ארכיון קטגוריה: פילוסופית השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 562 – השפה המתעתעת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 562 – השפה המתעתעת

     לשפה פנים רבות. השפה היא יכולת אנומלית שהוענקה לאדם,  יכולת המבדילה אותו משאר הישויות, דרי כדור הארץ.

     היות השפה ישות לא מוחשית, ישות נעלמת, גורמת לאדם ליחס    לה תכונות רבות, תכונות לא לה.

      מחפירות ארכיאולוגיות מתברר שהאדם הפרה- היסטורי   השאיר לנפטר אוכל, בהאמינו שהחלק הלא מוחשי שלו, שורד. אם היתה לנו רק עדות זו, לא היינו מתיחסים לתופעה זו. המצרים הקדמונים, יחסו לשפה, שאותה הפכו ל'נשמה', שורדת בעולם חלופי. הם גם יחסו לשפה, לשמות יכולות מאגיות. כך האלים המצרים, הפרעונים, היו מסתירים את שמותיהם, בהאמינם שאלו מכילים את סמכויותיהם, יכולתם.

      לעומת המצרים העתיקים, השומרים, הבינו ששמם הוא סימול,  שורד, בזכות מעשיהם, כך חשב גיבור האפוס השומרי גילגמש.

       יכולנו להתעלם מעובדות אלו, אם האדם של ימינו היה מגלה יותר הבנה למתת שהוענקה לו, המבדילה אותו משאר הברואים עלי כדור הארץ שלנו.

     היוצא מהכלל, השקפה שתהתה על המתת הזו לאדם, אנו מוצאים רק במשל 'עץ הדעת', בספר בראשית. עובדה זו של יחוד יחס לשפה במחשבת התנ"ך, צריכה להפליא אותנו ולתהות מדוע.

     לכאורה ראשית תולדות אבות העברים היא עתיקה, ומדוע אישים אלו התיחסו לשפה באופן שונה משאר בני אדם בעבר ובהווה.

       אם אנו תוהים על תופעות היסטוריות, אנו נוכחים לדעת שהן מתרחשות כתוצאה של נסיבות מיוחדות.

       חוקרי מחשבת התנ"ך לא התיחסו על המסופר על ראשית תולדות אבות העברים, על העובדה שהם יצאו מ'אור', מרכז תרבותי שומרי. הסיבה לכך היתה, שרק כתוצאה מחפירות ארכיאולוגיות התגלו חרסים שהכילו את עיקרי התרבות השומרית, שלפני גלוי החרסים, תולדות עם מופלא זה נשכחו.

     גלוי החרסים השומריים גילו לעולם תרבות מפותחת, תרבות שהמציאה כבר את הכתב, כתבה היסטוריה, התיחסה לחוקה, לדת, ובעיקר יצרה את האפוס הראשון, אפוס גילגמש.

      כבר הזכרנו שגיבור אפוס זה, רואה בשמות סימול, סימול שורד.

      עלינו לחזור על מה שכבר הזכרנו, שנסיבות מיוחדות מולידות תופעות מיוחדות. העברים שיצאו ממרכז תרבותי מפותח, מ'אור', כתוצאה מנסיבות אלו, יציאה, הנתקות מתרבות אוטוכטונית, ומפגש עם תרבויות מפותחות אחרות, תרבות החתים, תרבות המצרים, אפשר להם התבוננות יחסית על תולדות האדם,

     מפגש עם תרבויות שונות, שפות שונות גרם לאבות העברים לתהות על הגורם הלשוני, לתהות על אותו יסוד המאפין את האדם, השפה. אבות העברים נשאו אתם מטען עשיר של התרבות השומרית ויחס תרבות זו לשפה.

       הנסיבות המיוחדות האלו גרמו לאבות העברים לתהות על אותה שפה היוצרת קהילות עם שפה שונה, בכלל יוצרת תרבויות שונות. והם הגיעו למסקנה שהשפה היא יכולת היוצרת את עולמו הלשוני של האדם, יכולת נספחת לגוף, שאין לה קיום בנבדלות ממנו.

       אבות העברים יכלו להגיע למסקנה זו, על בסיס יחס השומרים להיות השפה 'סימול', נספח, ולא ישות עצמאית, כפי שחשבו המצרים העתיקים.

     הם, אבות העברים, סכמו, על היות השפה יכולת נוספת לאדם, יכולת מבדילה, מבדילה בין טוב לרע.

       למעשה מסקנה זו היא פשוטה, ומדוע נשארה יחודית למחשבת התנ"ך.

       אם שוב אנו בודקים את תולדות האדם במשך ההיסטוריה, אנו נוכחים לדעת שהאדם לא מסוגל להשלים עם היות משך קיומו קצוב. אם המצרים יחסו לשפה היות מהות האדם, שורדת אחרי הגוף  הכלה, הסיבה היתה שהם לא השלימו עם הפסקות האדם, רצו המשך.

      מבחינה זו המצרים העתיקים הם האדם הארכיטיפי הלוחם נגד הפסקות.

      שוב אם אנו תוהים על תולדות האדם, אנו רואים שהדגם המצרי העתיק תקף יותר מאשר הדגם העברי. יחסו של האדם לכלי שהנו מיוחד, שהוענק לו, דואלי, התנכרות לו, כמבשר קצוב חיי אדם, מצד שני הפיכתו לישות המהוה את האדם, ישות נצחית שורדת.

     יחוד מחשבת התנ"ך היא עקבית. היא השלימה עם קצוב חיי אדם, במשל 'עץ הדעת' האלוהות מונעת מהאדם לאכל מ'עץ החיים'. כתוצאה מהשלמה זו של מחשבת התנ"ך עם קצוב חיי אדם, היא ראתה ב'דעת', השפה, נספח לאדם, שרת האדם, שאין לה קיום עצמאי. מכאן, מחשבת התנ"ך לא יעדה לשפה, ל'דעת' המשך קיום בעולם חלופי, היא הסתפקה ב'עולם נגלה' בלבד.

    השקפה קיומית זו לא ספקה יהודים דרי עולם הלניסטי, שהושפעו מהתרבות היוונית.

