ארכיון מחבר: רבקה שכטר

באוניברסיטה העברית למדתי מקרא, היסטוריה, מדע הדתות. בהמשך בארה"ב למדתי באוניב

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 521 – האם קיים רצון חופשי או לאו

        אוניברסיטה ווירטואלית, שעור 521 – האם קיים רצון חופשי או לאו

    מי שמתעניין בנושא 'רצון חופשי' יווכח שבמשך ההיסטוריה המערבית יש הסוברים על קיומו, אחרים שוללים את קיומו. כפי שכבר בשעורים קודמים ציינו שהיוונים הקלאסיים בכלל לא הכירו את המושג. היוונים לא הזדקקו למושג זה, הרי הם האמינו שהעולם הוא נצחי, לא נברא, כפי שמסופר בתנ"ך, בכלל לא נתנו מקום לשפה יוצרת.

    גם הזכרנו בקשר למושג 'רצון חופשי' את דבריו של הרופא, הפילוסוף גלן שבמוצאו היה יווני, פילוסוף זה שקבע שהמח הוא מרכז החשיבה, במאה השניה לספירה. גלן זה באופן אקראי מזכיר בקיצור את העובדה שהנוצרים, שהוא לא השתייך אליהם, מכירים את מושג 'רצון חופשי' מספר בראשית, פרק א' על הבריאה, שלפיו האלוהות בראה את העולם מרצונה החופשית, לא כפי שהיוונים האמינו בעולם נצחי, דטרמיניסטי.

     הדיון אם קיים 'רצון חופשי' או לאו, התנהל בעולם המערבי, אבל זכה להדגש מיוחד בזמן הרפורמציה, כאשר לותר בספרו המפורסם 'העדר רצון חופשי', שלל את האמור בספרון של  ארסמוס מרוטרדאם, על קיום 'רצון חופשי'.

    אזכור מחודש של דברים אלו באים, למען להצביע על העובדה שהוגים, תיאולוגים, למעשה לא הבינו מדוע הם מחייבים את קיומו של 'רצון חופשי' או אי קיומו. עד היום אנו מוצאים את מחייבי קיומו או העדר קיומו.      

     למעשה התסבוכת המחשבתית הזו מסביב מושג 'רצון חופשי', מתנהל כיוון שעד היום הזה הוגים, מדענים, ניירולוגים, לא מבינים את מהות 'דעת', השפה, שהיא מתת אנומלית שהאבולוציה העניקה לאדם.

     אם ביקום הדברים נבראו על-ידי אינפורמציה ששבתה אנרגיה, אינפורמציה זו היא מקובעת, למשל, ה-DNA, של גופינו, אינפורמציה, הנה מקובעת. אנו לא יכולים לשנות אותה, אולי במידת מה הרפואה     

יכולה לתקן אותה. אבל יצירות שאנו יוצרים על-ידי השפה, כמו חוקים, ספרים, אנו יכולים לשנות. היצירות הלשוניות ניתנות לשינוי, בהבדל מישויות ביקום שהן פרי אינפורמציה מקובעת, שרצון חופשי שלנו לא יכול לשנות.

     אבל החסרון של היצירות הלשוניות שלנו, שאנו יוצרים על-ידי השפה היא , שהן לא משכפלות את עצמן, בהבדל  מהגוף הביאולוגי שלנו שהוא פרי אינפורמציה מקובעת, DNA , שהוא משכפל את עצמו.

     העובדה שהיצירות הלשוניות לא משכפלות את עצמן היא רק חסרון אחת שלהן. יצירות לשוניות אלו הן ברובן לא מוחשיות. יצירות לשוניות אלו מתקימות רק אם בני אדם היוצרים אותן ממילים, מתחיבים לזכור אותן בכריתת ברית ביניהם לזכור את השמות הלא מוחשיים שהעניקו להן.

     כאן אנו נכנסים לעולם הלשון האנושית, שהיא פרי מתת מיוחדת, לשון היוצרת ישויות לא מוחשיות, שליד החסרונות שמנינו, לה גם מעלות. אם ה-DNA  יוצר רק דגם אחד, את הגוף שלנו, או גופים של ישויות אחרות על כדור הארץ שלנו, הרי השפה מסוגלת ליצור ממלים, מלים ההופכים לאלגוריתמים, ישויות לא מוחשיות רבות.

     ואם דיברנו על המעלות של יצירה לשונית, 'רצון חופשי' תקף לגבי יצירה זו. אנו יוצרים על-ידי האלגוריתמים הלשוניים סוגים שונים של ישויות, יוצרים אותן באמצעות 'רצון חופשי', שהוא חלק מ'דעת',  מהשפה. אבל מאחר שיצירות לשוניות אלו הן ווירטואליות, לכן אנו באמצעות 'רצון חופשי' יכולים לבטל אותן.

     ובכן, לותר שנוכח לדעת שאינו יכול לבטל התנהגות שרירותית של חוקי הקיום, למשל, את קיצוב חיי אדם, על-ידי 'רצונו החופשי', כיוון  שהם פרי אינפורמציה מקובעת',  שלל  את קיום 'רצון חופשי'. אבל אם היה לותר מבין שיש הבדל בין יצירה לשונית, יצירה ווירטואלית, לבין יצירות של אינפורמציה מקבעת, היה מבין ש'רצון חופשי' תקף רק לגבי יצירות לשוניות שהן ווירטואליות.

     טעותו של לותר נבע מכך, שהוא כנוצרי, ראה את עצמו תלמידו של שאול הטרסי, וכתלמידו האמין להבטחתו שהאלוהות תשנה סדרי עולם, תמורת קורבנו של ישוע, תבטל את המוות. לותר נוכח לדעת שההבטחה לא התגשמה וגם 'רצונו החופשי' חסרת אונים מול מוות.

       ברור ששאול הטרסי שהחטיא את 'דעת', את השפה, רצה בקיום רציף, נצחיות האדם, כפי שהאמינו היוונים, הכניס את העולם הנוצרי לתסבוכת מחשבתית זו, תסבוכת שלא מבחינה בין יצירות לשוניות ווירטואליות, לבין יצירות פרי אינפורמציה מקבעת.

      שאול הטרסי המתוחכם, בעל תרבות דואלית, עברית ויוונית, העדיף את היוונית, מרד בירושה העברית. האם הבטחותיו המתוחכמות התקימו, לא ולא. הוא רק הכניס את העולם הנוצרי למחשבה מתוסבכת.

     מחשבת התנ"ך שאימצה את מתת 'דעת', יצרה על בסיס משל 'עץ הדעת' את הפילוסופיה הלשונית, היא הבינה שהאדם אינו יכול לשנות את חוקי הקיום, את הקיצוב של משך חיי אדם, הסתפקה ב'עולם נגלה' בלבד. אמנם מחשבת התנ"ך לא הרחיבה בפרשנות את קביעותיה, אבל לכל אורכה נשארה נאמנה להן. היא לא הרחיבה על מושג 'רצון חופשי', אבל נהגה לפיו, לא ניסתה לשנות סדרי עולם.

     העובדה שמחשבת התנ"ך מסרה את קביעותיה, הבנתה המהותית של 'דעת', את יעודה, ליצירת עולמו הווירטואלי של האדם בלבד, בתמציתיות, מנע מהדורות להבין את גלויים החד-פעמיים שלה.

     אבל אי הבנת הגלויים החד-פעמיים של רזי השפה, נעוץ גם בכך שהאדם אינו משלים עם קיצוב משך חייו. את זה ראינו בבשורת שאול הטרסי, שרצה בקיום רציף, בביטול המוות.

    על כן, אל נתפלא שלותר שלל את ה'רצון החופשי', 'רצון חופשי' שלא היה בכוחו לשחררו מפחדיו ממוות.

     אבל אנו מוצאים תסבוכת מחשבתית גם אצל הפילוסוף הנומינליסט הובס,

     הובס יותר מהוגים אחרים הבין חלקית את מחשבת התנ"ך, עובדה שהוא הציע ליצור מדינה, הלוויתן, על בסיס בריתות. ברור שהובס הבין באינטואיציה שהשפה יוצרת על-ידי בריתות, הרי השמות שהאדם מעניק לקולות המקוטעים היוצאים מגרונו של הזולת, הם נעלמים, לא מוחשיים, ולכן צריך לכרות ברית לזכור אותם.

       בדרך כלל האדם אינו זוכר את התהליך הזה של נתינת שמות וכריתת בריתות לזכור אותם, כיוון שפעולות אלו הן דמי-מודעות, לא מוחשיות. לכן, אם אנו טוענים שהובס הבין את כריתת הברית לזכור את השמות באינטואיציה, אנו מדייקים, כיוון שהוא לא הרחיב על כך.

