
כך אנו יכולים לראות מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו, למען יוכל ליצור את עולמו.
עשרת הדברות המצורפות לפרק הבריאה, מונות את העקרונות הקיומיומים בלבד. אין בפרק הבריאה ובעשרת הדברות, שום ספקולציה על מהות ה אלוהות, אין עיסוק בהם על עולמות עליונים, מחוץ ל'עולם הנגלה'.
משל 'עץ הדעת' כבר מגביל את יכולת האדם לעולם הקצוב, בניגוד ממה שהנחש' אומר לחוה, שהאכילה מהפרי האסור, 'דעת', יעניק לה תובנות בדומה לתובנות האלוהות.
ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' מסמל את המרד האנושי, מרד נגד ההגבלות שהנן הגבלות של 'דעת', הגבלות ל'עולם נגלה' בלבד.
מזימות ה'נחש' מנוטרלות כבר במשל 'עץ הדעת', מנוטרלות על-ידי כך שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', כך שחיי אדם הם קצובים, בניגוד הבטחות ה'נחש'.
שלילת מזימות ה'נחש' כלול גם בדבר השלישי, נגד נשיאת שם האלוהות לשוא, רצון לדעת על דברים, מחוץ לדברים 'בגבולות עולם נגלה'. רצון כזה הוא מרד, מרד ה'נחש'.
מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על עקרונות שלה, על תובנות שלה, לכן הדורות לא הבינו את העיקרון בכל עומקו.
אפשר להבין את עקרונות מחשבת התנ"ך רק אם משווים אותם להשקפות של תרבויות אחרות, קוסמולוגיות אחרות, כך יכולנו להסיק מהדבר השלישי על איסור שימוש מאגי בשם האלוהות מהנוהג המצרי העתיק. כך נוכל להרחיב על עקרונות תנ"כיים רק אם נשווה אותם אותם להשקפות של תרבויות אחרות.
במשל 'עץ הדעת' אין הרחבה על משמעות דברי ה'נחש', אבל אם אנו מתוך כל גלגוליו של ה'נחש' בשמות שונים, שטן, מפיסטו, בודקים את מעשיו, אנו יכולים להבין, שדברי ה'נחש', מכילים כוונות לשנות סדרי עולם.
כבר במשל 'עץ הדעת' ברור שדברי ה'נחש' הם מרד, מרד נגד האלוהות, מרד נגד סדרי עולם, שהמשל מנטרל, בקובעו שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', איסור המצביע על כך שחחייו של האדם קצובים ולא רצופים, ולא דומים למהות האלוהות. למען חיי נצח, נעורים נצחיים.
אבל אם אנו רוצים לעמד על כוונות ה'נחש', בגלגולו בשם ה'שטן' של לותר, לותר שהמליך אותו על העולם הנגלה, אנו נוכחים לדעת שלותר האמין שה'שטן', יבטיח לו חיי נצח, דבר שישוע לא הגשים, כיון שהשטן הכשילו, ניצח אותו.
ואם אנו בודקים את גלגולו של ה'נחש' בשם 'מפיסטו', אצל המשורר גיתה, גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, אנו נוכחים לדעת שגיבור הדרמה פאוסט כורת ברית עם מפיסטו למען חיי נצח, נעורים נצחיים.
מפיסטו זה בדרמה של גיתה ממונה על 'מאגיה', ובכוחו, או לפחות בהבטחותיו, הוא יכול לשנות סדרי עולם. קודם כל גיתה בשמו של מפיסטו, מבטל את דברי השליח יוחנן, יוחנן שבפרק א' של בשורתו אומר: 'בראשית היה הדבר'. פרשו את הכרזתו זו של יוחנן שכוונתו היא שהעולם נברא בשפה, פרשנות מוטעית, שרק נתיחס אליה בקצור. יוחנן אינו מרחיב, שה'דבר' שלו מתבצע על-ידי הבדלות, כפי שהאלוהות בפרק א' מבדיל.
