ארכיון קטגוריה: פילוסופית השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 570 – עם סגולה

    אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 570 – עם סגולה                            

      אלהים בספר שמות, פרק י"ט 5, אומר למשה: 'ועתה אם תשמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ', ובפרק ל"ג פסוק 16,של ספר שמות, משה אומר: 'בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה'.

     מהפסוקים לעיל ברור לאלוהות ובהמשך למשה, שאם בני ישראל ישמרו על הברית, הם יהיו 'סגלה' לפי האלהות, ולפי משה 'נפלינו' מכל העמים.

      אמירות אלו של האלוהות ושל משה מצביעים על כך, שאם בני ישראל מרצונם החופשי יאמצו את הברית, כתוצאה ממעשה זה, יבדלו  מכל העמים האחרים, שלא אמצו מרצונם את הברית, אלא שחוקי הקיום כפו עליהם את עצמם.

     ברור  שההבדל בין בני ישראל שמרצונם החופשי אמצו את הברית, את חוקי היקום, בעוד שהעמים אחרים למרות סרבנותם לאמץ ברית, אלו כופים את עצמם עליהם.

      הדוגמה הטובה ביותר איך חוקי הקיום כופים את עצמם על האחרים הסרבניים, היא, שלמרות שהם לא משלימים עם קצוב חיי אדם, חוקי הקיום כופים עליהם את המוות.

      אם אנו בודקים את הקוסמולוגיות של עמים אחרים, אנו עדים לכך שהם בדרך כלל אינם מאמצים את האיסור מלאכל מפרי 'עץ החיים', רוצים רצף, למרות כך חוקי הקיום גוזרים עליהם מוות, קצוץ משך חייהם.

       ברוב הקוסמולוגיות יש סכסוך בין האדם לבין עליונים, כיוון שהאדם לא משלים עם קיצוץ משך קיומו, לא משלים עם שרירותיות הקיום, שאין לו שליטה עליו.

      אם אנו לוקחים כדוגמה את קינת האלה נינגל, אילת אור השומרית, אנו נוכחים לדעת שאלה זו באה לאספת האלים, מתחננת שעירה אור לא תהרס, ואלי שומר אומרים לה שגזרה שנגזרה אין לשנותה.

     השומרים האמינו בגורל, בחוקי גורל, על כן היו בסכסוך עם האלים שלא נעתרו למשאלות שלהם.

      אבל גם היוונים המאוחרים לשומרים היו בסכסוכים עם אליהם, ביחוד עם ה'מוירה', שיחסו לה שרירותיות, נקמנות בבני אדם. למעשה המוירה היתה התגלמות חוקי הקיום, חוקים מנוגדים למשאלות היוונים שהאמינו בנצחיות.

      בקשר ליוונים הדוגמה הטובה ביותר לסכסוך ביניהם לבין אלי אולימפוס, אנו לומדים מהטראגדיה של פרומתאוס שנענש על כך שרצה לסייע לבני אדם בהענקת ידיעת האש. לפי הטראגדיה של איסכילוס, אל זה נענש על נדיבותו על-ידי זאוס.

     במקרה גם יהודי הלניסטי, שאול הטרסי, הדו-תרבותי, עברי ויווני, הושפע מהאמונות היווניות על נצחיות, רצה שהאלוהות תשנה סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע.

        הדוגמאות לעיל הם רק חלק ממרדנותו של האדם שאינו משלים עם קיצוץ משך קיומו, עם חסרים אחרים, מנוגדים למשאלותיו.

     ואם כך הוא הדבר, אפשר להבין את דברי האלוהות, שאם העברים יאמצו את הברית יהיו סגולה, אפשר להבין את משה, שהבין שבמקרה כזה, השלמת העברים עם הברית, הם יהיו 'פליאה' בעיני האנושות. ובאמת אנו עדים מההיסטוריה שעקרונות העברים שהיו השלמה עם חוקי הקיום תמיד עוררו נגדם התנגדות.

      אנו יכולים כאן גם להתיחס לשנאה לצאצאי העברים, שכבר לא הבינו את כל עקרונות מסורתם, אבל זיהו אותם עם מסורתם הכתובה בתנ"ך, שנאת הלותרנים בעת החדשה, נגד עקרונות שסתרו את המשאלות שלהם, משאלות ל'כח' שלא מכיר בגבולות.

     צאצאי העברים בעת החדשה לא הבינו את עקרונות מסורתם, עקרונות שנמסרו בצמצום המרבי, לא הבינו ולא התיחסו לדה-לגיטימציה שהלותרנים הטילו על עקרונות התנ"ך.

      גם הלותרנים לא הבינו את עקרונות התנ"ך, הם רק הבינו שעקרונות אלו לא משלימים עם רצונם לבטל גבולות בשם 'כח' האמצעי של השטן, האמצעי של מפיסטו.

     ומאחר שמטרתם היתה שליטה עולמית, מצאו קורבנות שלא עמדו על כוונתם, הפכו אותם ל'אויב קוסמי'.

       הקדמה זו באה למען לברר את עקרונות הברית, עקרונות שנמסרו כ'חידות', כיוון שמחשבת התנ"ך היתה מחשבה אינטואיטיבית בלי פרשנות.

     כך למשל רק במחשבת התנ"ך יש לפנינו קביעה שלאדם הוענקה 'דעת', דעת המבדילה בין טוב לרע. אף אחד מחכמי הדורות, לא העברים וודאי לא חכמי עמים אחרים הבינו, ש'דעת המבדילה' היא, היא, הנה הפילוסופיה  הלשונית, הרי השפה האנושית 'מבדילה' אם האדם רוצה ואם לאו. עובדה שתרבויות המערב שתרגמו את 'דעת', לשפתם, שכחו לציין שהיא 'מבדילה'.

     בדוגמה זו של 'דעת', לפנינו ההסבר האלוהי, שאם העברים יקבלו את ה'ברית', ברית המבוססת על 'דעת', הם יהיו סגולה. ובאמת עמי המערב שכחו לציין את הדבר החשוב ביותר, ש'דעת' מבדילה, כיוון שהם רצו רצף, והבדלה מונעת רצף. ובכל זאת, עמי המערב הבדילו, כיוון שהשפה כפתה את עצמה עליהם, היא כפתה את עצמה עליהם, כפי שחוקי הקיום כפתו את עצמם על בני אדם למרות רצונם ב'רצף', הם מתים.

     עמי המערב שרצו ב'רצף' העניקו ל'כח' את התפקיד להסדר היקום. כמובן עמי המערב לא שמו לב שאלהים כבר אחרי המבול 'כורת ברית עולם'. גם העברים לא שמו לב לכך. הרי 'ברית' לא תתכן בלי רצון חופשי שבתשתית משל 'עץ הדעת'. הרי חוה אוכלת מהפרי האסור מרצונה החופשי. ברית גם לא תיתכן בלי הבדלה, רק יסודות מובדלים כורתים בריתות.

    ובכן, המחשבה התנ"כית האינטואיטיבית קבעה בצמצום מרבי שהאלוהות הטילה סדר יקומי על-ידי 'ברית עולם' על היקום, ברית שהיא מבוססת על 'דעת', דעת אינפורמציה. לקח לעולם המערבי אלפי שנים עד לגלוי ה- DNA, שהביאולוגיה מבוססת על אינפורמציה. מכאן לאט לאט העולם החליף את ה'כח' המסדיר סדר ביקום, באינפורמציה המסדירה את הסדר ביקום.

      אם חכמי העברים היו מבינים את העקרונות של מסורתם, עקרונות שנמסרו בצמצום, היו מבינים שמחשבת התנ"ך הקדימה את הגלויים האחרונים באלפי שנים.

     אבל חכמי העברים למרות מה שהאלוהות יחסה להם, שהם מבינים את העקרונות ולכן הם 'סגולה', לא הבינו את התובנות האינטואיטיביות הכלולים במחשבת התנ"ך.

      כמובן שעמי המערב התיחסו לכל הנאמר בתנ"ך לא כהבנה אינטואיטיבית של כל חוקי הקיום, התיחסו אליהם כאמירות דתיות בלבד, אבל גם צאצאי העברים לא הבינו אותם.

    ובכן, כל החכמים לא הבינו את פרק א' של ספר בראשית כפרק מיחס לאלוהות בריאה באינפורמציה, בריאה ב'הגדים', בלשון, בריאה של הסדרת ה'תוהו ובוהו', אנרגיה מפוזרת. מחוץ  אולי 'גלן' הרופא  והמדען, שגם קבע  במאה השניה שמרכז החשיבה במח ולא בלב, כפי שהדורות האמינו. ויש להעניק לגלן  תובנות כיווני ולא נוצרי, שהוא הבין שפרק א' של ספר בראשית הוא מסמך פילוסופי, שבו האלוהות מרצונה החופשי בוראת, בניגוד למה שהיוונים האמינו שהעולם הוא נצחי, לא נברא.י. יש להעניק כבוד לתובנות גלן.

      הזכרנו את הלותרנים שעשו דה- לגיטימציה למחשבת התנ"ך, כיוון, שכנראה, הבינו שבמחשבת התנ"ך לא מעניקים 'לכח', יכולות  איו-סופיות של שליטה על היקום, כפי שהשטן, מפיסטו, הבטיחו להם.

      לפחות אם צאצאי העברים היו מבינים את הסודות של הקיום שהתגלו לאבותיהם, היו מבינים למה הפכו אותם 'לאויב קוסמי'.

       לדאבונינו צאצאי העברים אינם ראויים להיקרא 'סגולה', הם עד היום הזה לא קולטים במה מאשימים אותם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 569 – 'דעת המבדילה'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 569 – 'דעת המבדילה'

     מחשבת התנ"ך קבעה עקרונות מבלי להרחיב עליהם, דבר שהקשה על הדורות להבינם. אפשרות להבינם מתאפשר רק אם משווים את הקוסמולוגיה התנ"כית עם קוסמולוגיות אחרות, משווים עקרונות תנ"כיים עם עקרונות של תרבויות אחרות, שפות אחרות.

     עמי המערב הנוצריים תרגמו את משל 'עץ הדעת' לשפתם, ומתרגום זה נוכל לעמוד על החסר שלהם בתרגום זה. אם לפי משל 'עץ הדעת', תובנה מ'דעת' היא תוצאה ש'דעת' קודם  מבדילה, בתרגומים של משל זה, בשפות המערביות, ה'תובנה' אינה פרי ההבדלה שב'דעת', התרגומים פוסחים על ה'הבדלה', מסתפקים בשלב השני, מבלי להתיחס לצורך ה'הבדלה', למען תובנה.

      אם אנו בודקים את התרגומים

WISSEN CONNAISSANCE KNOWLEDGE

תרגומים של 'דעת', תרגומים אלו לא כוללים 'הבדלה'.

       מעובדות אלו שהתרגומים של 'דעת' בשפות מערביות לא כוללות 'הבדלה', אנו צריכים לחפש את הסיבות לכך. מחשבת התנ"ך לא רק במשל 'עץ הדעת' אימצה את ה'הבדלה' כיוון שהיא השלימה עם העובדה שהעולם אינו רצוף אלא מורכב מיחידות מובדלות. לא רק זה, אנו רואים ממשל 'עץ הדעת', שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', עובדה המצביעה על כך, שמחשבת התנ"ך השלימה עם חיים קצובים.

      בהבדל מעקרונות התנ"ך במשלים התנ"כיים, מחשבת הנצרות רצתה 'רצף'. שאול הטרסי מיסד הנצרות רצה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע, תשנה סדרי עולם תגרש את המוות ממנו, דבר שיחזיר את העולם לרצף, כפי שגם היוונים האמינו בו.

     שאול הטרסי הדו-תרבותי, עברי ויווני, העדיף את המחשבה היוונית, מחשבה יוונית שהאמינה בעולם נצחי, האמינה בנצחיות האדם. אבל שאול הטרסי בעל התרבות הדואלית, הבין שמשל 'עץ 'דעת' הוא בסיס מחשבת התנ"ך, ברצותו ב'נצחיות העולם, נצחיות האדם, הוא החטיא את משל 'עץ הדעת', החטיא את האכילה מפריו.

      החטאת משל 'עץ הדעת', שלל ממחשבתו 'דעת', החלק החשוב שלו, את ה'הבדלה'. מאחר ששאול הטרסי שלל את משל 'עץ הדעת', כתוצאה מכך שלל את ה'הבדלה' שב'דעת', עמי המערב שאימצו את   הנצרות, את עקרונות תורת שאול הטרסי, תרגמו את משל 'עץ הדעת' ללשונם, מבלי להתיחס ל'הבדלה' המהווה את 'דעת'.

      בשלילת ה'הבדלה' מ'דעת', הבדלה שהובילה להכרה שהישויות ביקום נבדלות זו מזו, לא קיים רצף, שחיי אדם קצובים, נשלל במחשבת הנצרות.

      שלילת ה'הבדלה' מ'דעת' בתרגום לשונות המערב, מנע ממחשבת הנצרות את ההבנה כיצד נוצרת ה'מודעות'. הרי במשל 'עץ הדעת', חוה ואדם הטועמים מפרי העץ, נעשים מודעים, נעשים מודעים כיוון שה'הבדלה' ב'דעת' מאפשרת להם להיבדל מהסביבה, היבדלות ההופכת אותם למודעים, מודעים לעירומם.

      ברור ש'הבדלה' קיימת בלשונות עמי המערב, הרי השפה כופה על משתמשי להבדיל, אבל השפה אינה כופה על משתמשי ליצור מ'הבדלה' 'עיקרון', בדומה לעיקרון שבמחשבת התנ"ך, שקבעה ש'דעת' מאפשרת הבנה רק אחרי שהמשתמש במתת זו, המבדיל קודם. ומאחר ש'ההבדלה' שהשפה כופה על משתמשיה, ולא הופכת פעולה זו כעיקרון, כמו במשל 'עץ הדעת', עובדה זו מונעת מהתרבות המערבית עד היום להבין את ה'מודעות'. היא רואה אותה כתהליך, בהשתמשה בקביעתו של וויליאם ג'מס, הפסיכולוג הפילוסוף האמריקאי.    

     הדבר הזה דומה לעובדה, שלמרות שהיוונים והנוצרים שהאמינו ב'נצחיות העולם', האמינו בנצחיות האדם, חוקי הקיום לא שתפו  פעולה עם אמונתם, חוקי קיום אלו קצבו חיי אדם.

      חוקי הקיום, חוקי השפה לא משתפים פעולה עם משאלות בני אדם, משאלות רק מסבכות את המחשבה האנושית.

      מחשבת התנ"ך בכך שהיא לא הרחיבה על עקרונותיה, שללה גם מצאצאי העברים את הבנתם. אפילו הרמ"בם, בספרו 'מורה הנבוכים', מפרש את משל 'עץ הדעת' בצורה דומה לזו של שאול הטרסי או הפילוסופיה המוסלמית, כמחטיאה את אוכליה. הוא אומר שטרם האכילה של חוה ואדם מהפרי האסור היו להם תובנות נעלות, ואבדו אותן כתוצאה מכך שאכלו את הפרי האסור.

      הרמב"ם לא שם לב לשני משפטים במשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם לפני אוכלם מהפרי לא התבוששו בעירומם, רק אחרי אוכלם מהפרי התבוששו.

      משל 'עץ הדעת' ראה את חוה ואדם טרם אוכלם מפרי העץ דומים לחיות ב'גן עדן' שלא התבוששו בעירומם.