      העובדה שהובס הבין את מחשבת התנ"ך רק באינטואיציה, אפשר לראות גם מכך, שהוא העיר לדקרט, שלמען לחשוב צריך קודם לרכוש שפה. הוא אמר את זה לדקרט שטען שהוא בטוח בקיומו כיוון שהוא חושב, מבלי להזכיר את העובדה שלמען לחשוב יש צורך קודם לרכוש שפה.

    אף אחד לא התיחס להבנות האינטואיטיביות האלו של הובס, ולא תקנו את הצהרותיו של דקרט.

     למרות ההבנות האינטואיטיביות האלו של הובס, בספרו ה'לוויתן', פעם הוא מאשר קיום 'רצון חופשי', פעם אחרת הוא שולל מושג זה. דבר זה מפליא, כיוון שקמום מדינה על בסיס בריתות, כפי שהובס קבע, אפשר לבצע רק אם מפעילים 'רצון חופשי'.

     אבל הסתירות האלו במחשבת הובס נבעו מכך, שהוא השתייך לעולם הפרוטסטנטי, והרי עולם זה שלל את קביעות הכנסיה הקאתולית על קיום 'רצון חופשי', לכן הובס טען פעם ש'רצון חופשי' קיים ופעם שלל אותו.

      האדם כאדם הוא תמיד שבוי במחשבה של הקבוצה שהוא משתייך אליה. כך הובס, שבאינטואיציה הבין דברים מסוימים, סתר את עצמו, באין רצונו להתנגד למסקנות הקבוצה שהוא השתייך אליה. 

     האבולוציה העניקה לאדם שרביט קסם, את 'דעת', שבאמצעותו הוא יכול ליצור ארמונות בחלל, קיומם של ארמונות פלאיים אלו מתאפשר רק, כל עוד האדם מחזיק את מוטות החופה שלהם. עובדה היא שהארמונות של העבר התמוגגו ואינם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 520 – ההבדל בין השפה כאמצעי של ברית, לבין כח כאמצעי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 520 –  ההבדל בין השפה כאמצעי של ברית, לבין כח כאמצעי.

     לכל אחת מהפנים הדואליים של השפה גם אמצעי שונה. לפן המשלים עם חוקי הקיום, האמצעי שלה היא, 'הברית', המשא ומתן' ה'חליפין'. הפן השניה, המורדת בקיום קצוב, 'כח' הוא האמצעי שלה.

     עלינו להרחיב על מה שנאמר לעיל. 'דעת' היא מתת אנומלית שהוענקה לאדם, למען השגת צרכיו הקיומיים. יעוד זה של 'דעת', מוגשמת כאשר 'דעת' המבדילה יוצרת את ה'מודעות', האדם ה'מודע', הנבדל מזולתו, מהסביבה, יכול להשיג את צרכיו, אם הוא כורת ברית עם הזולת למטרה זו. הוא משמיע קול על צורך, יחד עם הזולת הוא מעניק לקול זה שם. השם הנעלם קיים רק עם השנים שכרתו ברית להענקת השם זוכרים אותו.

      כל התהליך הראשוני הזה מתאפשר רק כפרי ה'ברית' בין השניים', כפרי זכירת השם הנעלם. השנים שכרתו ברית ביניהם על השגת צרכים, באמצעות 'חליפין' ביניהם, משיגים את מבוקשם.

     התהליך הזה מתאפשר אם שני הצדדים משלימים עם האפשרויות הקיומיות.

     אבל ראינו ש'דעת' היא דואלית, בפן השניה שלה, היא רוצה יותר מאשר המצוי. הפן השניה שלא משלימה עם המצוי, לא משלימה עם התהליך הראשוני להשגת המצוי. הפן השניה ממציאה אמצעי נוסף, להשגת היותר, אמצעי 'כח', לכפות על המציאות אספקת היותר.

     'המודעות' שנוצרה על-ידי 'דעת', בהמשך, אחרי סיפוק הצרכים, מעומתת עם ה'קיום' עצמו, קיום קצוב. ה'מודעות' בפן אחת משלימה עם קיום קצוב, בפן השניה רוצה יותר.

     הפן הרוצה יותר קיום, מעומת עם בורא הקיום, בורא הקיום שתחם את הקיום בין שני העצים, 'עץ הדעת' ו'עץ החיים', שאסר מלאכל מפריו של האחרון. הפן שלא משלימה עם קיום קצוב, עליה להמציא ישות המאפסת את גזרת הקיצוב, ישות שבידה אמצעי תקף יותר מברית, חליפין, בידה אמצעי 'כח'.

    שתי הפנים של השפה מתגשמים בישויות קוסמיות, ישויות קוסמיות שלהן אמצעים שונים, לאחת אמצעי הברית, משא ומתן, חליפין, לשניה אמצעי ה'כח'.

      הקוסמולוגיות של האדם, נרקמות על-ידי שתי היכולות ש'דעת' מאפשרת, השלמה עם הנתונים הקיומיים, מרד נגד ההגבלות הקיומיות.

      ברור שהאדם משלים קודם עם הפן הראשון של 'דעת', פן שהנו יכולת להשיג מחיה, יותר מחיה, מאשר עומד לרשות הברויים שלא רכשו את 'דעת', הרי הוא רוצה להתקיים. אבל מעבר שוכן ה'נחש', נחש מורד, שלא משלים עם הקיצוב, נחש מורד שמנסה באמצעות 'כח', לבטל את גזרת ה'קיצוב'.

      עולמו הלשוני של האדם הופך לשדה התגוששות בין חסידי הבורא הקוצב, לבין חסידי המורדים בקיצוב, בין הישות שהאמצעי שלה ברית, משא ומתן, חליפין, לבין הישות בעלת 'כח', מאגיה, ההורסת את הקיים. הרי 'כח' כאמצעי לא יוצר דבר, הוא עיוור, למען לשרת הוא זקוק ל'דעת' שתוביל אותו.

      מדוע אם כך, העולם הפרוטסטנטי לא הבין שלותר שהמליך את השטן בעל הכח, כח עיוור, יוביל את חסידיו להרס העולם?

     כל מה שלותר רצה, לותר שפחד מהמוות, מקיצוב חייו, היה 'רצף', חיים נצחיים. האם השטן העיוור, שטן בעל ה'כח', יכול היה לספק לו את מבוקשו? השטן העיוור, בעל הכח, כח שלא מבדיל, כח לא מבדיל סותם את האור, הוא חושך.

    ה'שטן' אלילו של לותר לא הרפה ממנו, עמד מולו כל הזמן, פחדו של לותר מהמוות גבר, רצה להחלץ מיצירו ה'שטן'. חזר לישוע.

      במציאות עולם הלשון של האדם לא קיים טרם הוא יוצר אותו. האדם המעומת עם החלל הריק משליך לתוכו את משאלותיו, משאלות בצורות של עקרונות.

      אבות העברים, שהשלימו עם המצוי בין שני העיצים, השליכו לתוך החלל הריק את עיקרון הברית, ברית שכרתו עם בורא העולם. ברית זו שהם השליכו לחלל הריק חייב את שני הצדדים, חייב אותם להשלים עם אפשרויות. למעין הסדר הם יצרו חוקים איך לחלק בצורה שוויונית את המצוי.

      אבות העברים שהשליכו לחלל את העיקרון שלהם, של ברית, נחסך מהם וויכוח, הרי כל אחד מהצדדים היה חייב למלא את הברית.

     אלו שלא השלימו עם המצוי, רצו את היותר, שלחו לחלל הריק את נציגם, שקיוו שהוא ימלא את מבוקשם ליותר. אבל נציג זה שהיה

צריך לספק את היותר היה עיוור, 'כח' עיוור, שללא הדרכת 'דעת' המבדילה לא היה מסוגל לספק דבר.

     לותר הדכאוני שפחד המוות לא הרפה ממנו, כפי שראינו, שלח לחלל הריק את נציגו, השטן, שטן שלרשותו כח, כח עיוור, שלא יכול היה לספק את צרכיו של לותר. כח כל יכול, כח עיוור יכול רק להרוס. לותר ששנותיו השיגו אותו, לותר נוכח החלל הריק עם נציגו העיוור שלא יכול היה למלא את מבוקשו, ביאושו רצה לחזור אחורה, רצה לחזור אחורה לישוע החלשלוש, שנגדו מרד, כיוון שהוא לא מילא  אחרי הבטחותיו. לותר פנה ליהודים שנואים, יהודים שרבם טען ש'המשיח' יהיה מלך ישראל בלבד.

     לותר בזעמו נגד ה'משיח' היהודי, משיח יהודי מלך ישראל,  העדיף להיות 'חזירה' המסתפקת במזונה, יצא בשצף קצף נגד היהודים שלא היו מוכנים לספק לו את היותר, לשחררו מפחד המוות, בסתר לבו האמין שיהודים שנואים אלו באנוכיותם מסתירים את סוד האור הגדול.

