ארכיון מחבר: רבקה שכטר

באוניברסיטה העברית למדתי מקרא, היסטוריה, מדע הדתות. בהמשך בארה"ב למדתי באוניב

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 498 – מודעות – אנושיותינו
מה מבדיל אותנו מהחיות המפותחות, במה מתבטאת אנושיותינו?
הדבר המבדיל אותנו מחיות מפותחות היא מתת השפה. רוב הנירולוגים, פילוסופים מגדירים את השפה ככלי קומוניקציה, אבל גם לחיות יש יכולת לקומוניקציה. הפעילות הקומוניקטיבית, נירולוגים ופילוסופים רואים תוצר פעילות הנירונים. במציאות, השפה שהיא ממקור חיצוני יוצרת את המודעות שלנו, מאפשרת לנו יצירה.
אבל תיאור מכני זה של פעילות השפה לא מספקת לא את הנירולוגים, לא את הפילוסופים. לכן הם המציאו את מושג ה-
QUALIA , מושג זה צריך להיות זהה עם מושג ה'מודעות', אבל למעשה הוא שונה ממושג אחרון זה. הנירולוג אידלמן, רואה את קווליה, כתוצר אינדיבידואלי-הכרתי. אם נפרש את מסקנתו, נכנה את הקווליה כיכולת פנימית אישית, חלק מהשפה.
אם ננסה להשוות את הקווליה ל'מודעות', הנוצרת במשל 'עץ הדעת', מאכילת הפרי של העץ, מיד נעמוד על ההבדל. לפי מה שמסופר לנו במשל 'עץ הדעת', ה'מודעות', מודעות לעירום של חוה ואדם, אחרי שאכלו מפרי העץ, היא מתת חיצונית.
כבר הסברנו בשעורים קודמים, שאבות העברים שיצרו את המשל העילאי הזה, בכלל לא ידעו שהמח הוא מרכז האינטלקט האנושי. אבל היתה להם הארה, שהיכולת לראות את עצמינו מבחוץ ,הוא ממקור חיצוני שנספח לאדם.
וכאן אנו חוזרים לקווליה, שלפי הנירולוג אידלמן היא פרי אינדיבידואלי, תחושה פנימית. האם תחושה פנימית במח האנושי, יכול להעניק התבוננות חוץ גופית? ואם כך, אולי גם לחיות מפותחות יש תחושה פנימית אינדיווידואלית כזו. במציאות החיה לא מסוגלת לראות את עצמה מבחוץ, לא מכירה את עצמה בהשתקפותה במראה.
ליחס לקווליה, מודעות, לפי נירולוגים ופילוסופים ממקור פנימי, אינדיווידואלי, מזכיר את ההשקפות של פילוסופים לראות את מחשבותיהם אימננטיות, לא תוצר חברתי חיצוני.
המונדה לפי לייבניץ, שהיא מיקרוקוסמוס, מכילה כבר את הכל, אינה מסוגלת להתבונן על עצמה מבחוץ.
ובכן, לא השפה מבדילה אותנו מחיות מפותחות, אלא פרי השפה, ה'מודעות', היכולת להתבונן על עצמינו מבחוץ. אבל ברור שיכולת זו לראות את עצמינו מבחוץ הוא תרומת השפה.
עכשיו נשאלת השאלה, האם היכולת הזו להתבונן על עצמינו מבחוץ, היא תרומה של המח, או שמא היא תופעה אפיגנטית, מתת חיצונית, מתת נקלטת על-ידי האונות הקדמיות, שהנן מאוחרות יותר.
נראה שאותה יכולת להתבונן על עצמינו מבחוץ מאפשרת לנו בהמשך גם להתבונן על העולם מחוץ לנו.
אבל עלינו לחזור ולציין שהיכולת הזו להתבונן על עצמינו מבחוץ, היא מהות נעלמת, לא מוחשית, היא נעלמת כמו השפה מולידתה. השפה מולידתה של ה'מודעות', היא יכולת, יכולת שזקוקה להתגשם.
ילד נעזב על הר קרח חסר שפה, כיוון שהוא חסר שותפים להגשים את היכולת. ילד כזה שחסר שפה, יכול לראות, כיוון שהראיה היא אימננטית לברויים.
המתת, המהות, הנקלטת על-ידי האונות הקדמיות, היא כמולידתה האינפורמציה ביקום, נעלמת, כמוה היא חכה, החוכה אנרגיה, ומעצבת אותה לגרמי שמים. במקרה האדם, יסוד נעלם זה האינפורמציה, הנקלטת על-ידי האונות הקדמיות, חוכה את הקולות שהאדם מוציא מגרונו. האדם חוכה בשתוף פעולה עם הזולתים את האינפורמציה הנעלמת הזו מהיקום, שהתמקמה באונות הקדמיות, ומקבע לה גבולות, מעניק לה שמות, בשתוף פעולה עם האחרים. אבל השמות, כמו האינפורמציה, הן מהויות נעלמות, לכן היחידים המקבעים את הקולות בשמות כורתים בריתות לזכור את השמות.
השפה, ויצירתה, ה'מודעות', מוגשמות על-ידי שתוף פעולה של יחידים. כך נוצרת הקהילה, קהילה הזוכרת את השמות שיחידיה קיבעו.
מה שהנירולוגים והפילוסופים טוענים שהשפה היא תוצר הנירונים היא טעות. הנירונים רק הופכים את האינפורמציה היקומית שנקלטה על-ידי האונות הקדמיות לשפה, לכלי מעניק שמות. תהליך זה של הפיכת האינפורמציה החיצונית שנקלטת על-ידי האונות הקדמיות לשפה, דומה לתהליך של הפיכת הפוטונים שנקלטים על-ידי המח, לראיה.
השפה פועלת בדומה לאינפורמציה הנעלמת ביקום החוכה אנרגיה בקיבעה להם גבולות, וכך מעצבת את גרמי השמיים. כך גם היא, השפה, שהנה כבר תוצר מטמורפוזי של המח לאינפורמציה היקומית, בקיבוע שמות לקולות, המושמעים על-ידי האדם, קול על צרכים. היא, השפה, מקבעת גבולות לקולות, על-ידי הענקת שמות נעלמים להם, עם הזולתים.
השמות הממסגרים את הקולות, או ממסגרים את היחיד, מאפשרים ליחיד להתבונן על עצמו מבחוץ, התבוננות שהיא ה'מודעות'.
ה-קווליה, לפי הנירולוגים והפילוסופים שהיא פנימית, לא מאפשרת את ההתבוננות החיצונית, היוצרת את המודעות.
המיסגור של עצמינו בשתוף פעולה עם הזולתים, הענקת השם היוצר את הגבולות, יוצר את ה'אין' בינינו לזולת, בהמשך ברית מקשרת בינינו לבין הזולתים הממוסגרים. הברית היא המשוב שאכן אנו ישות עם שם.
היידיגר רצה להסתתר בשפה, רצה לוותר על המשוב מאחרים. מהר מאד ה'אני' עומעם, ללא משוב מאחרים. היידיגר יצא ממיסתורו לפגוש את המאן דהו השנוא שיאשר אותו על-ידי משוב, יאשר את קיומו.