      ואם הרמ"בם לא הבין, שלו, יחסו תובנות, ברור שגם האחרים לא הבינו.

      העדר התובנות של עקרונות התנ"ך שלא הורחב עליהם, מנע מדורות העברים להתמודד עם פילוסופיות שנחשבו סוברניות בזמנם, המחשבה היוונית, יותר מאוחר המחשבה הלותרנית.

    יהודים לא הבינו את הסכנה בדה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך על-ידי הלותרנים, שפרושה היה שלילת ערכים מוסריים.

     כבר לותר בספרו החשוב ביותר 'העדר רצון חופשי', שלל 'רצון חופשי', שפרושה שלילה מהשפה את תפקודה. הרי בלי רצון חופשי השפה נעשית משותקת. יותר מכך יהודים לא הבינו שגיתה אשר המחיז את תיאולוגית לותר בדרמה שלו 'פאוסט', שלל בכלל את השפה. הוא שלל אותה בשללו את הפסוק הראשון בבשורת השליח יוחנן, בפסוק : 'בראשית היה הדבר'. פסוק זה התפרש בדרך כלל בטעות כאילו העולם הוא פרי שפה. אלו שפרשו כך את הפסוק, לא עמדו על העובדה שיוחנן לא מרחיב על הפסוק, שפסוקו לא 'מבדיל', כפי שהשפה, 'דעת' במשל 'עץ הדעת 'מבדילה.

     גיתה החליף את 'ה'דבר' בבשורת יוחנן ב'מעשה'. פרוש החלפה זו הפכה את הבריאה למכנית.

      יהודים, צאצאי העברים, לא הבינו את המהפכה המחשבתית הלותרנית, ששללה את המערכת המוסרית, שללה את צדוק קיומם של היהודים.        

    חסר הבנתם של היהודים את עקרונות ירושתם הוביל אותם להשתעבד למחשבה הלותרנית שמטרתה היתה השמדתם.

     העדר הבנת צאצאי העברים את עקרונות ירושתם, היתה גם באשמת העברים, שבמשך הדורות הזניחו את הפילוסופיה הלשונית התנכ"ית. הצטמצמות ב'תורה בעל-פה', הפיכת החוקים לפולחניים ולא חלק ממחשבה קיומית, תהליך זה איפשר ספקולציות מחשבתיות זרות לעקרונות הראשיתיים. הפולחן החוקתי דחה לגמרי תובנות ראשיתיות שעיצבו את תרבות התנ"ך.

    עקרונות התנ"ך מכוונים נגד משאלות אנושיות, משאלות הרוצות רצף, משאלות הרוצות יותר. משאלות אלו של האדם ל'רצף', ליותר, הוביל אותם תמיד לסכסוך עם עליונים. אם אנו בודקים קוסמולוגיות של תרבויות אחרות, תמיד יש סכסוך של האדם עם עליונים. אפילו הקוסמולוגיה השומרית ראתה באלים שליטים שרירותיים, שגזרו גזרות ללא סיבות, ללא צידוק של עונש על חטאים.

      השומרים לא היו היחידים שהסתכסכו עם אליהם, נינגל לשוא התחננה לפני אספת האלים שלא ישמידו את עירה אור.

     היוונים אף הם היו מסוכסכים עם אליהם, ביחוד עם מוירה, שלמעשה היתה התגלמות חוקי הקיום הגוזרים קיצוב. היוונים יחסו לאליהם קנאה באדם, שהענישו את פרומתאוס שניסה להקל על האדם, בהעניקו לו את השימוש באש.

     יוצרי הנצרות הדו-תרבותיים, קיוו מהאלוהות שינוי סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 569 – 'דעת המבדילה'

     מחשבת התנ"ך קבעה עקרונות מבלי להרחיב עליהם, דבר שהקשה על הדורות להבינם. אפשרות להבינם מתאפשר רק אם משווים את הקוסמולוגיה התנ"כית עם קוסמולוגיות אחרות, משווים עקרונות תנ"כיים עם עקרונות של תרבויות אחרות, שפות אחרות.

     עמי המערב הנוצריים תרגמו את משל 'עץ הדעת' לשפתם, ומתרגום זה נוכל לעמוד על החסר שלהם בתרגום זה. אם לפי משל 'עץ הדעת', תובנה מ'דעת' היא תוצאה ש'דעת' קודם  מבדילה, בתרגומים של משל זה, בשפות המערביות, ה'תובנה' אינה פרי ההבדלה שב'דעת', התרגומים פוסחים על ה'הבדלה', מסתפקים בשלב השני, מבלי להתיחס לצורך ה'הבדלה', למען תובנה.

      אם אנו בודקים את התרגומים

WISSEN CONNAISSANCE KNOWLEDGE

תרגומים של 'דעת', תרגומים אלו לא כוללים 'הבדלה'.

       מעובדות אלו שהתרגומים של 'דעת' בשפות מערביות לא כוללות 'הבדלה', אנו צריכים לחפש את הסיבות לכך. מחשבת התנ"ך לא רק במשל 'עץ הדעת' אימצה את ה'הבדלה' כיוון שהיא השלימה עם העובדה שהעולם אינו רצוף אלא מורכב מיחידות מובדלות. לא רק זה, אנו רואים ממשל 'עץ הדעת', שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', עובדה המצביעה על כך, שמחשבת התנ"ך השלימה עם חיים קצובים.

      בהבדל מעקרונות התנ"ך במשלים התנ"כיים, מחשבת הנצרות רצתה 'רצף'. שאול הטרסי מיסד הנצרות רצה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע, תשנה סדרי עולם תגרש את המוות ממנו, דבר שיחזיר את העולם לרצף, כפי שגם היוונים האמינו בו.

     שאול הטרסי הדו-תרבותי, עברי ויווני, העדיף את המחשבה היוונית, מחשבה יוונית שהאמינה בעולם נצחי, האמינה בנצחיות האדם. אבל שאול הטרסי בעל התרבות הדואלית, הבין שמשל 'עץ 'דעת' הוא בסיס מחשבת התנ"ך, ברצותו ב'נצחיות העולם, נצחיות האדם, הוא החטיא את משל 'עץ הדעת', החטיא את האכילה מפריו.

      החטאת משל 'עץ הדעת', שלל ממחשבתו 'דעת', החלק החשוב שלו, את ה'הבדלה'. מאחר ששאול הטרסי שלל את משל 'עץ הדעת', כתוצאה מכך שלל את ה'הבדלה' שב'דעת', עמי המערב שאימצו את   הנצרות, את עקרונות תורת שאול הטרסי, תרגמו את משל 'עץ הדעת' ללשונם, מבלי להתיחס ל'הבדלה' המהווה את 'דעת'.

      בשלילת ה'הבדלה' מ'דעת', הבדלה שהובילה להכרה שהישויות ביקום נבדלות זו מזו, לא קיים רצף, שחיי אדם קצובים, נשלל במחשבת הנצרות.

      שלילת ה'הבדלה' מ'דעת' בתרגום לשונות המערב, מנע ממחשבת הנצרות את ההבנה כיצד נוצרת ה'מודעות'. הרי במשל 'עץ הדעת', חוה ואדם הטועמים מפרי העץ, נעשים מודעים, נעשים מודעים כיוון שה'הבדלה' ב'דעת' מאפשרת להם להיבדל מהסביבה, היבדלות ההופכת אותם למודעים, מודעים לעירומם.

      ברור ש'הבדלה' קיימת בלשונות עמי המערב, הרי השפה כופה על משתמשי להבדיל, אבל השפה אינה כופה על משתמשי ליצור מ'הבדלה' 'עיקרון', בדומה לעיקרון שבמחשבת התנ"ך, שקבעה ש'דעת' מאפשרת הבנה רק אחרי שהמשתמש במתת זו, המבדיל קודם. ומאחר ש'ההבדלה' שהשפה כופה על משתמשיה, ולא הופכת פעולה זו כעיקרון, כמו במשל 'עץ הדעת', עובדה זו מונעת מהתרבות המערבית עד היום להבין את ה'מודעות'. היא רואה אותה כתהליך, בהשתמשה בקביעתו של וויליאם ג'מס, הפסיכולוג הפילוסוף האמריקאי.    

     הדבר הזה דומה לעובדה, שלמרות שהיוונים והנוצרים שהאמינו ב'נצחיות העולם', האמינו בנצחיות האדם, חוקי הקיום לא שתפו  פעולה עם אמונתם, חוקי קיום אלו קצבו חיי אדם.

      חוקי הקיום, חוקי השפה לא משתפים פעולה עם משאלות בני אדם, משאלות רק מסבכות את המחשבה האנושית.

      מחשבת התנ"ך בכך שהיא לא הרחיבה על עקרונותיה, שללה גם מצאצאי העברים את הבנתם. אפילו הרמ"בם, בספרו 'מורה הנבוכים', מפרש את משל 'עץ הדעת' בצורה דומה לזו של שאול הטרסי או הפילוסופיה המוסלמית, כמחטיאה את אוכליה. הוא אומר שטרם האכילה של חוה ואדם מהפרי האסור היו להם תובנות נעלות, ואבדו אותן כתוצאה מכך שאכלו את הפרי האסור.

      הרמב"ם לא שם לב לשני משפטים במשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם לפני אוכלם מהפרי לא התבוששו בעירומם, רק אחרי אוכלם מהפרי התבוששו.

      משל 'עץ הדעת' ראה את חוה ואדם טרם אוכלם מפרי העץ דומים לחיות ב'גן עדן' שלא התבוששו בעירומם.

      ואם הרמ"בם לא הבין, שלו, יחסו תובנות, ברור שגם האחרים לא הבינו.

      העדר התובנות של עקרונות התנ"ך שלא הורחב עליהם, מנע מדורות העברים להתמודד עם פילוסופיות שנחשבו סוברניות בזמנם, המחשבה היוונית, יותר מאוחר המחשבה הלותרנית.

    יהודים לא הבינו את הסכנה בדה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך על-ידי הלותרנים, שפרושה היה שלילת ערכים מוסריים.

     כבר לותר בספרו החשוב ביותר 'העדר רצון חופשי', שלל 'רצון חופשי', שפרושה שלילה מהשפה את תפקודה. הרי בלי רצון חופשי השפה נעשית משותקת. יותר מכך יהודים לא הבינו שגיתה אשר המחיז את תיאולוגית לותר בדרמה שלו 'פאוסט', שלל בכלל את השפה. הוא שלל אותה בשללו את הפסוק הראשון בבשורת השליח יוחנן, בפסוק : 'בראשית היה הדבר'. פסוק זה התפרש בדרך כלל בטעות כאילו העולם הוא פרי שפה. אלו שפרשו כך את הפסוק, לא עמדו על העובדה שיוחנן לא מרחיב על הפסוק, שפסוקו לא 'מבדיל', כפי שהשפה, 'דעת' במשל 'עץ הדעת 'מבדילה.

     גיתה החליף את 'ה'דבר' בבשורת יוחנן ב'מעשה'. פרוש החלפה זו הפכה את הבריאה למכנית.

      יהודים, צאצאי העברים, לא הבינו את המהפכה המחשבתית הלותרנית, ששללה את המערכת המוסרית, שללה את צדוק קיומם של היהודים.        

    חסר הבנתם של היהודים את עקרונות ירושתם הוביל אותם להשתעבד למחשבה הלותרנית שמטרתה היתה השמדתם.

     העדר הבנת צאצאי העברים את עקרונות ירושתם, היתה גם באשמת העברים, שבמשך הדורות הזניחו את הפילוסופיה הלשונית התנכ"ית. הצטמצמות ב'תורה בעל-פה', הפיכת החוקים לפולחניים ולא חלק ממחשבה קיומית, תהליך זה איפשר ספקולציות מחשבתיות זרות לעקרונות הראשיתיים. הפולחן החוקתי דחה לגמרי תובנות ראשיתיות שעיצבו את תרבות התנ"ך.

    עקרונות התנ"ך מכוונים נגד משאלות אנושיות, משאלות הרוצות רצף, משאלות הרוצות יותר. משאלות אלו של האדם ל'רצף', ליותר, הוביל אותם תמיד לסכסוך עם עליונים. אם אנו בודקים קוסמולוגיות של תרבויות אחרות, תמיד יש סכסוך של האדם עם עליונים. אפילו הקוסמולוגיה השומרית ראתה באלים שליטים שרירותיים, שגזרו גזרות ללא סיבות, ללא צידוק של עונש על חטאים.

      השומרים לא היו היחידים שהסתכסכו עם אליהם, נינגל לשוא התחננה לפני אספת האלים שלא ישמידו את עירה אור.

     היוונים אף הם היו מסוכסכים עם אליהם, ביחוד עם מוירה, שלמעשה היתה התגלמות חוקי הקיום הגוזרים קיצוב. היוונים יחסו לאליהם קנאה באדם, שהענישו את פרומתאוס שניסה להקל על האדם, בהעניקו לו את השימוש באש.

     יוצרי הנצרות הדו-תרבותיים, קיוו מהאלוהות שינוי סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 569 – 'דעת המבדילה'

     מחשבת התנ"ך קבעה עקרונות מבלי להרחיב עליהם, דבר שהקשה על הדורות להבינם. אפשרות להבינם מתאפשר רק אם משווים את הקוסמולוגיה התנ"כית עם קוסמולוגיות אחרות, משווים עקרונות תנ"כיים עם עקרונות של תרבויות אחרות, שפות אחרות.

     עמי המערב הנוצריים תרגמו את משל 'עץ הדעת' לשפתם, ומתרגום זה נוכל לעמוד על החסר שלהם בתרגום זה. אם לפי משל 'עץ הדעת', תובנה מ'דעת' היא תוצאה ש'דעת' קודם  מבדילה, בתרגומים של משל זה, בשפות המערביות, ה'תובנה' אינה פרי ההבדלה שב'דעת', התרגומים פוסחים על ה'הבדלה', מסתפקים בשלב השני, מבלי להתיחס לצורך ה'הבדלה', למען תובנה.

      אם אנו בודקים את התרגומים

WISSEN CONNAISSANCE KNOWLEDGE

תרגומים של 'דעת', תרגומים אלו לא כוללים 'הבדלה'.

       מעובדות אלו שהתרגומים של 'דעת' בשפות מערביות לא כוללות 'הבדלה', אנו צריכים לחפש את הסיבות לכך. מחשבת התנ"ך לא רק במשל 'עץ הדעת' אימצה את ה'הבדלה' כיוון שהיא השלימה עם העובדה שהעולם אינו רצוף אלא מורכב מיחידות מובדלות. לא רק זה, אנו רואים ממשל 'עץ הדעת', שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', עובדה המצביעה על כך, שמחשבת התנ"ך השלימה עם חיים קצובים.

      בהבדל מעקרונות התנ"ך במשלים התנ"כיים, מחשבת הנצרות רצתה 'רצף'. שאול הטרסי מיסד הנצרות רצה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע, תשנה סדרי עולם תגרש את המוות ממנו, דבר שיחזיר את העולם לרצף, כפי שגם היוונים האמינו בו.

     שאול הטרסי הדו-תרבותי, עברי ויווני, העדיף את המחשבה היוונית, מחשבה יוונית שהאמינה בעולם נצחי, האמינה בנצחיות האדם. אבל שאול הטרסי בעל התרבות הדואלית, הבין שמשל 'עץ 'דעת' הוא בסיס מחשבת התנ"ך, ברצותו ב'נצחיות העולם, נצחיות האדם, הוא החטיא את משל 'עץ הדעת', החטיא את האכילה מפריו.