     המורד במסורת אבותיו היה שאול הטרסי, אחד ממיסדי הנצרות. שאול הטרסי היה בעל תרבות דואלית, עברית והלנית. שאול רצה בחיי רצף בדומה לאמונת היוונים, החטיא את משל 'עץ הדעת' בטענה שהוא פרי הפרת איסור.

      ומה היתה האמונה היוונית? היוונים האמינו בעולם נצחי, באדם נצחי, התנכרו לשפה כיוצרת הערכים, כך לפחות אומר סוקראטס בדיאלוג קרטילוס. סוקראטס וגם אפלטון הפכו את השפה ל'נשמה' שורדת. כך אנו רואים בדיאלוג פיידו, שסוקראטס מיעד לנשמתו מטמפסיכוזיס, נדידה, הממרקת מחטאם, ושרידות. סוקראטס יעד לנשמתו ישיבה בין האלים. גם אפלטון יחס לשפה שהפכה לנשמה, השארות.   

       יכולנו להסתפק בדוגמאות שהבאנו, אלו האדם היה פוסק להפוך את השפה לנשמה שורדת. כמובן ששאול הטרסי שמרד במסורת התנ"ך קוה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע תשנה סדרי עולם, תחזיר את הרצף. השקפתו של שאול הטרסי נשארה תקפה עד לרפורמציה, כאשר לותר טען שההבטחות בשמו של ישוע לא התגשמו, כיוון שיריבו השטן ניצח אותו. ללותר לא היה צורך בשפה, הוא אימץ את 'כוחו' של השטן, ביטל 'רצון חופשי', האמצעי של השפה.

      ובכן הלותרניות התכחשה לשפה בכלל באמצה את ה'כח' של השטן, בתקוה ששליט זה על העולם יעניק להם את משאלתם לרצף. הלותרנים רק שכחו, או בכלל לא ניסו לתהות מה 'כח' מסוגל להעניק. במציאות כח פועל רק אם אינפורמציה מוליכה אותו.

      אבל האמונה של לותר ביכולות השטן קבלה תוספת ביצירתו של המשורר גיתה, שהפך את שמו של השטן ל'מפיסטו', הפך אותו לאהוב של האלוהות הנרפית, במקום ישוע.

      גיתה הבין שלותר לא השלים את מלאכתו בהמליכו את השטן בעל הכח, בהשאירו, או העדר התיחסותו לשפה. לכן ביצירתו זו 'פאוסט', גיתה שלל את הפסוק של השליח יוחנן, בבשורתו, שבה המשפט הראשון שלו הוא 'בראשית היה הדבר', גיתה שלל פסוק זה, בטענה שבראשית היה ה'מעשה'.

      אנו לא צריכים להתפלא על מעשי בני אדם, שהם סותרים את עצמם. הרי גיתה כתב את יצירתו 'פאוסט' בשפה, כפי שאפלטון כתב את הדיאלוגים שלו בשפה, שהתכחשו לה.

        שני יוצרים אחרונים אלו, בסוף חייהם התכחשו למסקנותיהם המוקדמות.

        כל התהפוכות האלו במחשבת בני אדם רק מוכיחים לנו שהאדם חי במשאלות, מתעלם מהמציאות, נותן פרשנויות שונות לאותו אמצעי המבדיל אותו משאר הברויים.

        הדבר היחידי שאי אפשר להוכיחו, האם השפה שהופכת לנשמה שורדת בעולמות חלופיים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 561 – שתי הפנים של המודעות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 561 – שתי הפנים של המודעות

    'דעת', השפה, המבדילה, מעניקה לאדם את המודעות. אנחנו רואים שחוה הטועמת מפרי 'עץ הדעת', נעשית מודעת לעירומה. אבל האדם הלשוני בעל המודעות יכול להתכחש מה שמודעות זו מציגה לפניו. הסיבה לכך היא שהאדם שנעשה לשוני לא איבד את דחפיו כיצור ביאולוגי, דחפים שקיבלו משנה חוזק מהמתת, השפה, שנרכשה על-ידו.

     הדחפים של האדם יכולים להשעות את ראית המודעות, כך שמתת זו 'מודעות', הופכת לדואלית. במשל מופלא זה 'עץ הדעת', לפנינו כבר הופעת ה'מודעות' בשתי הפנים שלה. גיבור המשל, קיין החומד את בחירת אחיו הבל על-ידי האלוהות, משעה מעצמו חובות הברית שכרת עם אחיו, חובות ברית שהשפה כפתה עליו, הורג אותו.

     יכולת ההבדלה ש'דעת' השפה, מעניקה לאדם, היא לא מוחשית, על כן השנים המאמצים את מתת 'דעת', צריכים לכרות ביניהם ברית לממש יכולת זו. 'הבדלה' זו המקבלת תוקף כתוצאה של הברית בין השנים, מאפשרת להם להבדל אחד ממשנהו, להיבדל מהסביבה, לראות את עצמם מבחוץ, להיהפך למודעים.

     אבל כפי שציינו, הדחפים הביאולוגיים של האדם, שקבלו משנה תוקף מ'דעת', להם שאיפות אחרות מאלו ש'המודעות' מציגה לפניהם.

      הדחפים של קיין, הדחפים של הקיינים של הדורות, מנוגדים להתחיבויות של הבריתות שכרתו עם הזולתים, הם רוצים ב'בחירות' של אחיהם. הקיינים של כל הדורות משעים מעצמם את ההתחיבויות של הבריתות שכרתו.

     סוקראטס שהתכחש לשפה היוצרת, שייך את כל הערכים לנפשו הנצחית, לא רצה להיות חייב לאשתו קסנטיפה, לא רצה להיות חייב לעירו אתונה, רצה בנצחיות המוענקת על-ידי גלגולים, מטמפסיכוזיס, שהאמין בה.

     שאול הטרסי שהחטיא את רכישת 'דעת' על-ידי חוה, לא רצה בחובות הברית שכרת עם אחיו, העברים, רצה בנצחיות, קוה שהאלוהות תשנה סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע.