ניטשה כזרטוסטרא התבודד על ההר עם החיות, אלו לא העניקו לו משוב, ירד לזולתים השנואים למען יעניקו לו משוב על קיומו.
מונדה נוסח לייבניץ שהנה מיקרוקוסמוס, חסרה ברית עם האחרים, הנותנים משוב, משוב שאכן המונדה קיימת.
קווליה פנימית, לפי אידלמן, אין לה בעלי ברית שיתנו לה משוב שהם קיימים, שהם בעלי 'מודעות'.
רק השפה החיצונית בשתוף פעולה עם הזולתים, מקטעת קול בגבולות, מקטעת את היחיד מהרצף על-ידי מסגורו בשם, יוצרת את ה'מודעות'.
ה'מודעות' יוצרת את ה'שלילה', הרי בין שתי יחידות מקוטעות תחת שם נוצרת ה'אין', השלילה.
חוה ואדם שנאסר עליהם לאכול מ'עץ החיים', נקטעו מהרצף, התבשרו שהם יהפכו 'לאין', למשוללי קיום. קיומם אושר רק על-ידי העדר קיומם.
היוונים שהאמינו ברצף, בנצחיות, התנגדו לשפה הקוצצת, התנגדו לזרימת הרקליטוס, יחסו לשפה רק שרות להשתנות ההרקלידית.
היוונים לא יכלו להתעלם מהמוות, מהשרירותיות הקיום, מצאו אשמים בישויות עליונות, המוירה השרירותית, האלים המקנאים באדם.
היוונים שרצו ברצף, שרצו בנצחיות, יכלו ליצור רק גאומטריה מדידת האדמה הרצופה.
המדע החדש יכול היה להתפתח רק כאשר חדרו למערב מהתנ"ך עקרונות , כמו שפה קוטעת ברצף, שהיוונים התנגדו לה, כאשר חדר עקרון מהתנ"ך, שבין הישויות המקוטעות על-ידי השפה, ישויות המקבלות שמות, היוצרות את ה'אין' ביניהם, היוצרים את השלילה. קיום מקבל את ממשיותו אם יש לידו 'שלילה', אי קיום.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 497 – ביאלי החוזר לתיאמת

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 497 – ביאליק החוזר לתיאמת
אולי כדאי לחזור למסה קצרה של ביאליק 'גלוי וכסוי השפה', לתת לה פרשנות. ביאליק נותן שם 'תוהו', לאלוהות המופיעה לפני משה בספר שמות, פרק ל"ג, פסוק 20 : 'כי לא יראני אדם וחי'. ובכן, ביאליק מחליף את האלוהות הערבה לעולם של האדם 'בתוהו'. האם ביאליק רצה לחזור למצב בראשיתי, כפי שזה מסופר ב'אנומה אליש', מיתוס הבריאה המזופוטמי, לפיו האל מרדוך, ברא את העולם בבתרו את תיאמת, תוהו, אלת הבראשית?
או אולי ביאליק רצה לבטל את השפה, שרק במינוחים שונים, במשך דורות האדם, רק מכסה על התהום? ביטול השפה פרושה לחזור למצב החיתי טרם חוה ואדם טעמו מ'עץ הדעת'? פירוש רצון כזה הוא ביטול מחשבת התנ"ך, המבוססת על התוספת הזו שפרי 'דעת' שהעניקה לעברים, את פילוסופית התנ"ך.
אולי ביאליק לא התעמק במחשבת התנ"ך, בכלל לא הבין אותה, כפי שצאצאי העברים במשך הדורות לא הבינו אותה, לכן לא צלחו להתמודד עם מחשבות קוטביות.
יש להעלות את ההשערה שביאליק בכלל לא הבין משמעות השפה. הוא טוען שהשפה במינוחים שונים בסך הכל מכסה על תהום. כאילו היקום עם כל גרמי השמיים לא קיימים, קיימת רק 'תהום'. גרמי השמיים וודאי תוהים על בורות כזו, על הנחה שהם בכלל לא קיימים, שהיקום המתרחב, תלוי או לא תלוי בשפה. שפה, אמצעי שהוענק לאדם למטרה להשיג חסרים לקיום, כפי ש'דחף הקיום' מאפשר לברויים השגת מזון, לדעת מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, לברח מסכנות.
האדם במקרה, או לא במקרה, כתוצאה של התפתחות אבולוציונית, קיבל אמצעי נוסף למחיה, אמצעי חיצוני, המאפשר לו חליפין. במקרה או לא במקרה, אמצעי נוסף זה, אמצעי השפה, מעניק לאדם 'מודעות', מודעות המאפשרת לו להתבונן על היקום. 'מודעות' זו, התבוננות זו, לא הוענקה לברויים מחסרי שפה.
'המודעות' הזו, המקרית, מאפשרת לאדם להיווכח, שמשך קיומו קצוץ. ובכן, האדם בעל ה'מודעות', בעל ההתבוננות, לא משלים עם עובדה זו. כנראה ההיווכחות זו גרמה לביאליק לטעון שהשפה רק 'מכסה על 'תהום', תהום מטפורה ל'מוות', מכאן משורר מהולל זה התעלם מהקיום, מגרמי שמיים, הכריז שהכל הוא 'תהום'.
אבות העברים, יוצרי מחשבת התנ"ך, היו חכמים יותר מהמשורר המהולל ביאליק, שהכתירו אותו כמשורר לאומי. אבות עברים חכמים אלו בחרו דווקא בחיים, בחיים קצובים. הם יצרו עקרונות בהתאם לעקרונות הקיום, יצרו 'עולם נגלה' בלבד, הסתפקו בנצחיות שרשרת הדורות.
אבות עברים חכמים אלו לא הפכו את הקיום ל'תהום' בלבד, הסתפקו במנות הקצובות של חוקי הקיום, ושלחו ברכות לעתיד צאצאיהם.
אבות העברים החכמים הבינו שהשפה היא כלי, כלי להטבת החיים הקצובים. אבות עברים חכמים אלו לא חשבו שהכלי שהוענק להם מ'עץ הדעת', הוא כלי מאגי, כדוגמת המצרים העתיקים, שחשבו שהכלי מכיל כבר אפשרויות, יכול במינוח השבעה, ליצור עולמות חלופיים.
אבות העברים החכמים לא חשבו שהכלי בצורה פלאית מספק דברים, הבינו שצריך לעמול למען השגת דברים, לכן לא האמינו ב'גן עדן', משאלה אנושית המתמידה עד היום.
אבות העברים החכמים לא האמינו כמו היוונים המאוחרים שהם נצחיים, שהם בני האדמה. משום מה צאצאיהם, לא הבינו את חכמתם, חוכמה יחידה אנושית, הם העדיפו את המשאלות על נצחיות, הכתירו את אלו שבשרו אותם, כחכמי עולם.
הצאצאים המתוחכמים של אבות העברים החכמים, מאסו ב'עולם נגלה', רצו עולם רצוף, שהמוות מגורש ממנו.
