ארכיון מחבר: רבקה שכטר

באוניברסיטה העברית למדתי מקרא, היסטוריה, מדע הדתות. בהמשך בארה"ב למדתי באוניב

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 490 – השפה המשטה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 490 – השפה המשטה
המשורר האנגלי מילטון, בשתי יצירותיו, שהן אחת, 'גן עדן אבוד' ו'גן עדן נמצא', מביא להפלתו של השטן. עובדה זו חשובה, אם נעמיד מול יצירותיו של מילטון את יצירתו של לותר בשם 'העדר רצון חופשי' בה הוא ממליך את השטן כשליט העולם הנגלה. עוד יותר, אם נעמיד מול יצירותיו של מילטון את הדרמה של גיתה בשם 'פאוסט', בה משורר זה מביא את גיבורו פאוסט לכרות ברית עם 'מפיסטו', שהוא גלגלולו של השטן של לותר.
אבל נשאלת השאלה מה מקור השטן בתרבות המערבית? מקור השטן הוא בפן המפליג של השפה, הפן המתמרד המפליג שבז לגבולות, הפן המשטה. כבר אבות העברים שיצרו את משל 'עץ הדעת', עמדו על הפן המתמרד הזה של השפה, פן משטה זה, כינו אותו 'נחש'.
משל 'עץ הדעת', מנסה לנטרל את הנחש המתרברב, נחש הרוצה ריבונות, להיות כאלהים, אבל הניטרול לא צולח. כבר בחלק השלישי של המשל, חלק קין והבל, ה'נחש' מסית את קין להרוג את אחיו הבל.
המתת שחוה ואדם נכסו לעצמם מ'עץ הדעת' מבדילה בין טוב לרע, ההבדלה הזו אינה שונה מההבדלה של 'דחף הקיום'. הקיום העניק לכל הברויים, את יכולת ההבדלה, יכולת שהיא דחף. הוא העניק לברויים יכולת להבדיל מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, הרי כל הברויים, יודעים מה רע לקיומם, בורחים מסכנות להם.
במה הרכש של חוה ואדם מפרי עץ הדעת שונה ממתת הקיום לכל הברויים? הוא שונה בכך שהוא לא דחף, אלא יכולת להחצין, או לנכר תחושות, צרכים של הגוף בהשמעת קול מבותר, שהופך למלה, אם שניים מסכימים שהיא מבטאת צורך.
לכאורה מתת נוספת זו לא שונה ממה ש'דחף הקיום' מאפשר. אבל כאן נכנס ההבדל, המילים ששניים יוצרים מהקולות המבטאים צורכי הגוף, הם מופרדים מהגוף. אם מתת 'דחף הקיום' הוא אימננטי, המלים הנוצרות מהסכמת שניים הן חיצוניות, נוסף לכך, הן ישויות לא מוחשיות אלא ישויות נעלמות. מלים חיצוניות אלו הופכות בהמשך לאבני בניה, אבני בניה של עולמו של האדם, עולם נגלה, או הן אבני בניה של פן השפה המשטה, יוצרים אפשרויות בלתי אפשריים, פרי משאלות אנושיות מנוגדות לחוקי הקיום.
שוב, המילים הנוצרות המתוחמות מצד אחד, הן בשרות האדם להיטיב את חייו, מצד שני, בהיותן פרי הפן של השפה המשטה, הן יכולות להצמיח כנפים. תכונה אחרונה זו מאפשרת לתת גם לצרכים כנפים, תאוות לצרכים מוגזמים, יוצרים את החמדנות האנושית.
אם הקיום מקציב לכל הברויים משך קיום קצוב, האדם החמדן משתוקק ליותר ממה שהוקצב לו. החמדנות היא בכל התחומים. ברור שחמדנות זו לצרכים, מביא את האדם להתנגשות עם הזולת. קין חמד את הבחירה של אחיו הבל, על כן הרגו.
כאן אנו נכנסים למבנה נפשו של האדם, הזקוק לאותה חברה שאתה כרת בריתות ליצירת עולמו הלשוני. מאחר שהוא זקוק לדעת החברה, הוא מסיר מעצמו את חמדנותו, מאשים זולת שהסיתו, זולת כזה יכול להיות 'הנחש', ממשל 'עץ הדעת', או ישות אחרת מסיתה, כך נוצרה דמות 'השטן'.
הצורך למצא גורם חיצוני מסית למעשים רעים, נחוץ לאדם גם, כיוון שקהילה יוצרת מערכות ערכיות למען להיות זכאית בפני ישויות עליונות.
מערכות ערכיות אלו נחוצות לאדם הרוצה יותר מהקיום ממה שהוקצב לו. כאשר הוא מתאכזב מישויות עליונות אלו שלא נענות לו, לא מספקות לו את משאלותיו, הוא יוצר לעצמו ישויות אחרות הצריכות לסייע לו בהשגת מבוקשו. מאגיה היא אמצעי כלל אנושי, היא ילוד הפן הלא מרוסן, הפן המשטה של השפה. המאגיה צריכה להתגלם בדמות, שתספק את משאלות האדם.
אם נחזור למשל 'עץ הדעת', אנו נוכחים, שאבות העברים שיצרו משל זה היו מודעים לפן זה של השפה המבטאת את תאוות האדם ליותר, הם גלמו פן זה בדמות ה'נחש'. למרות שאבות העברים ניסו לנטרל נחש זה, הם הודו בכשלונם, בחלק השלישי של המשל, חלק קין והבל, כאשר הראשון הורג את אחיו כיוון שחמד את בחירתו על-ידי האלוהות.
מחשבת התנ"ך ניסתה להלחם בפן זה של השפה, ביצרה את משל המבול, בו האלוהות רצתה לבטל את הבריאה בגין תאוות האדם. היא יצרה את משל בבל, שאף בו האלוהות הענישה את בוני המגדל שרצו להגיע עד מרום. אנחנו יכולים להזכיר את דניאל, ההופך את בעלי התאוות לחיות המכלות זו את זו.
מחשבת התנ"ך השלימה עם הנתונים הקיומיים, עם עולם נגלה, עם חיים קצובים, רק שיהודים מחוץ לגבולות יהודה בהשפעת תרבות הלניסטית, לא השלימו עם ההגבלות הקיומיות, רצו נצחיות בסיוע מתווך, מתווך מטעם האלוהות, שישנה סדרי עולם.