    אלו התוהים ממעשי זוועה של דורם, תוהים מהשעית שלהם מחובות בריתות, לא התעמקו בדוגמת משל 'עץ הדעת', שהציג את דמות הקיינים של כל הדורות, קיינים המתכחשים לחובות של בריתות.

       האדם תמיד מסוגל להתכחש לשפה, המתת המתגשמת על-ידי בריתות, הוא יכול ליצור לעצמו על-ידה השקפת עולם המתכחשת לאופן פעולתה. כפי שראינו סוקראטס יצר לעצמו השקפת עולם, שכביכול התכחשה לכלי שאיפשר ליצור השקפת עולם זו. הוא יצר לעצמו השקפת עולם שיתרה את החובות שגשום כלי 'דעת', כופה על המשתמשים בה. ברור שמעשיו אלו של סוקראטס סבכו את מחשבתו.

    למרות ששאול הטרסי בעל תרבות דואלית הכיר את משל 'עץ הדעת', עם החובות שלה, היותו מושפע מהתרבות היוונית, העדיף את ההתכחשות שלה לכלי שבו השתמש, כיוון שהדחף שלו לרצף, היה חזק יותר.

       הדחפים הביאולוגיים המקבלים משנה תוקף מכלי השפה, מצליחים תמיד לגבור על חוקי השפה, והצלחה זו היא מאחורי הרצחנות האנושית.

       אנו יכולים להאשים את הכלי עצמו המטעה את האדם עם האשליות על אפשרויות בלתי אפשריים. הרי כל ההבטחות ה'נחשיות', ה'שטניות', לא התגשמו במשך ההיסטוריה, אבל האדם שאינו משלים עם קיומו הקצוץ, לא משלים עם העובדה שאין לא שליטה על שרירותיות הקיום, מנסה כל פעם את מזלו עם אשליה חדשה.

     'דעת' המתת, היא אשליה של יכולות קסם, קסם מדומה זה מפתה את האדם על יכולות מדומות, שלא מתגשמות. גיתה שרקם את קסם פאוסט, קסם על נעורים נצחיים. רק בזקנתו נוכח, שלא נמלט מגורל בן תמותה. חכמתו המאוחרת הותירה לו רק משאלה של שנה בחיק הנשים המיטיבות, בחיק תיאמת האלה הראשיתית. חכמתו לא שכנע את הפאוסטים השואטים, השואטים לאבדון.

      האשליות הקודמות המכזיבות, לא מונעים מהקוסמים החדשים, אשליות על בינה גואלת. הקוסמים החדשים מתעלמים מהיקום השואט, שאין בכוחם לעצרו, שהם דיירי משנה ביקום אדיש זה, וקסמיהם הדלים אין בכוחם להשפיע על הזרם השואט.

    חכמת מחשבת התנ"ך היתה להצטמצם בעולם קטן, להשלים עם  הקיצובים, להשלים עם גבולות, גבולות השומרים משאטת היקום. גבולות מאפשרים את ההנאות הקטנות יחד עם אלו שאתם כרתו בריתות.

      מחשבת התנ"ך הולידה את החכם האולטימטיבי, את קוהלת, קוהלת של 'הבל הבלים'. קוהלת כבר הכיר את החכמים שהפליגו מעבר לגבולות של עולם אדם. קוהלת מדבר על שרירותיות הקיום, חכמים שרצו להבין את שאטת היקום. על כל אלו  אומר קוהלת, 'הבל הבלים', ההנאות הם בדברים קטנים, חיים קצוצים עדיפים על מוות, על שאול. קוהלת הבין מה שמחשבת התנ"ך התעלמה ממנו, שהקיום שרירותי לכן חכמת אדם לא תועיל לו.

    בפרק ט', 9 אומר קוהלת: 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך כי הוא חלקך בחיים …כל אשר אתה עמל תחת השמים. כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאל אשר אתה הולך

שמה…..   

  שבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עשר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם'.

     הדורות לא הבינו את חכמת קוהלת, הם לא הבינו אותו כיוון שהוא דיבר בשני קולות. קול אחד של קוהלת מסכם את תהיתם של אלו הרוצים להבין את רזי הקיום, רזים שהנם הלאה מהם. את תהיתם של אלו הוא מסכם ב'הבל הבלים'.

    קוהלת מציע את הסדר של עולם האדם בפרק השלישי של יצירתו, פרק הרואה עת לכל התרחשות אנושית.

      אבל תרומתו הגדולה של קוהלת בתוספת שלו למחשבת התנ"ך, ה'שרירותיות' של קיום האדם. לכאורה בהדגשת השרירותיות קוהלת מורד במחשבת התנ"ך שהאמינה שצדיק תמיד נשכר. אמונה תנ"כית זו הסתמכה על האמונה שאלוהות משגיחה שומרת על צדק יקומי. למרות סטיה זו של קוהלת מהאמונה התנ"כית, הוא נשאר במידה רבה חלק ממנה באמונתו שחיים עדיפים על מוות, אמונתו בהשקפה הקיומית, הוא לא כפר בה, לא חשב שהקיום הוא 'חלום', כפי כמה מחכמי היוונים הגיעו אליה.

     האנושות אנה סוגדת לחכמים המתבוננים בקיום, לא מפליגים למשאלות עקרות, לא שוללים את הקיום.

      קוהלת המתבונן, הלא מפליג, כפר בחכמת האדם שאינו רואה שחכמתו חסרה, לא יכולה לשרירותיות הקיום, 'לא לקלים המרוץ, ולא לגבורים המלחמה'.

    כמה מסדרת הגיבורים ההיסטוריים היו מסכימים אם כפירתו זו של קוהלת בגבורתם. כמה מרושמי ההיסטוריה היו מסכימים עם קוהלת בכפירתו בתאוריהם את גבורת גיבוריהם.

       קוהלת מכיר בעובדה שהאדם הוא דייר משנה ביקום. שאל לאדם להתגאות בחכמתו, מול שאטת היקום, האדיש ליומרותיו של הדייר המשנה.