גיתה מבטל את הפסוק של יוחנן ומחליפו בכך שבראשית היה ה'מעשה'.
קביעתו זו של גיתה מבטלת בריאה בהבדלות, ובמקומה נותן מקום לבריאה מכנית.
אבל מפיסטו ביצירתו של גיתה, בפרולוג שלו, נעשה בנו האהוב של האלוהות הנרפאית, ומקומו של ישוע נפקד, והוא, מפיסטו מתכוון לשנות סדרי עולם.
עלינו לחזור עתה לאיסור לשאת את שם האלוהות לשוא, למען להבין שהאיסור מתכוון לכל סוגי הספקולציות של האדם המורד בסדרי עולם.
התיחסנו לספקולציות בתרבויות אחרות ועלינו לחזור לספקולציות של צאצאי העברים, לדלג על ספקולציות של יהודים הלניסטיים שיצרו את הנצרות, ברצותם להבטיח שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע ישנה סדרי עולם. אבל יהודים אחרי חורבן בית שני לא מרדו בהלכה, כפי ששאול הטרסי מרד בה, קימו אותה, אבל כתוספת להלכה, המציאו קוסמולוגיות רבות, קוסמולוגיות שאף הן היו מרד בסדרי עולם.
מחשבת התנ"ך בגלגול המאוחר הסתפקה בהלכה בלבד, וויתרה על פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, וויתרה על היסטוריה שבמחשבת התנ"ך. וויתרה על הסתפקות מחשבת התנ"ך ב'עולם נגלה' בלבד.
תורה בעל-פה הפכה את החוקים הקיומיים לפולחניים, וכל מי שקיים חוקים פולחניים אלו היה יהודי טוב.
המחשבה המאוחרת הזו לא פסלה ספקולציות מכל הסוגים. אנו כאן נתיחס בעיקר לספקולציה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שהיא ספקולציה על קוסמולוגיה שנמצאת בספרו בשם 'עץ חיים'.
כבר השם 'עץ חיים' מצביע על שימוש באיסור, שנמצא במשל 'עץ הדעת', מלאכל מפריו של עץ זה, שאכילה מפריו מוכיחה את מזימות ה'נחש', מזימה למרוד בקיצוץ חיי אדם, רצון להדמות לאלוהות.
המחשבה של יהדות אחרי חורבן בית שני, כבר לא היתה מודעת שאכילה מ'עץ החיים' נאסר במשל 'עץ הדעת'. אמנם חיים וויטאל לא עומד בספרו זה על אכילה מ'עץ החיים', אבל חוסר ידיעתו שהשימוש בשם 'עץ חיים' כשם לספרו מלמד על מרד, על כך שהוא יכול היה ליצור קוסמולוגיה שהיא מנוגדת לגמרי לקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.
הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל היא קוסמולוגיה לקוחה ממחשבה גנוסטית. בקוסמולוגיה זו אין לפנינו הבדלה הנמצאת בקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, כאן האלוהות מצטמצמת למען לתת מקום לעולמו של האדם. ובכלל עולם זה הוא עולם פרי אורות שנשברו ונתפזרו, ועל האדם הוטל התפקיד לאסוף את השברים שנשברו שלא נקלטו בעולם זה של האלוהות שהצטמצמה, למען לתת מקום לעולמו של האדם.
ברור שאין ביכולתנו מטעם צמצום המקום להרחיב על כל הקוסמולוגיה הנמצאת בספרו של חיים וויטאל, רצונינו רק לרמוז על ספקולציה שאפשרה את הופעתו של משיח השקר, שבתי צבי.
הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות התכוון למנוע ספקולציות כאלו, ספקולציות שהן מרד בסדרי היקום, סדרי האלוהות.
שמוש ב'עץ חיים' שנוטרל במשל 'עץ הדעת' נמצא גם בקבלה, שהפליגה בספקולציות שה'דבר' השלישי אסר.
הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 