כאשר מתווך זה מטעם נכשל, התאווה ליותר, לביטול המוות, לנצחיות לא נעלמו אצל האדם, והוא יצר מתווך אחר. מתווך אחר זה התגשם ב'שטן', מטמורפוזה של ה'נחש'. לותר המליך את ה'נחש' בדמות ה'שטן'. שהוטלה עליו המשימה לספק מה שקודמו לא סיפק.
השפה רבת הפנים, השפה המשטה, תמיד מספקת לאדם התאוותן מסיתים, או באמצעות מטמורפוזות ספקים של תאוות.
אם משל 'עץ הדעת' לא צלח לנטרל את ה'נחש', מגלם התאוות, גם מילטון ביצירותיו כשל בהכשלת השטן, בשכנות של משורר זה, השטן הומלך על העולם הנגלה.
מחשבת התנ"ך צדקה, הקיום מנער מעצמו את ה'נחשים', את בוני מגדלי בבל, את החיות של דניאל, את המושיעים, את השטנים, אבל אלו מופיעים לבקרים ומציגים את מרכולתם, מרכולת ההרס.
לאדם הקטן, ביקום האין-סופי הוענקה מתת אנומלית, השפה שברכה בה וקללה בה. ברכה לשיפור קיומו, קללה כתאווה לשנות סדרי עולם.
בפן הלא מרוסן שלה, השפה המשטה מהתלת באדם, מאפשרת לו ליצור לעצמו ארמונות בחלל נוסח מרגרית, ממלכות הבולעות את כדור הארץ הקטן, נצחיות בעולמות חלופיים. כולם מוכנים לתת יד לאפשרויות הבלתי אפשריים האלו, ואף אחד לא מסיק מסקנות מכשלונות קודמים.
הפן הנחשי של השפה תמיד מנצחת, קין תמיד הורג את אחיו הבל.
אף אחד לא שואל האם הדמויות שהשפה הנחשית, השפה המשטה, מספקת הן ברות קיום, האם הן באמת יכולות לספק משאלות אנושיות, אפשרויות בלתי אפשריים. ממקרה קין כבר אפשר ללמוד, שה'נחש' הצליח בדבר אחד, בהסתה להרג האח הבל.
ובכן, הישויות הנחשיות הווירטואליות שהשפה המשטה, המהתלת באדם מספקת, במשך ההיסטוריה האנושית, הובילו לרצח ולהרס.
השפה המתוחמת הופכת לאלגוריתם המכוון את מעשי האדם לרווחתו, אבל הפן הנחשית, הפן המשטה, של השפה, המהתלת, הלא מרוסנת יכולה רק להוביל את האדם להיאפסותו.
התחלנו את דיונינו במשורר מילטון שביצירתו השטן נוצח. מילטון באנגליה לא היה מודע לעובדה שבשכנותו, בגרמניה, השטן הומלך על העולם הנגלה. שטן זה שהומלך חכה מאתים שנה, עד אשר גיבור דמיוני של משורר אחר, גיתה, כרת אתו ברית למען יספק משאלות אנושיות. תלמיד נלהב זה של מכתיר השטן, במטמורפוזה שירית, יצר את הגיבור 'פאוסט' שעלה על במות הקיום לתבע תקון קיפוחי הקיום מהשליט החדש, ה'שטן', 'מפיסטו'.
שוב עברו כמאתיים שנה, עד אשר יציר השפה המשטה, 'מפיסטו', השתלט על רוחם של חסידי לותר והם יצרו את הרייך השלישי ואחרונים אלו קיוו שיציר זה של משאלתם יבטיח להם שלטון עולמי. החסידים הנלהבים רצו לרצות את יציר רוחם, למען יתרצה, ומצאו קורבנות להקריב לו, מצאו 'אויב קוסמי', יהודים לא מוגנים. האם יציר רוח מתעתע זה סיפק את משאלתם של הפאוסטים?
האם מתת אנומלית זו, השפה, ניתנת לריסון למען לא תצמיח כנפים לתאוות האדם ליותר, תאוות היכולות רק להוביל לתהום?

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 489 – 'מנא, מנא תקל ופרסין'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 489 – 'מנא, מנא תקל ופרסין'.
בעלי האידאולוגיות המיסטיות הרוצים לפסח מעל לעולמו הקטן של האדם, עולם השפה, רוצים להיות אמנציות, הפלגות מ'האחד'. הם שוכחים שבמקרה כזה, עליהם לקחת בחשבון של'אחד', בנים חשובים מהם, גרמי השמיים. ביקום האין-סופי עם גרמי שמיים האין ספור, האדם הקטן, מגרם שמיים קטן מתאפס.
פלוטינוס וודאי לא חשב על אחיו גרמי השמיים, כאשר רצה להיות חלק מה'אחד', חשב את עצמו לבן יקיר. בדומה לפלוטינוס, שפינוזה, שהושפע ממנו, לוינס שרצה להיות תלמידו, עשו שימוש בשפה המאפשרת להם את ההפלגות, התעלמו מכך שבזכותה הם יכולים לדמות שהם בנים יקירים, אמנציות מה'אחד' שלא מודע על קיומם.
האדם הקטן שוכח שכל ההפלגות שלו, כל המשאלות שלו, הן מתת השפה שממנה הוא מתעלם.
מחשבת התנ"ך ברוב תחכומה הצטמצמה בעולם הנגלה, בקיום על כדור הארץ הקטן, 'בעולם בתוך עולם' התעלמה מהיקום האילם, נתנה בכורה ל'דעת' מ'עץ הדעת'. בזכות פרי 'דעת', חוה ואדם נעשו 'מודעים', מודעים לעירומם, מודעים שלא ניתן להם לאכל מפרי 'עץ החיים'.
חיים קצובים, ביטלו את מלל ה'נחש', על אשליות של הדמות לאלוהים. לחוה ואדם ניתנה הזכות לברא את עולמם הקטן, ניתנה להם האפשרות לגאל את הנמצא מאלמוניות בנותנם שמות לעצמים, לפעולות, לזולתים. חוה ואדם קיבלו את הזכות לגאל את עולמם הקטן מנעלמות בהענקת שמות.
כל חכמי הדורות, המיסטיקונים האין ספור, הפילוסופים המהוללים, הסבורים שהשפה היא אימננטית, חלק מנשמתם, מתעלמים מהעובדה שהשפה היא קיבוצית, קהילתית. אנשי מדע, שאינם מודעים שיכולתם להתבונן על העולם ולסכם את התבוננותם בנוסחאות, היא הודות להיותם בעלי שפה.