האם צאצאים מתוחכמים אלו של אבות העברים החכמים, השיגו את מבוקשם?
גם אם נעניק הנחה לביאליק, שלא למד מאבותיו צניעות, השלמה עם חוקי הקיום. ונטען שכתב מה שכתב בשנת 1915, בזמן מלחמת העולם הראשונה, וראה בדאגה את הגורל עמו. אולי התכוון למלל הגרמני שבטענה לרוחניות שאפו להרוס את העולם. גם דאגה כזו לא מצדיקה שלילה גמורה של הקיום, שלילה גמורה של מתת השפה.
הרי כל מחשבת התנ"ך היא הבטחה, היא נחמה, היא חזון יחזקאל על העצמות היבשות הקמות. האם כפירה כזו, כפי שאנו מוצאים במסה קצרה זו של ביאליק, מאפשרת תקומה?
עובדה מצערת שצאצאי העברים אחרי חורבן בית ראשון דחו את הנבואה, ששמרה על גחלת החוכמה של אבות העברים, חוכמת פילוסופית התנ"ך, ובמקומה נתנו בכורה לכהונה, כהונה שבמהותה לא שונה מכהונות אחרות של עמים אחרים.
עובדה זו שהכהונה קבלה בכורה, השכיח במדה רבה את פילוסופית השפה, שהיא תשתית מחשבת התנ"ך, היא אשר מעניקה את היחוד שלה.
צאצאי העברים שגלו למדינות הלניסטיות ההגמוניות, הושפעו מהן, לא צלחו להתמודד אתן, להציג את מחשבת אבותיהם, את פילוסופית השפה הקוטבית למחשבה היוונית, הושפעו ממנה, רצו אף הם כמו היוונים נצחיות. העלו את המשאלה שבורא העולם, שברא עולם מושלם, ישנה סדרי עולם, סדר שהוא ברא, שנצחיות תשרור, שהמוות יגורש מהקיום. האם הם השיגו את מבוקשם?
גם חכמים אלו שרצו בשינוי סדרי עולם, ראו את העולם הקיומי שנברא על-ידי האלוהות, עולם מושלם, כ'תהום', הם כאחרים קיימו את דברי ישעיהו: 'מחריביך ומהרסיך מקרבך יצאו'.
חכמים אלו בין צאצאי העברים לא היו האחרונים שרצו בשינוי סדרי עולם, חכם כמו מרכס כינה את אלוהי התנ"ך כאלוהי הכסף, רצה שה'היסטוריה' במהלכה תשנה סדרי עולם, בעזרת כוחנות אנושית, האם הוא צלח, מחוץ ליצירת הגולגים?
בכל דור ודור קמים יהודים חכמים שרוצים בשינוי סדרי עולם. האם ביאליק המשורר המהולל, שהוכתר כמשורר לאומי, רצה אף הוא בשינוי, שינוי העולם שלפיו הוא תהום, רצה בשינוי מתת השפה, שלא רק תכסה את התהום.
אין במסה קצרה זו של ביאליק אף מלת נחמה, נחמה שהיא חובת משורר שהוכתר כמשורר לאומי. מלת נחמה, המתבקשת, אם משורר זה חזה את השואה. אולי חוסר הבנה זו של ביאליק את מחשבת התנ"ך, חוסר הבנתו את פילוסופית השפה, היצירה החד-פעמית של האנושות, היא סמל לנמיכות קומה צאצאי העברים ששכחו את מסר אבותיהם.
אבוד עצמאות מדינית, הפך את העברים למיעוט מחוסר הבנה וכבוד. הפך אותם למתרפסים לפני מחשבות דומיננטיות, חסרות את ההבנה העילאית שאנו מוצאים בתנ"ך.
מהות מחשבת התנ"ך לא כללה שמירת תרי"ג מצוות, אלא הבנת חוקי הקיום, השלמה עם אפשרויות קיומיות, לא להפתות על-ידי משאלות, לברך על מתתי הקיום ב'אמן'.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 496 – שמות גשרים, שמות גשרים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 496 – שמות גשרים, שמות גשרים
האדם אינו מודע לעובדה שהוא רק דייר משנה ביקום הזורם, ביקום המתרחב. מה מחזיק את האדם ביקום זורם זה? למרבה הפלא מה שמחזיק את האדם מעל היקום הזורם היא השפה הרפאית, השפה היוצרת שמות, שמות שהם גשרים מעל ליקום הזורם.
מחשבת התנ"ך שאמצה את 'דעת', הצטמצמה בעולם השמי, עולם שמות, שמות גשרים, מעל היקום הזורם. מחשבת התנ"ך לא חקרה מעבר העולם הנגלה השמי. לכן אנו מוצאים בתנ"ך בלי סוף גנאולוגיות. אין בתנ"ך התיחסות לאדם כגוף, חוה ואדם אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', נעשים מודעים, מכסים את גופם.
חוקרים לא התיחסו לתופעה סמלית זו של כסוי הגוף, לא שמו לב לעובדה שהיוונים המאוחרים היו מתעמלים עירומים, האליהו את הגוף.
מה שמבדיל את האדם האוכל מפרי 'עץ הדעת', שהוא הופך ליצור שמי, שם המתעלה על שינוי הגוף, מהיותו ילד, בוגר וזקן. מפרגמנטים של המחשבה היוונית אנו לומדים על דכאונם מול הזקנה, אנו לא מוצאים יחס כזה לזקנה במחשבת התנ"ך שבו האדם תחת שמו היה רצף.
המחשבה היוונית היתה כולה פרדוכסלית. הרי היוונים האמינו בנצחיות העולם, האמינו בנצחיות האדם, אבל המציאות הוכיחה להם שהגוף שאותו האליהו מזדקן, האדם שהאמינו שהוא נצחי כלה.
היוונים שרצו בנצחיות מצאו שעיר לעזאזל בהרקליטוס נביא הזרימה של היקום, הם יצאו בשצף קצף נגדו, ולא רק נגדו, גם נגד השפה המשרתת את הזרימה.
כפי שכבר ציינו כבר בשעורים קודמים הרקליטוס שהכריז שלא נכנסים לאותו נהר פעמיים, לא היה מודע לעובדה שהאדם מעניק שם לנהר הזורם, כך הוא נכנס לתוכו פעמים רבות.
אבל העדר מודעות הרקליטוס לשם לא היתה נחלתו בלבד, היוונים זלזלו בשפה, בשמות רפאיים, רצו להצפין את מושגיהם לתוככי גופם.
מפליאה העובדה שהוגים יהודיים בפגישתם עם הפילוסופיה היוונית לא עמדו על ההבדל בינה לבין מחשבת התנ"ך, דברים שכבר הזכרנו בשעורים קודמים.
אם היו הוגים יהודיים עומדים על ההבדל בין מחשבת התנ"ך לזו של היוונים, היו צריכים להגיע למסקנה שהתנ"ך אימץ את עולם השפה, עולם שהוא דייר משנה ביקום הזורם, אימצו את העולם הנגלה כודאות, לא התעמקו ביקום הזורם.