     לותר ביאושו, בזעמו נעשה בטוח שיהודים אלו המסתירים את האור הגדול, אם יושמדו, האור הגדול יתגלה אף לו.

      השנאה הגדולה של הלותרנים, חסידי לותר עם הירושה של רבם, שהיהודים מסתירים את האור הגדול, שהשמדתם, אור זה יתגלה להם, הוביל להגדרתם של היהודים כ'האויב שהקוסמי'. השמדת 'אויב קוסמי' זה, ישחרר את האור שברשותם.

      חסידי לותר, המשורר גיתה, סבר שאם יכרתו ברית עם השטן, בגלגול החדש כ'מפיסטו', בסופו של דבר ישות עיוורת זו, תספק לגיבורו פאוסט נעורים נצחיים. והנה מפיסטו זה איכזב, פאוסט שכרת אתו ברית, הזדקן, התעוור, ונטה למות.

      חסידי לותר לא למדו מכשלונו של פאוסט, שמפיסטו לא סיפק לו את מבוקשו, המשיכו לטוות את משאלותיהם, נעשו בטוחים עם

יקריבו את אותם יהודים שברשותם האור, לאלילם, יזכו באוצר.

       'השמדת האויב קוסמי', היהודים, הוביל רק להשמדת העולם, בלי גלוי האור, חסידיו של לותר לבשו צורה של אותה 'חזירה', שרבם העדיף על המשיח היהודי מלך ישראל.

      תאוותיהם של בני אנוש, שקבלו מתת לשפר את חייהם שלא מספק אותם, תאוות הלא מניחות להם מנוח לקבל יותר, גורם 

להם לחפש בחלל הריק בעלי ברית עיוורים עם אמצעי עיוור, 'כח', לספק להם את היותר, בזעמם, כאשר אלו מאכזבים, הם יוצאים בריצת אמוק להרוס את העולם.

       בעלי התאוות הלא מסתפקים במצוי, לא מבינים שכל הפלגה מעבר למצוי המוגבל, מוביל לאפס, הרי מעבר לגבולת משתרע החלל הריק המאפס את היותר. לותר שהמשיח היהודי מלך ישראל דחה אותו, רצה במשיח שיפתח לפניו את הדלתות למרחבי החלל הריק, עומת שם עם יצירו ה'שטן' העיוור, שהפך אותו לאותה 'חזירה' שהוא השתוקק להיות.

         האוצר של אבות העברים היתה הברית שהם כרתו עם בורא עולם, כרתו ברית להסתפק בעולם של מנעד בין שני העצים, 'עץ הדעת' ו'עץ החיים', שנאסר לאכול מפריו.

       הקיום הוא בגבולות, מעבר לגבולות קיים החלל, החלל הריק, החלל הבולע את התאוות ליותר. 

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 519 – 'הנחש המסית' ממשל 'עץ הדעת'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 519 – ה'נחש המסית' ממשל 'עץ הדעת'

      בשעור הקודם ראינו איך דעת מוליכה את האדם ליצור את עולמו  הלשוני. אבל משל 'עץ הדעת' מודע לעובדת היות 'דעת', 'ינוסית', בפן  אחת שלה משלימה עם חוקי הקיום הקוצבים משך קיום קצוב, בפן השניה שלה, היא מאפשרת הפלגות למרחבים, מורדת בחוקי הקיום, ואת הפן הזה המשל מכנה 'נחש'.

    לאבות העברים יוצרי המשל, היה ברור שהפן ה'נחשי' של דעת היא מסוכנת. אנו רואים איך המחברים מנסים לנטרל את ה'נחש' המורד בחוקי הקיום, אבל נסיון זה של מחברי המשל, לא צולח. אנו רואים בחלק השלישי של המשל, חלק על קין והבל, שה'נחש' מצליח לפתות את קין שיוכל לגזול מאחיו הבל את ה'בחירה' שלו, אם יהרוג אותו.

     הדורות שלא הבינו את עמקות משל 'עץ הדעת' גם לא הבינו את התובנה העילאית של מחברי המשל, שעמדו על דואליות 'דעת', עמדו על הסכנה במרד ה'נחש' בחוקי הקיום.

      הדורות לא הבינו שה'נחש' במשך ההיסטוריה האנושית לובש צורות שונות, הוא הופך ל'שטן' המורד, הוא הופך ל'מפיסטו' המורד, בכל גלויו ה'נחש' מבטיח אפשרויות בלתי אפשריים, והאדם המתאווה ליותר תמיד מתפתה על-ידי ההבטחות.

     למעשה ה'נחש' בכל גלויו מורד בבורא העולם. מילטון ביצירותיו 'גן העדן שאבד' ו'גן העדן שנמצא', בדומה למחברי משל 'עץ הדעת'   מתאר את מפלת ה'שטן' המורד בבורא.

     עובדה זו שמילטון ביצירותיו הביא למפלת השטן המורד בבורא, מציינת את אופי התרבות האנגלית, את אותו חלק בה שהושפע מהתיאולוגיה של קלווין.

     שוב אלו שדנו בהבדלים בין התרבות האנגלית, לבין התרבות הלותרנית, לא עמדו על האופי התיאולוגי של שתי התרבויות.

     באותו זמן שלפי מילטון ה'שטן' נוצח, בגרמניה ה'שטן' הצליח להשתלט על התרבות הגרמנית.

      אמנם שאול הטרסי שהחטיא את 'דעת', לא נתן מקום ל'נחש', ל'שטן', מקום ב'אגרת אל הרומיים'. אבל ההגיון של החטאת 'דעת', פירושו היה שהעולם המושלם שהאלוהות בראה למען האדם, לפי מה שנאמר בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שבו האלוהות בוראת את העולם למען האדם, הוכחשה. אחרת הרי לא היה מקום לישוע, שצריך היה להיהפך לקורבן קוסמי למען לגאול עולם לא מושלם.

     שאול הטרסי מצא את העולם שבו חיי אדם קצובים, בו האדם מת, חסר, לכן לפי ההגיון שלו עולם חסר זה הזדקק לישוע הקורבן, לגאול את העולם החסר.

     שאול הטרסי עוד בחייו נוכח לדעת שהעולם לא נגאל, ואזי הוא הבטיח למאמיניו על בואו מחדש של ישוע, שיגאל אותו.

     וראו זה פלא, גם הבטחה זו של שאול הטרסי לא התממשה, לותר האיכר, בהגיונו, הסיק שיריבו של ישוע, ה'שטן', נצח אותו. אבל גם אם שטנו של לותר, וגם 'מפיסטו' של גיתה לא גאלו את העולם, המחזאי בקט, במחזה שלו 'מחכים לגודו', נוכח לדעת שגיבוריו, ביניהם מילוי, עדיין מחכים ל'גודו'.

     בקט ברוב חכמתו הבין שהבטחות קודמיו לא צלחו, הסיק שאולי יש לחזור לאותו בורא עולם, גודו, שהוא שברא עולם לא מושלם יתקן אותו בעצמו.

     הגיונו של בקט התקבלה ברוב שמחה אצל המאוכזבים, שהעולם החסר לא מספק אותם.

     כל החכמים לא זכרו שכבר איוב קונן על עולם לא מושלם, עולם שבו הוא ניסה בקורבנות רבים לשנות את מהלכיו, והנה הקורבנות לא צלחו במשימה. החכמים שבאו לנחם את איוב השמיעו את כל חכמתם במלל רב, במקום לנחם את הגיבור הם האשימו אותו.

     עלינו לדעת שלפי רוב החוקרים 'איוב' נוצר כבר אחרי חורבן בית ראשון, לכן אפשר להבין שדרמה זו היו לה כמה מטרות. כמובן שאלו שעסקו בדרמה זו לא התיחסו לעובדה שהתרחשות הדרמה כביכול התרחשה בארץ 'עוץ'. בלי ספק אלו שכתבו את הדרמה הוציאו את ההתרחשויות לארץ 'עוץ', כיוון שלא רצו להתנגש בממסד ביהודה.

      עלינו להבין את יעוד הדרמה כנותנת פתרונות קיומיים לפרט, אבל גם פתרונות קיומיים לאומה. לא התיחסו לעובדה שמבחינה לאומית, הדרמה שוללת קורבנות. פן זה של הדרמה רצה לשלול את טענות הכהונה שהחורבן התרחש בגין העדר מילוי מצוות כוהניות. מבחינה אישית שוב המשל רצה להתנגד להקרבת קורבנות, הרי מעשיו אלו של הגיבור, הקרבת קורבנות מצדו, לא מנעו את האסונות האישיים שלו.