     עם כל כפירתו של קוהלת ביומרות האדם, הוא נשאר נאמן להשקפה התנ"כית שהעניקה קדושה לקיום.

    רק מחשבת התנ"ך יכלה ליצור דמות כמו קוהלת, כופר ומאמין בקדושת החיים.

      גדולתו של קוהלת נשארה נסתרת, כיוון שסגנונו דומה לסגנון משלים אחרים בתנ"ך, החסרים משפטי קשר מסבירים את העקרונות. הדורות התקשו להבין את היחוד.     

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 560 'הנחש' הממריד נגד עולמו של אלהים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 560 –'הנחש' הממריד נגד עולמו של אלהים

     למעשה אנו לא מוצאים הסבר ממשי מה היה משמעות 'השחתת  האדם' בעיני האלוהות, שבגינה הוא החליט להפעיל את המבול על   עולם האדם. העדר הסבר כזה נגרם, כיוון שהמפרשים של פרק ו' נתנו הסבר מוטעה למושג 'בני אלהים', טענו שאלו הם 'מלאכים', ולא כך.

    מחשבת התנ"ך בדרכה האינטואיטיבי ולא פרטנית, לא הסבירה מה משמעות 'בני אלהים', לא פרטה שאלו הם בני אדם מוסתים על-ידי ה'נחש', לחשוב את עצמם 'כבני אלהים'. הרי כבר במשל 'עץ הדעת' אלהים אסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', למען לסכל את הסבריו של ה'נחש' שבני אדם האוכלים מפרי 'עץ הדעת' יהיו דומים לאלהים.

      בפרק ו' זה אין לנו הסבר שאלו הרואים את עצמם כ'בני אלהים', הם חסידי ה'נחש', בדומה למתימרים להיות 'בני אלים', בקוסמולוגיות אחרות, בתרבויות אחרות, שמלכים וגיבורים תמיד ראו את עצמם צאצאי אלים. אבל אם קוראים נכונה את פרק ו', מההמשך מתברר,

 שלמעשה בפרק ו' זה לפנינו המרד החוזר של האדם המתימר להיות בן אלוהים, לפי הבטחת ה'נחש'. זה הוא מרד נגד ההשקפה התנ"כית שהקציבה לאדם קיום מוגבל. פרק זה למעשה מגביל לפרק מגדל בבל, ששם אנשי שנער רוצים להגיע לשמים, בטוי של מרד חוזר של האדם במוגבלותיו.

      המפרשים שפרשו את מושג 'בני אלהים' כמלאכים לא התיחסו להמשך הפרק, כאשר אלהים אומר:'וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום: וינחם יהוה כי עשה את האדם בארץ,…..ויאמר יהוה: אמחה את האדם אשר בראתי  מעל האדמה….'. אמירה זו של אלהים שוללת את הפרשנות המקובלת ש'בני אלהים' הם מלאכים. האלוהות רואה באלו המתימרים להיות 'כבני אלהים', מוסתים על-ידי ה'נחש' לראות את עצמם כ'בני אלהים', מרד, רואה בכך השחתה של האדם.

     למעשה חטא האדם המתימר להיות 'בן אלהים', היא העילה  למבול. אם חטא יומרת האדם להיות 'בן אלהים', נענש על-ידי מחשבת התנ"ך במבול. במקבילה, במשל 'מגדל בבל', מרד

 אנשי שנער, רצונם להגיע לשמים, נענשת בכך שאלהים מבלה את שפתם של אנשי שנער ומפזר אותם.

      מרד האדם במוגבלותו, רצונו ליותר, לא נגמר בשני משלים אלו, המרד נמשך, למרות שהאלוהות אחרי המבול מנסה לרסן את האדם בהפלגותיו, לרסן אותו ברתמו אותו ב'ברית', ברית המכריחה את האדם בצורך בזולת, להתחשב בו, צורך שהוא סותם את הפלגותיו של האדם.

     ה'ברית'  אחרי המבול הוא חזרה על האיסור במשל 'עץ הדעת', לא לאכל מפרי 'עץ החיים', רצון להגבלת האדם בהפלגותיו, בעדוד ה'נחש'.

    מחשבת התנ"ך היא עקבית ברצונה להטיל על האדם 'גבולות', למנע ממנו רצון לשנות סדרי עולם. אלא, מאחר שמחשבת התנ"ך היא מחשבה אינטואיטיבית ולא מחשבה פרטנית, הדורות התקשו מלראות את העקביות הזו של מחשבת התנ"ך, הנלחמת על שמירת 'גבולות', שמירת גבולות בעזרת בריתות.

      עולם בריתות לא מאפשר הפלגות של יחיד, של מדינות. ההפלגה הראשיתית של האדם הוא בכך שהוא אינו משלים עם קיצוב חייו, הוא כולו קשוב ל'נחש' המבטיח לו קיום רצוף. את הנטיה הזו של האדם אנו מוצאים גם בפרק ו' שבו האדם מתימר להיות בן אלהים.

     הפרק מציין שרצון כזה, להיות בן אלהים, או אלוהים, היא מקור חטא האדם, שהאלוהות מחליטה להעניש במבול, השמדת הבריאה. אבל ההשמדה אינה שלמה, הפתרון של האלוהות להטיל על האדם הגבלה על הפלגותיו, ביצירת הברית, ברית המחיבת את האדם להתחשב בזולת, מחייב אותו בהכרת 'גבולות', הזולת הוא הגבול.

       במיתוס המבול לפנינו ההבדל הגדול בין מחשבת התנ"ך ומחשבת השומרים. לפי מחשבת השומרים האל אנליל מחליט על מבול כעונש על כך שבני אדם הפריעו את שנתו. מחשבת שומר שהאמינה בחוקי גורל העניקה לאלים שלה זכויות שרירותיות של הענשות, של חורבנים.

     מחשבת התנ"ך שהיתה כבר פרי מהפכה מוסרית, לא יכלה לחולל חורבן על האדם, מבלי לתת נימוק מוסרי לכך, הענשה על השחתת מידות. וזו הסיבה שבפרק ו' ניתנת הסיבה למבול, כיון שהאדם לקח לעצמו זכות להפר את הצווי האלוהי על קיצוב חייו, שלילת הדחף שלו ל'רצף', לרצון להדמות לאל.