הדבר היחידי הגואל אותנו מהאילמות של היקום היא השפה, שכולם, מתעלמים ממנה בעושם שימוש בה. שפה זו הנה לא רק אמצעי של קומוניקציה, היא ה'אמצעי', הבורא את עולמינו הלשוני.
אנחנו לא בנים יקירים ביקום, אנחנו רק בנים יקירים בעולמינו הלשוני הנעלם, הקטן. אנחנו בנים יקירים רק אם אנו בעלי 'שם', שם המקבע את זהותינו, זהות הנקבעת בכורתינו בריתות עם הזולתים.
ילד עזוב על הר קרח, יראה, ישמע, אבל לא ידבר. ראיה ושמיעה הם מולדים, שפה, רק היכולת להפעיל אותה עם הזולתים מולדת, אבל בהעדר זולתים, בהעדר קהילה, הגלום של השפה נחסר. לכן אנחנו שומרי אחותינו, אחינו.
אנחנו צריכים לשאל שאלות מחכמי העבר שהבטיחו פלאים. האם החכם, שאול הטרסי, שהבטיח שינוי סדרי עולם, אכן הביא את השינוי שהבטיח? הרי חכם זה באגרת שלו ל'רומיים', ביטל את 'דעת', האם קסם בקסמיו אמצעי מתוחכם יותר?
האם החכם סוקראטס, שבדיאלוג פידו קסם לעצמו מושב בין האלים, האם שלח ממושבו מסר לאנושות?
האם החכם קאנט, שהפנים את ערך הזמן, עשה אותו אפריורי, באמת שחרר את ה'זמן', שאנו משתמשים בו לפי פרמטרים חיצוניים, למשל, לפי פרמטר השמש, האם שחרר אותו משעונים?
עולם העבר ועולמינו אנו, מלאים חכמים, המוכרים לנו אשליות, אשליות קלדסקופיות צבעוניות שאין להן שחר. אשליות הצריכות לשחרר אותנו מחובות, חובות לזולת, המאפשרות את קיומינו.
החכם קאנט, בספרו 'הפרולגומנה', הכריז שהאדם מחוקק לטבע. האם באמת חכם זה חקק לטבע שיאפשרו לחסידיו, אנשי הרייך השלישי, להיהפך לאדוני העולם?
חסידי קאנט רק בצעו את הצעותיו של חכם זה להיפטר מהיהודים על-ידי 'יוטנזיה'. את זה הם ביצעו בצורה מופתית, השמידו את היהודים ב'יוטנזיה' במחנות השמד. אבל מפיסטו שאתו כרתו ברית לא התרצה מהקורבנות היהודיים כתחליף, רצה את נפשם של חסידי לותר, חסידי גיתה, חסידי קאנט החכם, שיהודים תמימים העריצו אותם.
דניאל ברוב חכמתו הבין כבר שחיות אימתניות, ממלכות רצחניות, מחסלות זו את זו, הוא רק לא ידע שיקומו מחדש בכל דור חיות אימתניות חדשות.
בכל דור קמות חיות אימתניות חדשות הרוצות לבלע את העולם, כיוון שהוא לא מתרצה למשאלותיהם, מופיעים על במות הארץ ברוב גאווה, יורדים מבמות אלו בבושה.
אבל על במות הארץ מחוץ לחיות הטורפות, מופיעים גם 'חכמים' הרוצים לשנות סדרי עולם, כולם משתחווים לחכמים אלו, מהללים אותם על חכמתם, רק שהעולם לא מתפעם מחכמתם, ממשיך במהלכו מבלי להתפתות לקסמי חכמים אלו.
אם דניאל היה חי היום, וודאי היה חוזר על הכתוב על הקיר: 'מנא מנא, תקל ופרסין', היה מפרש את הכתוב, חוכמות הקוסמים נשקלו והתבדו. יש לחזור לחכמת הראשונים, שאמצו את 'העולם הנגלה', שאמצו את 'דעת' המצווה עליהם להסתפק ביכולת להעניק שמות לנמצאים, להעניק שמות לפעולות, לכרות בריתות המחיבות את האחד לזולת בחובות.
יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא לא רצו לכבוש את היקום, יצרו ביקום הרחב 'עולם' קטן לשוני, בתוך המרחב, בית שממנו גרשו את ה'נחש', עם תאוותיו הבלתי מוגבלות.
יוצאי מצרים, משה ומליו, כרתו ברית עם אלוהיכם, לא לכיבוש העולם, הסתפקו רק בארץ כנען. עשרת הדיברות בצניעותם הבטיחו רק אריכות ימים, לא קיומים בעולמות חלופיים, רק קיום בהגבלות תאוות.
השלב השני בהתפתחות פילוסופית השפה התנ"כית, על-ידי יוצאי מצרים, כולו הסתפק בפן המצמצם של 'דעת', לא 'דעת' הנחשית שלא לא יודעת שובע.
'מנא, מנא, תקל ופרסין' פרושו שכל התאוות נשקלו של העבר ושל העתיד. על האדם להסתפק במתת הקיום, לגאל את העולם האנונימי, העולם העלום, בנתינת שמות, לדעת שהשמות הם מקודשים, הם הנם הבסיס של העולם האנושי.
השמות הם הגשר הצר על יקום זורם. בזכות השמות אנו יודעים מי אנחנו. אנו לא גרמי שמים, שאולי הם חביבים יותר על ה'אחד', מהאדם הקטן שלא מסתפק בחלקו.
'דעת' הוענקה לאדם למען ישפר את קיומו בשתוף פעולה עם הזולת, 'דעת' לא הוענקה לקין למען יהרוג את אחיו הבל.
יוצאי אור, אברהם, ענר, אשכל וממרא, הבינו שאור ירדה מגדולתה בגלל תאוות. לכן הם ברוב חכמתם מצאו את האשם, את 'הנחש' המסית, הנחש שלא יודע שובע. אברהם, ענר, אשכל וממרא ניחנו בחכמה עילאית, הבינו ש'דעת' היא רבת פנים, שיש לנטרל את הנחשיות שלה, ואזי היא מאפשרת לרתום אותה ליצירת קיום בעמל.