מחשבת התנ"ך שקבלה את העולם של השפה, עולם נגלה כודאות יחידה, מתערערת במסה הקצרה של ביאליק בשם:'גלוי וכסוי בלשון'. רוב האנשים הקוראים מסה קצרה זו ולא עסקו בפילוסופית השפה, תשתית מחשבת התנ"ך, לא מבחינים בכך שלמעשה ביאליק מערער את הודאות של מחשבת התנ"ך, הוא מעלה את הפחד של האדם מה'תהום', רואה בשפה רק כסוי שלה.
במסה קצרה זו המשורר הלאומי בכלל לא מקבל את העיקרון התנ"כי שהאלוהות בראה את העולם למען האדם. בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, יש התעלמות גמורה מהיקום הזורם של הרקליטוס, העולם הוא בסך הכל עולמו של האדם, העולם הלשוני, והאלוהות, ההשגחה, ערבה לעולם זה.
ליוונים, גם כאשר התנגדו לקביעתו של הרקליטוס על עולם זורם, לא היה להם תחליף. ליוונים לא היתה אלוהות ערבה לעולם הנצחי שהם השתוקקו לו, ההיפך, העולם שלהם נשלט על-ידי ישות עוינת לאדם, המוירה, המכשילה.
מאחר שהיוונים לא יכלו להתעלם שהמציאות אינה משתפת אתם פעולה, שרצונם לנצחיות מופרת, יצרו את ספרות הטראגית, ספרות שעסקה בגורל העיוור המכשיל את האדם.
הספרות הטראגית התחלפה באמונה העממית האורפית, אמונה במטמפסיכוזיס, שסוקראטס מרחיב עליה בדיאלוג פיידו, לפני מותו.
שוב רק מהשואה אפשר לעמוד על ההבדל התהומי בין מחשבת התנ"ך לבין המחשבה היוונית, אם נעמיד את דרמת איוב מול הטראגדיות היווניות.
דרמת איוב היא למעשה סיכום המחשבה הקיומית התנ"כית, יש לראות בתשובת אלהים לאיוב על ספקותיו, תמצית המחשבה הקיומית. שוב אין בדרמה זו של איוב פקפוק בעולם הנגלה, שהאלוהות ערבה לו.
מכל הבטחון הזה שאנו מוצאים במחשבת התנ"ך אין זכר אצל ביאליק. אפשר לצטט את כל המסה הקצרה הזו של ביאליק, אבל נבחור בפסוקים מייצגים:' עד כמה מרופף אותו גשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום'. והלאה….'מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית , אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית: 'מה', שיש במשמעו כבר תקוה לתשובה, אבל מה יש שם? – 'בלימה' – בלום פה מלדבר'. אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה'תוהו' האפל, עם אותה ה'בלימה' פנים אל פנים בלי חציצה. 'כי לא יראני האדם וחי' – אומר התהו'.
אנחנו רואים את הפרשנות של ביאליק לפסוק בפרק ל"ג בספר שמות, פסוק 20 'ויאמר לא תוכל לראת את פני כי לא יראני האדם וחי'.
ובכן, ביאליק מחליף את האלוהות הערבה לעולמו של האדם ב'תוהו'. האם יכולה להיות כפירה גדולה מזה בכל מחשבת התנ"ך?
עולמו של האדם, כעולם של דייר משנה, מוכחש על-ידי ביאליק, הוא משאיר את האדם מול התוהו המאיים. בדברים אלו של ביאליק יש אפילו כפירה יותר גדולה מהכפירה היוונית, שראתה את העולם נשלט על-ידי המוירה.
אבל יש הבדל בין היקום הזורם של הרקליטוס וביאליק. הרקליטוס לא הכיר בשפה, שפה המכסה על התהום.
אבל השפה של ביאליק במסה קצרה זו אינה יוצרת את העולם. הוא אפילו מיחס לשפה מינוחים שונים בתקופות שונות, לאותו תפקיד, כסוי התהום.
וכך מסכם ביאליק את התחלפות המינוח הלשוני לאותה מטרה, כסוי על התהום:'והמילים הקבועות כאלו נחלצות רגע ממשבוצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתים, בין כסוי לכיסוי מהבהבת התהום'.
מענין לציין שדווקא פילוסופית השפה שאומצה על-ידי התנ"ך, הולידה את הכופרים העיקריים במערכת הערכים שמחשבת התנ"ך יצרה. היא יצרה את קוהלת, וכופר גדול ממנו ביאליק, הכופר גם בשפה, שהתנ"ך ביסס עליה את עולם האדם שההשגחה בראה למענו, השגחה הערבה לעולם לשוני זה.
בהבדל מהיוונים שכפרו בשפה המשתפת פעולה עם הזרימה, כיוון שרצו בנצחיות, נצחיות שלא שתפה אתם פעולה. הרי נצחיות זו לא גרשה את המוות. ביאליק הבין שעולמו של האדם היא השפה, אבל שפה זו אינה יוצרת למענו אפילו משכן של דייר משנה, היא בסך הכל כסוי רפה, כסוי על פחדו של האדם מהתהום.
הכפירה של ביאליק לא משאירה מקום לעובדה שהשפה היא מתת, אמנם מתת אנומלית, אבל היא חלק מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה המעצבת את גרמי השמיים. השפה האנומלית שהנה חלק מהאינפורמציה היקומית הנעלמת, היא לא רק כסוי, היא ישות יוצרת עולם, עולם האדם, גם אם עולם זה הוא רפאי. השפה כגשר מאפשרת לאדם ליצור לא רק את עולמו, היא מאפשרת לו ליצור את עולם החלומות.
היות השפה חלק מהאינפורמציה היקומית, צריכה לנחם את האדם, שהוא לא רק דייר משנה, הוא חלק מהיקום.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 495 – התכחשות לשפה הרפאית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 495 – התכחשות לשפה רפאית
בצורה מוזרה, אף אחד לא העיר, ולא הסתייג מטענתו של נעם חומסקי, שהשפה היא פרי גן ביאולוגי. הרי גנים יוצרים ישויות מוחשיות, כמו בני אדם, המשכפלים את עצמם, בעוד שהשפה האנושית היא לא מוחשית, היא רפאית, היא לא משכפלת את יציריה.
התעלמות מטענה כזו, כמו של נעם חומסקי, מתאפשרת, כיוון שהאדם לא משלים עם היות השפה רפאית, לא מוחשית, יוצרת דברים ווירטואליים, כמו ערכים, חוקים שהם למעשה אלגוריתמים, המכוונים את האדם איך להתנהג. הדוגמה הטובה ביותר ליצירות ווירטואליות כאלו הן חוקי התנועה, למען להסדיר סדר בכבישים.
האדם לא משלים עם העובדות, שיצירות אלו של השפה, כמו חוקים וערכים, לא קיימים, טרם יצר האדם אותם בצורה קיבוצית.