      החטאת משל 'עץ הדעת', שלל ממחשבתו 'דעת', החלק החשוב שלו, את ה'הבדלה'. מאחר ששאול הטרסי שלל את משל 'עץ הדעת', כתוצאה מכך שלל את ה'הבדלה' שב'דעת', עמי המערב שאימצו את   הנצרות, את עקרונות תורת שאול הטרסי, תרגמו את משל 'עץ הדעת' ללשונם, מבלי להתיחס ל'הבדלה' המהווה את 'דעת'.

      בשלילת ה'הבדלה' מ'דעת', הבדלה שהובילה להכרה שהישויות ביקום נבדלות זו מזו, לא קיים רצף, שחיי אדם קצובים, נשלל במחשבת הנצרות.

      שלילת ה'הבדלה' מ'דעת' בתרגום לשונות המערב, מנע ממחשבת הנצרות את ההבנה כיצד נוצרת ה'מודעות'. הרי במשל 'עץ הדעת', חוה ואדם הטועמים מפרי העץ, נעשים מודעים, נעשים מודעים כיוון שה'הבדלה' ב'דעת' מאפשרת להם להיבדל מהסביבה, היבדלות ההופכת אותם למודעים, מודעים לעירומם.

      ברור ש'הבדלה' קיימת בלשונות עמי המערב, הרי השפה כופה על משתמשי להבדיל, אבל השפה אינה כופה על משתמשי ליצור מ'הבדלה' 'עיקרון', בדומה לעיקרון שבמחשבת התנ"ך, שקבעה ש'דעת' מאפשרת הבנה רק אחרי שהמשתמש במתת זו, המבדיל קודם. ומאחר ש'ההבדלה' שהשפה כופה על משתמשיה, ולא הופכת פעולה זו כעיקרון, כמו במשל 'עץ הדעת', עובדה זו מונעת מהתרבות המערבית עד היום להבין את ה'מודעות'. היא רואה אותה כתהליך, בהשתמשה בקביעתו של וויליאם ג'מס, הפסיכולוג הפילוסוף האמריקאי.    

     הדבר הזה דומה לעובדה, שלמרות שהיוונים והנוצרים שהאמינו ב'נצחיות העולם', האמינו בנצחיות האדם, חוקי הקיום לא שתפו  פעולה עם אמונתם, חוקי קיום אלו קצבו חיי אדם.

      חוקי הקיום, חוקי השפה לא משתפים פעולה עם משאלות בני אדם, משאלות רק מסבכות את המחשבה האנושית.

      מחשבת התנ"ך בכך שהיא לא הרחיבה על עקרונותיה, שללה גם מצאצאי העברים את הבנתם. אפילו הרמ"בם, בספרו 'מורה הנבוכים', מפרש את משל 'עץ הדעת' בצורה דומה לזו של שאול הטרסי או הפילוסופיה המוסלמית, כמחטיאה את אוכליה. הוא אומר שטרם האכילה של חוה ואדם מהפרי האסור היו להם תובנות נעלות, ואבדו אותן כתוצאה מכך שאכלו את הפרי האסור.

      הרמב"ם לא שם לב לשני משפטים במשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם לפני אוכלם מהפרי לא התבוששו בעירומם, רק אחרי אוכלם מהפרי התבוששו.

      משל 'עץ הדעת' ראה את חוה ואדם טרם אוכלם מפרי העץ דומים לחיות ב'גן עדן' שלא התבוששו בעירומם.

      ואם הרמ"בם לא הבין, שלו, יחסו תובנות, ברור שגם האחרים לא הבינו.

      העדר התובנות של עקרונות התנ"ך שלא הורחב עליהם, מנע מדורות העברים להתמודד עם פילוסופיות שנחשבו סוברניות בזמנם, המחשבה היוונית, יותר מאוחר המחשבה הלותרנית.

    יהודים לא הבינו את הסכנה בדה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך על-ידי הלותרנים, שפרושה היה שלילת ערכים מוסריים.

     כבר לותר בספרו החשוב ביותר 'העדר רצון חופשי', שלל 'רצון חופשי', שפרושה שלילה מהשפה את תפקודה. הרי בלי רצון חופשי השפה נעשית משותקת. יותר מכך יהודים לא הבינו שגיתה אשר המחיז את תיאולוגית לותר בדרמה שלו 'פאוסט', שלל בכלל את השפה. הוא שלל אותה בשללו את הפסוק הראשון בבשורת השליח יוחנן, בפסוק : 'בראשית היה הדבר'. פסוק זה התפרש בדרך כלל בטעות כאילו העולם הוא פרי שפה. אלו שפרשו כך את הפסוק, לא עמדו על העובדה שיוחנן לא מרחיב על הפסוק, שפסוקו לא 'מבדיל', כפי שהשפה, 'דעת' במשל 'עץ הדעת 'מבדילה.

     גיתה החליף את 'ה'דבר' בבשורת יוחנן ב'מעשה'. פרוש החלפה זו הפכה את הבריאה למכנית.

      יהודים, צאצאי העברים, לא הבינו את המהפכה המחשבתית הלותרנית, ששללה את המערכת המוסרית, שללה את צדוק קיומם של היהודים.        

    חסר הבנתם של היהודים את עקרונות ירושתם הוביל אותם להשתעבד למחשבה הלותרנית שמטרתה היתה השמדתם.

     העדר הבנת צאצאי העברים את עקרונות ירושתם, היתה גם באשמת העברים, שבמשך הדורות הזניחו את הפילוסופיה הלשונית התנכ"ית. הצטמצמות ב'תורה בעל-פה', הפיכת החוקים לפולחניים ולא חלק ממחשבה קיומית, תהליך זה איפשר ספקולציות מחשבתיות זרות לעקרונות הראשיתיים. הפולחן החוקתי דחה לגמרי תובנות ראשיתיות שעיצבו את תרבות התנ"ך.

    עקרונות התנ"ך מכוונים נגד משאלות אנושיות, משאלות הרוצות רצף, משאלות הרוצות יותר. משאלות אלו של האדם ל'רצף', ליותר, הוביל אותם תמיד לסכסוך עם עליונים. אם אנו בודקים קוסמולוגיות של תרבויות אחרות, תמיד יש סכסוך של האדם עם עליונים. אפילו הקוסמולוגיה השומרית ראתה באלים שליטים שרירותיים, שגזרו גזרות ללא סיבות, ללא צידוק של עונש על חטאים.

      השומרים לא היו היחידים שהסתכסכו עם אליהם, נינגל לשוא התחננה לפני אספת האלים שלא ישמידו את עירה אור.

     היוונים אף הם היו מסוכסכים עם אליהם, ביחוד עם מוירה, שלמעשה היתה התגלמות חוקי הקיום הגוזרים קיצוב. היוונים יחסו לאליהם קנאה באדם, שהענישו את פרומתאוס שניסה להקל על האדם, בהעניקו לו את השימוש באש.

     יוצרי הנצרות הדו-תרבותיים, קיוו מהאלוהות שינוי סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 569 – 'דעת המבדילה'

     מחשבת התנ"ך קבעה עקרונות מבלי להרחיב עליהם, דבר שהקשה על הדורות להבינם. אפשרות להבינם מתאפשר רק אם משווים את הקוסמולוגיה התנ"כית עם קוסמולוגיות אחרות, משווים עקרונות תנ"כיים עם עקרונות של תרבויות אחרות, שפות אחרות.

     עמי המערב הנוצריים תרגמו את משל 'עץ הדעת' לשפתם, ומתרגום זה נוכל לעמוד על החסר שלהם בתרגום זה. אם לפי משל 'עץ הדעת', תובנה מ'דעת' היא תוצאה ש'דעת' קודם  מבדילה, בתרגומים של משל זה, בשפות המערביות, ה'תובנה' אינה פרי ההבדלה שב'דעת', התרגומים פוסחים על ה'הבדלה', מסתפקים בשלב השני, מבלי להתיחס לצורך ה'הבדלה', למען תובנה.

      אם אנו בודקים את התרגומים

WISSEN CONNAISSANCE KNOWLEDGE

תרגומים של 'דעת', תרגומים אלו לא כוללים 'הבדלה'.

       מעובדות אלו שהתרגומים של 'דעת' בשפות מערביות לא כוללות 'הבדלה', אנו צריכים לחפש את הסיבות לכך. מחשבת התנ"ך לא רק במשל 'עץ הדעת' אימצה את ה'הבדלה' כיוון שהיא השלימה עם העובדה שהעולם אינו רצוף אלא מורכב מיחידות מובדלות. לא רק זה, אנו רואים ממשל 'עץ הדעת', שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', עובדה המצביעה על כך, שמחשבת התנ"ך השלימה עם חיים קצובים.

      בהבדל מעקרונות התנ"ך במשלים התנ"כיים, מחשבת הנצרות רצתה 'רצף'. שאול הטרסי מיסד הנצרות רצה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע, תשנה סדרי עולם תגרש את המוות ממנו, דבר שיחזיר את העולם לרצף, כפי שגם היוונים האמינו בו.

     שאול הטרסי הדו-תרבותי, עברי ויווני, העדיף את המחשבה היוונית, מחשבה יוונית שהאמינה בעולם נצחי, האמינה בנצחיות האדם. אבל שאול הטרסי בעל התרבות הדואלית, הבין שמשל 'עץ 'דעת' הוא בסיס מחשבת התנ"ך, ברצותו ב'נצחיות העולם, נצחיות האדם, הוא החטיא את משל 'עץ הדעת', החטיא את האכילה מפריו.

      החטאת משל 'עץ הדעת', שלל ממחשבתו 'דעת', החלק החשוב שלו, את ה'הבדלה'. מאחר ששאול הטרסי שלל את משל 'עץ הדעת', כתוצאה מכך שלל את ה'הבדלה' שב'דעת', עמי המערב שאימצו את   הנצרות, את עקרונות תורת שאול הטרסי, תרגמו את משל 'עץ הדעת' ללשונם, מבלי להתיחס ל'הבדלה' המהווה את 'דעת'.

      בשלילת ה'הבדלה' מ'דעת', הבדלה שהובילה להכרה שהישויות ביקום נבדלות זו מזו, לא קיים רצף, שחיי אדם קצובים, נשלל במחשבת הנצרות.

      שלילת ה'הבדלה' מ'דעת' בתרגום לשונות המערב, מנע ממחשבת הנצרות את ההבנה כיצד נוצרת ה'מודעות'. הרי במשל 'עץ הדעת', חוה ואדם הטועמים מפרי העץ, נעשים מודעים, נעשים מודעים כיוון שה'הבדלה' ב'דעת' מאפשרת להם להיבדל מהסביבה, היבדלות ההופכת אותם למודעים, מודעים לעירומם.

      ברור ש'הבדלה' קיימת בלשונות עמי המערב, הרי השפה כופה על משתמשי להבדיל, אבל השפה אינה כופה על משתמשי ליצור מ'הבדלה' 'עיקרון', בדומה לעיקרון שבמחשבת התנ"ך, שקבעה ש'דעת' מאפשרת הבנה רק אחרי שהמשתמש במתת זו, המבדיל קודם. ומאחר ש'ההבדלה' שהשפה כופה על משתמשיה, ולא הופכת פעולה זו כעיקרון, כמו במשל 'עץ הדעת', עובדה זו מונעת מהתרבות המערבית עד היום להבין את ה'מודעות'. היא רואה אותה כתהליך, בהשתמשה בקביעתו של וויליאם ג'מס, הפסיכולוג הפילוסוף האמריקאי.    

     הדבר הזה דומה לעובדה, שלמרות שהיוונים והנוצרים שהאמינו ב'נצחיות העולם', האמינו בנצחיות האדם, חוקי הקיום לא שתפו  פעולה עם אמונתם, חוקי קיום אלו קצבו חיי אדם.

      חוקי הקיום, חוקי השפה לא משתפים פעולה עם משאלות בני אדם, משאלות רק מסבכות את המחשבה האנושית.

      מחשבת התנ"ך בכך שהיא לא הרחיבה על עקרונותיה, שללה גם מצאצאי העברים את הבנתם. אפילו הרמ"בם, בספרו 'מורה הנבוכים', מפרש את משל 'עץ הדעת' בצורה דומה לזו של שאול הטרסי או הפילוסופיה המוסלמית, כמחטיאה את אוכליה. הוא אומר שטרם האכילה של חוה ואדם מהפרי האסור היו להם תובנות נעלות, ואבדו אותן כתוצאה מכך שאכלו את הפרי האסור.

      הרמב"ם לא שם לב לשני משפטים במשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם לפני אוכלם מהפרי לא התבוששו בעירומם, רק אחרי אוכלם מהפרי התבוששו.

      משל 'עץ הדעת' ראה את חוה ואדם טרם אוכלם מפרי העץ דומים לחיות ב'גן עדן' שלא התבוששו בעירומם.

      ואם הרמ"בם לא הבין, שלו, יחסו תובנות, ברור שגם האחרים לא הבינו.

      העדר התובנות של עקרונות התנ"ך שלא הורחב עליהם, מנע מדורות העברים להתמודד עם פילוסופיות שנחשבו סוברניות בזמנם, המחשבה היוונית, יותר מאוחר המחשבה הלותרנית.

    יהודים לא הבינו את הסכנה בדה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך על-ידי הלותרנים, שפרושה היה שלילת ערכים מוסריים.

     כבר לותר בספרו החשוב ביותר 'העדר רצון חופשי', שלל 'רצון חופשי', שפרושה שלילה מהשפה את תפקודה. הרי בלי רצון חופשי השפה נעשית משותקת. יותר מכך יהודים לא הבינו שגיתה אשר המחיז את תיאולוגית לותר בדרמה שלו 'פאוסט', שלל בכלל את השפה. הוא שלל אותה בשללו את הפסוק הראשון בבשורת השליח יוחנן, בפסוק : 'בראשית היה הדבר'. פסוק זה התפרש בדרך כלל בטעות כאילו העולם הוא פרי שפה. אלו שפרשו כך את הפסוק, לא עמדו על העובדה שיוחנן לא מרחיב על הפסוק, שפסוקו לא 'מבדיל', כפי שהשפה, 'דעת' במשל 'עץ הדעת 'מבדילה.

     גיתה החליף את 'ה'דבר' בבשורת יוחנן ב'מעשה'. פרוש החלפה זו הפכה את הבריאה למכנית.

      יהודים, צאצאי העברים, לא הבינו את המהפכה המחשבתית הלותרנית, ששללה את המערכת המוסרית, שללה את צדוק קיומם של היהודים.        

    חסר הבנתם של היהודים את עקרונות ירושתם הוביל אותם להשתעבד למחשבה הלותרנית שמטרתה היתה השמדתם.

     העדר הבנת צאצאי העברים את עקרונות ירושתם, היתה גם באשמת העברים, שבמשך הדורות הזניחו את הפילוסופיה הלשונית התנכ"ית. הצטמצמות ב'תורה בעל-פה', הפיכת החוקים לפולחניים ולא חלק ממחשבה קיומית, תהליך זה איפשר ספקולציות מחשבתיות זרות לעקרונות הראשיתיים. הפולחן החוקתי דחה לגמרי תובנות ראשיתיות שעיצבו את תרבות התנ"ך.

    עקרונות התנ"ך מכוונים נגד משאלות אנושיות, משאלות הרוצות רצף, משאלות הרוצות יותר. משאלות אלו של האדם ל'רצף', ליותר, הוביל אותם תמיד לסכסוך עם עליונים. אם אנו בודקים קוסמולוגיות של תרבויות אחרות, תמיד יש סכסוך של האדם עם עליונים. אפילו הקוסמולוגיה השומרית ראתה באלים שליטים שרירותיים, שגזרו גזרות ללא סיבות, ללא צידוק של עונש על חטאים.