אברהם, ענר, אשכל וממרא צחקו לכמהים ל'גן-עדן', 'גן-עדן' משכן לחסרי כסוי, 'גן-עדן' משכן לחסרי 'שם'. 'גן-עדן' משכן לאלו שלא טעמו מפרי 'דעת', לא יוצרים גשרי שמות.
משה קיבל את מסר אבותיו, לא הוקסם מבוני פירמידות, מקוסמי קיומיים חליפיים בעזרת השבעות, אמץ עולם נגלה המתקיים על-ידי יוצרי שמות, כורתי בריתות למען שיפור חייהם, הסתפק בעשר דברות.
משה, אחרי ההתגלות לרגל הסנה הבוער, הבין ש'אהיה אשר אהיה' ברא עולם שמי לרווחת האדם. לאדם זה בדמותו, ניתנה זכות בריאת עולמו, זכות בריאה בהבדל ממה היוונים המאוחרים, ששללו זכות זו מהאדם.
האם עלינו לכנות כחכמי אדם, את אלו המאמצים את העולם הנגלה עם 'דעת', מתתי הקיום, או נכנה כחכמים את אלו המספקים אשליות? האדם הקטן על גרם שמים קטן, שתאוותיו מעבירות אותו על דעתו, מאמץ תמיד את ספקי האשליות. הם לא קוראים, לא מבינים את הכתוב על הקיר 'מנא, מנא, תקל ופרסין'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 488 – השפה האנומלית מתגשמת בברית עם הזולת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 488 – השפה האנומלית המתגשמת בברית עם הזולת
האדם לא רוצה לתת לעצמו דין וחשבון, שהוא נבדל מהחיה רק בכך, שהאבולוציה העניקה לו את השפה האנומלית, ישחקו הנערים לפנינו.
ברור שהמתת הזו היא חידתית, היא ישות נעלמת, אבל גם הראיה וגם השמיעה הן יכולות נעלמות, אנומליות. כפי שהתפתחות חיים על כדור הארץ שלנו היא אנומלית. השפה נבדלת משתי היכולות, ראיה ושמיעה בכך, שהיא לא אינדיבידואלית, היא יכולת המתגשמת רק בקיבציות, בבריתות הדדיות.
עובדת היות השפה קהילתית מוכחת מכך, שילד נעזב על הר קרח לבד, לא יפתח שפה, למרות שהוא יראה, הוא ישמע. כל עולמינו הלשוני הוא פרי אינטראקציה קיבוצית, לכן סוקראטס הטעה את שומעיו באומרו שערכיו הם פנימיים, נפשיים, לא פרי שפה קיבוצית, לכן דקרט הטעה את שומעיו בהכריזו שקיומו פרי מחשבתו, בהתעלמו מצורך בשפה המאפשרת את המחשבה, קאנט הטעה את שומעיו בטענה שערכים הם אפריוריים.
העובדה שעולמינו הלשוני הוא פרי אינטראקציה, פרי בריתות איך לכנות דבר, יצירת מילים וערכים, הופך אותנו לשומרי אחינו.
המוסר האנושי אינו שרירותי, המוסר האנושי הוא היותינו תלויים זה בזה בתחזוק חופת עולמינו הלשוני.
הצורך לחזור לאמתות ראשוניות אלו, נתבקשו, בקוראי מחדש את ספרו המתורגם של הפילוסוף לוינס, 'הומניזם של האדם האחר', שקראתיו עם הופעתו בשנת 2004.
המנטרה של הפילוסוף היהודי, לוינס, הוא: 'האחר, הפנים של האחר', הופכים אותנו להיות 'שומרי אחינו'.
לוינס לקח את הביטוי 'פנים אל פנים', מספר שמות, פרק ל"ג,
11: 'ודבר יהוה אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו…'
הדבור האלוהי 'פנים אל פנים' עם משה הוא המשך של כריתת 'הברית' בין האלוהות לעברים, ברית לשם קיום עשרת הדברות.
כל הדרמה לרגלי הר סיני מתרחשת, למען כריתת 'ברית', ברית לשם התחיבות להתנהג לפי מערכת של אידיאות.
ה'פנים' של לוינס, 'האחר' של לוינס לא קשור לברית בין האלוהות לאדם, לברית בין האחד לשני. 'הפנים' של לוינס הוא יותר ה'אמנציה', מה'אחד', של הפילוסוף פלוטינוס, ה'נאפלטון'. אמנציה של 'האחר' מה'אחד', הופך את ה'אחר' לאלוהי.
אנו מוצאים הגדרה נאפלטונית כזו בספרו זה של לוינס, עמ' 83:'ואילו בדברים הנמצאים ברור עוד יותר שה'אחד' נשאר לפי הנמצא, אך בעוד הוא מתמיד בעינו, לא יש האחר עושה על פי דוגמתו את הנמצאות אלא הוא עצמו יעצור כח להוליד הנמצאות (…) כאן מאציל הוא לדברים את ישותם, וכך אפשר לומר שהישות יש בה מזיוו של ה'אחד' (אנאדה חמישית, ה, 5).
לוינס מתימר להיות פילוסוף יהודי, הוא לא רק מצטט מהמקרא הוא מצטט בכתביו הרבה מהתלמוד. אבל 'מנטרה' זו 'הפנים', ה'אחר', הופך את לוינס למיסטיקון, הרי ה'אחר', ה'פנים', הם חלק מה'אחד', ז.א. מהאלוהות, או 'ההוויה', כמו אצל פלוטינוס. התחיבות ל'אחר' זה לא מבוססת על הכוונות קיומיות, כיוון שבהבדל מהתנ"ך, חסרים אצל לוינס הצווים, האידיאות, הכלולות בעשרת הדברות איך על האדם להתנהג. ההתחיבות ל'אחר', ל'פנים' מתחיבת מהיותו חלק מהאלוהות או ההוויה.
אם אמרנו שלוינס חסר את העקרונות איך על האדם לנהוג, יותר מכך, לוינס חסר את הפילוסופיה הלשונית, תשתית התנ"ך. פילוסופיה לשונית תנ"כית, כפי שהזכרנו, מבוססת על בריתות בין בני אדם, בריתות ההופכות את בני אדם לקהילות, בריתות המחיבות כל יחיד באחריות לזולתו כבעל ברית.
אנו לא מוצאים אצל לוינס הכוונה לאחריות. המנטרא 'פנים', מזכירה את ה'לחי השניה' המושטת, הנוצרית. התיחסות ל'פנים', לזולת מבלי התחיבות של ברית, יכולה להתבצע רק בהקשר של מיסטיקה.