ברור שהאדם יכול גם ליצור כלים מוחשיים, כאשר לאלגוריתם לשוני הוא מוסיף אנרגיה. אבל גם הכלים המוחשיים שהאדם יוצר, אינם משכפלים את עצמם.
בהקשר לדברים האחרונים, רצוי להתיחס ליצירות של בינה מלאכותית. לעתים נראה שאנשים מתיחסים ליצירות כאלו, כאילו הן יכולות להיווצר מעצמן. שוכחים את העובדה שביצירת כלים על-ידי בינה מלאכותית האדם מכניס בהם תוכנה ומוסיף לתוכנה אנרגיה. הכלי של בינה מלאכותית אינו ממציא בעצמו את התוכנה.
אפשר להעלות טענה נוספת נגד נעם חומסקי, יצירי גנים לא יכולים להתבונן על עצמם. האדם יציר גנים ביאולוגיים יכול להתבונן על עצמו מבחוץ, כיוון שהוא בעל שפה, דרי גן-עדן מחוסרי שפה, עד כמה שידוע לנו, אינם מתבוננים על עצמם.
בכל מיני ניסויים על קופים, ניסו לראות אם קוף מכיר את עצמו מול מראה, התוצאות לא היו חד-משמעיות שהוא מכיר את עצמו.
נעם חומסקי הוא רק דוגמה, שאפילו בימינו האדם לא משלים עם השפה, המתת האנומלית שהתווספה למוחו, לאונות הקדמיות השפה, או 'דעת', היא חלק מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה שאף היא רפאית, אבל היא מעצבת את גרמי השמיים ביקום. המח האנושי עיבד את האינפורמציה שנקלטת על-ידי האונות הקדמיות לשפה, שפה רפאית.
בצורה פלאית, מחשבת התנ"ך, שעדיין לא ידעה על המח כמקור האינטלקט, וודאי לא ידעה על אונות קדמיות, אבל באינטואיציה עילאית הבינה ש'דעת' ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת'. מודעות על המח כמרכז האינטלקט יש לנו עדות רק מהמאה השניה לספירה. עדות זו באה מגלן, שהיה רופא ופילוסוף.
מאחר שמחשבת התנ"ך בצורה עילאית הבינה ש'דעת' ממקור חיצוני, יצרה גם את ה'מודעות'. הרי אדם וחוה מגלים שהם עירומים, גלוי שהוא תוצאה של התבוננות עצמית חיצונית. התבוננות זו של חוה ואדם חסרה לקופים מחוסרי שפה.
האם הגן הביאולוגי של השפה של נעם חומסקי יכול להסביר את ה'מודעות'? הרי הגוף שלנו הביאולוגי, יציר הגנים הביאולוגיים, לא יכול להתבונן על עצמו ללא השפה, לכן הוא לא יכול להיות מודע לעצמו, כמו דרי גן-עדן.
לא בכדי המחשבה המערבית של היום, עדיין לא מסוגלת להסביר את ה'מודעות', כיוון שהיא לא מאמצת את השפה הרפאית, החיצונית.
נעם חומסקי אינו יחיד הרוצה להפוך את השפה למוחשית, פרי גנים מוחשיים. הרי גם הניירולוגים רואים את השפה ייצירה של הניירונים העמלניים, לא מבינים שהניירונים רק מעבדים יסוד חיצוני שנקלט על-ידי האונות הקדמיות. הניירונים מעבדים יסוד חיצוני כמו במקרה של הראיה, כאשר המח האנושי מעבד פוטונים לראיה.
מחוץ למחשבת התנ"ך שבצורה עילאית הבינה באינטואיציה שהשפה ממקור חיצוני, מוכרחים להגיד שמסקנה זו של מחשבת התנ"ך היא עילאית, למרות שיש להוסיף שהיא התאפשרה על בסיס הירושה התרבותית השומרית, הרי כבר גילגמש תוהה על מהות השפה באפוס על שמו. תרבויות מאוחרות יותר תמיד ניסו להצפין את השפה בגופו של האדם, לגופו המוחשי.
נעם חומסקי הושפע מהמחשבה הגרמנית. הרדר, הפילוסוף-תיאולוג, אף הוא טען שהשפה היא אורגנית, לא חיצונית. ואפילו קאנט, שרצה לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, טען בספרו בשם ' דת בגבולות הבינה הטהורה', שהוא מעדיף ערכים פנימיים על ערכי התנ"ך החיצוניים. וגיתה בדרמה שלו פאוסט, שלל בכלל את השפה, שלל את הפסוק של השליח יוחנן, בפרק א' של בשורתו, 'בראשית היה הדבר'. גיתה טען שהמעשה הוא ראשית.
הגרמנים ראו את עצמם כממשיכי תרבות יוון. והרי סוקראטס מצפין את הערכים בתוככי נפשו הנצחית הסטטית. ובדיאלוג פיידרוס, סוקראטס אפילו שולל את נחיצות הכתב, כתב שהנו סימול חיצוני של השפה הרפאית.
מכל הדוגמאות אנו לומדים שהאדם מתכחש לשפה החיצונית המבשרת את היותו מוותי, הוא אינו משלים עם חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום קצוב.
מחשבת התנ"ך השלימה עם חוקי הקיום, עם משך קצוב, עם עולם נגלה בלבד. וכתוצאה מהשלמה זו, מחשבת התנ"ך יצרה השקפה קיומית, השקפה נבואית.
לא בכדי, נעם חומסקי שראה את השפה כפרי גן ביאולוגי, מצא קרבה למחשבה הגרמנית שעשתה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך. ברור שנעם חומסקי לא מצא קרבה למחשבת קלווין שנעשתה תחתית מחשבת ארה"ב, קלווין שחזר למחשבת התנ"ך.
מאחר נעם חומסקי נעשה בר-סמכא בפילוסופית השפה, הוא דגם לנטיתו הארכיטיפית של האדם להתכחש לשפה הרפאית, החיצונית. ברור שנטיה זו להתכחש לשפה הרפאית החיצונית היא בצורה לא מודעת סרוב להשלים עם חוקי הקיום הגוזרים על האדם משך קצוב.
האדם גם מתכחש לשפה הרפאית כיוון שהיא מצביעה על היות עולמו הלשוני ארעי, יציר רצונו החופשי, לכן באחראיותו.
לא רק היוונים התכחשו לשפה הרפאית, השליח שאול הטרסי שהושפע מהמחשבה היוונית רצה שהאלוהות תשנה סדרי עולם, אף תחזיר את האדם למצבו הגן-עדני. כביכול, לפי שאול הטרסי בגן עדן, טרם אכל אדם מפרי 'עץ הדעת', הוא היה אל-מותי.
במציאות דרי גן-עדן, החיות, שלא אכלו מפרי 'עץ הדעת' אף משך חייהם קצובים. ההבדל בין החיות לאדם שטעם מפרי 'עץ הדעת', הוא בכך שהן לא מודעות למותן. גם החיות המונעות על-ידי 'דחף הקיום' המשותף לכל ברואי כדור הארץ שלנו, בורחים מסכנות לחייהם. דחף הקיום שהוא אימננטי בכל הברויים, מיידע אותם מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, לכן הן בורחות מסכנות לקיומם.