      השומרים לא היו היחידים שהסתכסכו עם אליהם, נינגל לשוא התחננה לפני אספת האלים שלא ישמידו את עירה אור.

     היוונים אף הם היו מסוכסכים עם אליהם, ביחוד עם מוירה, שלמעשה היתה התגלמות חוקי הקיום הגוזרים קיצוב. היוונים יחסו לאליהם קנאה באדם, שהענישו את פרומתאוס שניסה להקל על האדם, בהעניקו לו את השימוש באש.

     יוצרי הנצרות הדו-תרבותיים, קיוו מהאלוהות שינוי סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 569 – 'דעת המבדילה'

     מחשבת התנ"ך קבעה עקרונות מבלי להרחיב עליהם, דבר שהקשה על הדורות להבינם. אפשרות להבינם מתאפשר רק אם משווים את הקוסמולוגיה התנ"כית עם קוסמולוגיות אחרות, משווים עקרונות תנ"כיים עם עקרונות של תרבויות אחרות, שפות אחרות.

     עמי המערב הנוצריים תרגמו את משל 'עץ הדעת' לשפתם, ומתרגום זה נוכל לעמוד על החסר שלהם בתרגום זה. אם לפי משל 'עץ הדעת', תובנה מ'דעת' היא תוצאה ש'דעת' קודם  מבדילה, בתרגומים של משל זה, בשפות המערביות, ה'תובנה' אינה פרי ההבדלה שב'דעת', התרגומים פוסחים על ה'הבדלה', מסתפקים בשלב השני, מבלי להתיחס לצורך ה'הבדלה', למען תובנה.

      אם אנו בודקים את התרגומים

WISSEN CONNAISSANCE KNOWLEDGE

תרגומים של 'דעת', תרגומים אלו לא כוללים 'הבדלה'.

       מעובדות אלו שהתרגומים של 'דעת' בשפות מערביות לא כוללות 'הבדלה', אנו צריכים לחפש את הסיבות לכך. מחשבת התנ"ך לא רק במשל 'עץ הדעת' אימצה את ה'הבדלה' כיוון שהיא השלימה עם העובדה שהעולם אינו רצוף אלא מורכב מיחידות מובדלות. לא רק זה, אנו רואים ממשל 'עץ הדעת', שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', עובדה המצביעה על כך, שמחשבת התנ"ך השלימה עם חיים קצובים.

      בהבדל מעקרונות התנ"ך במשלים התנ"כיים, מחשבת הנצרות רצתה 'רצף'. שאול הטרסי מיסד הנצרות רצה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע, תשנה סדרי עולם תגרש את המוות ממנו, דבר שיחזיר את העולם לרצף, כפי שגם היוונים האמינו בו.

     שאול הטרסי הדו-תרבותי, עברי ויווני, העדיף את המחשבה היוונית, מחשבה יוונית שהאמינה בעולם נצחי, האמינה בנצחיות האדם. אבל שאול הטרסי בעל התרבות הדואלית, הבין שמשל 'עץ 'דעת' הוא בסיס מחשבת התנ"ך, ברצותו ב'נצחיות העולם, נצחיות האדם, הוא החטיא את משל 'עץ הדעת', החטיא את האכילה מפריו.

      החטאת משל 'עץ הדעת', שלל ממחשבתו 'דעת', החלק החשוב שלו, את ה'הבדלה'. מאחר ששאול הטרסי שלל את משל 'עץ הדעת', כתוצאה מכך שלל את ה'הבדלה' שב'דעת', עמי המערב שאימצו את   הנצרות, את עקרונות תורת שאול הטרסי, תרגמו את משל 'עץ הדעת' ללשונם, מבלי להתיחס ל'הבדלה' המהווה את 'דעת'.

      בשלילת ה'הבדלה' מ'דעת', הבדלה שהובילה להכרה שהישויות ביקום נבדלות זו מזו, לא קיים רצף, שחיי אדם קצובים, נשלל במחשבת הנצרות.

      שלילת ה'הבדלה' מ'דעת' בתרגום לשונות המערב, מנע ממחשבת הנצרות את ההבנה כיצד נוצרת ה'מודעות'. הרי במשל 'עץ הדעת', חוה ואדם הטועמים מפרי העץ, נעשים מודעים, נעשים מודעים כיוון שה'הבדלה' ב'דעת' מאפשרת להם להיבדל מהסביבה, היבדלות ההופכת אותם למודעים, מודעים לעירומם.

      ברור ש'הבדלה' קיימת בלשונות עמי המערב, הרי השפה כופה על משתמשי להבדיל, אבל השפה אינה כופה על משתמשי ליצור מ'הבדלה' 'עיקרון', בדומה לעיקרון שבמחשבת התנ"ך, שקבעה ש'דעת' מאפשרת הבנה רק אחרי שהמשתמש במתת זו, המבדיל קודם. ומאחר ש'ההבדלה' שהשפה כופה על משתמשיה, ולא הופכת פעולה זו כעיקרון, כמו במשל 'עץ הדעת', עובדה זו מונעת מהתרבות המערבית עד היום להבין את ה'מודעות'. היא רואה אותה כתהליך, בהשתמשה בקביעתו של וויליאם ג'מס, הפסיכולוג הפילוסוף האמריקאי.    

     הדבר הזה דומה לעובדה, שלמרות שהיוונים והנוצרים שהאמינו ב'נצחיות העולם', האמינו בנצחיות האדם, חוקי הקיום לא שתפו  פעולה עם אמונתם, חוקי קיום אלו קצבו חיי אדם.

      חוקי הקיום, חוקי השפה לא משתפים פעולה עם משאלות בני אדם, משאלות רק מסבכות את המחשבה האנושית.

      מחשבת התנ"ך בכך שהיא לא הרחיבה על עקרונותיה, שללה גם מצאצאי העברים את הבנתם. אפילו הרמ"בם, בספרו 'מורה הנבוכים', מפרש את משל 'עץ הדעת' בצורה דומה לזו של שאול הטרסי או הפילוסופיה המוסלמית, כמחטיאה את אוכליה. הוא אומר שטרם האכילה של חוה ואדם מהפרי האסור היו להם תובנות נעלות, ואבדו אותן כתוצאה מכך שאכלו את הפרי האסור.

      הרמב"ם לא שם לב לשני משפטים במשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם לפני אוכלם מהפרי לא התבוששו בעירומם, רק אחרי אוכלם מהפרי התבוששו.

      משל 'עץ הדעת' ראה את חוה ואדם טרם אוכלם מפרי העץ דומים לחיות ב'גן עדן' שלא התבוששו בעירומם.

      ואם הרמ"בם לא הבין, שלו, יחסו תובנות, ברור שגם האחרים לא הבינו.

      העדר התובנות של עקרונות התנ"ך שלא הורחב עליהם, מנע מדורות העברים להתמודד עם פילוסופיות שנחשבו סוברניות בזמנם, המחשבה היוונית, יותר מאוחר המחשבה הלותרנית.

    יהודים לא הבינו את הסכנה בדה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך על-ידי הלותרנים, שפרושה היה שלילת ערכים מוסריים.

     כבר לותר בספרו החשוב ביותר 'העדר רצון חופשי', שלל 'רצון חופשי', שפרושה שלילה מהשפה את תפקודה. הרי בלי רצון חופשי השפה נעשית משותקת. יותר מכך יהודים לא הבינו שגיתה אשר המחיז את תיאולוגית לותר בדרמה שלו 'פאוסט', שלל בכלל את השפה. הוא שלל אותה בשללו את הפסוק הראשון בבשורת השליח יוחנן, בפסוק : 'בראשית היה הדבר'. פסוק זה התפרש בדרך כלל בטעות כאילו העולם הוא פרי שפה. אלו שפרשו כך את הפסוק, לא עמדו על העובדה שיוחנן לא מרחיב על הפסוק, שפסוקו לא 'מבדיל', כפי שהשפה, 'דעת' במשל 'עץ הדעת 'מבדילה.

     גיתה החליף את 'ה'דבר' בבשורת יוחנן ב'מעשה'. פרוש החלפה זו הפכה את הבריאה למכנית.

      יהודים, צאצאי העברים, לא הבינו את המהפכה המחשבתית הלותרנית, ששללה את המערכת המוסרית, שללה את צדוק קיומם של היהודים.        

    חסר הבנתם של היהודים את עקרונות ירושתם הוביל אותם להשתעבד למחשבה הלותרנית שמטרתה היתה השמדתם.

     העדר הבנת צאצאי העברים את עקרונות ירושתם, היתה גם באשמת העברים, שבמשך הדורות הזניחו את הפילוסופיה הלשונית התנכ"ית. הצטמצמות ב'תורה בעל-פה', הפיכת החוקים לפולחניים ולא חלק ממחשבה קיומית, תהליך זה איפשר ספקולציות מחשבתיות זרות לעקרונות הראשיתיים. הפולחן החוקתי דחה לגמרי תובנות ראשיתיות שעיצבו את תרבות התנ"ך.

    עקרונות התנ"ך מכוונים נגד משאלות אנושיות, משאלות הרוצות רצף, משאלות הרוצות יותר. משאלות אלו של האדם ל'רצף', ליותר, הוביל אותם תמיד לסכסוך עם עליונים. אם אנו בודקים קוסמולוגיות של תרבויות אחרות, תמיד יש סכסוך של האדם עם עליונים. אפילו הקוסמולוגיה השומרית ראתה באלים שליטים שרירותיים, שגזרו גזרות ללא סיבות, ללא צידוק של עונש על חטאים.

      השומרים לא היו היחידים שהסתכסכו עם אליהם, נינגל לשוא התחננה לפני אספת האלים שלא ישמידו את עירה אור.

     היוונים אף הם היו מסוכסכים עם אליהם, ביחוד עם מוירה, שלמעשה היתה התגלמות חוקי הקיום הגוזרים קיצוב. היוונים יחסו לאליהם קנאה באדם, שהענישו את פרומתאוס שניסה להקל על האדם, בהעניקו לו את השימוש באש.

     יוצרי הנצרות הדו-תרבותיים, קיוו מהאלוהות שינוי סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 569 – 'דעת המבדילה'

     מחשבת התנ"ך קבעה עקרונות מבלי להרחיב עליהם, דבר שהקשה על הדורות להבינם. אפשרות להבינם מתאפשר רק אם משווים את הקוסמולוגיה התנ"כית עם קוסמולוגיות אחרות, משווים עקרונות תנ"כיים עם עקרונות של תרבויות אחרות, שפות אחרות.

     עמי המערב הנוצריים תרגמו את משל 'עץ הדעת' לשפתם, ומתרגום זה נוכל לעמוד על החסר שלהם בתרגום זה. אם לפי משל 'עץ הדעת', תובנה מ'דעת' היא תוצאה ש'דעת' קודם  מבדילה, בתרגומים של משל זה, בשפות המערביות, ה'תובנה' אינה פרי ההבדלה שב'דעת', התרגומים פוסחים על ה'הבדלה', מסתפקים בשלב השני, מבלי להתיחס לצורך ה'הבדלה', למען תובנה.

      אם אנו בודקים את התרגומים

WISSEN CONNAISSANCE KNOWLEDGE

תרגומים של 'דעת', תרגומים אלו לא כוללים 'הבדלה'.

       מעובדות אלו שהתרגומים של 'דעת' בשפות מערביות לא כוללות 'הבדלה', אנו צריכים לחפש את הסיבות לכך. מחשבת התנ"ך לא רק במשל 'עץ הדעת' אימצה את ה'הבדלה' כיוון שהיא השלימה עם העובדה שהעולם אינו רצוף אלא מורכב מיחידות מובדלות. לא רק זה, אנו רואים ממשל 'עץ הדעת', שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', עובדה המצביעה על כך, שמחשבת התנ"ך השלימה עם חיים קצובים.

      בהבדל מעקרונות התנ"ך במשלים התנ"כיים, מחשבת הנצרות רצתה 'רצף'. שאול הטרסי מיסד הנצרות רצה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע, תשנה סדרי עולם תגרש את המוות ממנו, דבר שיחזיר את העולם לרצף, כפי שגם היוונים האמינו בו.

     שאול הטרסי הדו-תרבותי, עברי ויווני, העדיף את המחשבה היוונית, מחשבה יוונית שהאמינה בעולם נצחי, האמינה בנצחיות האדם. אבל שאול הטרסי בעל התרבות הדואלית, הבין שמשל 'עץ 'דעת' הוא בסיס מחשבת התנ"ך, ברצותו ב'נצחיות העולם, נצחיות האדם, הוא החטיא את משל 'עץ הדעת', החטיא את האכילה מפריו.

      החטאת משל 'עץ הדעת', שלל ממחשבתו 'דעת', החלק החשוב שלו, את ה'הבדלה'. מאחר ששאול הטרסי שלל את משל 'עץ הדעת', כתוצאה מכך שלל את ה'הבדלה' שב'דעת', עמי המערב שאימצו את   הנצרות, את עקרונות תורת שאול הטרסי, תרגמו את משל 'עץ הדעת' ללשונם, מבלי להתיחס ל'הבדלה' המהווה את 'דעת'.

      בשלילת ה'הבדלה' מ'דעת', הבדלה שהובילה להכרה שהישויות ביקום נבדלות זו מזו, לא קיים רצף, שחיי אדם קצובים, נשלל במחשבת הנצרות.

      שלילת ה'הבדלה' מ'דעת' בתרגום לשונות המערב, מנע ממחשבת הנצרות את ההבנה כיצד נוצרת ה'מודעות'. הרי במשל 'עץ הדעת', חוה ואדם הטועמים מפרי העץ, נעשים מודעים, נעשים מודעים כיוון שה'הבדלה' ב'דעת' מאפשרת להם להיבדל מהסביבה, היבדלות ההופכת אותם למודעים, מודעים לעירומם.

      ברור ש'הבדלה' קיימת בלשונות עמי המערב, הרי השפה כופה על משתמשי להבדיל, אבל השפה אינה כופה על משתמשי ליצור מ'הבדלה' 'עיקרון', בדומה לעיקרון שבמחשבת התנ"ך, שקבעה ש'דעת' מאפשרת הבנה רק אחרי שהמשתמש במתת זו, המבדיל קודם. ומאחר ש'ההבדלה' שהשפה כופה על משתמשיה, ולא הופכת פעולה זו כעיקרון, כמו במשל 'עץ הדעת', עובדה זו מונעת מהתרבות המערבית עד היום להבין את ה'מודעות'. היא רואה אותה כתהליך, בהשתמשה בקביעתו של וויליאם ג'מס, הפסיכולוג הפילוסוף האמריקאי.    

     הדבר הזה דומה לעובדה, שלמרות שהיוונים והנוצרים שהאמינו ב'נצחיות העולם', האמינו בנצחיות האדם, חוקי הקיום לא שתפו  פעולה עם אמונתם, חוקי קיום אלו קצבו חיי אדם.

      חוקי הקיום, חוקי השפה לא משתפים פעולה עם משאלות בני אדם, משאלות רק מסבכות את המחשבה האנושית.