     אנחנו רואים שמחשבת התנ"ך לכל אורכה לא נותנת לאדם לעבור גבולות, אין לנו בתנ"ך דמויות המתימרים להיות בני אלים.

      חוק הגבולות תקף לא רק לגבי האדם שחייו קצובים, חוק הגבולות תקף גם לגבי העולם. התנ"ך מכיר רק בעולם נגלה, עולם קצוב, אין בתנ"ך אמונה בעולם חלופי.

     מענין לספר על מפגש בין השליח יוחנן לעברים. יוחנן מספר לעברים שישוע קם מהמתים. תשובת העברים היא אף אחד מהאבות לא קם מהמתים.

     אבל ההגבלות האלו של מחשבת התנ"ך לא העריכו זמן, דווקא מצאצאי העברים יצא מרד חדש בהגבלות אלו. המרד החדש התחולל בקרב עברים שישבו באזורים של תרבות יוון, יוון שהאמינה בעולם נצחי רצוף. שאול הטרסי מיסד הנצרות היה עברי במוצאו שישב בטרסוס עיר הלניסטית והוא הושפע מהחשבה היוונית, רצה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע תשנה סדרי עולם, תחזיר את הרצף, תבטל את המוות.

      את התיאולוגיה של שאול הטרסי אנו מוצאים ב'אגרת אל הרומיים' שלו, בו הוא מסביר שהאכילה מפרי 'עץ הדעת' בחטא יסודו, על כן מבוטלת. וסבור שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע תשנה את סדרי העולם, תחזיר את הרצף.

       האלוהות לא שתפה פעולה עם רצונו של שאול הטרסי, למרות כך בשורתו התקבלה בעולם ההלניסטי, ביחוד על-ידי עברים שגרו בעולם זה והושפעו מהמחשבה היוונית.

     ברור שחזרה לרצף יתר את הצורך ב'ברית', ברית מגבילה. העולם חזר לקדמותו בו האדם יכול היה שוב לרצות להיות אלוהות, אלוהות ללא הגבלות.

      אמנם הנצרות שהתפתחה מהתיאולוגיה של שאול הטרסי, לא איפשרה חזרה למצב קודם, היא יצרה תחליף, את ה'מיסה', טכס מיסטי שאיפשר למאמינים שאכלו בטכס לחם שסימל את גופו של ישוע, שתו יין שסימל את דמו, להתאחד אתו, להיצלב ולהיגאל.

     טכס ה'מיסה' יצר עולם מדומה שאיפשר למאמינים לחוש כאילו     הם 'בני אלהים', הנגאלים מההגבלות שהאלוהות רתמה בהן את האדם על-ידי ה'ברית'.

      פתרון מדומה זה החזיק מעמד עד ל'רפורמציה' של לותר, שכפר בגאולה מדומה זו של המיסה, יצר בתיאולוגיה שלו הנמצאת בספרו 'העדר רצון חופשי', בו טען שהבטחות בשמו של ישוע לא התגשמו, כיוון שיריבו, השטן ניצח אותו.

    אנחנו עדים למעגליות המרד האנושי שאינו משלים עם הגבלות, מוצא ישויות שיחזירו לו את הרצף, שיבטלו את המוות.

     ה'שטן' של לותר אינו אחר מאשר גלגול חדש של ה'נחש' ממשל 'עץ הדעת', המורד הנצחי בהגבלות. מורד זה אינו מוכן לאמץ את ה'ברית', ברית הרותמת את האדם לשתוף פעולה עם הזולת, שתוף פעולה המגבילה את האדם בריצת האמוק שלו שלא מובילה אותו לשום מקום.

      אמנם המשורר מילטון, ביצירתו 'גן העדן המוחזר', סבר שהשטן המורד והממריד את האדם נגד סדרי אלהים נוצח, במציאות אנו עדים שמאבק זה בין האלוהות ויריבו השטן נמשך.

     המרד האחרון היה, מרד מפיסטו, שהבטיח לפאוסט נעורים נצחיים. יכול להיות שה'נחש' זומם עוד מרידות נוספות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 559 'יצר האדם רע מנעוריו' (בראשית פרק ח', 21)

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 559 – 'יצר האדם רע מנעוריו' (בראשית פרק ח', 21)

    מחשבת התנ"ך היא מחשבה אינטואיטיבית ולא שיטתית, על כן היא תמיד פוסחת על שלבי בינים, לא מסבירה קשרים. בפסוק זה ש'יצר האדם רע מנעוריו', לא נאמרת הסיבה, מדוע למרות כך, אלהים כורת ברית עם נח וצאצאיו. הסבר מקשר חסר כאן, מדוע אלהים כורת ברית עם האדם, למרות שיצרו רע מנעוריו. הדורות לא הבינו את המטרה של האלוהות בכריתת הברית, מטרה כריתת הברית היא למען שהברית תכריח את האדם להתחשב בזולתו. רק  היותו של האדם זקוק לזולת למען שלמותו, למען להיהפך ליצור שלם, האדם חייב להתחשב בו.

      בסתירה כביכול של הפסוק הזה, מסתתרת מטרת הבריאה האלוהית, שכולה מבוססת על בריתות, בריתות המקשרות בין בני אדם, וגם בין היסודות בטבע. כיוון שרק הקשר בין בני אדם הופך אותם ליצורים שלמים, כך גם לגבי היסודות ביקום. לכן  הזדקקות האחד בשני, מובילה להתחשבות הדדית.

     למעשה הברית היא בסיס המוסר האנושי, הברית היא בסיס הסדר ביקום, סדר בין היסודות.

     רק בקוסמולוגיה התנ"כית לפנינו עיקרון הברית, עיקרון מודע, למרות היות הברית עיקרון יקומי, אבל לא מודע בקוסמולוגיות אחרות.