ובאמת מה שמבדיל את דרי גן-עדן שלא טעמו הפרי 'עץ הדעת', שהם מונעים רק על-ידי 'דחף הקיום' האימננטי, דחף שלא מקנה להם מודעות, מודעות למוות.
נעם חומסקי הטוען שהשפה היא פרי גן ביאולוגי, הופך את הכלי הזה לאימננטי, בדומה ל'דחף הקיום', לכן שפה זו אינה מאפשרת 'מודעות', מודעות שהנה פרי השפה הרפאית החיצונית. רק השפה החיצונית מאפשרת את ה'מודעות'.
אצל הניירולוגים והפילוסופוים העכשווים אנו מוצאים את מושג ה-QUalia ,מושג מעורפל מאד, שצריך להיות דומה ל'מודעות'. אבל לפי ההסברים של ניירולוגים ופילוסופים, ההבדלות, ש'מודעות' מקנה בצורה חיצונית, מושג זה הוא פרי הבדלות פנימיות.
האם נעם חומסקי, וכל אלו הרוצים שפה אימננטית, לא חיצונית, חלק מהאינפורמציה היקומית, רוצים בדומה לשאול הטרסי לחזור לקיום גן-עדני, לא להיות מודעים?
אנשים אלו המתכחשים לשפה החיצונית, המאפשרת את המודעות למוות, שוכחים שללא מודעות למוות האדם מאבד גם את המודעות שהוא חי.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 495 – התכחשות לשפה רפאית
בצורה מוזרה, אף אחד לא העיר, ולא הסתייג מטענתו של נעם חומסקי, שהשפה היא פרי גן ביאולוגי. הרי גנים יוצרים ישויות מוחשיות, כמו בני אדם, המשכפלים את עצמם, בעוד שהשפה האנושית היא לא מוחשית, היא רפאית, היא לא משכפלת את יציריה.
התעלמות מטענה כזו, כמו של נעם חומסקי, מתאפשרת, כיוון שהאדם לא משלים עם היות השפה רפאית, לא מוחשית, יוצרת דברים ווירטואליים, כמו ערכים, חוקים שהם למעשה אלגוריתמים, המכוונים את האדם איך להתנהג. הדוגמה הטובה ביותר ליצירות ווירטואליות כאלו הן חוקי התנועה, למען להסדיר סדר בכבישים.
האדם לא משלים עם העובדות, שיצירות אלו של השפה, כמו חוקים וערכים, לא קיימים, טרם יצר האדם אותם בצורה קיבוצית.
ברור שהאדם יכול גם ליצור כלים מוחשיים, כאשר לאלגוריתם לשוני הוא מוסיף אנרגיה. אבל גם הכלים המוחשיים שהאדם יוצר, אינם משכפלים את עצמם.
בהקשר לדברים האחרונים, רצוי להתיחס ליצירות של בינה מלאכותית. לעתים נראה שאנשים מתיחסים ליצירות כאלו, כאילו הן יכולות להיווצר מעצמן. שוכחים את העובדה שביצירת כלים על-ידי בינה מלאכותית האדם מכניס בהם תוכנה ומוסיף לתוכנה אנרגיה. הכלי של בינה מלאכותית אינו ממציא בעצמו את התוכנה.
אפשר להעלות טענה נוספת נגד נעם חומסקי, יצירי גנים לא יכולים להתבונן על עצמם. האדם יציר גנים ביאולוגיים יכול להתבונן על עצמו מבחוץ, כיוון שהוא בעל שפה, דרי גן-עדן מחוסרי שפה, עד כמה שידוע לנו, אינם מתבוננים על עצמם.
בכל מיני ניסויים על קופים, ניסו לראות אם קוף מכיר את עצמו מול מראה, התוצאות לא היו חד-משמעיות שהוא מכיר את עצמו.
נעם חומסקי הוא רק דוגמה, שאפילו בימינו האדם לא משלים עם השפה, המתת האנומלית שהתווספה למוחו, לאונות הקדמיות השפה, או 'דעת', היא חלק מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה שאף היא רפאית, אבל היא מעצבת את גרמי השמיים ביקום. המח האנושי עיבד את האינפורמציה שנקלטת על-ידי האונות הקדמיות לשפה, שפה רפאית.
בצורה פלאית, מחשבת התנ"ך, שעדיין לא ידעה על המח כמקור האינטלקט, וודאי לא ידעה על אונות קדמיות, אבל באינטואיציה עילאית הבינה ש'דעת' ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת'. מודעות על המח כמרכז האינטלקט יש לנו עדות רק מהמאה השניה לספירה. עדות זו באה מגלן, שהיה רופא ופילוסוף.
מאחר שמחשבת התנ"ך בצורה עילאית הבינה ש'דעת' ממקור חיצוני, יצרה גם את ה'מודעות'. הרי אדם וחוה מגלים שהם עירומים, גלוי שהוא תוצאה של התבוננות עצמית חיצונית. התבוננות זו של חוה ואדם חסרה לקופים מחוסרי שפה.
האם הגן הביאולוגי של השפה של נעם חומסקי יכול להסביר את ה'מודעות'? הרי הגוף שלנו הביאולוגי, יציר הגנים הביאולוגיים, לא יכול להתבונן על עצמו ללא השפה, לכן הוא לא יכול להיות מודע לעצמו, כמו דרי גן-עדן.
לא בכדי המחשבה המערבית של היום, עדיין לא מסוגלת להסביר את ה'מודעות', כיוון שהיא לא מאמצת את השפה הרפאית, החיצונית.
נעם חומסקי אינו יחיד הרוצה להפוך את השפה למוחשית, פרי גנים מוחשיים. הרי גם הניירולוגים רואים את השפה ייצירה של הניירונים העמלניים, לא מבינים שהניירונים רק מעבדים יסוד חיצוני שנקלט על-ידי האונות הקדמיות. הניירונים מעבדים יסוד חיצוני כמו במקרה של הראיה, כאשר המח האנושי מעבד פוטונים לראיה.
מחוץ למחשבת התנ"ך שבצורה עילאית הבינה באינטואיציה שהשפה ממקור חיצוני, מוכרחים להגיד שמסקנה זו של מחשבת התנ"ך היא עילאית, למרות שיש להוסיף שהיא התאפשרה על בסיס הירושה התרבותית השומרית, הרי כבר גילגמש תוהה על מהות השפה באפוס על שמו. תרבויות מאוחרות יותר תמיד ניסו להצפין את השפה בגופו של האדם, לגופו המוחשי.
נעם חומסקי הושפע מהמחשבה הגרמנית. הרדר, הפילוסוף-תיאולוג, אף הוא טען שהשפה היא אורגנית, לא חיצונית. ואפילו קאנט, שרצה לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, טען בספרו בשם ' דת בגבולות הבינה הטהורה', שהוא מעדיף ערכים פנימיים על ערכי התנ"ך החיצוניים. וגיתה בדרמה שלו פאוסט, שלל בכלל את השפה, שלל את הפסוק של השליח יוחנן, בפרק א' של בשורתו, 'בראשית היה הדבר'. גיתה טען שהמעשה הוא ראשית.