      מחשבת התנ"ך בכך שהיא לא הרחיבה על עקרונותיה, שללה גם מצאצאי העברים את הבנתם. אפילו הרמ"בם, בספרו 'מורה הנבוכים', מפרש את משל 'עץ הדעת' בצורה דומה לזו של שאול הטרסי או הפילוסופיה המוסלמית, כמחטיאה את אוכליה. הוא אומר שטרם האכילה של חוה ואדם מהפרי האסור היו להם תובנות נעלות, ואבדו אותן כתוצאה מכך שאכלו את הפרי האסור.

      הרמב"ם לא שם לב לשני משפטים במשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם לפני אוכלם מהפרי לא התבוששו בעירומם, רק אחרי אוכלם מהפרי התבוששו.

      משל 'עץ הדעת' ראה את חוה ואדם טרם אוכלם מפרי העץ דומים לחיות ב'גן עדן' שלא התבוששו בעירומם.

      ואם הרמ"בם לא הבין, שלו, יחסו תובנות, ברור שגם האחרים לא הבינו.

      העדר התובנות של עקרונות התנ"ך שלא הורחב עליהם, מנע מדורות העברים להתמודד עם פילוסופיות שנחשבו סוברניות בזמנם, המחשבה היוונית, יותר מאוחר המחשבה הלותרנית.

    יהודים לא הבינו את הסכנה בדה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך על-ידי הלותרנים, שפרושה היה שלילת ערכים מוסריים.

     כבר לותר בספרו החשוב ביותר 'העדר רצון חופשי', שלל 'רצון חופשי', שפרושה שלילה מהשפה את תפקודה. הרי בלי רצון חופשי השפה נעשית משותקת. יותר מכך יהודים לא הבינו שגיתה אשר המחיז את תיאולוגית לותר בדרמה שלו 'פאוסט', שלל בכלל את השפה. הוא שלל אותה בשללו את הפסוק הראשון בבשורת השליח יוחנן, בפסוק : 'בראשית היה הדבר'. פסוק זה התפרש בדרך כלל בטעות כאילו העולם הוא פרי שפה. אלו שפרשו כך את הפסוק, לא עמדו על העובדה שיוחנן לא מרחיב על הפסוק, שפסוקו לא 'מבדיל', כפי שהשפה, 'דעת' במשל 'עץ הדעת 'מבדילה.

     גיתה החליף את 'ה'דבר' בבשורת יוחנן ב'מעשה'. פרוש החלפה זו הפכה את הבריאה למכנית.

      יהודים, צאצאי העברים, לא הבינו את המהפכה המחשבתית הלותרנית, ששללה את המערכת המוסרית, שללה את צדוק קיומם של היהודים.        

    חסר הבנתם של היהודים את עקרונות ירושתם הוביל אותם להשתעבד למחשבה הלותרנית שמטרתה היתה השמדתם.

     העדר הבנת צאצאי העברים את עקרונות ירושתם, היתה גם באשמת העברים, שבמשך הדורות הזניחו את הפילוסופיה הלשונית התנכ"ית. הצטמצמות ב'תורה בעל-פה', הפיכת החוקים לפולחניים ולא חלק ממחשבה קיומית, תהליך זה איפשר ספקולציות מחשבתיות זרות לעקרונות הראשיתיים. הפולחן החוקתי דחה לגמרי תובנות ראשיתיות שעיצבו את תרבות התנ"ך.

    עקרונות התנ"ך מכוונים נגד משאלות אנושיות, משאלות הרוצות רצף, משאלות הרוצות יותר. משאלות אלו של האדם ל'רצף', ליותר, הוביל אותם תמיד לסכסוך עם עליונים. אם אנו בודקים קוסמולוגיות של תרבויות אחרות, תמיד יש סכסוך של האדם עם עליונים. אפילו הקוסמולוגיה השומרית ראתה באלים שליטים שרירותיים, שגזרו גזרות ללא סיבות, ללא צידוק של עונש על חטאים.

      השומרים לא היו היחידים שהסתכסכו עם אליהם, נינגל לשוא התחננה לפני אספת האלים שלא ישמידו את עירה אור.

     היוונים אף הם היו מסוכסכים עם אליהם, ביחוד עם מוירה, שלמעשה היתה התגלמות חוקי הקיום הגוזרים קיצוב. היוונים יחסו לאליהם קנאה באדם, שהענישו את פרומתאוס שניסה להקל על האדם, בהעניקו לו את השימוש באש.

     יוצרי הנצרות הדו-תרבותיים, קיוו מהאלוהות שינוי סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 569 – 'דעת המבדילה'

     מחשבת התנ"ך קבעה עקרונות מבלי להרחיב עליהם, דבר שהקשה על הדורות להבינם. אפשרות להבינם מתאפשר רק אם משווים את הקוסמולוגיה התנ"כית עם קוסמולוגיות אחרות, משווים עקרונות תנ"כיים עם עקרונות של תרבויות אחרות, שפות אחרות.

     עמי המערב הנוצריים תרגמו את משל 'עץ הדעת' לשפתם, ומתרגום זה נוכל לעמוד על החסר שלהם בתרגום זה. אם לפי משל 'עץ הדעת', תובנה מ'דעת' היא תוצאה ש'דעת' קודם  מבדילה, בתרגומים של משל זה, בשפות המערביות, ה'תובנה' אינה פרי ההבדלה שב'דעת', התרגומים פוסחים על ה'הבדלה', מסתפקים בשלב השני, מבלי להתיחס לצורך ה'הבדלה', למען תובנה.

      אם אנו בודקים את התרגומים

WISSEN CONNAISSANCE KNOWLEDGE

תרגומים של 'דעת', תרגומים אלו לא כוללים 'הבדלה'.

       מעובדות אלו שהתרגומים של 'דעת' בשפות מערביות לא כוללות 'הבדלה', אנו צריכים לחפש את הסיבות לכך. מחשבת התנ"ך לא רק במשל 'עץ הדעת' אימצה את ה'הבדלה' כיוון שהיא השלימה עם העובדה שהעולם אינו רצוף אלא מורכב מיחידות מובדלות. לא רק זה, אנו רואים ממשל 'עץ הדעת', שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', עובדה המצביעה על כך, שמחשבת התנ"ך השלימה עם חיים קצובים.

      בהבדל מעקרונות התנ"ך במשלים התנ"כיים, מחשבת הנצרות רצתה 'רצף'. שאול הטרסי מיסד הנצרות רצה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע, תשנה סדרי עולם תגרש את המוות ממנו, דבר שיחזיר את העולם לרצף, כפי שגם היוונים האמינו בו.

     שאול הטרסי הדו-תרבותי, עברי ויווני, העדיף את המחשבה היוונית, מחשבה יוונית שהאמינה בעולם נצחי, האמינה בנצחיות האדם. אבל שאול הטרסי בעל התרבות הדואלית, הבין שמשל 'עץ 'דעת' הוא בסיס מחשבת התנ"ך, ברצותו ב'נצחיות העולם, נצחיות האדם, הוא החטיא את משל 'עץ הדעת', החטיא את האכילה מפריו.

      החטאת משל 'עץ הדעת', שלל ממחשבתו 'דעת', החלק החשוב שלו, את ה'הבדלה'. מאחר ששאול הטרסי שלל את משל 'עץ הדעת', כתוצאה מכך שלל את ה'הבדלה' שב'דעת', עמי המערב שאימצו את   הנצרות, את עקרונות תורת שאול הטרסי, תרגמו את משל 'עץ הדעת' ללשונם, מבלי להתיחס ל'הבדלה' המהווה את 'דעת'.

      בשלילת ה'הבדלה' מ'דעת', הבדלה שהובילה להכרה שהישויות ביקום נבדלות זו מזו, לא קיים רצף, שחיי אדם קצובים, נשלל במחשבת הנצרות.

      שלילת ה'הבדלה' מ'דעת' בתרגום לשונות המערב, מנע ממחשבת הנצרות את ההבנה כיצד נוצרת ה'מודעות'. הרי במשל 'עץ הדעת', חוה ואדם הטועמים מפרי העץ, נעשים מודעים, נעשים מודעים כיוון שה'הבדלה' ב'דעת' מאפשרת להם להיבדל מהסביבה, היבדלות ההופכת אותם למודעים, מודעים לעירומם.

      ברור ש'הבדלה' קיימת בלשונות עמי המערב, הרי השפה כופה על משתמשי להבדיל, אבל השפה אינה כופה על משתמשי ליצור מ'הבדלה' 'עיקרון', בדומה לעיקרון שבמחשבת התנ"ך, שקבעה ש'דעת' מאפשרת הבנה רק אחרי שהמשתמש במתת זו, המבדיל קודם. ומאחר ש'ההבדלה' שהשפה כופה על משתמשיה, ולא הופכת פעולה זו כעיקרון, כמו במשל 'עץ הדעת', עובדה זו מונעת מהתרבות המערבית עד היום להבין את ה'מודעות'. היא רואה אותה כתהליך, בהשתמשה בקביעתו של וויליאם ג'מס, הפסיכולוג הפילוסוף האמריקאי.    

     הדבר הזה דומה לעובדה, שלמרות שהיוונים והנוצרים שהאמינו ב'נצחיות העולם', האמינו בנצחיות האדם, חוקי הקיום לא שתפו  פעולה עם אמונתם, חוקי קיום אלו קצבו חיי אדם.

      חוקי הקיום, חוקי השפה לא משתפים פעולה עם משאלות בני אדם, משאלות רק מסבכות את המחשבה האנושית.

      מחשבת התנ"ך בכך שהיא לא הרחיבה על עקרונותיה, שללה גם מצאצאי העברים את הבנתם. אפילו הרמ"בם, בספרו 'מורה הנבוכים', מפרש את משל 'עץ הדעת' בצורה דומה לזו של שאול הטרסי או הפילוסופיה המוסלמית, כמחטיאה את אוכליה. הוא אומר שטרם האכילה של חוה ואדם מהפרי האסור היו להם תובנות נעלות, ואבדו אותן כתוצאה מכך שאכלו את הפרי האסור.

      הרמב"ם לא שם לב לשני משפטים במשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם לפני אוכלם מהפרי לא התבוששו בעירומם, רק אחרי אוכלם מהפרי התבוששו.

      משל 'עץ הדעת' ראה את חוה ואדם טרם אוכלם מפרי העץ דומים לחיות ב'גן עדן' שלא התבוששו בעירומם.

      ואם הרמ"בם לא הבין, שלו, יחסו תובנות, ברור שגם האחרים לא הבינו.

      העדר התובנות של עקרונות התנ"ך שלא הורחב עליהם, מנע מדורות העברים להתמודד עם פילוסופיות שנחשבו סוברניות בזמנם, המחשבה היוונית, יותר מאוחר המחשבה הלותרנית.

    יהודים לא הבינו את הסכנה בדה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך על-ידי הלותרנים, שפרושה היה שלילת ערכים מוסריים.

     כבר לותר בספרו החשוב ביותר 'העדר רצון חופשי', שלל 'רצון חופשי', שפרושה שלילה מהשפה את תפקודה. הרי בלי רצון חופשי השפה נעשית משותקת. יותר מכך יהודים לא הבינו שגיתה אשר המחיז את תיאולוגית לותר בדרמה שלו 'פאוסט', שלל בכלל את השפה. הוא שלל אותה בשללו את הפסוק הראשון בבשורת השליח יוחנן, בפסוק : 'בראשית היה הדבר'. פסוק זה התפרש בדרך כלל בטעות כאילו העולם הוא פרי שפה. אלו שפרשו כך את הפסוק, לא עמדו על העובדה שיוחנן לא מרחיב על הפסוק, שפסוקו לא 'מבדיל', כפי שהשפה, 'דעת' במשל 'עץ הדעת 'מבדילה.

     גיתה החליף את 'ה'דבר' בבשורת יוחנן ב'מעשה'. פרוש החלפה זו הפכה את הבריאה למכנית.

      יהודים, צאצאי העברים, לא הבינו את המהפכה המחשבתית הלותרנית, ששללה את המערכת המוסרית, שללה את צדוק קיומם של היהודים.        

    חסר הבנתם של היהודים את עקרונות ירושתם הוביל אותם להשתעבד למחשבה הלותרנית שמטרתה היתה השמדתם.

     העדר הבנת צאצאי העברים את עקרונות ירושתם, היתה גם באשמת העברים, שבמשך הדורות הזניחו את הפילוסופיה הלשונית התנכ"ית. הצטמצמות ב'תורה בעל-פה', הפיכת החוקים לפולחניים ולא חלק ממחשבה קיומית, תהליך זה איפשר ספקולציות מחשבתיות זרות לעקרונות הראשיתיים. הפולחן החוקתי דחה לגמרי תובנות ראשיתיות שעיצבו את תרבות התנ"ך.

    עקרונות התנ"ך מכוונים נגד משאלות אנושיות, משאלות הרוצות רצף, משאלות הרוצות יותר. משאלות אלו של האדם ל'רצף', ליותר, הוביל אותם תמיד לסכסוך עם עליונים. אם אנו בודקים קוסמולוגיות של תרבויות אחרות, תמיד יש סכסוך של האדם עם עליונים. אפילו הקוסמולוגיה השומרית ראתה באלים שליטים שרירותיים, שגזרו גזרות ללא סיבות, ללא צידוק של עונש על חטאים.

      השומרים לא היו היחידים שהסתכסכו עם אליהם, נינגל לשוא התחננה לפני אספת האלים שלא ישמידו את עירה אור.

     היוונים אף הם היו מסוכסכים עם אליהם, ביחוד עם מוירה, שלמעשה היתה התגלמות חוקי הקיום הגוזרים קיצוב. היוונים יחסו לאליהם קנאה באדם, שהענישו את פרומתאוס שניסה להקל על האדם, בהעניקו לו את השימוש באש.

     יוצרי הנצרות הדו-תרבותיים, קיוו מהאלוהות שינוי סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 569 – 'דעת המבדילה'

     מחשבת התנ"ך קבעה עקרונות מבלי להרחיב עליהם, דבר שהקשה על הדורות להבינם. אפשרות להבינם מתאפשר רק אם משווים את הקוסמולוגיה התנ"כית עם קוסמולוגיות אחרות, משווים עקרונות תנ"כיים עם עקרונות של תרבויות אחרות, שפות אחרות.

     עמי המערב הנוצריים תרגמו את משל 'עץ הדעת' לשפתם, ומתרגום זה נוכל לעמוד על החסר שלהם בתרגום זה. אם לפי משל 'עץ הדעת', תובנה מ'דעת' היא תוצאה ש'דעת' קודם  מבדילה, בתרגומים של משל זה, בשפות המערביות, ה'תובנה' אינה פרי ההבדלה שב'דעת', התרגומים פוסחים על ה'הבדלה', מסתפקים בשלב השני, מבלי להתיחס לצורך ה'הבדלה', למען תובנה.

      אם אנו בודקים את התרגומים

WISSEN CONNAISSANCE KNOWLEDGE

תרגומים של 'דעת', תרגומים אלו לא כוללים 'הבדלה'.

       מעובדות אלו שהתרגומים של 'דעת' בשפות מערביות לא כוללות 'הבדלה', אנו צריכים לחפש את הסיבות לכך. מחשבת התנ"ך לא רק במשל 'עץ הדעת' אימצה את ה'הבדלה' כיוון שהיא השלימה עם העובדה שהעולם אינו רצוף אלא מורכב מיחידות מובדלות. לא רק זה, אנו רואים ממשל 'עץ הדעת', שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', עובדה המצביעה על כך, שמחשבת התנ"ך השלימה עם חיים קצובים.