בעולמו של האדם קיימות שתי אפשרויות, לקבל את הקיום, את המתת של הקיום, השפה, המאפשרת לאדם ליצור קהילות מבוססות על בריתות מחיבות. קיימת אפשרות שניה להתעלם מהקיום כפי שהוא, קיום לשוני, לשאוף לקיום פנתאיסטי, מיסטי, המזלזל בקיום עם מתתיו, מתתים המחיבים את היחיד לקיום בקהילות מבוססות על בריתות וחובות.
במשך ההיסטוריה אנו מוצאים את ההתפלגויות האלו, התפלגויות קיומיות דוגמת מחשבת התנ"ך, או מיסטיות, שהן האפשריות היחידות, עם מנוחים שונים. המנוחים השונים לא צריכים להטעות אותנו. לוינס בחר במינוח חדש לנטיותיו המיסטיות, כמינוח ה'פנים'. אבל כפי שראינו מצטוט לעיל, מתורת פלוטינוס, ה'פנים' הם למעשה ה'אמנציה' מה'אחד', מה'הוויה', לפי תורת פילוסוף זה.
ובמה תורת פלוטינוס שונה מהשקפה קיומית, השקפת התנ"ך? היא שונה כיוון שהיא חסרה את ההכוונה של האדם הממשי איך לנהוג בעולמו המושלם, כאמנציה, כהפרדות מה'אחד'.
תורת לוינס קרובה יותר להשקפה המיסטית של פלוטינוס, מאשר מההשקפה הקיומית התנ"כית, גם אם הוא פה ושם לוקח ציטוטים ממנה.
בכלל השקפה קיומית נוסח התנ"ך, בלתי אפשרית אם היא לא מתבססת על פילוסופית השפה. הרי כפי שכבר אמרנו פעמים רבות בשעורים קודמים, רק השלמה עם מתת השפה אפשר ליצור השקפה קיומית. הרי כל הברויים על כדור הארץ שלנו צוידו על-ידי הקיום ב'דחף הקיום', דחף האומר להם מה טוב לקיומם ומה רע לקיומם, הרי הברויים בורחים מסכנות לקיומם. לאדם נוסף ל'דחף הקיום' מתת נוספת, יכולת להחצין צורך לצרכים נוספים, באמצעות השפה.
אם החיות ניזונות מהנמצא, האדם בעל השפה, המסוגל להחצין את הצורך לצרכים נוספים, יכול בשתוף פעולה עם הזולת, זולת שאתו כרת ברית, להחליף צרכים, ליצור צרכים על-ידי גדול בכוחות משותפים.
בהשקפה הקיומית התנ"כית, נאמר איך לנהוג עם הזולת. אצל לוינס אנו לא מוצאים שום הכוונה איך לנהוג עם ה'פנים', הזולת.
גם אצל פלוטינוס לא מצאנו איך לנהוג בעולם הממשי, הוא הסתפק בעולם של רוח. פלוטינוס חי חיי סיגופים.
הפילוסופים, אנשי מדע, שוכחים שכל דיון שלהם מכל סוג אפשרי רק הודות לכך שהם בעלי שפה, שרק מתת השפה מבדילה אותם מברויים אחרים. לכן כל דיון צריך להתחיל בדיון על אמצעי זה המאפשר את הדיונים, כל דיון צריך להתחיל בהבנת אמצעי זה היוצר את עולמינו הלשוני.
וודאי הוא, שכאשר פילוסוף כמו לוינס מדבר על מוסר, הוא לא יכול להתעלם מכך שמוסר הוא תולדה של אופן פעילות השפה. הרי השפה אינה מוחשית, היא אינה קיימת כל עוד בני אדם לא יוצרים אותה. אמנם היכולת לשפה היא מולדת, אבל גשומה מתרחשת רק כאשר בני אדם נפגשים, ומסכימים לכנות קולות שהם מחצינים, מנכרים, על צרכים, בשמות, שהם מתחיבים לזכור.
יצירת השפה בצורה כזו יוצרת את הברית בין היוצרים אותה, וזוכרים את ההסכמה לנתינת שמות. הצורך הזה ביצירת השפה באמצעות ברית מחיבת את בעלי הברית ליחס הדדי בתיחזוק היצירה. תיחזוק היצירה הקהילתית יוצר חובות הדדיות, תלות הדדית, תלות הדדית הנה בסיס המוסר האנושי.
המוסר האנושי תולדה של אופן יצירת השפה אינו אימננטי, הוא חיצוני, בלעדיו עולמו הלשוני של האדם לא קיים. המוסר הנבואי, המוסר התנ"כי הוא תולדה של הפילוסופיה הלשונית, פילוסופיה לשונית, תשתית המחשבה התנ"כית.
בעולם פלוטינוסי בו הדברים נוצרים מ'אמנציות', היבדלויות מה'אחד', מה'הוויה', בעולם כזה מחוסר שפה, גם מוסר נעדר.
עולמו של לוינס שלא קושר את 'הפנים', את ה'אחר', לבריתות לשוניות, קושר את ה'אחר' ליחס מיסטי, עולם כזה חסר מוסר.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 487 – העולם האנושי הלשוני גשר, מתוחזק על-ידי שמות ומספרים, מעל היקום הזורם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 487 – העולם האנושי הלשוני גשר,
מתוחזק על-ידי שמות ומספרים, מעל היקום הזורם
היוונים בפחדם מהזרימה ההרקלידית, עצרו את היקום, סלדו מהשפה השרירותית, הטמינו את דעת בתוככי נפשם. היקום הנצחי לא חסך מהיוונים את המוות גזרת מוירה, אלים מקנאים, בקשו עולמות חלופיים, עם אלים צודקים יותר.
העולם הסטטי, עצר את היוונים בתרם אחרי סוד הקיום, בסטטיות, דברים לא משתנים.
העברים יוצאי אור, טעמו מפרי עץ הדעת, דעת המבדילה, דעת המנכרת. דעת התמקדה בעיניהם שאורו, גילו את גופם העירום שיש לכסותו, נעשו מודעים לעולם מחוצה להם. דעת הצליפה בהם להעניק לגוף זה שם, למען לא יבלע בזרימה, שם שיעניק קביעות לפסק זמן מוגבל.
דעת שהצליפה באלו שאכלו את פריה, להעניק שמות, בראה את גשר עולמו של האדם.