הגרמנים ראו את עצמם כממשיכי תרבות יוון. והרי סוקראטס מצפין את הערכים בתוככי נפשו הנצחית הסטטית. ובדיאלוג פיידרוס, סוקראטס אפילו שולל את נחיצות הכתב, כתב שהנו סימול חיצוני של השפה הרפאית.
מכל הדוגמאות אנו לומדים שהאדם מתכחש לשפה החיצונית המבשרת את היותו מוותי, הוא אינו משלים עם חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום קצוב.
מחשבת התנ"ך השלימה עם חוקי הקיום, עם משך קצוב, עם עולם נגלה בלבד. וכתוצאה מהשלמה זו, מחשבת התנ"ך יצרה השקפה קיומית, השקפה נבואית.
לא בכדי, נעם חומסקי שראה את השפה כפרי גן ביאולוגי, מצא קרבה למחשבה הגרמנית שעשתה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך. ברור שנעם חומסקי לא מצא קרבה למחשבת קלווין שנעשתה תחתית מחשבת ארה"ב, קלווין שחזר למחשבת התנ"ך.
מאחר נעם חומסקי נעשה בר-סמכא בפילוסופית השפה, הוא דגם לנטיתו הארכיטיפית של האדם להתכחש לשפה הרפאית, החיצונית. ברור שנטיה זו להתכחש לשפה הרפאית החיצונית היא בצורה לא מודעת סרוב להשלים עם חוקי הקיום הגוזרים על האדם משך קצוב.
האדם גם מתכחש לשפה הרפאית כיוון שהיא מצביעה על היות עולמו הלשוני ארעי, יציר רצונו החופשי, לכן באחראיותו.
לא רק היוונים התכחשו לשפה הרפאית, השליח שאול הטרסי שהושפע מהמחשבה היוונית רצה שהאלוהות תשנה סדרי עולם, אף תחזיר את האדם למצבו הגן-עדני. כביכול, לפי שאול הטרסי בגן עדן, טרם אכל אדם מפרי 'עץ הדעת', הוא היה אל-מותי.
במציאות דרי גן-עדן, החיות, שלא אכלו מפרי 'עץ הדעת' אף משך חייהם קצובים. ההבדל בין החיות לאדם שטעם מפרי 'עץ הדעת', הוא בכך שהן לא מודעות למותן. גם החיות המונעות על-ידי 'דחף הקיום' המשותף לכל ברואי כדור הארץ שלנו, בורחים מסכנות לחייהם. דחף הקיום שהוא אימננטי בכל הברויים, מיידע אותם מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, לכן הן בורחות מסכנות לקיומם.
ובאמת מה שמבדיל את דרי גן-עדן שלא טעמו הפרי 'עץ הדעת', שהם מונעים רק על-ידי 'דחף הקיום' האימננטי, דחף שלא מקנה להם מודעות, מודעות למוות.
נעם חומסקי הטוען שהשפה היא פרי גן ביאולוגי, הופך את הכלי הזה לאימננטי, בדומה ל'דחף הקיום', לכן שפה זו אינה מאפשרת 'מודעות', מודעות שהנה פרי השפה הרפאית החיצונית. רק השפה החיצונית מאפשרת את ה'מודעות'.
אצל הניירולוגים והפילוסופוים העכשווים אנו מוצאים את מושג ה-QUalia ,מושג מעורפל מאד, שצריך להיות דומה ל'מודעות'. אבל לפי ההסברים של ניירולוגים ופילוסופים, ההבדלות, ש'מודעות' מקנה בצורה חיצונית, מושג זה הוא פרי הבדלות פנימיות.
האם נעם חומסקי, וכל אלו הרוצים שפה אימננטית, לא חיצונית, חלק מהאינפורמציה היקומית, רוצים בדומה לשאול הטרסי לחזור לקיום גן-עדני, לא להיות מודעים?
אנשים אלו המתכחשים לשפה החיצונית, המאפשרת את המודעות למוות, שוכחים שללא מודעות למוות האדם מאבד גם את המודעות שהוא חי.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 494 – השפה כופה על האדם להגשים את עולמו הלשוני שעל אחר שעל

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 494 – השפה כופה על האדם להגשים את עולמו הלשוני שעל אחר שעל
השפה אינה מגלה את סודותיה לאדם בהתגלות חד-פעמית, היא כופה על האדם לצעוד להגשימה שעל אחרי שעל. פרי עץ הדעת לא פורש לפני האדם תרשים מהותו, הוא מצעיד את האדם להיווכח על עירומו, 'מודעות' , שהנו ישות נפרדת, לא רציפה. 'מודעות' זו תקפה, רק אחרי משוב מזולת נפרד ממנו.
במקום תרשים, השפה ממחיזה את השעלים שהיא כופה על האדם. משל 'עץ הדעת' הוא המחזה ראשיתית של הצעדת השפה את עצמה. במשל לא נאמר שהעובדה שחוה ואדם רואים את עצמם עירומים הופך אותם ל'מודעים', לא נאמר שראית העירום מפריד את האדם משאר ברויי גן-עדן.
אבל המשל, השפה, 'דעת', בשעל נוסף, מעמידה את האדם מול 'עץ החיים', שנאסר עליו לאכל ממנו. על האדם המודע להשלים עם חוק הקיום, שמשך קיומו קצוב.
במקום תרשימים, השפה מציגה מחזה על קיום האדם, שגלוי עירומו, גלוי היות קיומו קצוב, כיוון שלא ניתן לו לאכל מפרי 'עץ החיים', מבדיל אותו מדרי גן-עדן. אם דרי גן-עדן מוצאים את מחיתם מן המוכן, האדם העירום, צריך לעמול בזעת אפים ליצור את מחיתו.
רכישת 'דעת', המבדילה בין טוב לרע, היא עשייה חיצונית. הרי גרי גן עדן, מונעים על-ידי 'דחף הקיום', דחף פנימי, הדוחף אותם להבדיל מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, בורחים מסכנות לקיומם. גשום 'דעת' היא עשייה חיצונית. 'דעת' השפה מעניקה לאדם יכולת של עשייה חיצונית, אדם נותן שם חוה לאישה, הוא 'יודע' אותה, הוא יוצר חיים בידיעה, בהבדל מדרי גן-עדן, שדחף פנימי מפעיל אותם.
'דעת' השפה לא מסבירה את שעליה, ההמחזה היא ההסבר, הספור הוא ההסבר. ברור שצורה כזו של הסבר עקרונות קיום עולם לשוני, שונה מהסברים סוגים פילוסופיים של היוונים, הם בכלל לא היו מודעים לעובדה שהבנת עולמם הוא הודות לכלי השפה.