      בהבדל מעקרונות התנ"ך במשלים התנ"כיים, מחשבת הנצרות רצתה 'רצף'. שאול הטרסי מיסד הנצרות רצה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע, תשנה סדרי עולם תגרש את המוות ממנו, דבר שיחזיר את העולם לרצף, כפי שגם היוונים האמינו בו.

     שאול הטרסי הדו-תרבותי, עברי ויווני, העדיף את המחשבה היוונית, מחשבה יוונית שהאמינה בעולם נצחי, האמינה בנצחיות האדם. אבל שאול הטרסי בעל התרבות הדואלית, הבין שמשל 'עץ 'דעת' הוא בסיס מחשבת התנ"ך, ברצותו ב'נצחיות העולם, נצחיות האדם, הוא החטיא את משל 'עץ הדעת', החטיא את האכילה מפריו.

      החטאת משל 'עץ הדעת', שלל ממחשבתו 'דעת', החלק החשוב שלו, את ה'הבדלה'. מאחר ששאול הטרסי שלל את משל 'עץ הדעת', כתוצאה מכך שלל את ה'הבדלה' שב'דעת', עמי המערב שאימצו את   הנצרות, את עקרונות תורת שאול הטרסי, תרגמו את משל 'עץ הדעת' ללשונם, מבלי להתיחס ל'הבדלה' המהווה את 'דעת'.

      בשלילת ה'הבדלה' מ'דעת', הבדלה שהובילה להכרה שהישויות ביקום נבדלות זו מזו, לא קיים רצף, שחיי אדם קצובים, נשלל במחשבת הנצרות.

      שלילת ה'הבדלה' מ'דעת' בתרגום לשונות המערב, מנע ממחשבת הנצרות את ההבנה כיצד נוצרת ה'מודעות'. הרי במשל 'עץ הדעת', חוה ואדם הטועמים מפרי העץ, נעשים מודעים, נעשים מודעים כיוון שה'הבדלה' ב'דעת' מאפשרת להם להיבדל מהסביבה, היבדלות ההופכת אותם למודעים, מודעים לעירומם.

      ברור ש'הבדלה' קיימת בלשונות עמי המערב, הרי השפה כופה על משתמשי להבדיל, אבל השפה אינה כופה על משתמשי ליצור מ'הבדלה' 'עיקרון', בדומה לעיקרון שבמחשבת התנ"ך, שקבעה ש'דעת' מאפשרת הבנה רק אחרי שהמשתמש במתת זו, המבדיל קודם. ומאחר ש'ההבדלה' שהשפה כופה על משתמשיה, ולא הופכת פעולה זו כעיקרון, כמו במשל 'עץ הדעת', עובדה זו מונעת מהתרבות המערבית עד היום להבין את ה'מודעות'. היא רואה אותה כתהליך, בהשתמשה בקביעתו של וויליאם ג'מס, הפסיכולוג הפילוסוף האמריקאי.    

     הדבר הזה דומה לעובדה, שלמרות שהיוונים והנוצרים שהאמינו ב'נצחיות העולם', האמינו בנצחיות האדם, חוקי הקיום לא שתפו  פעולה עם אמונתם, חוקי קיום אלו קצבו חיי אדם.

      חוקי הקיום, חוקי השפה לא משתפים פעולה עם משאלות בני אדם, משאלות רק מסבכות את המחשבה האנושית.

      מחשבת התנ"ך בכך שהיא לא הרחיבה על עקרונותיה, שללה גם מצאצאי העברים את הבנתם. אפילו הרמ"בם, בספרו 'מורה הנבוכים', מפרש את משל 'עץ הדעת' בצורה דומה לזו של שאול הטרסי או הפילוסופיה המוסלמית, כמחטיאה את אוכליה. הוא אומר שטרם האכילה של חוה ואדם מהפרי האסור היו להם תובנות נעלות, ואבדו אותן כתוצאה מכך שאכלו את הפרי האסור.

      הרמב"ם לא שם לב לשני משפטים במשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם לפני אוכלם מהפרי לא התבוששו בעירומם, רק אחרי אוכלם מהפרי התבוששו.

      משל 'עץ הדעת' ראה את חוה ואדם טרם אוכלם מפרי העץ דומים לחיות ב'גן עדן' שלא התבוששו בעירומם.

      ואם הרמ"בם לא הבין, שלו, יחסו תובנות, ברור שגם האחרים לא הבינו.

      העדר התובנות של עקרונות התנ"ך שלא הורחב עליהם, מנע מדורות העברים להתמודד עם פילוסופיות שנחשבו סוברניות בזמנם, המחשבה היוונית, יותר מאוחר המחשבה הלותרנית.

    יהודים לא הבינו את הסכנה בדה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך על-ידי הלותרנים, שפרושה היה שלילת ערכים מוסריים.

     כבר לותר בספרו החשוב ביותר 'העדר רצון חופשי', שלל 'רצון חופשי', שפרושה שלילה מהשפה את תפקודה. הרי בלי רצון חופשי השפה נעשית משותקת. יותר מכך יהודים לא הבינו שגיתה אשר המחיז את תיאולוגית לותר בדרמה שלו 'פאוסט', שלל בכלל את השפה. הוא שלל אותה בשללו את הפסוק הראשון בבשורת השליח יוחנן, בפסוק : 'בראשית היה הדבר'. פסוק זה התפרש בדרך כלל בטעות כאילו העולם הוא פרי שפה. אלו שפרשו כך את הפסוק, לא עמדו על העובדה שיוחנן לא מרחיב על הפסוק, שפסוקו לא 'מבדיל', כפי שהשפה, 'דעת' במשל 'עץ הדעת 'מבדילה.

     גיתה החליף את 'ה'דבר' בבשורת יוחנן ב'מעשה'. פרוש החלפה זו הפכה את הבריאה למכנית.

      יהודים, צאצאי העברים, לא הבינו את המהפכה המחשבתית הלותרנית, ששללה את המערכת המוסרית, שללה את צדוק קיומם של היהודים.        

    חסר הבנתם של היהודים את עקרונות ירושתם הוביל אותם להשתעבד למחשבה הלותרנית שמטרתה היתה השמדתם.

     העדר הבנת צאצאי העברים את עקרונות ירושתם, היתה גם באשמת העברים, שבמשך הדורות הזניחו את הפילוסופיה הלשונית התנכ"ית. הצטמצמות ב'תורה בעל-פה', הפיכת החוקים לפולחניים ולא חלק ממחשבה קיומית, תהליך זה איפשר ספקולציות מחשבתיות זרות לעקרונות הראשיתיים. הפולחן החוקתי דחה לגמרי תובנות ראשיתיות שעיצבו את תרבות התנ"ך.

    עקרונות התנ"ך מכוונים נגד משאלות אנושיות, משאלות הרוצות רצף, משאלות הרוצות יותר. משאלות אלו של האדם ל'רצף', ליותר, הוביל אותם תמיד לסכסוך עם עליונים. אם אנו בודקים קוסמולוגיות של תרבויות אחרות, תמיד יש סכסוך של האדם עם עליונים. אפילו הקוסמולוגיה השומרית ראתה באלים שליטים שרירותיים, שגזרו גזרות ללא סיבות, ללא צידוק של עונש על חטאים.

      השומרים לא היו היחידים שהסתכסכו עם אליהם, נינגל לשוא התחננה לפני אספת האלים שלא ישמידו את עירה אור.

     היוונים אף הם היו מסוכסכים עם אליהם, ביחוד עם מוירה, שלמעשה היתה התגלמות חוקי הקיום הגוזרים קיצוב. היוונים יחסו לאליהם קנאה באדם, שהענישו את פרומתאוס שניסה להקל על האדם, בהעניקו לו את השימוש באש.

     יוצרי הנצרות הדו-תרבותיים, קיוו מהאלוהות שינוי סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע.

      רק בקוסמולוגיה התנ"כית אין סכסוך בין האדם לעליון, עליון שאפילו כורת ברית עם האדם מלהרוס את העולם, כורת אתו ברית למרות שהוא לא מושלם.      רק בקוסמולוגיה התנ"כית אין סכסוך בין האדם לעליון, עליון שאפילו כורת ברית עם האדם מלהרוס את העולם, כורת אתו ברית למרות שהוא לא מושלם.

      רק בקוסמולוגיה התנ"כית אין סכסוך בין האדם לעליון, עליון שאפילו כורת ברית עם האדם מלהרוס את העולם, כורת אתו ברית למרות שהוא לא מושלם.

      רק בקוסמולוגיה התנ"כית אין סכסוך בין האדם לעליון, עליון שאפילו כורת ברית עם האדם מלהרוס את העולם, כורת אתו ברית למרות שהוא לא מושלם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 569 – 'דעת המבדילה'

     מחשבת התנ"ך קבעה עקרונות מבלי להרחיב עליהם, דבר שהקשה על הדורות להבינם. אפשרות להבינם מתאפשר רק אם משווים את הקוסמולוגיה התנ"כית עם קוסמולוגיות אחרות, משווים עקרונות תנ"כיים עם עקרונות של תרבויות אחרות, שפות אחרות.

     עמי המערב הנוצריים תרגמו את משל 'עץ הדעת' לשפתם, ומתרגום זה נוכל לעמוד על החסר שלהם בתרגום זה. אם לפי משל 'עץ הדעת', תובנה מ'דעת' היא תוצאה ש'דעת' קודם  מבדילה, בתרגומים של משל זה, בשפות המערביות, ה'תובנה' אינה פרי ההבדלה שב'דעת', התרגומים פוסחים על ה'הבדלה', מסתפקים בשלב השני, מבלי להתיחס לצורך ה'הבדלה', למען תובנה.

      אם אנו בודקים את התרגומים

WISSEN CONNAISSANCE KNOWLEDGE

תרגומים של 'דעת', תרגומים אלו לא כוללים 'הבדלה'.

       מעובדות אלו שהתרגומים של 'דעת' בשפות מערביות לא כוללות 'הבדלה', אנו צריכים לחפש את הסיבות לכך. מחשבת התנ"ך לא רק במשל 'עץ הדעת' אימצה את ה'הבדלה' כיוון שהיא השלימה עם העובדה שהעולם אינו רצוף אלא מורכב מיחידות מובדלות. לא רק זה, אנו רואים ממשל 'עץ הדעת', שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', עובדה המצביעה על כך, שמחשבת התנ"ך השלימה עם חיים קצובים.

      בהבדל מעקרונות התנ"ך במשלים התנ"כיים, מחשבת הנצרות רצתה 'רצף'. שאול הטרסי מיסד הנצרות רצה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע, תשנה סדרי עולם תגרש את המוות ממנו, דבר שיחזיר את העולם לרצף, כפי שגם היוונים האמינו בו.

     שאול הטרסי הדו-תרבותי, עברי ויווני, העדיף את המחשבה היוונית, מחשבה יוונית שהאמינה בעולם נצחי, האמינה בנצחיות האדם. אבל שאול הטרסי בעל התרבות הדואלית, הבין שמשל 'עץ 'דעת' הוא בסיס מחשבת התנ"ך, ברצותו ב'נצחיות העולם, נצחיות האדם, הוא החטיא את משל 'עץ הדעת', החטיא את האכילה מפריו.

      החטאת משל 'עץ הדעת', שלל ממחשבתו 'דעת', החלק החשוב שלו, את ה'הבדלה'. מאחר ששאול הטרסי שלל את משל 'עץ הדעת', כתוצאה מכך שלל את ה'הבדלה' שב'דעת', עמי המערב שאימצו את   הנצרות, את עקרונות תורת שאול הטרסי, תרגמו את משל 'עץ הדעת' ללשונם, מבלי להתיחס ל'הבדלה' המהווה את 'דעת'.

      בשלילת ה'הבדלה' מ'דעת', הבדלה שהובילה להכרה שהישויות ביקום נבדלות זו מזו, לא קיים רצף, שחיי אדם קצובים, נשלל במחשבת הנצרות.

      שלילת ה'הבדלה' מ'דעת' בתרגום לשונות המערב, מנע ממחשבת הנצרות את ההבנה כיצד נוצרת ה'מודעות'. הרי במשל 'עץ הדעת', חוה ואדם הטועמים מפרי העץ, נעשים מודעים, נעשים מודעים כיוון שה'הבדלה' ב'דעת' מאפשרת להם להיבדל מהסביבה, היבדלות ההופכת אותם למודעים, מודעים לעירומם.

      ברור ש'הבדלה' קיימת בלשונות עמי המערב, הרי השפה כופה על משתמשי להבדיל, אבל השפה אינה כופה על משתמשי ליצור מ'הבדלה' 'עיקרון', בדומה לעיקרון שבמחשבת התנ"ך, שקבעה ש'דעת' מאפשרת הבנה רק אחרי שהמשתמש במתת זו, המבדיל קודם. ומאחר ש'ההבדלה' שהשפה כופה על משתמשיה, ולא הופכת פעולה זו כעיקרון, כמו במשל 'עץ הדעת', עובדה זו מונעת מהתרבות המערבית עד היום להבין את ה'מודעות'. היא רואה אותה כתהליך, בהשתמשה בקביעתו של וויליאם ג'מס, הפסיכולוג הפילוסוף האמריקאי.    

     הדבר הזה דומה לעובדה, שלמרות שהיוונים והנוצרים שהאמינו ב'נצחיות העולם', האמינו בנצחיות האדם, חוקי הקיום לא שתפו  פעולה עם אמונתם, חוקי קיום אלו קצבו חיי אדם.

      חוקי הקיום, חוקי השפה לא משתפים פעולה עם משאלות בני אדם, משאלות רק מסבכות את המחשבה האנושית.

      מחשבת התנ"ך בכך שהיא לא הרחיבה על עקרונותיה, שללה גם מצאצאי העברים את הבנתם. אפילו הרמ"בם, בספרו 'מורה הנבוכים', מפרש את משל 'עץ הדעת' בצורה דומה לזו של שאול הטרסי או הפילוסופיה המוסלמית, כמחטיאה את אוכליה. הוא אומר שטרם האכילה של חוה ואדם מהפרי האסור היו להם תובנות נעלות, ואבדו אותן כתוצאה מכך שאכלו את הפרי האסור.

      הרמב"ם לא שם לב לשני משפטים במשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם לפני אוכלם מהפרי לא התבוששו בעירומם, רק אחרי אוכלם מהפרי התבוששו.

      משל 'עץ הדעת' ראה את חוה ואדם טרם אוכלם מפרי העץ דומים לחיות ב'גן עדן' שלא התבוששו בעירומם.

      ואם הרמ"בם לא הבין, שלו, יחסו תובנות, ברור שגם האחרים לא הבינו.

      העדר התובנות של עקרונות התנ"ך שלא הורחב עליהם, מנע מדורות העברים להתמודד עם פילוסופיות שנחשבו סוברניות בזמנם, המחשבה היוונית, יותר מאוחר המחשבה הלותרנית.

    יהודים לא הבינו את הסכנה בדה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך על-ידי הלותרנים, שפרושה היה שלילת ערכים מוסריים.

     כבר לותר בספרו החשוב ביותר 'העדר רצון חופשי', שלל 'רצון חופשי', שפרושה שלילה מהשפה את תפקודה. הרי בלי רצון חופשי השפה נעשית משותקת. יותר מכך יהודים לא הבינו שגיתה אשר המחיז את תיאולוגית לותר בדרמה שלו 'פאוסט', שלל בכלל את השפה. הוא שלל אותה בשללו את הפסוק הראשון בבשורת השליח יוחנן, בפסוק : 'בראשית היה הדבר'. פסוק זה התפרש בדרך כלל בטעות כאילו העולם הוא פרי שפה. אלו שפרשו כך את הפסוק, לא עמדו על העובדה שיוחנן לא מרחיב על הפסוק, שפסוקו לא 'מבדיל', כפי שהשפה, 'דעת' במשל 'עץ הדעת 'מבדילה.