גשר שמות רעוע, העברים התבוננו למעלה, גילו את הערב לגשר צר זה, הודו על המתת, העולם הנגלה, גשר צר על זרימה סוחבת.
אני מעלה הגיגים אלו אחרי קראי בשנית את ספרו של
TOBIAS DANTZIG בשם NUMBERS שקניתיו בשנת 1985
על שער הספר כתובה הערה של איינשטיין שזהו הספר המעניין ביותר שהוא קרא על התפתחות המתמטיקה.
עדותו של איינשטיין נכונה, כיוון שספר זה מתאר איך עוצבה הספרה 0, סופית במאה ה-16, שהיוונים לא ידעו עליה, כיוון שהשקפת עולמם סברה שהעולם הוא רציף, ולא היה בו מקום לסימול 'הריק'. כן יש בספר איזכור של הסדרת המספרים בחשבון בצורה היררכית.
למרות ששני המחברים הם יהודים, הם אינם מזכירים את העובדה, שסימול לריק התאפשר רק כיוון שבינתיים חדר לעולם המערבי מהתנ"ך מושג ה'אין', הרי בפרק א' של ספר בראשית מסופר על האלוהות היוצאת מה'אין' ובוראת את העולם. אבל הדיון כאן אינו על ה'אין', שעליו כבר דיברתי בשעורים קודמים. בקריאה מאוחרת זו, שנית, בספר, נתקלתי בעוד אי הבנה של המחבר, שבסוף הספר טוען שרציפות ה'אני' מתאפשרת ממושג הזמן ולא מהשם.
דנציג כמו הפילוסוף ברגסון ראה בזמן ישות יוצרת, בעוד הזמן הוא רק 'מודד' של התרחשויות. מכאן הטעות של דנציג, וגם טעותו של איינשטיין, שלא שם לב לטעות.
במציאות רק ה'שם' מאפשר לאדם לראות את עצמו תחתיו כרצף מוגבל. ה'שם', כמו ה'ספרה' או ה'מספר', מנכסים לעצמם נתח מוגבל, מהזרם היקומי.
אנחנו זוכרים את עצמינו כיחידה הודות לשם. אנשים השוכחים את שמם, מאבדים את זהותם. ה'זמן' מודד רק את משך הקיום, או פעילות הגוף. הזמן מסתלק מהגוף המת הלא פועל.
המתמטיקה החדשה, השונה מהיוונית שיצרה רק גאומטריה, מדידת העולם הרציף, יכולה למדוד את התנועות, הזרימה ביקום, על ידי המספרים, כאשר נוסף למספרים ה'0', המציין את הריק.
את אי הבנת מהות הזמן, אנו מוצאים כבר אצל אוגוסטינוס, שבוידויים שלו, בספר ה-12, מספר, שהוא יודע את מהות הזמן, אבל כאשר שואלים אותו עליו הוא לא יכול להסבירו. את אוגוסטינוס מזכירים בנידון עד היום הזה. ואנו רואים תוצאות אי הבנה זו אצל ברגסון, וגם כאן אצל דנציג. ברגסון שראה בזמן, יסוד מפעיל, ודנציג, הרואה בו את הכרתינו, מודעתינו למשך קיומינו.
גם פרוסט הושפע מברגסון, לכן קרא לספריו 'חפוש הזמן האבוד', במקום לקרא להם 'חפוש ההתרחשויות האבודות'.
במציאות האנושית, מודעתינו היא פרי 'הניכור', גלגול ה'הבדלה', שחוה ואדם מנכסו לעצמם מפרי עץ הדעת. בעזרת ה'ניכור', ה'הבדלה', חוה ואדם יכלו להביט על גופם כעירום. הודות תרומת ה'ניכור', ניכור שהנו חלק מהשפה המבדילה, מתאפשרת ה'מודעות'. לא בכדי, בעברית 'מודעות' היא פרי 'דעת' שחוה ואדם נכסו להם מ'עץ הדעת'.
בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, נאמר על ידי אלהים: 'יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה'. משך זריחת המאור מכונה 'יום', זמן, העדר הזריחה מכונה 'לילה'. 'יום' שהנו 'זמן' מודד את הפעולה, את הזריחה.
אלהים בורא את העולם משך ששה ימים. ה'ימים' 'זמן', מודדים את הבריאה, את הפעולה האלוהית. גם בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, האדם מצווה לחקות את האלוהות הבוראת את העולם בששה ימים, וכמוהו לברא את עולמו. ה'ימים' שהנם זמן מודדים את משך היצירה, פעולה.
ברור ששני יהודים מכובדים אלו לא הכירו את פילוסופית השפה בתשתית מחשבת התנ"ך, גם האדון, הפילוסוף המהולל ברגסון, לא ידע דבר על פילוסופית השפה התנ"כית, שבה 'זמן' הוא מודד פעולה, ולא יוצר.
בהמשך התפתחות פילוסופית השפה התנ"כית, העברים נכסו לעצמם את שורש 'נכר' מאוגריתית ומהשפה האכדית, ששם 'נכר' ציין את השם 'נוכרי'. פלא ההתפתחות הלשונית התנ"כית הפכה את השורש 'נכר', השורש האוגריתי, אקדי, לפועל 'להכיר', 'לנכר', לשם 'הכרה', ליד השם 'מודעות'.
השפה בצורה פלאית משכללת את עקרונותיה הראשוניים. 'נכר' שהפך ל'הכרה' משוכלל יותר מה'הבדלה' שחוה ואדם נכסו לעצמם. הרי כבר ב'דחף הקיום' של הברויים יש 'הבדלה', מה טוב לקיום, מה רע לקיום, הרי כל הברויים בורחים מסכנות לקיומם.
התנ"ך רצה לשכלל את מתת 'דעת', מיכולת 'הבדלה' של 'דחף הקיום', למתת המאפשרת את ה'מודעות', את ה'הכרה', מודעות המעניקה למנכס את 'דעת' את יכולת הענקת שמות, שמות החוכים מהזרם רצף מוגבל, גשר מעל הזרימה של היקום.
פילוסופית השפה הפכה את השמות לאבני יצירה, יצירת עולמו הלשוני של האדם. עלינו להזכיר כאן, שמענק יכולת היצירה, והפיכתה ללגיטימית, כפי שאנו מוצאים את זה בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, אנו לא מוצאים אצל היוונים, ששם יצירה היתה הסגת גבול האלים, שרק להם היתה זכות יצירה.