       את התשובות למטרות האלו, של כותבי הדרמה, אנו מוצאים בתשובת אלהים לטרוניות איוב. רוב החוקרים סברו וסוברים ש'תשובת' אלהים לאיוב, לא שייכת לדרמה, הן תוספת מלאכותית לדרמה. ברור שהם טועים, למעשה תשובת אלוהים לאיוב היא תמצית הדרמה, היא כוללת את ההשקפה ה'קיומית' של מחשבת התנ"ך, השקפה שהתבססה על הפילוסופיה הלשונית.

       בתשובת אלהים לטרוניות איוב אנו מוצאים הסבר לסדר האלוהי בעולם. לפי סדר זה לכל הברויים הוענקו אפשרויות קיומיות. אנחנו יכולים לסכם את האפשרויות האלו בחוק 'דחף הקיום', לפיו הוענק לברויים יכולת רכישת מזון, שמירה על טריטוריה, לברח מסכנות לקיומם.

      אלוהים בתשובתו לאיוב, מוסיף שלאדם נוסף לחוק 'דחף הקיום' שהוענק לכל הברויים, ניתנה גם האפשרות להתחיל מחדש, אחרי אסונות שפוקדים אותו.

     תשובה אלוהית זו אפשר להסבירה כתשובה לאומית, לאלו שלא השלימו עם החורבן, וגם כתשובה אישית לאיוב.

       בתשובתו של אלוהים, הוא מגנה את רעי איוב, מגנה את המלל הצדקני שלהם.

     ההשקפה הקיומית התנ"כית כפי שהיא מצטיירת מתשובת אלוהים לטרוניות איוב, מבהירה שמהלך ההתרחשויות בעולם לא תמיד נגרמות כתוצאה ממעשי אדם, כמו ההתרחשות של חורבן בית ראשון. במקרה של התרחשויות מעין אלו, קורבנות לא מועילים. עובדה, לפי הדרמה, איוב מקבל את תשובת אלוהים, מתחיל את חייו מחדש, מת שבע ימים.

    אבל תשובת אלוהים היא גם לאומית, העברים אחרי חורבן בית  ראשון, לפי התשובה, צריכים להתחיל את חייהם מחדש.

       התשובה הקיומית הרדיקלית הזו של דרמת איוב לא התקבלה בבית השני, כאשר הנבואה הושתקה, והכהונה השתלטה. תשובה זו ודאי לא התקבלה על-ידי חסידי שאול הטרסי שרצו בשינוי סדרי עולם.

    בקט במחזה שלו 'מחכים לגודו', אף הוא לא אימץ את תשובת אלהים לאיוב, הרי גיבוריו עדיין מחכים להתגלות חדשה. אולי כדאי להזכיר כאן את ספרו של יונג בשם 'תשובה לאיוב', בו הוא טוען שאלהים בדרמת איוב נכשל, על כן היה צורך בהופעת ישוע. יונג כנראה לא קרא את המחזה של בקט, בו גבורי המחזה לא סבורים שישוע כבר גאל את היקום.

     השטן בדרמת איוב הוא שדון חסר חשיבות, ברור ששדון זה הוא לא ה'נחש', ה'שטן', הרוצה לשנות סדרי עולם. הדרמה לא נותנת דריסת רגל ל'נחש' המסית, לא נותנת דריסת רגל למורדים בעולמו הסדור של אלוהים.

       תשובת אלהים בדרמת איוב, תשובה לטרוניות אנושיות, לא התקבלה על-ידי בני אדם. היא לא התקבלה למרות שכל ההבטחות של ה'נחש המסית', לא התגשמו. כנראה המאורעות האיומות, מעשי ה'נחש המסית' של מלחמת העולם השניה, לא שכנוע את יונג לאמץ את תשובת אלהים לאיוב.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 519 – ה'נחש המסית' ממשל 'עץ הדעת'

      בשעור הקודם ראינו איך דעת מוליכה את האדם ליצור את עולמו  הלשוני. אבל משל 'עץ הדעת' מודע לעובדת היות 'דעת', 'ינוסית', בפן  אחת שלה משלימה עם חוקי הקיום הקוצבים משך קיום קצוב, בפן השניה שלה, היא מאפשרת הפלגות למרחבים, מורדת בחוקי הקיום, ואת הפן הזה המשל מכנה 'נחש'.

    לאבות העברים יוצרי המשל, היה ברור שהפן ה'נחשי' של דעת היא מסוכנת. אנו רואים איך המחברים מנסים לנטרל את ה'נחש' המורד בחוקי הקיום, אבל נסיון זה של מחברי המשל, לא צולח. אנו רואים בחלק השלישי של המשל, חלק על קין והבל, שה'נחש' מצליח לפתות את קין שיוכל לגזול מאחיו הבל את ה'בחירה' שלו, אם יהרוג אותו.

     הדורות שלא הבינו את עמקות משל 'עץ הדעת' גם לא הבינו את התובנה העילאית של מחברי המשל, שעמדו על דואליות 'דעת', עמדו על הסכנה במרד ה'נחש' בחוקי הקיום.

      הדורות לא הבינו שה'נחש' במשך ההיסטוריה האנושית לובש צורות שונות, הוא הופך ל'שטן' המורד, הוא הופך ל'מפיסטו' המורד, בכל גלויו ה'נחש' מבטיח אפשרויות בלתי אפשריים, והאדם המתאווה ליותר תמיד מתפתה על-ידי ההבטחות.

     למעשה ה'נחש' בכל גלויו מורד בבורא העולם. מילטון ביצירותיו 'גן העדן שאבד' ו'גן העדן שנמצא', בדומה למחברי משל 'עץ הדעת'   מתאר את מפלת ה'שטן' המורד בבורא.

     עובדה זו שמילטון ביצירותיו הביא למפלת השטן המורד בבורא, מציינת את אופי התרבות האנגלית, את אותו חלק בה שהושפע מהתיאולוגיה של קלווין.

     שוב אלו שדנו בהבדלים בין התרבות האנגלית, לבין התרבות הלותרנית, לא עמדו על האופי התיאולוגי של שתי התרבויות.

     באותו זמן שלפי מילטון ה'שטן' נוצח, בגרמניה ה'שטן' הצליח להשתלט על התרבות הגרמנית.

      אמנם שאול הטרסי שהחטיא את 'דעת', לא נתן מקום ל'נחש', ל'שטן', מקום ב'אגרת אל הרומיים'. אבל ההגיון של החטאת 'דעת', פירושו היה שהעולם המושלם שהאלוהות בראה למען האדם, לפי מה שנאמר בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שבו האלוהות בוראת את העולם למען האדם, הוכחשה. אחרת הרי לא היה מקום לישוע, שצריך היה להיהפך לקורבן קוסמי למען לגאול עולם לא מושלם.

     שאול הטרסי מצא את העולם שבו חיי אדם קצובים, בו האדם מת, חסר, לכן לפי ההגיון שלו עולם חסר זה הזדקק לישוע הקורבן, לגאול את העולם החסר.

     שאול הטרסי עוד בחייו נוכח לדעת שהעולם לא נגאל, ואזי הוא הבטיח למאמיניו על בואו מחדש של ישוע, שיגאל אותו.

     וראו זה פלא, גם הבטחה זו של שאול הטרסי לא התממשה, לותר האיכר, בהגיונו, הסיק שיריבו של ישוע, ה'שטן', נצח אותו. אבל גם אם שטנו של לותר, וגם 'מפיסטו' של גיתה לא גאלו את העולם, המחזאי בקט, במחזה שלו 'מחכים לגודו', נוכח לדעת שגיבוריו, ביניהם מילוי, עדיין מחכים ל'גודו'.

     בקט ברוב חכמתו הבין שהבטחות קודמיו לא צלחו, הסיק שאולי יש לחזור לאותו בורא עולם, גודו, שהוא שברא עולם לא מושלם יתקן אותו בעצמו.

     הגיונו של בקט התקבלה ברוב שמחה אצל המאוכזבים, שהעולם החסר לא מספק אותם.

     כל החכמים לא זכרו שכבר איוב קונן על עולם לא מושלם, עולם שבו הוא ניסה בקורבנות רבים לשנות את מהלכיו, והנה הקורבנות לא צלחו במשימה. החכמים שבאו לנחם את איוב השמיעו את כל חכמתם במלל רב, במקום לנחם את הגיבור הם האשימו אותו.

     עלינו לדעת שלפי רוב החוקרים 'איוב' נוצר כבר אחרי חורבן בית ראשון, לכן אפשר להבין שדרמה זו היו לה כמה מטרות. כמובן שאלו שעסקו בדרמה זו לא התיחסו לעובדה שהתרחשות הדרמה כביכול התרחשה בארץ 'עוץ'. בלי ספק אלו שכתבו את הדרמה הוציאו את ההתרחשויות לארץ 'עוץ', כיוון שלא רצו להתנגש בממסד ביהודה.