      אבל כפי שציינו, המחשבה התנ"כית האינטואיטיבית פוסחת על הסברי בינים, לכן הפסוק 'ייצר האדם רע מנעוריו' כביכול סותר את נחיצות הברית, אבל אם אנו ממלאים את הסברי הבינים שהתנ"ך פוסח עליהם, אין סתירה בין שני החלקים, היות יצר האדם רע מנעוריו וכריתת הברית. 

    הדורות לא הבינו את הצו האלוהי שניתן לאברהם ובני הלוויה שלו לעזוב את אור. הרי אור, למרות היותה כבר כבושה על-ידי הכשדים, היתה מרכז תרבותי של השומרים, שומרים, עם מופלא שעלה בכל השגיו על היוונים המאוחרים יותר.

     ומדוע היה נחוץ שאברהם עם בני הלוויה שלו בצווי אלוהי יעזבו את אור, למרות היותה מרכז תרבותי חשוב ביותר? אור לפי עזבון הקינות שלה, אליה גזרו עליה חורבן, לא נאמר סיבות להחלטה זו של אליה. אבל אם אנו לומדים את התרבות השומרית המפוארת, מתברר שאנשי תרבות זו האמינו בגזרות גורל. האלה של אור נינגל מתחננת באספת האלים לבל יגזרו האלים על חורבן עירה, תשובת האלים היא שגזרה שנגזרה אי אפשר לשנותה.

     ובכן, בצווי האלוהי לאברהם לא נאמרת הסיבה מדוע עליו לעזוב את אור, הצווי נראה שרירותי לגמרי. אבל אם אנו שוב ממלאים את חסרון הסברי הבינים, האלוהות המצווה על אברהם לעזוב את אור, אלוהות זו אינה גוזרת גזרות, בדומה לאלי אור. אלוהות זו,  למרות היות יצר האדם רע מנעוריו כורתת אתו ברית, ברית שאינה שרירותית. ברית זו הקושרת את היחידים שאינם שלמים, אם לא כורתים ברית זה עם זה, למען השגת שלמות. השגת שלמות. התלויה בהתחשבות האחד בשני.

     אבל למען להבין את נחיצות הברית יש צורך בשלב שני של הסבר, איך בכלל האדם מסוגל לכרות ברית. הרי רק האדם לפי מחשבת התנ"ך כורת בריתות, בכך הוא שונה משאר הברויים על כדור הארץ הקטן שלנו. למען נבין את יחודו של האדם מחשבת התנ"ך מביאה לנו את משל 'עץ הדעת'.

     ושוב עלינו למלא את שלבי הבינים שהתנ"ך לא טרח לפרט אותם.

אברהם ובני הלוויה שלו שיוצאים מאור מתרבות אוטוכטונית, תרבות שאלו שהיו חלק ממנה חשבו שהיא אורגנית, צמחה מהאדמה, לכן הם גם האמינו בחוקי גורל.

    אברהם ובני הלוויה שלו, היוצאים מאור בפקודת אלהים נפגשים עם תרבויות אחרות, מפגש זה גורם להם לטראומה, טראומה המגלה רזים. אברהם ובני הלוויה שלו צריכים להסביר לעצמם את כל המיתוסים שהם פוגשים. את ההסברים האלו אנו מוצאים במשל 'עץ הדעת', שהוא השלב השני המסביר איך בכלל נוצרות תרבויות, איך נוצרות שפות שונות.

     ובכן, המשל מספר לנו על מתת 'דעת', מתת האוכל ממנה יכול להבדיל בין טוב לרע. ברור שמתת זו היא מתת 'אנומלית' המוענקת רק לאדם, הרי היא לא מוענקת לישויות האחרות, בכך האדם נבדל מהם.

     'דעת' זו המוענקת לאדם בכך שהיא מבדילה בין טוב לרע, מסבירה לנו את יכולתו של האדם הטועם ממנה לכרות את אותה ברית. ושוב מחשבת התנ"ך האינטואיטיבית פוסחת על שלבי בינים וחותרת רק למטרות הסופיות, כמו על האיסור לאכל מפרי 'עץ החיים', בכך היא מסבירה שחיי האדם הם קצובים.

     אבל המשל, כפי שהסברנו פוסח על שלבי הבינים. אנו עדים לכך, שחוה הטועמת מהפרי נעשית מודעת לעירומה. מה משמעות עובדה זו שהיא נעשית מודעת לעירומה, מדוע עובדה זו חשובה. מחשבת התנ"ך גם כאן פסחה על הסברים שהיכולת להבדיל ש'דעת' מעניקה לטועמים מפריה מבדילה את הטועם ממנה מהזולת, מהסביבה, כך שהוא נעשה מודע לעצמו כישות נבדלת. התנ"ך לא אומר לנו מה חשיבות עובדה זו, חשיבות 'המודעות'. הרי רק ישות מודעת יכולה לכרות גם ברית עם הזולת. הישויות האחרות על כדור הארץ שלנו שלהן לא הוענקה המתת האנומלית 'דעת', אינם יכולים לכרות בריתות.

     אבל העובדה שחוה הטועמת מ'דעת' נעשית מודעת לעירומה, מודעות זו חשובה, כיוון שהיא מצביעה על כך שהיא נבדלת משאר הישויות 'בגן עדן', ישויות אחרות שלא מודעות לעירומם.

     הדורות המאוחרים לא הבינו את משל 'עץ הדעת', בגין הסיבה שהצבענו עליה, שמחשבת התנ"ך פוסחת על שלבי בינים, הם לא הבינו שמתת זו 'דעת', מתת אנומלית, למעשה מעניקה לאדם את רזי

השפה, רזים שתרבויות אחרות לא רכשו, התיחסו לשפה כנתון, כמו הראיה, לא ראו ולא רואים את השפה כיצירה של האדם, יצירה פרי 'דעת', דעת המבדילה. 'דעת' המבדילה מאפשרת את יצירת השפה. רק אם שניים כורתים ברית לזכור את השם שהעניקו לקול שיוצא מגרונם. הצורך הזה לזכור את השם 'הנעלם', שלא קיים, כיוון שהוא לא מוחשי, מכריח את האדם לכרות ברית עם הזולת.