הלגיטימיות הזו שהוענקה לאדם ב'דבר הרביעי', ליצור, לברא את עולמו הלשוני, שחדר לעולם המערבי מהתנ"ך, איפשר את כל ההתפתחות הזו של המתמטיקה החדשה, שדנציג מדבר עליה. הלגיטימיות של יצירה בכלל, תרומת מחשבת התנ"ך, איפשרה לאיינשטיין, שזלזל בתנ"ך, אמר שהוא כולל סיפורי ילדים, את מחקריו הפיזיקליים.
המתמטיקה החדשה התאפשרה הודות לפילוסופית השפה, שחדרה לעולם המערבי מהתנ"ך, שלדאבונינו, יהודים מכובדים לא היו מודעים לכך. הנומינליסטים האנגליים היו אלו שאיפשרו את ההתפתחות הזו, בכך שדחו את הפילוסופיה היוונית הסטטית, בשם עקרונות התנ"ך. אולי יש שוב להזכיר את ניוטון, שעמד על תרומת מחשבת התנ"ך, באומרו שלעתיקים, כוונתו לעברים, התגלו דברים לא מובנים לו ובני דורו.
כפי שכבר הזכרנו בשעורים קודמים הצטמצמות היהדות ב'הלכה' בלבד, שהעקרונות הפילוסופיים שעצבו את מחשבת התנ"ך נפקדו ממנה, הוריש את הירושה הפילוסופית של התנ"ך, לעם אחר.
אפילו אנשי מדע יהודיים, כמו איינשטיין, או פילוסוף יהודי כמו ברגסון הוכו בעיוורון, מלראות את האוצרות הפילוסופיים של אבותיהם.
יכול להיות שאיבוד העצמאות המדינית אחרי חורבן בית ראשון, גרם לכך, שיהודים כמעוט איבד את היכולת להבין את העקרונות המהפכניים של אבותיהם, עקרונות שיכלו לפרח רק אצל עמים ריבוניים.
מיעוט כנראה מאבד את בטחונו, מזדהה עם מחשבה ריבונית של שליטים, כאשר מיעוט זה משמר את ירושת אבותיו בצורה מאובנת בלבד. כבר פילון האלכסנדרוני ניסה לקבל לגיטימיות לירושתו העברית, ממחשבת אפלטון, הרמב"ם ניסה לקבל לגיטימיות למחשבת אבותיו ממחשבתו של אריסטו.

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 486 – עקרונות התנ"ך שחדרו, דחו עקרונות יוונים, חוללו את המהפכה המחשבתית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 486 – עקרונות התנ"ך שחדרו, דחו עקרונות יווניים, חוללו את המהפכה המחשבתית
העקרונות בתשתית מחשבת התנ"ך הושתקו בתחילת בית שני על-ידי יורשי העברים, כאשר צומצמו ל'הלכה' בלבד. העולם הנוצרי שכביכול מרד בעקרונות אלו, אבל השאיר את התנ"ך כספר מקודש, מאשר את הדת החדשה, איפשר את פעפוע רעיונותיו בעולם זה.
הזכרנו כבר פעמים רבות, את הפילוסוף, הרופא גלן, שבמאה השניה לספירה טען שרעיון 'רצון חופשי', חדר לעולם הנוצרי, מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה. זה התחולל, כיוון שבפרק זה האלוהות בוראת את העולם יש מאין, מתוך רצון חופשי.
ומדוע חשובה הערה זו של גלן שהיה במוצאו יווני ובעל תרבות זו, כיוון שהוא מעיר, ש'רצון חופשי' לא היה ידוע בתרבות היוונית, שהאמינה בעולם נצחי. גלן לא מרחיב על הערה זו. אבל אנו יכולים להוסיף, שלפי המחשבה היוונית, יצירה אנושית נחשבה הסגת גבול האלים, וללא יצירה, אין צורך ב'רצון חופשי'. על זה נרחיב בהמשך.
הנצרות הראשיתית למרות שעיגנה את עצמה בתנ"ך, למען לגיטימיות, היתה מושפעת מהמחשבה היוונית. על כן, למען עקרונות התנ"ך ישתחררו, ינצחו את עקרונות מחשבת יוון, היה צורך בדחיתם של האחרונים, ביחוד דחית רעיונות אריסטו שהשפעתן היתה רבה. את המלאכה הזו עשו הנומינליסטים האנגליים.
אסכולת הנומינליסטים בימי הביניים, בהבדל מהראליסטים, כפי שכבר הזכרנו פעמים רבות, טענו ששמות צריכים להיות מקושרים לעצמים, שאין להם קיום עצמאי, כפי שהאמינו היוונים, בהשפעת האידיאות העצמאיות של אפלטון. השקפה זו של הנומינליסטים, קרבה אותם לפילוסופיה הלשונית בתשתית מחשבת התנ"ך, כפי שנראה את זה בהמשך.
למען השתחרותם של רעיונות התנ"ך, היה צורך לדחות את ההשפעה הרבה של עקרונות יווניים, כפי שראינו, ביחוד את השפעתו הרבה של אריסטו, שגם הוגים יהודיים נשבו ברעיונותיו, כמו הרמב"ם. אנו יכולים להצביע על נומינליסט, אוקם, שטען שבניגוד לאמונה היוונית על נצחיות העולם, לפי אמונתו, אלהים רצה להשמיד את העולם בזמן המבול, הוכחה שהעולם אינו נצחי. דחית רעיון יווני על עולם נצחי על-ידי אוקם, איפשר גם את רעיון התנ"ך על לגיטימיות יצירה. הרי אם העולם הוא נצחי, סטטי, אין מקום ליצירה, בעולם נוסח התנ"ך, יש מקום ליצירה. אנחנו רואים איך רעיונות שזורים זה בזה.
אם האמונה היוונית בעולם נצחי גרם להחרמת פילוסופית הרקליטוס על עולם זורם ומשתנה, דחית אמונה יוונית זו איפשר הכרה בעולם משתנה. עולם משתנה איפשר את המתמטיקה החדשה, המודדת את הזרימה בטבע, את השינויים בחוקי הטבע. ניוטון יכול היה לחשב את הגרביטציה, את התנועה. הרי היוונים שהאמינו בעולם נצחי, יכלו ליצור רק גאומטריה, מדידת טריטוריה רציפה.