      עלינו להבין את יעוד הדרמה כנותנת פתרונות קיומיים לפרט, אבל גם פתרונות קיומיים לאומה. לא התיחסו לעובדה שמבחינה לאומית, הדרמה שוללת קורבנות. פן זה של הדרמה רצה לשלול את טענות הכהונה שהחורבן התרחש בגין העדר מילוי מצוות כוהניות. מבחינה אישית שוב המשל רצה להתנגד להקרבת קורבנות, הרי מעשיו אלו של הגיבור, הקרבת קורבנות מצדו, לא מנעו את האסונות האישיים שלו.

       את התשובות למטרות האלו, של כותבי הדרמה, אנו מוצאים בתשובת אלהים לטרוניות איוב. רוב החוקרים סברו וסוברים ש'תשובת' אלהים לאיוב, לא שייכת לדרמה, הן תוספת מלאכותית לדרמה. ברור שהם טועים, למעשה תשובת אלוהים לאיוב היא תמצית הדרמה, היא כוללת את ההשקפה ה'קיומית' של מחשבת התנ"ך, השקפה שהתבססה על הפילוסופיה הלשונית.

       בתשובת אלהים לטרוניות איוב אנו מוצאים הסבר לסדר האלוהי בעולם. לפי סדר זה לכל הברויים הוענקו אפשרויות קיומיות. אנחנו יכולים לסכם את האפשרויות האלו בחוק 'דחף הקיום', לפיו הוענק לברויים יכולת רכישת מזון, שמירה על טריטוריה, לברח מסכנות לקיומם.

      אלוהים בתשובתו לאיוב, מוסיף שלאדם נוסף לחוק 'דחף הקיום' שהוענק לכל הברויים, ניתנה גם האפשרות להתחיל מחדש, אחרי אסונות שפוקדים אותו.

     תשובה אלוהית זו אפשר להסבירה כתשובה לאומית, לאלו שלא השלימו עם החורבן, וגם כתשובה אישית לאיוב.

       בתשובתו של אלוהים, הוא מגנה את רעי איוב, מגנה את המלל הצדקני שלהם.

     ההשקפה הקיומית התנ"כית כפי שהיא מצטיירת מתשובת אלוהים לטרוניות איוב, מבהירה שמהלך ההתרחשויות בעולם לא תמיד נגרמות כתוצאה ממעשי אדם, כמו ההתרחשות של חורבן בית ראשון. במקרה של התרחשויות מעין אלו, קורבנות לא מועילים. עובדה, לפי הדרמה, איוב מקבל את תשובת אלוהים, מתחיל את חייו מחדש, מת שבע ימים.

    אבל תשובת אלוהים היא גם לאומית, העברים אחרי חורבן בית  ראשון, לפי התשובה, צריכים להתחיל את חייהם מחדש.

       התשובה הקיומית הרדיקלית הזו של דרמת איוב לא התקבלה בבית השני, כאשר הנבואה הושתקה, והכהונה השתלטה. תשובה זו ודאי לא התקבלה על-ידי חסידי שאול הטרסי שרצו בשינוי סדרי עולם.

    בקט במחזה שלו 'מחכים לגודו', אף הוא לא אימץ את תשובת אלהים לאיוב, הרי גיבוריו עדיין מחכים להתגלות חדשה. אולי כדאי להזכיר כאן את ספרו של יונג בשם 'תשובה לאיוב', בו הוא טוען שאלהים בדרמת איוב נכשל, על כן היה צורך בהופעת ישוע. יונג כנראה לא קרא את המחזה של בקט, בו גבורי המחזה לא סבורים שישוע כבר גאל את היקום.

     השטן בדרמת איוב הוא שדון חסר חשיבות, ברור ששדון זה הוא לא ה'נחש', ה'שטן', הרוצה לשנות סדרי עולם. הדרמה לא נותנת דריסת רגל ל'נחש' המסית, לא נותנת דריסת רגל למורדים בעולמו הסדור של אלוהים.

       תשובת אלהים בדרמת איוב, תשובה לטרוניות אנושיות, לא התקבלה על-ידי בני אדם. היא לא התקבלה למרות שכל ההבטחות של ה'נחש המסית', לא התגשמו. כנראה המאורעות האיומות, מעשי ה'נחש המסית' של מלחמת העולם השניה, לא שכנוע את יונג לאמץ את תשובת אלהים לאיוב.

       תשובת אלהים בדרמת איוב, תשובה לטרוניות אנושיות, לא התקבלה על-ידי בני אדם. היא לא התקבלה למרות שכל ההבטחות של ה'נחש המסית', לא התגשמו. כנראה המאורעות האיומות, מעשי ה'נחש המסית' של מלחמת העולם השניה, לא שכנוע את יונג לאמץ את תשובת אלהים לאיוב.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 519 – ה'נחש המסית' ממשל 'עץ הדעת'

      בשעור הקודם ראינו איך דעת מוליכה את האדם ליצור את עולמו  הלשוני. אבל משל 'עץ הדעת' מודע לעובדת היות 'דעת', 'ינוסית', בפן  אחת שלה משלימה עם חוקי הקיום הקוצבים משך קיום קצוב, בפן השניה שלה, היא מאפשרת הפלגות למרחבים, מורדת בחוקי הקיום, ואת הפן הזה המשל מכנה 'נחש'.

    לאבות העברים יוצרי המשל, היה ברור שהפן ה'נחשי' של דעת היא מסוכנת. אנו רואים איך המחברים מנסים לנטרל את ה'נחש' המורד בחוקי הקיום, אבל נסיון זה של מחברי המשל, לא צולח. אנו רואים בחלק השלישי של המשל, חלק על קין והבל, שה'נחש' מצליח לפתות את קין שיוכל לגזול מאחיו הבל את ה'בחירה' שלו, אם יהרוג אותו.

     הדורות שלא הבינו את עמקות משל 'עץ הדעת' גם לא הבינו את התובנה העילאית של מחברי המשל, שעמדו על דואליות 'דעת', עמדו על הסכנה במרד ה'נחש' בחוקי הקיום.

      הדורות לא הבינו שה'נחש' במשך ההיסטוריה האנושית לובש צורות שונות, הוא הופך ל'שטן' המורד, הוא הופך ל'מפיסטו' המורד, בכל גלויו ה'נחש' מבטיח אפשרויות בלתי אפשריים, והאדם המתאווה ליותר תמיד מתפתה על-ידי ההבטחות.

     למעשה ה'נחש' בכל גלויו מורד בבורא העולם. מילטון ביצירותיו 'גן העדן שאבד' ו'גן העדן שנמצא', בדומה למחברי משל 'עץ הדעת'   מתאר את מפלת ה'שטן' המורד בבורא.

     עובדה זו שמילטון ביצירותיו הביא למפלת השטן המורד בבורא, מציינת את אופי התרבות האנגלית, את אותו חלק בה שהושפע מהתיאולוגיה של קלווין.

     שוב אלו שדנו בהבדלים בין התרבות האנגלית, לבין התרבות הלותרנית, לא עמדו על האופי התיאולוגי של שתי התרבויות.

     באותו זמן שלפי מילטון ה'שטן' נוצח, בגרמניה ה'שטן' הצליח להשתלט על התרבות הגרמנית.

      אמנם שאול הטרסי שהחטיא את 'דעת', לא נתן מקום ל'נחש', ל'שטן', מקום ב'אגרת אל הרומיים'. אבל ההגיון של החטאת 'דעת', פירושו היה שהעולם המושלם שהאלוהות בראה למען האדם, לפי מה שנאמר בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שבו האלוהות בוראת את העולם למען האדם, הוכחשה. אחרת הרי לא היה מקום לישוע, שצריך היה להיהפך לקורבן קוסמי למען לגאול עולם לא מושלם.

     שאול הטרסי מצא את העולם שבו חיי אדם קצובים, בו האדם מת, חסר, לכן לפי ההגיון שלו עולם חסר זה הזדקק לישוע הקורבן, לגאול את העולם החסר.

     שאול הטרסי עוד בחייו נוכח לדעת שהעולם לא נגאל, ואזי הוא הבטיח למאמיניו על בואו מחדש של ישוע, שיגאל אותו.

     וראו זה פלא, גם הבטחה זו של שאול הטרסי לא התממשה, לותר האיכר, בהגיונו, הסיק שיריבו של ישוע, ה'שטן', נצח אותו. אבל גם אם שטנו של לותר, וגם 'מפיסטו' של גיתה לא גאלו את העולם, המחזאי בקט, במחזה שלו 'מחכים לגודו', נוכח לדעת שגיבוריו, ביניהם מילוי, עדיין מחכים ל'גודו'.

     בקט ברוב חכמתו הבין שהבטחות קודמיו לא צלחו, הסיק שאולי יש לחזור לאותו בורא עולם, גודו, שהוא שברא עולם לא מושלם יתקן אותו בעצמו.