       אנחנו רואים שמחשבת התנ"ך האינטואיטיבית מגלה לנו את רזיה בפסיחה על שלבי בינים, גם על-ידי הליכה אחורה, מעיקרון ראשיתי.

      מחשבת התנ"ך מסרה לנו במיתוס על המבול, שאלהים כורת ברית עם האדם, למרות היות  אדם בעל יצר רע מנעוריו, ורק במשל 'עץ הדעת' מסבירה לנו איך אותו אדם מסוגל לכרות את הברית עם האלוהות כתוצאה מאכילת 'דעת'.

       למרות כל הפסיחות על שלבי בינים, למרות שמחשבת התנ"ך מגלה לנו את רזיה בהליכה אחורה, מחשבה אינטואיטיבית זו עצבה את התנ"ך.

       מחשבת התנ"ך לא מסבירה לנו איך מרמזים לא שיטתיים היא עוצבה. עובדה היא שרק מחשבת התנ"ך השלימה עם חיים קצובים, חיים קצובים שרק רמזים הצביעו עליהם, רמזים במשל 'עץ הדעת', שבו נאסר לאדם לאכל מפרי 'עץ החיים'.

      מחשבת התנ"ך גם לא טרחה להסביר לנו, מדוע רק היא הסתפקה בעולם נגלה בלבד, בעוד תרבויות אחרות קסמו לעצמם עולמות חלופיים ששם קסמו לעצמם המשך קיום.

       כמובן שעיקרון עולם נגלה בלבד לא מאפשר קיום רצוף, מאפשר רק קיום קצוב.

      אפשר היה להניח שכל עקרונות התנ"ך נמסרו, דבר שלא קרה. כל עקרונות התנ"ך נרמזו בלבד, בלי להרחיב עליהם.

      ןאם אנו מפענחים את הרמזים שנמסרו בלי הסברי בינים, אנו מגלים תורה עקבית ביותר, תורה של בריתות, שרק נרמז עליה במיתוס המבול, כריתת הברית בין האלוהות לבין האדם.

     התנ"ך רק רמז על עקרונות עולם האדם, על עקרונות הסדר היקומי. עובדה שהרמזים הספיקו לעצב את מחשבת התנ"ך, מחשבה שהיא שונה מכל מחשבות תרבויות אחרות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 558 – התחלפות תרבויו

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 558 – התחלפות תרבויות

     אם ה-DNA  היא אינפורמציה מקובעת, אינפורמציה היוצרת את הישויות משתנית רק לעתים רחוקות על-ידי מוטציות, תרבויות, המבוססות בדרך כלל על קוד המחבר יחידים לקהילה, קוד זה מבוסס על אינפורמציה לא מקובעת והוא משתנה לעתים קרובות יותר.

      הקוד המחבר יחידים לקהילה הוא מעין קוסמולוגיה, קוסמולוגיה שהיא סיפור המחבר את האדם עם עליונים. לעיתים הקוסמולוגיה היא סיפור על ראשית התהוות העולם, בעיקר עולם האדם.

       קוסמולוגיה כזו הופכת לקוד של קבוצה אם הקבוצה מאמצת אותו. למען שקוד כזה יצור תרבות יש צורך שהיחידים יאמצו אותו. במקרה כזה יכולת החקוי משתלט על היחידים והם כמקהלה חוזרים על הקוד, למען יווצר רצף תרבותי.

      כאן אנחנו נכנסים לתסבוכת, כיוון שיכולת החקוי הוא משני, הרי קודם צריך להיווצר הקוד, והחקוי של הקוד הוא שלב משני.

       ומדוע אנו מזכירים את שני השלבים, כיוון שאריסטו יחס לאדם רק את יכולת החקוי, התעלם משלב היצירה. הוא התעלם משלב היצירה כיוון שהיוונים האמינו בעולם נצחי ולכן פסחו על שלבי יצירה, בעוד שבתנ"ך דווקא מודגש השלב הראשון, שלב היצירה.

     מאחר ששלב החקוי יותר מקובל על האדם, האדם מתעלם מהשלב של יצירה. זה קורה גם בקשר לשפה. האדם עד היום הזה רואה את השפה כנתון, ולא כיצירה שלו, שהוא מבצע על-ידי בריתות שהוא כורת  למען לזכור את השמות שהוא העניק לקולות היוצאים מגרונו, על צרכים.

       הקדמנו דברים אלו למען להסביר את התופעה הקורית, תופעת שבר תרבותי, המפסיק את הרצף הקודם של תרבות, שבר הנוצר עקב השתנות תנאים. שבר תרבותי מוביל ליצירת קוד חדש.

       אם ההנחה של אריסטו היתה נכונה, אי אפשר היה להסביר חלופים של תרבויות עם קודים חדשים, גם אי אפשר היה להסביר חלופים של תרבויות, אם השפה היא נתון, ולא משתנה,  ולא יוצרת את הקודים.

      אנחנו יכולים להסביר את היווצרות תרבות התנ"ך, רק על בסיס ההנחה שהאדם יוצר את הקודים, וחקוי הקוד העושה את השפה למכנית הוא משני. אריסטו שיחס לאדם רק יכולת חקוי, לא היה יכול להסביר את העובדה שתרבות יוון השתנתה על-ידי הקוד הנוצרי שנוצר בגין השתנות תנאים.

     האדם המתכחש ליצירתו לא מתבונן על ההיסטוריה האנושית שבה תרבויות התחלפו. האדם שלא מתבונן על התרחשויות היסטוריות, גם לא יכול להסביר היווצרות שפות חדשות שהן תמיד פרי קהילות חדשות שצמחו ויוצרים את התקשור ביניהם על-ידי שפה שהם יוצרים.

      העובדה שהאדם מתעלם מהיווצרות שפות חדשות, מהיווצרות תרבויות חדשות נובע מכך שהוא רוצה שעולמו יהיה יציב, אוטוכטוני, לא משתנה. כך שמה שאריסטו אמר שהאדם הוא החקין הגדול ביותר מתאים לנטיות בני אדם הרוצים בעולם יציב לא משתנה בדומה ליוונים שראו את העולם נצחי ולא משתנה.