אבל גם צאצאי אבות העברים שיצאו מאור, מרכז שומרי, לא היו מודעים שאותה 'דעת' הובילה, אותם שעל אחרי שעל, ליצור את היכל מחשבת התנ"ך. 'דעת' בצורה מיסתורית כפתה את עצמה על צאצאי העברים ליצור את ההיכל החד-פעמי של מחשבת התנ"ך.
אחרי חורבן בית ראשון, במשך בית שני, יהודים רבים התפזרו בעולם ההלניסטי והתוודעו למחשבה היוונית. משום מה, השתכנעו שרק הפילוסופיה היוונית הנה פילוסופיה, לא היו מודעים להיות מחשבת התנ"ך פילוסופיה.
אם אנו לוקחים כדגם את מחשבתו של פילון האלכסנדרוני, אנו נוכחים לדעת שהוא רצה סינתזה בין מחשבת אבותיו לבין מחשבתו של אפלטון. הוא לא עמד על העובדה שהן קוטביות זו לזו. מספיק אם נקח כדגם את משל המערה של אפלטון בספרו הרפובליקה, בו הוא טוען בספר השביעי שיכולת ללמד נמצאת בנפש פנימה, היא לא חיצונית. והפילוסופים מגיעים לראיה פסיבית אלהית, רק בצאתם מהמערה בהתבוננות באור, וכך הם קולטים את המציאות.
אפלטון לא מזכיר את נחיצות השפה לקליטת המציאות. הרי האדם נבדל מיתר הברויים בגן-עדן רק ברוכשו את 'דעת' המאפשרת לו לראות את עצמו מבחוץ, ראיה חיצונית זו עושה אותו למודע, מאפשרת לו לראות את עצמו כעירם.
פילון האלכסנדרוני בכלל לו העלה על דעתו שמחשבת התנ"ך שהנה תוצר 'דעת', היא הפילוסופיה היחידה, היותה פרי אותה 'דעת', המבדילה את האדם מיתר הברויים. הוא, כפי שגם יהודים אחרים בפזורות העולם ההלניסטי חשבו כמוהו.
אפלטון כמו מורו סוקראטס, חשב שהאמתות נמצאות בנפש, הרי כך הוא אמר בדיאלוג קרטילוס. על כן פילוסופי אפלטון במערה לא מזדקקים לשפה. אם ככה, אם אין צורך בשפה, יכול להיות שכל דרי גן-עדן, שלא רכשו את 'דעת' אף הם פילוסופים.
מפליאה העובדה שצאצאי אבות העברים לא היו מודעים למהות ירושתם, לא עמדו על ההבדל בינה לבין משנות שנקראו פילוסופיה. אם עיוורון זה היה רק נחלת היהודים בעולם ההלניסטי, זה לא היה מפליא. אבל העדר הבנת ירושת אבותיהם, היתה גם נחלת היהודים בעת החדשה.
למרות שמחשבת התנ"ך נעשתה ירושת העולם המערבי, רק הנומינליסטים האנגליים במידה מסוימת עמדו על ההבדל בין הירושה התנ"כית לבין הירושה היוונית, אזכיר רק את אוקם ואת הובס. אבל עוד לפניהם, במאה השניה עמד הרופא, הפילוסוף, גלן, על ההבדל בין המחשבה התנ"כית לבין המחשבה היוונית, בקשר להעדר מושג 'רצון חופשי' באחרונה, והיותו חלק מהמחשבה הראשונה.
הוגים יהודיים לא הצביעו במה ירושת אבותיהם שונה מהיוונית, יותר מאוחר הם גם לא עמדו על ההבדל מחשבת אבותיהם מהפילוסופיה המערבית.
לא נוכל לפסח על היחס השלילי של שאול הטרסי, אשר היותו דו-תרבותי, עברי ויווני, הבין שמקור מחשבת התנ"ך במשל 'עץ הדעת'. ומאחר שהוא העדיף את האמונה של המחשבה היוונית על נצחיות האדם, הטיל דופי במשל זה, משל שהצביע על היות משך האדם קצוב.
למרות ההתנגדות הראשיתית של הנצרות לעקרונות התנ"ך, אלו לאט לאט חדרו למחשבה המערבית, והם איפשרו את התפתחות המדע החדש.
אם שאול הטרסי העדיף את המחשבה היוונית הסטטית, קיום רציף, נצחי, רצון לסטטיות עצר את המדע היווני. חדירת עקרונות התנ"ך, עקרונות לשוניים דינמיים, פרי 'דעת' המצעידה, איפשרו צעידה מחשבתית מחודשת.
ברור ש'דעת' המצעידה את האדם שעל אחרי שעל ליצור את עולמו הלשוני, היא מחשבה דינמית. אלהים הבורא את העולם שעל אחרי שעל, נותן לאדם שנברא בצלמו חופש לצעוד. האדם לפי מחשבת התנ"ך צועד ומתחדש בשרשרת הדורות.
האינפורמציה הלא מוחשית מצעידה את היקום להתפשטותו.
השפה האנושית, 'דעת', היא חלק מהאינפורמציה היקומית המעצבת את גרמי השמים ומצעידה אותם להתפשט. שפה או 'דעת' אנושית זו שהיא חלק מהאינפורמציה היקומית, שעברה מטמורפוזה, אף היא בדומה להורתה, מצעידה את האדם שעל אחר שעל ליצור את עולמו הלשוני.
אבל כל אלה המתכחשים לשפה החיצונית, רוצים אותה להיות אימננטית, פנימית, חלק מגופם, בולמים את המצעד שלה. המדע היווני נעצר כיוון שההוגים היווניים רצו סטטיות, התכחשו לתפקיד השפה המצעידה.
וכפי שהזכרנו כבר, רק חדירת עקרונות ממחשבת התנ"ך, עקרונות דינמיים, איפשרו את המדע החדש. עקרונות תנ"כיים, שבניגוד לעקרונות יוונים, שמדדו רק טריטוריה רצופה, המדע החדש מודד גם את התנועה ביקום, ולא רק מודד טריטוריה, כפי שהגאומטריה היוונית מודדת.
צאצאי העברים בזמן החדש, לא עמדו על התופעה הזו, שרק חדירת עקרונות דינמיים מהתנ"ך איפשר את המדע החדש.
יותר גרוע מזה, יהודים בפזורה, היותם מיעוט המשיכו באותו קו של יהודים בפזורה ההלניסטי, נעשו חסידי מחשבות קוטביות לירושת אבותיהם.
דברים אלו אמורים בעיקר על יהודים שגרו בארצות שהמחשבה הלותרנית שלטה. יהודים אלו נעשו חסידי מחשבה זו לא עמדו על כך שהיא עושה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך.
יהודים במערב לא נעשו חסידי הנומינליסטים האנגליים, כמו אוקם, הובס ולוק, הם היו חסידי קאנט, גיתה, ניטשה. הם גם לא עמדו על העובדה שבניגוד הלותרנים, קלווין חזר לרוב עקרונות התנ"ך.
אם לעיוורון זה של היהודים לא היו תוצאות הרות עולם שליליות, לא היה מקום להזכיר אותו. לדאבונינו עיוורון זה הוא עדיין נחלת היהודים.