     הגיונו של בקט התקבלה ברוב שמחה אצל המאוכזבים, שהעולם החסר לא מספק אותם.

     כל החכמים לא זכרו שכבר איוב קונן על עולם לא מושלם, עולם שבו הוא ניסה בקורבנות רבים לשנות את מהלכיו, והנה הקורבנות לא צלחו במשימה. החכמים שבאו לנחם את איוב השמיעו את כל חכמתם במלל רב, במקום לנחם את הגיבור הם האשימו אותו.

     עלינו לדעת שלפי רוב החוקרים 'איוב' נוצר כבר אחרי חורבן בית ראשון, לכן אפשר להבין שדרמה זו היו לה כמה מטרות. כמובן שאלו שעסקו בדרמה זו לא התיחסו לעובדה שהתרחשות הדרמה כביכול התרחשה בארץ 'עוץ'. בלי ספק אלו שכתבו את הדרמה הוציאו את ההתרחשויות לארץ 'עוץ', כיוון שלא רצו להתנגש בממסד ביהודה.

      עלינו להבין את יעוד הדרמה כנותנת פתרונות קיומיים לפרט, אבל גם פתרונות קיומיים לאומה. לא התיחסו לעובדה שמבחינה לאומית, הדרמה שוללת קורבנות. פן זה של הדרמה רצה לשלול את טענות הכהונה שהחורבן התרחש בגין העדר מילוי מצוות כוהניות. מבחינה אישית שוב המשל רצה להתנגד להקרבת קורבנות, הרי מעשיו אלו של הגיבור, הקרבת קורבנות מצדו, לא מנעו את האסונות האישיים שלו.

       את התשובות למטרות האלו, של כותבי הדרמה, אנו מוצאים בתשובת אלהים לטרוניות איוב. רוב החוקרים סברו וסוברים ש'תשובת' אלהים לאיוב, לא שייכת לדרמה, הן תוספת מלאכותית לדרמה. ברור שהם טועים, למעשה תשובת אלוהים לאיוב היא תמצית הדרמה, היא כוללת את ההשקפה ה'קיומית' של מחשבת התנ"ך, השקפה שהתבססה על הפילוסופיה הלשונית.

       בתשובת אלהים לטרוניות איוב אנו מוצאים הסבר לסדר האלוהי בעולם. לפי סדר זה לכל הברויים הוענקו אפשרויות קיומיות. אנחנו יכולים לסכם את האפשרויות האלו בחוק 'דחף הקיום', לפיו הוענק לברויים יכולת רכישת מזון, שמירה על טריטוריה, לברח מסכנות לקיומם.

      אלוהים בתשובתו לאיוב, מוסיף שלאדם נוסף לחוק 'דחף הקיום' שהוענק לכל הברויים, ניתנה גם האפשרות להתחיל מחדש, אחרי אסונות שפוקדים אותו.

     תשובה אלוהית זו אפשר להסבירה כתשובה לאומית, לאלו שלא השלימו עם החורבן, וגם כתשובה אישית לאיוב.

       בתשובתו של אלוהים, הוא מגנה את רעי איוב, מגנה את המלל הצדקני שלהם.

     ההשקפה הקיומית התנ"כית כפי שהיא מצטיירת מתשובת אלוהים לטרוניות איוב, מבהירה שמהלך ההתרחשויות בעולם לא תמיד נגרמות כתוצאה ממעשי אדם, כמו ההתרחשות של חורבן בית ראשון. במקרה של התרחשויות מעין אלו, קורבנות לא מועילים. עובדה, לפי הדרמה, איוב מקבל את תשובת אלוהים, מתחיל את חייו מחדש, מת שבע ימים.

    אבל תשובת אלוהים היא גם לאומית, העברים אחרי חורבן בית  ראשון, לפי התשובה, צריכים להתחיל את חייהם מחדש.

       התשובה הקיומית הרדיקלית הזו של דרמת איוב לא התקבלה בבית השני, כאשר הנבואה הושתקה, והכהונה השתלטה. תשובה זו ודאי לא התקבלה על-ידי חסידי שאול הטרסי שרצו בשינוי סדרי עולם.

    בקט במחזה שלו 'מחכים לגודו', אף הוא לא אימץ את תשובת אלהים לאיוב, הרי גיבוריו עדיין מחכים להתגלות חדשה. אולי כדאי להזכיר כאן את ספרו של יונג בשם 'תשובה לאיוב', בו הוא טוען שאלהים בדרמת איוב נכשל, על כן היה צורך בהופעת ישוע. יונג כנראה לא קרא את המחזה של בקט, בו גבורי המחזה לא סבורים שישוע כבר גאל את היקום.

     השטן בדרמת איוב הוא שדון חסר חשיבות, ברור ששדון זה הוא לא ה'נחש', ה'שטן', הרוצה לשנות סדרי עולם. הדרמה לא נותנת דריסת רגל ל'נחש' המסית, לא נותנת דריסת רגל למורדים בעולמו הסדור של אלוהים.

       תשובת אלהים בדרמת איוב, תשובה לטרוניות אנושיות, לא התקבלה על-ידי בני אדם. היא לא התקבלה למרות שכל ההבטחות של ה'נחש המסית', לא התגשמו. כנראה המאורעות האיומות, מעשי ה'נחש המסית' של מלחמת העולם השניה, לא שכנוע את יונג לאמץ את תשובת אלהים לאיוב.

       תשובת אלהים בדרמת איוב, תשובה לטרוניות אנושיות, לא התקבלה על-ידי בני אדם. היא לא התקבלה למרות שכל ההבטחות של ה'נחש המסית', לא התגשמו. כנראה המאורעות האיומות, מעשי ה'נחש המסית' של מלחמת העולם השניה, לא שכנוע את יונג לאמץ את תשובת אלהים לאיוב.

האוניברסיטה הווירטואלית – שעור 518 – השפה המוליכה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 518 – השפה המוליכה

    האדם אינו מודע לעובדה שהשפה מוליכה אותו, הוא סבור, כפי שראינו,  שהיא נתון. במציאות השפה המוליכה כופה על האדם את כל התהליכים ליצירתה, מבלי שהוא מודע לעובדה זו.

     כפי שכבר ראינו השפה לא קיימת, האבולוציה העניקה לאדם רק את היכולת ליצור שפה, ולמען ממושה הוא זקוק לזולת. תהליך זה, שתוף פעולה עם הזולת, למימוש יכולת השפה לא זכור לאדם. מימוש תהליך זה ליצירת השפה מתבצע על-ידו בצורה מכנית מבלי להיקבע בזכרונו.

     תהליך מימוש השפה בהדדיות הוא תהליך מורכב. גם כאשר האדם משמיע קולות על צרכים, נתינת השם לצרכים אלו היא פעולה 'עלומה'. ה'שם' אין לו מוחשיות, ה'שם' הוא עלום ועלול להתפוגג, לכן על השניים, המעניקים לקולות היוצאים מגרונם שם, מוכרחים לכרות 'ברית' לזכור את השם הזה. האם האדם זוכר את הצווי הזה של השפה המוליכה, 'לזכור' את השם? לא ולא.

     עובדה היא שהאדם לא זוכר את הצווי הזה של השפה המוליכה, לזכור את ה'שם', הרי הוא חושב על השפה כ'נתון'. לא רק האדם מהשורה לא זוכר את צווי השפה לזכור את השם, גם אלו הנקראים 'חכמים' אינם זוכרים.

     תהליך זה ש'דעת' שחוה ואדם נכסו מ'עץ הדעת', מוליכה את בני האדם לזכור את השמות, תהליך זה לא מוזכר במשל 'עץ הדעת', מוזכר שם רק ש'דעת' מעניקה לחוה ואדם את היכולת 'להבדיל', להבדיל בין טוב לרע.

      המשל ה'מטפורי' 'עץ הדעת', התעכב רק על תהליכים עקרוניים, השאיר לאדם להשלים את מה שהוא לא פירט.

     למשל, המשל אינו מגלה לנו שלמען 'להבדיל' יש צורך ב'רצון חופשי', הוא לא מגלה לנו ש'ההבדלה' ש'דעת' מאפשרת גורמת לחוה  ואדם הבדלות זה מזה, הבדלות מהסביבה, והבדלות זו הופכת אותם ל'מודעים', מודעים לעירומם.

      בהמשך, המשל מספר לנו שאדם מעניק שם לחוה. מה משמעות  ה'שם', מה מהותו, האם הוא מוחשי, המשל לא מגלה לנו. במציאות, הרי השם אינו מוחשי, המשל לא מגלה לנו שעל השנים לכרות ברית למען לזכור אותו.

      ברור שהמשל ה'מטפורי', המשל ה'מינימליסטי', לא טורח לגלות לנו את התהליכים. המשל מניח שהאדם שזכה למתת כזו יבין לבד את התהליכים.