       למרות הנטיה הזו של האדם ליציבות, עובדה היא שעולמו נמצא בהשתנות מתמדת. לפחות מחשבת התנ"ך בהבדל מהשקפות אחרות עמד על כך שעולמו של האדם נמצא בשינוי מתמיד.

    הסיבה שמחשבת התנ"ך נבדלה מנטיות השקפות אחרות, נגרמה  מכך שמחשבת התנ"ך זכרה את מוצאה, את יציאתה מאור, מרכז תרבותי שומרי, היתה מודעת לעובדה שהיא ראשית של התהוות תרבות שונה מזו של השומרים.

      בהבדל מהמודעות הזו של תרבות התנ"ך על היותה יצירה חדשה, היוונים האמינו בעולם נצחי, כיוון  שלא היו מודעים שהם נבדלו ממקורם הראשוני.

     העובדה הזו שתרבות התנ"ך היתה מודעת לשינויים, לא השפיעה על תרבויות אחרות, כיוון שהאדם רוצה ביציבות, רוצה ברצף, זה כולל גם את העובדה שהוא לא משלים עם היות חיי אדם קצובים.

      עובדות אלו שהאדם אינו משלים עם קיצובים, שינויים, מסבירה את התופעה שגם עברים שישבו בקהילות מעורבות עם יוונים הושפעו מהם, ואף הם רצו לבטל את ירושת אבותיהם על עולם דינמי, ונעשו מיסדי הנצרות שרצתה להחזיר את העולם ליציבות, בדומה ליציבות היוונית שהאמינה בעולם נצחי לא משתנה. רצתה לבטל את קיצוב חיי אדם.

    נטיות ארכיטיפיות כמו רצון לרצף, גוברות על השקפות, כמו זו של מחשבת התנ"ך שהשלימה עם עולם דינמי.

     גם אם ההתרחשויות לא משלימות עם רצונו של האדם לקיום יציב, לא משלימות עם חיים נצחיים, יכולת ה'חקוי' תמיד גובר על התרחשויות הסותרות משאלות אנושיות. כך, למרות שהבטחות הנצרות על ביטול קיצוב חיי אדם, על השתנות סדרי עולם לא התגשמו, אמונה זו לא התבטלה, עובדה שהיא התקימה ובחלקים של העולם עדיין מתקיימת.

     אפילו הרפורמציה של לותר, שנגרמה בהיווכחותו  שההבטחות בשמו של ישוע לא התגשמו, לא גרמו לשינוי ממשי, הוא החליף את ישועה שנכשל, בשטן שנצח אותו וקוה להשיג ממנו הבטחות על שינוים, שקודם לא התגשמו. 

        אנחנו יכולים להודות רק לקלווין שבהבדל מלותר חזר חלקית להשקפה התנ"כית על עולם דינמי. אם העולם המערבי היום פחות או יותר חזר להשקפה הדינמית התנ"כית, זה הודות לקלווין..
 אבל אם אנו מודים על קיום שינוי, השינוי הוא רק חלקי. עד היום הזה האדם אינו משלים עם העובדה שהוא יוצר את שפתו, עד היום הוא חושב שהשפה היא נתון, הוא גם לא משלים עם העובדה שעולמו הלשוני הוא פרי אינפורמציה לא מקובעת ולכן תרבויות משתנות, שאפשר במחי יד לשנות ערכים.

     ועתה נשאלת השאלה מדוע דווקא לעברים התגלו רזי השפה. למען להבין את התופעה המיוחדת הזו אנו צריכים להתיחס לנסיבות המיוחדות של העברים בראשיתם.

     העברים זכרו את מוצאם, דבר שהיוונים המאוחרים לא זכרו. ומדוע זכרו העברים את ראשיתם. הם זכרו את ראשיתם כיוון שהם יצאו מ'אור', שהיתה מרכז תרבותי שומרי, וכשמיים, היו רב  תרבותיים.

    העברים שיצאו מאור, כבר הכירו את היחוד של תרבות שומר, תרבות שעלתה בממצאיה על אלו של היוונים המאוחרים יותר. השומרים המציאו כבר כתב, כך שגיבורם מאפוס גילגמש ידע כבר ששפה שורדת את מות הגוף, הוא קוה ששמו יזכר הודות לשפה שורדת זו.

    נוסף לידיעות אלו של אבות העברים, הם ביציאתם מאור נפגשו עם תרבויות אחרות, מפגש שאיפשר להם להבין שקבוצות שונות יוצרות את שפתם, תרבותם. עובדה זו הסבירה להם את היחסיות של שפות, יחסיות של תרבויות.

     ברור שמפגש כזה גרם לאבות העברים טראומה, טראומה המגלה רזים. הרזים שהתגלו לאבות העברים גילו להם את סודות השפה, סודות שלא נעשו נחלת תרבויות אחרות עד היום הזה.

      הרזים שהתגלו לאבות העברים כללו את ההכרה שהשפה היא ממקור חיצוני. שפה זו ממקור חיצוני מבוססת על בריתות המקשרים בין יחידים למען יצרו קהילות. הבריתות הן מקור יכולת התקשור בין יחידים לבין קבוצות.

      רזים שהתגלו לאבות על היות השפה ממקור חיצוני, גלה להם גם שמתת זו, שפה, היא מתת אנומלית, עובדה שיצורים אחרים על כדור הארץ חסרים מתת זו. חסרון מתת שפה אנומלית זו שלא הוענקה לברויים אחרים על כדור הארץ, מאפשרת לבני אדם להיבדל מיצורים אחרים. בסיוע יכולת הברית שמתת זו מעניקה לאדם הוא יכול ליצור את היחוד שלו, ליצור קהילות הודות למתת הברית שהנה חלק מהשפה, מתת ברית המאפשרת תיקשור, תיקשור המאפשר את יצירת התרבויות.

     ברור שמתת אנומלית זו לאדם, היא איזו התפתחות אנומלית של האבולוציה, התפתחות אנומלית, מריבוי אנומלי של התפתחויות.