והרי ניוטון האמין בהשגחה התנ"כית, השגחה ערבה לעולם משתנה, מתהווה. היוונים שלא היתה להם אלוהות ערבה לעולם, ההיפך, המוירה הכשילה את מעשי בני אדם, פחדו משינויים, מעולם זורם משתנה.
אנו שוכחים עיקרון בסיסי של התנ"ך, עיקרון ה'אין'. הרי אלהים יוצא מהאין ובורא את העולם. היוונים לא הכירו את מושג ה'אין', פחדו ממנו, רצו בעולם רציף, נוסח פרמנידס. 'אין' בלי אלוהות הערבה לכך, בלי אלוהות 'משגיחה', הפחידה את היוונים.
האם הוגה יהודי אי פעם נתן את דעתו על ההעזה המחשבתית התנ"כית, שנתנה מקום ל'אין'? האם הוגה יהודי אי פעם נתן את דעתו על כך, שהעזה מחשבתית כזו התאפשרה רק תחת אמונה ב'השגחה' ערבה לקיום?
כל המהפכות המתמטיות, כל המהפכות המדעיות, כמו מדע האבולוציה, מדע האינפורמציה, יכלו להתפתח רק על בסיס המחשבה התנ"כית המופשטת, על בסיס הפילוסופיה הלשונית המופשטת, דחית המחשבה היוונית הסטטית.
הרי מדע האבולוציה הסבורה שמינים משתנים, מנוגדת לדעתו של אריסטו על עולם סטטי ללא שינויים. מדע האינפורמציה במודע או מודע חלקי, מבוסס על פילוסופית השפה התנ"כית.
המתמטיקה החדשה התאפשרה רק על-ידי המצאת ה- 0, אפס המסמל את ה'אין'. אפס מוצאו ההיולי היה בהודו, אבל צורתו כפי שאנו מכירים התגבש רק במאה ה-16 . היוונים והרומאים גם לא היו מודעים לסדור ההיררכי בחשבונות, היכן המספר החשוב עומד בראש, ואחריו המספרים הפחותים.
לדאבונינו יהודים שהיו שקועים בהלכה ופרשנותה, נוסף לספקולציות מיסטיות, לא היה להם חלק בהתפתחות עקרונות תנ"כיים אלו.
לכן אפשר להגיד שהנומינליסטים, אוקם, הובס, ניוטון, לוק, מילטון, ולבסוף הרפורמטור קלווין לקחו את הבכורה מהיהודים. יהודים המשיכו לאמץ את פילוסופית אריסטו, כפי שציינו שהרמב"ם עשה, לדאבונינו, יותר מאוחר היהודים נעשו שבויים במחשבה הלותרנית, מחשבה שעשתה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, לפילוסופיה הלשונית התנ"כית.
ושוב צריך לציין, שיהודים שעסקו רק ב'הלכה', לא היו מודעים להבדל הגדול בין תורת לותר לזו של קלווין. אמנם גם העולם הפרוטסטנטי לא היה מודע להבדל הגדל בין תורותיהם של לותר וקלווין. לקח ללותרנים ארבע מאות שנה להכיר בשוני של תורות שני הרפורמטורים. רק כאשר תורתו של לותר, בגלומה הסופי בדרמת פאוסט של גיתה, התגשמה ברייך השלישי, במלחמת העולם השניה, תומס מאן עמד על מהות דת השטן של לותר וגיתה.
יהודים במזרח אירופה, לא רק יהודים בגרמניה, שרצו להשתחרר מה'הלכה' המגבילה, הסתחררו מהפילוסופיה של קאנט שבצורה לותרנית זלזל בירושה התנ"כית, הסתחררו מפאוסט שמרד בכל המוסדות, כרת ברית עם מפיסטו למען רכישת המאגיה שלו, שתבטיח לו נעורים נצחיים. לבסוף נעשו חסידיו של ניטשה שרצה בעולם מעבר לטוב ולרע, רצה בכח, לאדם העליון, הגרמני.
בניגוד ליהודים, האנגלים לא הסתחררו מקאנט, לא הסתחררו מפאוסט. דרמה שמרלו יצר על פאוסט, הצנזורים האנגליים, הכריחו אותו לשנות את סוף הדרמה שלו, את סופו של הגיבור, שלא נענש על מעשיו, הם דרשו ממנו להעניש את פאוסט. צנזורים אלו פעלו בצורה הפוכה מגיתה הלותרני, שלא העניש את גיבורו פאוסט.
יהודים זכרו ללותר רק את העובדה שהוא תרגם את התנ"ך לגרמנית. לא היו מודעים לעובדה שבספרו החשוב ביותר 'העדר רצון חופשי', המליך את השטן על העולם הנגלה. נוסף לכך, בסוף ימיו, כתב ספרי שטנה נגד היהודים.
יהודים תמימים שרצו בחופש, לא שמו לב שהם הפכו בעיני הלותרנים ה'אויב הקוסמי', אויב קוסמי שיש להלחם בו, למען תקום ממלכתם העולמית, ממלכת האדם העליון. היהודים התמימים נהגו לפי סינדרום שטוקהולם, אימצו את אויביהם.
מה שקרה בעולמם של היהודים במזרח ומרכז אירופה, מזכיר את המצב, בתחילת הנצרות, כאשר יהודים מפוזרים בעולם ההלניסטי, אמצו את בשורתו של פאול, ויותר גרוע, מסביב לבתי הכנסת היהודיים, התפתחה הגנוסטיקה. המחשבה הגנוסטית הושפעה מהמחשבה היוונית, אמונה באלוהות שלילית, המורה המתנכלת לאדם, או אמונה באלוהות נחותה, כפי שזה מופיע בדיאלוג של אפלטון, טימאוס.
לפי דגם הבריאה בדיאלוג טימאוס, אלוהות נחותה, אלוהות שניתן לה שם DEMIURGE, בראה עולם פגום. היהודים המפוזרים בעולם ההלניסטי, הפכו את אלוהי התנ"ך, ההשגחה, שבראה עולם מושלם, לאלוהות הנחותה היוונית הזו.
דגמים התנהגותיים חוזרים על עצמם. יהודים במזרח אירופה ובמרכזה לא היו שותפים להחיאת העקרונות הפילוסופיים של התנ"ך, יחד עם הנומינליסטים, במקום זה אימצו את תורותיהם של אויביהם, שעמדו להשמידם.