     למחברי משל 'עץ הדעת' היתה הנחה, שהאדם יבין מעיקרון 'ההבדלה', שהקיום אינו רציף, לתדהמתם גלו שהאדם אינו משלים עם קיום לא רציף, הוא רוצה יותר. מחברי המשל גלו מאחורי תאווה זו ליותר, את המסית, את ה'נחש'.

     מחברי המשל ה'מטפורי' גילו ש'דעת' המוליכה, מוליכה בשני כיוונים, 'דעת' המוליכה היא ינוסית'.

      אם עלינו לחזור לשכיחת האדם את תהליך יצירת השפה, עלינו ליחס את השכיחה ל'נחש' המסית. ה'נחש' המסית המסמל את היותר, רוצה להשכיח מהאדם את התהליך היווצרות השפה.

      הנחש המסית תמיד מעוור את עיני בני אדם בהבטחות על אפשרויות בלתי אפשריים.

    מחברי המשל העילאי התחכמו לאדם התאוותן, מיד אסרו עליו לאכל מ'עץ החיים'.

    אבל האדם התאוותן אף פעם לא משלים עם צווי 'דעת', משכיח את התהוות המתת, משכיח את האיסור מלאכל מ'עץ החיים'. אנחנו רואים בחלק השלישי של משל עילאי זה, שהנחש מצליח לפתות את קין המתאווה ל'בחירת' אחיו, להרוג אותו.

      מחברי משל עילאי זה נעשו מודעים שרצונם לנטרל את ה'נחש' לא צלח, התאוות שולטות באדם.

    ובכן, מאחר שהתאוות שולטות באדם, אל יפליא אותנו שהוא משכיח מעצמו את תהליך היווצרות השפה, את הצורך שלו לכרות ברית עם הזולת למען לזכור את השמות. הרי האדם התאוותן אינו רוצה להיות חייב לזולת שאתו כרת ברית לזכור את השמות.

      לכן אל יפליא אותנו שהיידיגר שכבר בספרו החשוב 'היות וזמן' רוצה לברח מהזולת, מהמאן-דהוא, הרי הוא לא רוצה בחובות לזולת, מיעד את השפה כמסתור. היידיגר רוצה להיסתר בשפה, אבל לא מוותר שישתחוו לפניו, יאליהו אותו, הרי הוא ראה את עצמו אשף השפה, בשום אופן לא היה מוכן לציית לציוויה.

      אם היידיגר הקתולי הבין שהשפה יוצרת, הרי כל ההוגים הלותרניים התכחשו לה, הכיר בה, הכיר בה רק על תנאי, להיות שליט עליה. היידיגר אחרי מלחמת העולם השניה, נוכח לדעת ש'פאוסט' שכרת ברית עם מפיסטו למען נעורים נצחיים, למען שלטון כוחני נוצח, למרות שהחליף את ה'דבר' של השליח יוחנן ב'כח', ב'מעשה'. חזר ליוחנן, שגיתה, 'האלהים', התכחש לו. אבל השליח יוחנן לא מרד ב'נחש', הרי אף הוא רצה ב'רצף', קיום נצחי.

     אולי היידיגר התאוותן מסביר לנו מדוע כל 'חכמי' המערב רצו בשפה מולדת, שפה נתון כמו הראיה, 'חוכמה' לא מבטלת תאוות, תאוות ליותר, תאוות להשתחרר מחובות לזולת.

     היידיגר הבין שהשפה יוצרת את עולמו של האדם. הוא מביא כדוגמה את שירו של המשורר גאורגה בשם 'המלה', שיר המיחס למלה את בריאת העולם. אבל בריאת העולם באמצעות השפה לא מחייבת את היידיגר לחובות לזולת שממנו הוא מסתתר, מסתתר לא מוותר על השתחוותו.

      הברית שהיחידים כורתים למען לזכור את השמות, משמשת לאחת היתרונות של האדם על ברויים אחרים על כדור הארץ שלנו. הברית היא בסיס ה'חליפין', הרי רק ה'חליפין', מבדילים את האדם משאר הברויים על כדור הארץ שלנו. אולי ה'יעוד' של 'דעת', היא מתת ה'חליפין', להשיג יותר מחיה.

     ומדוע גם את ה'חליפין' האדם שונא? הוא שונא את החליפין כי הוא מעדיף השגת דברים באמצעות כח, כח שלא דורש תמורה. האמצעי של 'חליפין' תמיד שנוא על האדם החסר, תמיד השגת דברים בכח קוסם.

     מרכס שאביו כינה אותו 'פאוסט', שנא 'כסף' כחליפין, כל ספרו המונומנטלי 'הקאפיטאל', מדבר על כסף כה'חטא הקדמון'. הוא כמו הלותרניות שהושפע ממנה, העדיף 'כח', כח של השטן של לותר, 'כח' של 'מפיסטו', אלילו של גיתה. הרי מרכס רצה לשנות סדרי עולם באמצעות כח מהפכני.

     מרכס שנא את ה'כסף' שהיה חסר, כיוון כיהודי, אפילו יהודי מומר, לא קיבל משרה מתאימה שתספק לו כסף. השתוקק ל'כח', שאבותיו העברים החליפו ב'חליפין', ב'ברית'. רצה להתנקם בהם, שבגלל יחוסו עברי זה הופלה לרעה, לא קיבל משרה. לכן כינה במסתו 'השאלה היהודית', את אלוהי העברים 'אלוהי הזהב'.

 על כן אל יפליא אותנו שבממלכה שקמה על פי תורתו, כח שלט, למורדים בה, נשלחו לגולג.

     אל יפליא אותנו, שצאצאי העברים ה'חכמים', יוצרי משל 'עץ הדעת', משל בסיס פילוסופית השפה, צאצאים אלו שקופחו בגלל מוצאם, שאול הטרסי שרצה להיות רומאי, מרכס שרצה להיות גרמני  טוב, נעשו קורבנות ה'נחש' שעיוור אותם. הם הציעו אפשרויות בלתי אפשריים. ה'נחש' צוחק על קורבנותיו הפתאים.

      כנראה שהתובנות העילאיות שהתגלו לאבות העברים יוצאי אור, היא פרי התגלות חד-פעמית, כיוון שהמין האנושי לא רוצה להבין שעולמו הלשוני הווירטואלי קיים רק אם כל יחיד בשותפות עם הזולתים מחזיק את חופת עולמו זה.

     ה'חליפין', שרתן ה'כסף', יעודו להיטיב עם הקיום, זקוק ל'ערבים' למען תקפותו, ערבים שכרתו ברית ביניהם. כסף בלי ערבים הוגנים מאבד את תקפו.

     העולם הלשוני הווירטואלי, שלא משכפל את עצמו בלי ערבים לקיומו, יכול להתפוגג. כפי 'שאליס' מספורו המלבב של לואיס קרול, 'ההרפתקאות של אליס בעולם המופלא', מסכמת את יומרות גיבורי סיפורה: 'הרי הנכם בסך הכל חבילת קלפים'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 517 -3 -נכור עולם השפה מהעולם הממשי -/אוסורפפציה'(usurpation")

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 517 -3- נכור עולם השפה מהעולם הממשי.- 'אוסורפציה ((usurpation

      בשעורים קודמים התעכבנו על העובדה של העולם המערבי שאינו מכיר בעובדה, שהיכולת הגנטית לשפה של האדם, מתגשמת רק בשלב שני על ידי קהילת בני אדם. לשם כך הם כורתים, לא במודע, ברית ביניהם לזכור את השמות שהעניקו לקולות היוצאים מגרונם, כיוון ששמות אלו הם לא מוחשיים, נשמרים רק בזכרון. ומדוע, העולם המערבי לא מכיר בעובדה זו, הסברנו שזוהי נטיה ארכיטיפית, מצד אחד, האדם רוצה בשפה מולדת, כפי שהראיה היא מולדת. הוספנו לנטיה ארכיטיפית זו את העובדה, שמיסד הנצרות, שאול הטרסי החטיא את 'דעת', ממשל 'עץ הדעת', חרם זה תקף עד היום.

      רוב בני אדם מתיחסים לשפה כ'מולדת' לא 'אפי-גנטית', כיוון שכבר נולדו לקהילה דוברת, הם לא מרחיקים לחקור את התופעה שילד שנעזב על הר קרח לבד, רואה, כיוון שהראיה היא מולדת, בעוד שהוא ללא זולתים אינו מדבר. תופעה כלל אנושית זו היא ארכיטיפית לאדם שחידת השפה, היותה לא מוחשית, מכניסה אותו יחד עם חידת הקיום עצמו, לחידת השפה, שפה שהוענקה לאדם בהתפתחות אבולוציונית מאוחרת, על-ידי התווספות שכבות שנוספו למוחו.

     רוב אלו העוסקים היום בחקר השפה, לא מודעים לעובדה שבמאה ה-19, בצרפת, נאסר על-ידי האקדמיה הממלכתית חקר השפה, כנראה איסור שהיה פרי אותו פחד לעסוק בחידת יכולת זו. אנו חוזרים על דברים שכבר דנו בהם, כיוון שפחד זה משפה 'אפי-גנטית', חידתית לא מוחשית מפחידה את האדם, מונעת ממנו לאמץ את משל 'עץ-הדעת', שגילה כמה סודות על מהות השפה, כתוצאה של 'מוטציה'. אחד הסודות שהתגלו לאבות העברים היא העובדה שהשפה היא דואלית, היא מצד אחד אמצעי נוסף שהוענק לאדם  להיטיב את קיומו, מצד שני, בפן הנוסף, ה'הובריס הנחשי', רוצה בקיום 'רציף'.

      אי השלמת האדם עם האיסור מלאכל מ'עץ החיים', מתעתעת בו, הוא מעניק, למשל, ל'שם', שבסך יכול להעניק לגוף המשתנה, הקצוב 'רצף', עצמאות, עצמאות מנותקת מהגוף שאותו הוא צריך לשרת, עצמאות להפליג לעולמות חלופיים, עולמות שבהם חוקי רצף, שולטים, לא חוקים קוצבים.

     ובכן, העצמאות שהפן ה'נחשי' של השפה מעניקה ל'שם', קיום בעולם חלופי ללא קיצוב, יוצר את העולם החלופי, שהתנתק מהקיום הממשי. והאדם אינו מוכן להתכחש ליצירתו זו, שהיא למעשה 'אוסורפציה' של יעוד 'דעת', לספק רק לקיום הממשי יותר אפשרויות של מחיה.  

     ה'נחש' המורד, שלו שמות רבים, כמו 'שטן', 'מפיסטו', מחולל 'אוסורפציות' לאל ה'בורא', במשך תולדות האדם. 'אוסורפטור' זה הנו מאחורי הרס עולמו של בורא העולם.

       אמנם כבר משל 'עץ הדעת', הוריד את ה'נחש' משלטונו, אבל בחלק השלישי של המשל, אנו נוכחים שהוא השתלט מחדש על האדם, מסית את קין להרוג את אחיו הבל, למען אוסורפציה של'בחירתו', 'בחירה' שהתנתקה משרות לגוף.

      גם המשורר מילטון ביצירותיו: 'גן עדן אבוד', 'גן עדן נמצא' הביא להורדת ה'שטן' משלטונו, אבל אנו עדים שבמהירה ה'שטן' בשמו החדש 'מפיסטו', זכה לשלטון חדש, ביצירתו של גיתה 'פאוסט'.

     ה'נחש', ה'שטן', 'מפיסטו' מתגלה שוב ושוב, כיוון שהאדם אינו משלים עם גורלו, קצוב משך קיומו.

     אם נדמה לנו שתופעת ה'שטן', הוא רק חלק מהתרבות המערבית, אנו טועים. כבר המצרים העתיקים הועידו ל'קה', מעין  נשמה, 'נשמה', כנוי שהאדם המצרי העניק לאותו יסוד, 'השפה' הנעלמת, אחרי כליון הגוף, קיום נצחי בעולם חלופי. ומאחר שה'קה' בנדודה לעולם החלופי היתה צריכה לעבור מהמורות, הכוהנים  המצריים ציידו אותה עם 'השבעות' להתגבר עליהן.

     ובכן, ה'כוהנים' בתרבויות השונות עם אמצעי 'השבעות', 'קורבנות', הם בשרות 'הנחש', ה'שטן', לספק עולמות חלופיים, עולמות שמתנתקים מהעולם הממשי.

     ה'כוהנים' בתרבויות השונות, תמיד נוטלים לעצמם 'קדושה', שהיא מאפשרת להם למרוד בעולם הממשי, ליצור 'עולמות חלופיים'. למעשה ה'כוהנים' עם קדושתם, הם בשרות ה'נחש', המורד, הרוצה בקיום שונה, קיום שבו 'המוות', ה'קיצוב' מגורש.

      אפשר לסכם, שהשפה הינוסית, הדואלית, בפן ה'נחשי', ה'שטני', מורדת בעולמו של האלוהות שבראה עולם מוחשי, כפי שנאמר בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, למען האדם.

     ברור שעולם חלופי, עולם שהתנתק מהעולם הממשי, שה'נחש', ה'שטן', 'מפיסטו', ה'כוהנים' מבטיחים, הוא מקסם שוא. האם מפיסטו שהבטיח לפאוסט נעורים נצחיים קיים את הבטחתו? למרות עובדה זו     של הבטחת שוא, המרד של פאוסט עד היום קוסם לאדם.

      כל מהלך ההוכחות האלו שהבאינו, מטרתן להוכיח את גדולת משל 'עץ הדעת', שבצמצמו גלה את כל רזי השפה, אמצעי שהוענק לאדם להטבת חייו, גלה את יעוד כלי השפה, וגם את הפן המרדני שלו. גלויים אלו, לאבות העברים יוצאי אור, הם חד-פעמיים, חבל שהושכחו, חבל שלא הורחבו.

      בהקשר מחשבת התנ"ך, ללא ספק ההשכחה, נגרמה על-ידי הכוהנים, שאחרי חורבן בית ראשון, דחו את ה'נבואה' שהיתה נציגת הפילוסופיה הלשונית .

      חוקרי התנ"ך לא מודעים לעובדה, שכבר אהרון, אחיו של משה, חולל אוסורפציה, שלל ממשה את בכורתו. אהרון חולל אוסורפציה שלו על-ידי יצירת 'עגל הזהב', הכריח את משה לתת מקום ראשוני ל'כהונה', כהונה שאינה חלק מפילוסופית השפה, שאין בה מקום לא לכוהנים, לא לקורבנות.

     במשלים הפילוסופיים אין זכר לכוהנים, אין זכר לקורבנות, לא במשל 'עץ-הדעת', לא במשל פרק ה'בריאה', לא בעשרת הדברות. גם הנביאים התנגדו לקורבנות, כך הדרמה 'איוב', למעשה מורדת בשלטון ה'כוהנים', באמצעי שלהם הקורבנות.

      ההשקפה הפילוסופית לשונית, יצרה השקפה 'קיומית', השקפה 'קיומית' עם 'עולם נגלה' בלבד. בשביל ה'עולם הנגלה', שאלהים ברא לאדם, לא היה צורך ב'קורבנות', שמטרתם שינוי סדרי עולם.

       ה'מתת' החד-פעמית של התנ"ך, הוא פילוסופית השפה, פילוסופיה שיצרה השקפה 'קיומית', שיצרה 'עולם נגלה', שלמענו, כפי שראינו, כפי שראו הנביאים, לא היה צורך בהקרבת קורבנות. כל החלק הכוהני בתנ"ך היה תוצאה של אוסורפציה של אהרון את בכורת משה.

      רוב חוקרי התנ"ך התעלמו ביודעין מהעובדה או לא ביודעין, שהאוסרפציה של אהרון את בכורת משה, בא לידי ביטוי בכך שצאצאי משה לא מוזכרים בגנאולוגיה, הבכורה ניתנת רק לצאצאי אהרון.

      משפחת משה, ביניהם לפי המסופר, מרים, השפילה את אשת משה, קראה לה ה'כושית'.

     אם בכל זאת הפילוסופיה הלשונית במשלים הפילוסופיים, עיצבה את מחשבת התנ"ך, המסורת הכוהנית לאט לאט נקשה בה, לבסוף בבית השני גברה עליה, והשכיחה אותה. הפרושים לא חדשו ענין בפילוסופית השפה, על כן נשכחה.

     השכחת פילוסופית השפה נטל מהעברים את ההשקפה ה'קיומית מדינית', ה'הלכה' אפשרה לעברים רק קיום כמעוט בגלויות.

      ה'הלכה', שהיא למעשה מחשבה מאובנת, השכיחה מהעברים בגלות שגאולת העברים ממצרים התבצעה במו ידיהם, חוכמי התלמוד כבר לא האמינו ביכולתם לגאול את עצמם, קסמו לעצמם ציפיות משיחיות של גאולה על-טבעית.

     המהפכה המחשבתית של אבות העברים היא כה 'רדיקלית', שגם העברים עד היום לא מתעמקים בה, גם העולם המערבי מעדיף פתרונות מוטעים, הבטחות שוא של שאול הטרסי, מיסד הנצרות, שהבטיח שקורבנו של ישוע, יביא לגרוש המוות. הם עד היום מצפים לכך, עובדה המונעת מהם להבין את כלי השפה שעושים בו שימוש.