     גיתה החליף את 'ה'דבר' בבשורת יוחנן ב'מעשה'. פרוש החלפה זו הפכה את הבריאה למכנית.

      יהודים, צאצאי העברים, לא הבינו את המהפכה המחשבתית הלותרנית, ששללה את המערכת המוסרית, שללה את צדוק קיומם של היהודים.        

    חסר הבנתם של היהודים את עקרונות ירושתם הוביל אותם להשתעבד למחשבה הלותרנית שמטרתה היתה השמדתם.

     העדר הבנת צאצאי העברים את עקרונות ירושתם, היתה גם באשמת העברים, שבמשך הדורות הזניחו את הפילוסופיה הלשונית התנכ"ית. הצטמצמות ב'תורה בעל-פה', הפיכת החוקים לפולחניים ולא חלק ממחשבה קיומית, תהליך זה איפשר ספקולציות מחשבתיות זרות לעקרונות הראשיתיים. הפולחן החוקתי דחה לגמרי תובנות ראשיתיות שעיצבו את תרבות התנ"ך.

    עקרונות התנ"ך מכוונים נגד משאלות אנושיות, משאלות הרוצות רצף, משאלות הרוצות יותר. משאלות אלו של האדם ל'רצף', ליותר, הוביל אותם תמיד לסכסוך עם עליונים. אם אנו בודקים קוסמולוגיות של תרבויות אחרות, תמיד יש סכסוך של האדם עם עליונים. אפילו הקוסמולוגיה השומרית ראתה באלים שליטים שרירותיים, שגזרו גזרות ללא סיבות, ללא צידוק של עונש על חטאים.

      השומרים לא היו היחידים שהסתכסכו עם אליהם, נינגל לשוא התחננה לפני אספת האלים שלא ישמידו את עירה אור.

     היוונים אף הם היו מסוכסכים עם אליהם, ביחוד עם מוירה, שלמעשה היתה התגלמות חוקי הקיום הגוזרים קיצוב. היוונים יחסו לאליהם קנאה באדם, שהענישו את פרומתאוס שניסה להקל על האדם, בהעניקו לו את השימוש באש.

     יוצרי הנצרות הדו-תרבותיים, קיוו מהאלוהות שינוי סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע.

      רק בקוסמולוגיה התנ"כית אין סכסוך בין האדם לעליון, עליון שאפילו כורת ברית עם האדם מלהרוס את העולם, כורת אתו ברית למרות שהוא לא מושלם.

      רק בקוסמולוגיה התנ"כית אין סכסוך בין האדם לעליון, עליון שאפילו כורת ברית עם האדם מלהרוס את העולם, כורת אתו ברית למרות שהוא לא מושלם.

      רק בקוסמולוגיה התנ"כית אין סכסוך בין האדם לעליון, עליון שאפילו כורת ברית עם האדם מלהרוס את העולם, כורת אתו ברית למרות שהוא לא מושלם.

      רק בקוסמולוגיה התנ"כית אין סכסוך בין האדם לעליון, עליון שאפילו כורת ברית עם האדם מלהרוס את העולם, כורת אתו ברית למרות שהוא לא מושלם.

      רק בקוסמולוגיה התנ"כית אין סכסוך בין האדם לעליון, עליון שאפילו כורת ברית עם האדם מלהרוס את העולם, כורת אתו ברית למרות שהוא לא מושלם.

      רק בקוסמולוגיה התנ"כית אין סכסוך בין האדם לעליון, עליון שאפילו כורת ברית עם האדם מלהרוס את העולם, כורת אתו ברית למרות שהוא לא מושלם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 569 – 'דעת המבדילה'

     מחשבת התנ"ך קבעה עקרונות מבלי להרחיב עליהם, דבר שהקשה על הדורות להבינם. אפשרות להבינם מתאפשר רק אם משווים את הקוסמולוגיה התנ"כית עם קוסמולוגיות אחרות, משווים עקרונות תנ"כיים עם עקרונות של תרבויות אחרות, שפות אחרות.

     עמי המערב הנוצריים תרגמו את משל 'עץ הדעת' לשפתם, ומתרגום זה נוכל לעמוד על החסר שלהם בתרגום זה. אם לפי משל 'עץ הדעת', תובנה מ'דעת' היא תוצאה ש'דעת' קודם  מבדילה, בתרגומים של משל זה, בשפות המערביות, ה'תובנה' אינה פרי ההבדלה שב'דעת', התרגומים פוסחים על ה'הבדלה', מסתפקים בשלב השני, מבלי להתיחס לצורך ה'הבדלה', למען תובנה.

      אם אנו בודקים את התרגומים

WISSEN CONNAISSANCE KNOWLEDGE

תרגומים של 'דעת', תרגומים אלו לא כוללים 'הבדלה'.

       מעובדות אלו שהתרגומים של 'דעת' בשפות מערביות לא כוללות 'הבדלה', אנו צריכים לחפש את הסיבות לכך. מחשבת התנ"ך לא רק במשל 'עץ הדעת' אימצה את ה'הבדלה' כיוון שהיא השלימה עם העובדה שהעולם אינו רצוף אלא מורכב מיחידות מובדלות. לא רק זה, אנו רואים ממשל 'עץ הדעת', שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', עובדה המצביעה על כך, שמחשבת התנ"ך השלימה עם חיים קצובים.

      בהבדל מעקרונות התנ"ך במשלים התנ"כיים, מחשבת הנצרות רצתה 'רצף'. שאול הטרסי מיסד הנצרות רצה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע, תשנה סדרי עולם תגרש את המוות ממנו, דבר שיחזיר את העולם לרצף, כפי שגם היוונים האמינו בו.

     שאול הטרסי הדו-תרבותי, עברי ויווני, העדיף את המחשבה היוונית, מחשבה יוונית שהאמינה בעולם נצחי, האמינה בנצחיות האדם. אבל שאול הטרסי בעל התרבות הדואלית, הבין שמשל 'עץ 'דעת' הוא בסיס מחשבת התנ"ך, ברצותו ב'נצחיות העולם, נצחיות האדם, הוא החטיא את משל 'עץ הדעת', החטיא את האכילה מפריו.

      החטאת משל 'עץ הדעת', שלל ממחשבתו 'דעת', החלק החשוב שלו, את ה'הבדלה'. מאחר ששאול הטרסי שלל את משל 'עץ הדעת', כתוצאה מכך שלל את ה'הבדלה' שב'דעת', עמי המערב שאימצו את   הנצרות, את עקרונות תורת שאול הטרסי, תרגמו את משל 'עץ הדעת' ללשונם, מבלי להתיחס ל'הבדלה' המהווה את 'דעת'.

      בשלילת ה'הבדלה' מ'דעת', הבדלה שהובילה להכרה שהישויות ביקום נבדלות זו מזו, לא קיים רצף, שחיי אדם קצובים, נשלל במחשבת הנצרות.

      שלילת ה'הבדלה' מ'דעת' בתרגום לשונות המערב, מנע ממחשבת הנצרות את ההבנה כיצד נוצרת ה'מודעות'. הרי במשל 'עץ הדעת', חוה ואדם הטועמים מפרי העץ, נעשים מודעים, נעשים מודעים כיוון שה'הבדלה' ב'דעת' מאפשרת להם להיבדל מהסביבה, היבדלות ההופכת אותם למודעים, מודעים לעירומם.

      ברור ש'הבדלה' קיימת בלשונות עמי המערב, הרי השפה כופה על משתמשי להבדיל, אבל השפה אינה כופה על משתמשי ליצור מ'הבדלה' 'עיקרון', בדומה לעיקרון שבמחשבת התנ"ך, שקבעה ש'דעת' מאפשרת הבנה רק אחרי שהמשתמש במתת זו, המבדיל קודם. ומאחר ש'ההבדלה' שהשפה כופה על משתמשיה, ולא הופכת פעולה זו כעיקרון, כמו במשל 'עץ הדעת', עובדה זו מונעת מהתרבות המערבית עד היום להבין את ה'מודעות'. היא רואה אותה כתהליך, בהשתמשה בקביעתו של וויליאם ג'מס, הפסיכולוג הפילוסוף האמריקאי.    

     הדבר הזה דומה לעובדה, שלמרות שהיוונים והנוצרים שהאמינו ב'נצחיות העולם', האמינו בנצחיות האדם, חוקי הקיום לא שתפו  פעולה עם אמונתם, חוקי קיום אלו קצבו חיי אדם.

      חוקי הקיום, חוקי השפה לא משתפים פעולה עם משאלות בני אדם, משאלות רק מסבכות את המחשבה האנושית.

      מחשבת התנ"ך בכך שהיא לא הרחיבה על עקרונותיה, שללה גם מצאצאי העברים את הבנתם. אפילו הרמ"בם, בספרו 'מורה הנבוכים', מפרש את משל 'עץ הדעת' בצורה דומה לזו של שאול הטרסי או הפילוסופיה המוסלמית, כמחטיאה את אוכליה. הוא אומר שטרם האכילה של חוה ואדם מהפרי האסור היו להם תובנות נעלות, ואבדו אותן כתוצאה מכך שאכלו את הפרי האסור.

      הרמב"ם לא שם לב לשני משפטים במשל 'עץ הדעת', שחוה ואדם לפני אוכלם מהפרי לא התבוששו בעירומם, רק אחרי אוכלם מהפרי התבוששו.

      משל 'עץ הדעת' ראה את חוה ואדם טרם אוכלם מפרי העץ דומים לחיות ב'גן עדן' שלא התבוששו בעירומם.

      ואם הרמ"בם לא הבין, שלו, יחסו תובנות, ברור שגם האחרים לא הבינו.

      העדר התובנות של עקרונות התנ"ך שלא הורחב עליהם, מנע מדורות העברים להתמודד עם פילוסופיות שנחשבו סוברניות בזמנם, המחשבה היוונית, יותר מאוחר המחשבה הלותרנית.

    יהודים לא הבינו את הסכנה בדה-לגיטימציה של מחשבת התנ"ך על-ידי הלותרנים, שפרושה היה שלילת ערכים מוסריים.

     כבר לותר בספרו החשוב ביותר 'העדר רצון חופשי', שלל 'רצון חופשי', שפרושה שלילה מהשפה את תפקודה. הרי בלי רצון חופשי השפה נעשית משותקת. יותר מכך יהודים לא הבינו שגיתה אשר המחיז את תיאולוגית לותר בדרמה שלו 'פאוסט', שלל בכלל את השפה. הוא שלל אותה בשללו את הפסוק הראשון בבשורת השליח יוחנן, בפסוק : 'בראשית היה הדבר'. פסוק זה התפרש בדרך כלל בטעות כאילו העולם הוא פרי שפה. אלו שפרשו כך את הפסוק, לא עמדו על העובדה שיוחנן לא מרחיב על הפסוק, שפסוקו לא 'מבדיל', כפי שהשפה, 'דעת' במשל 'עץ הדעת 'מבדילה.

     גיתה החליף את 'ה'דבר' בבשורת יוחנן ב'מעשה'. פרוש החלפה זו הפכה את הבריאה למכנית.

      יהודים, צאצאי העברים, לא הבינו את המהפכה המחשבתית הלותרנית, ששללה את המערכת המוסרית, שללה את צדוק קיומם של היהודים.        

    חסר הבנתם של היהודים את עקרונות ירושתם הוביל אותם להשתעבד למחשבה הלותרנית שמטרתה היתה השמדתם.

     העדר הבנת צאצאי העברים את עקרונות ירושתם, היתה גם באשמת העברים, שבמשך הדורות הזניחו את הפילוסופיה הלשונית התנכ"ית. הצטמצמות ב'תורה בעל-פה', הפיכת החוקים לפולחניים ולא חלק ממחשבה קיומית, תהליך זה איפשר ספקולציות מחשבתיות זרות לעקרונות הראשיתיים. הפולחן החוקתי דחה לגמרי תובנות ראשיתיות שעיצבו את תרבות התנ"ך.

    עקרונות התנ"ך מכוונים נגד משאלות אנושיות, משאלות הרוצות רצף, משאלות הרוצות יותר. משאלות אלו של האדם ל'רצף', ליותר, הוביל אותם תמיד לסכסוך עם עליונים. אם אנו בודקים קוסמולוגיות של תרבויות אחרות, תמיד יש סכסוך של האדם עם עליונים. אפילו הקוסמולוגיה השומרית ראתה באלים שליטים שרירותיים, שגזרו גזרות ללא סיבות, ללא צידוק של עונש על חטאים.

      השומרים לא היו היחידים שהסתכסכו עם אליהם, נינגל לשוא התחננה לפני אספת האלים שלא ישמידו את עירה אור.

     היוונים אף הם היו מסוכסכים עם אליהם, ביחוד עם מוירה, שלמעשה היתה התגלמות חוקי הקיום הגוזרים קיצוב. היוונים יחסו לאליהם קנאה באדם, שהענישו את פרומתאוס שניסה להקל על האדם, בהעניקו לו את השימוש באש.

     יוצרי הנצרות הדו-תרבותיים, קיוו מהאלוהות שינוי סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע.

      רק בקוסמולוגיה התנ"כית אין סכסוך בין האדם לעליון, עליון שאפילו כורת ברית עם האדם מלהרוס את העולם, כורת אתו ברית למרות שהוא לא מושלם.

אוניברסביטה ווירטואלית – שעור 568 – הדיבר השלישי מתוך עשרת הדברות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי מתוך

 עשרת הדברות

   הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות אומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. מטרת האיסור של הדבר היתה נגד שמוש בשם האלוהות למטרות מאגיות.

    המצרים העתיקים יחסו לשם יכולות מאגיות, חשבו שהשם כבר מכיל את כל היכולות, לכן הם הסתירו את השם, למען לא תגזלנה מהם היכולות המאגיות. אפילו הפרעונים היו מסתירים את שמם, וגם האלים, כמו האל רה, שהיה מסתיר את שמו. לפי אחד המיתוסים האלה איזיס גלתה את שמו של האל רה, וכך השתלטה עליו.

    אבל איסור לשאת את שם האלוהות מטרתו היתה רחבה יותר, הכוונה היתה לא לעשות ספקולציות על האלוהות, לא לעשות ספקולציות לגבי עולמות עליונים.

    אם אנו בודקים את המתת שהוענקה לאדם, מתת 'דעת', מתברר שמתת 'דעת' הוענקה לאדם למטרות קיומיות בלבד,  'בעולם הנגלה'. מחשבת התנ"ך עסקה רק ב'עולם הנגלה'.

     כך אנו יכולים לראות מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו, למען יוכל ליצור את עולמו.

     עשרת הדברות המצורפות לפרק הבריאה, מונות את העקרונות הקיומיומים בלבד. אין בפרק הבריאה ובעשרת הדברות, שום ספקולציה על מהות ה אלוהות, אין עיסוק בהם על עולמות עליונים, מחוץ ל'עולם הנגלה'.

    משל 'עץ הדעת' כבר מגביל את יכולת האדם לעולם הקצוב, בניגוד ממה שהנחש'  אומר לחוה, שהאכילה מהפרי האסור, 'דעת', יעניק לה תובנות בדומה לתובנות האלוהות.

   ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' מסמל את המרד האנושי, מרד נגד ההגבלות שהנן הגבלות של 'דעת', הגבלות ל'עולם נגלה' בלבד.

   מזימות ה'נחש' מנוטרלות כבר במשל 'עץ הדעת', מנוטרלות על-ידי כך שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', כך שחיי אדם הם קצובים, בניגוד הבטחות ה'נחש'.

   שלילת מזימות ה'נחש' כלול גם בדבר השלישי, נגד נשיאת שם האלוהות לשוא, רצון לדעת על דברים, מחוץ לדברים 'בגבולות עולם נגלה'. רצון כזה הוא מרד, מרד ה'נחש'.

    מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על עקרונות שלה, על תובנות שלה, לכן הדורות לא הבינו את העיקרון בכל עומקו.

   אפשר להבין את עקרונות מחשבת התנ"ך רק אם משווים אותם להשקפות של תרבויות אחרות, קוסמולוגיות אחרות, כך יכולנו להסיק מהדבר השלישי על איסור שימוש מאגי בשם האלוהות מהנוהג המצרי העתיק. כך נוכל להרחיב על עקרונות תנ"כיים רק אם נשווה אותם אותם להשקפות של תרבויות אחרות.

    במשל 'עץ הדעת' אין הרחבה על משמעות דברי ה'נחש', אבל אם אנו מתוך כל גלגוליו של ה'נחש' בשמות שונים, שטן, מפיסטו, בודקים את מעשיו, אנו יכולים להבין, שדברי ה'נחש', מכילים כוונות לשנות סדרי עולם.

    כבר במשל 'עץ הדעת' ברור שדברי ה'נחש' הם מרד, מרד נגד האלוהות, מרד נגד סדרי עולם, שהמשל מנטרל, בקובעו שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', איסור המצביע על כך שחחייו של האדם קצובים ולא רצופים, ולא דומים למהות האלוהות. למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    אבל אם אנו רוצים לעמד על כוונות ה'נחש', בגלגולו בשם ה'שטן' של לותר, לותר שהמליך אותו על העולם הנגלה, אנו נוכחים לדעת שלותר האמין שה'שטן', יבטיח לו חיי נצח, דבר שישוע לא הגשים, כיון שהשטן הכשילו, ניצח אותו.

     ואם אנו בודקים את גלגולו של ה'נחש' בשם 'מפיסטו', אצל המשורר גיתה, גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, אנו נוכחים  לדעת שגיבור הדרמה פאוסט כורת ברית עם מפיסטו למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    מפיסטו זה בדרמה של גיתה ממונה על 'מאגיה', ובכוחו, או לפחות בהבטחותיו, הוא יכול לשנות סדרי עולם. קודם כל גיתה בשמו של מפיסטו, מבטל את דברי השליח יוחנן, יוחנן שבפרק א' של בשורתו אומר: 'בראשית היה הדבר'. פרשו את הכרזתו זו של יוחנן שכוונתו היא שהעולם נברא בשפה, פרשנות מוטעית, שרק נתיחס אליה בקצור. יוחנן אינו מרחיב, שה'דבר' שלו מתבצע על-ידי הבדלות, כפי שהאלוהות בפרק א' מבדיל.

   גיתה מבטל את הפסוק של יוחנן ומחליפו בכך שבראשית היה ה'מעשה'.

    קביעתו זו של גיתה מבטלת בריאה בהבדלות, ובמקומה נותן מקום לבריאה מכנית.

    אבל מפיסטו ביצירתו של גיתה, בפרולוג שלו, נעשה בנו האהוב של האלוהות הנרפאית, ומקומו של ישוע נפקד, והוא, מפיסטו מתכוון לשנות סדרי עולם.

     עלינו לחזור עתה לאיסור לשאת את שם האלוהות לשוא, למען להבין שהאיסור מתכוון לכל סוגי הספקולציות של האדם המורד בסדרי עולם.

    התיחסנו לספקולציות בתרבויות אחרות ועלינו לחזור לספקולציות של צאצאי העברים, לדלג על ספקולציות של יהודים הלניסטיים שיצרו את הנצרות, ברצותם להבטיח שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע ישנה סדרי עולם. אבל יהודים אחרי חורבן בית שני לא מרדו בהלכה, כפי ששאול הטרסי מרד בה, קימו אותה, אבל כתוספת להלכה, המציאו קוסמולוגיות רבות, קוסמולוגיות שאף הן היו מרד בסדרי עולם.

    מחשבת התנ"ך בגלגול המאוחר הסתפקה בהלכה בלבד, וויתרה על פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, וויתרה על היסטוריה שבמחשבת התנ"ך. וויתרה על הסתפקות מחשבת התנ"ך ב'עולם נגלה' בלבד.

   תורה בעל-פה הפכה את החוקים הקיומיים לפולחניים, וכל מי שקיים חוקים פולחניים אלו היה יהודי טוב.

    המחשבה המאוחרת הזו לא פסלה ספקולציות מכל הסוגים. אנו כאן נתיחס בעיקר לספקולציה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שהיא ספקולציה על קוסמולוגיה שנמצאת בספרו  בשם 'עץ חיים'.

    כבר השם 'עץ חיים' מצביע על שימוש באיסור, שנמצא במשל 'עץ הדעת', מלאכל מפריו של עץ זה, שאכילה מפריו מוכיחה את מזימות ה'נחש', מזימה למרוד בקיצוץ חיי אדם, רצון להדמות לאלוהות.

    המחשבה של יהדות אחרי חורבן בית שני, כבר לא היתה מודעת שאכילה מ'עץ החיים' נאסר במשל 'עץ הדעת'. אמנם חיים וויטאל לא עומד בספרו זה על אכילה מ'עץ החיים', אבל חוסר ידיעתו שהשימוש בשם 'עץ חיים' כשם לספרו מלמד על מרד, על כך שהוא יכול היה ליצור קוסמולוגיה שהיא מנוגדת לגמרי לקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.

     הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל היא קוסמולוגיה לקוחה ממחשבה גנוסטית. בקוסמולוגיה זו אין לפנינו הבדלה הנמצאת בקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, כאן האלוהות מצטמצמת למען לתת מקום לעולמו של האדם. ובכלל עולם זה הוא עולם פרי אורות שנשברו ונתפזרו, ועל האדם הוטל התפקיד לאסוף את השברים שנשברו  שלא נקלטו בעולם זה של האלוהות שהצטמצמה, למען לתת מקום לעולמו של האדם.

     ברור שאין ביכולתנו מטעם צמצום המקום להרחיב על כל הקוסמולוגיה הנמצאת בספרו של חיים וויטאל, רצונינו רק לרמוז על ספקולציה שאפשרה את הופעתו של משיח השקר, שבתי צבי.

    הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות התכוון למנוע ספקולציות כאלו, ספקולציות שהן מרד בסדרי היקום, סדרי האלוהות.

    שמוש ב'עץ חיים' שנוטרל במשל 'עץ הדעת' נמצא גם בקבלה, שהפליגה בספקולציות שה'דבר' השלישי אסר.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי מתוך

 עשרת הדברות

   הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות אומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. מטרת האיסור של הדבר היתה נגד שמוש בשם האלוהות למטרות מאגיות.

    המצרים העתיקים יחסו לשם יכולות מאגיות, חשבו שהשם כבר מכיל את כל היכולות, לכן הם הסתירו את השם, למען לא תגזלנה מהם היכולות המאגיות. אפילו הפרעונים היו מסתירים את שמם, וגם האלים, כמו האל רה, שהיה מסתיר את שמו. לפי אחד המיתוסים האלה איזיס גלתה את שמו של האל רה, וכך השתלטה עליו.

    אבל איסור לשאת את שם האלוהות מטרתו היתה רחבה יותר, הכוונה היתה לא לעשות ספקולציות על האלוהות, לא לעשות ספקולציות לגבי עולמות עליונים.

    אם אנו בודקים את המתת שהוענקה לאדם, מתת 'דעת', מתברר שמתת 'דעת' הוענקה לאדם למטרות קיומיות בלבד,  'בעולם הנגלה'. מחשבת התנ"ך עסקה רק ב'עולם הנגלה'.

     כך אנו יכולים לראות מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו, למען יוכל ליצור את עולמו.

     עשרת הדברות המצורפות לפרק הבריאה, מונות את העקרונות הקיומיומים בלבד. אין בפרק הבריאה ובעשרת הדברות, שום ספקולציה על מהות ה אלוהות, אין עיסוק בהם על עולמות עליונים, מחוץ ל'עולם הנגלה'.

    משל 'עץ הדעת' כבר מגביל את יכולת האדם לעולם הקצוב, בניגוד ממה שהנחש'  אומר לחוה, שהאכילה מהפרי האסור, 'דעת', יעניק לה תובנות בדומה לתובנות האלוהות.

   ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' מסמל את המרד האנושי, מרד נגד ההגבלות שהנן הגבלות של 'דעת', הגבלות ל'עולם נגלה' בלבד.

   מזימות ה'נחש' מנוטרלות כבר במשל 'עץ הדעת', מנוטרלות על-ידי כך שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', כך שחיי אדם הם קצובים, בניגוד הבטחות ה'נחש'.

   שלילת מזימות ה'נחש' כלול גם בדבר השלישי, נגד נשיאת שם האלוהות לשוא, רצון לדעת על דברים, מחוץ לדברים 'בגבולות עולם נגלה'. רצון כזה הוא מרד, מרד ה'נחש'.

    מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על עקרונות שלה, על תובנות שלה, לכן הדורות לא הבינו את העיקרון בכל עומקו.

   אפשר להבין את עקרונות מחשבת התנ"ך רק אם משווים אותם להשקפות של תרבויות אחרות, קוסמולוגיות אחרות, כך יכולנו להסיק מהדבר השלישי על איסור שימוש מאגי בשם האלוהות מהנוהג המצרי העתיק. כך נוכל להרחיב על עקרונות תנ"כיים רק אם נשווה אותם אותם להשקפות של תרבויות אחרות.

    במשל 'עץ הדעת' אין הרחבה על משמעות דברי ה'נחש', אבל אם אנו מתוך כל גלגוליו של ה'נחש' בשמות שונים, שטן, מפיסטו, בודקים את מעשיו, אנו יכולים להבין, שדברי ה'נחש', מכילים כוונות לשנות סדרי עולם.

    כבר במשל 'עץ הדעת' ברור שדברי ה'נחש' הם מרד, מרד נגד האלוהות, מרד נגד סדרי עולם, שהמשל מנטרל, בקובעו שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', איסור המצביע על כך שחחייו של האדם קצובים ולא רצופים, ולא דומים למהות האלוהות. למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    אבל אם אנו רוצים לעמד על כוונות ה'נחש', בגלגולו בשם ה'שטן' של לותר, לותר שהמליך אותו על העולם הנגלה, אנו נוכחים לדעת שלותר האמין שה'שטן', יבטיח לו חיי נצח, דבר שישוע לא הגשים, כיון שהשטן הכשילו, ניצח אותו.

     ואם אנו בודקים את גלגולו של ה'נחש' בשם 'מפיסטו', אצל המשורר גיתה, גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, אנו נוכחים  לדעת שגיבור הדרמה פאוסט כורת ברית עם מפיסטו למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    מפיסטו זה בדרמה של גיתה ממונה על 'מאגיה', ובכוחו, או לפחות בהבטחותיו, הוא יכול לשנות סדרי עולם. קודם כל גיתה בשמו של מפיסטו, מבטל את דברי השליח יוחנן, יוחנן שבפרק א' של בשורתו אומר: 'בראשית היה הדבר'. פרשו את הכרזתו זו של יוחנן שכוונתו היא שהעולם נברא בשפה, פרשנות מוטעית, שרק נתיחס אליה בקצור. יוחנן אינו מרחיב, שה'דבר' שלו מתבצע על-ידי הבדלות, כפי שהאלוהות בפרק א' מבדיל.

   גיתה מבטל את הפסוק של יוחנן ומחליפו בכך שבראשית היה ה'מעשה'.

    קביעתו זו של גיתה מבטלת בריאה בהבדלות, ובמקומה נותן מקום לבריאה מכנית.

    אבל מפיסטו ביצירתו של גיתה, בפרולוג שלו, נעשה בנו האהוב של האלוהות הנרפאית, ומקומו של ישוע נפקד, והוא, מפיסטו מתכוון לשנות סדרי עולם.

     עלינו לחזור עתה לאיסור לשאת את שם האלוהות לשוא, למען להבין שהאיסור מתכוון לכל סוגי הספקולציות של האדם המורד בסדרי עולם.

    התיחסנו לספקולציות בתרבויות אחרות ועלינו לחזור לספקולציות של צאצאי העברים, לדלג על ספקולציות של יהודים הלניסטיים שיצרו את הנצרות, ברצותם להבטיח שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע ישנה סדרי עולם. אבל יהודים אחרי חורבן בית שני לא מרדו בהלכה, כפי ששאול הטרסי מרד בה, קימו אותה, אבל כתוספת להלכה, המציאו קוסמולוגיות רבות, קוסמולוגיות שאף הן היו מרד בסדרי עולם.

    מחשבת התנ"ך בגלגול המאוחר הסתפקה בהלכה בלבד, וויתרה על פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, וויתרה על היסטוריה שבמחשבת התנ"ך. וויתרה על הסתפקות מחשבת התנ"ך ב'עולם נגלה' בלבד.

   תורה בעל-פה הפכה את החוקים הקיומיים לפולחניים, וכל מי שקיים חוקים פולחניים אלו היה יהודי טוב.

    המחשבה המאוחרת הזו לא פסלה ספקולציות מכל הסוגים. אנו כאן נתיחס בעיקר לספקולציה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שהיא ספקולציה על קוסמולוגיה שנמצאת בספרו  בשם 'עץ חיים'.

    כבר השם 'עץ חיים' מצביע על שימוש באיסור, שנמצא במשל 'עץ הדעת', מלאכל מפריו של עץ זה, שאכילה מפריו מוכיחה את מזימות ה'נחש', מזימה למרוד בקיצוץ חיי אדם, רצון להדמות לאלוהות.

    המחשבה של יהדות אחרי חורבן בית שני, כבר לא היתה מודעת שאכילה מ'עץ החיים' נאסר במשל 'עץ הדעת'. אמנם חיים וויטאל לא עומד בספרו זה על אכילה מ'עץ החיים', אבל חוסר ידיעתו שהשימוש בשם 'עץ חיים' כשם לספרו מלמד על מרד, על כך שהוא יכול היה ליצור קוסמולוגיה שהיא מנוגדת לגמרי לקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.

     הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל היא קוסמולוגיה לקוחה ממחשבה גנוסטית. בקוסמולוגיה זו אין לפנינו הבדלה הנמצאת בקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, כאן האלוהות מצטמצמת למען לתת מקום לעולמו של האדם. ובכלל עולם זה הוא עולם פרי אורות שנשברו ונתפזרו, ועל האדם הוטל התפקיד לאסוף את השברים שנשברו  שלא נקלטו בעולם זה של האלוהות שהצטמצמה, למען לתת מקום לעולמו של האדם.

     ברור שאין ביכולתנו מטעם צמצום המקום להרחיב על כל הקוסמולוגיה הנמצאת בספרו של חיים וויטאל, רצונינו רק לרמוז על ספקולציה שאפשרה את הופעתו של משיח השקר, שבתי צבי.

    הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות התכוון למנוע ספקולציות כאלו, ספקולציות שהן מרד בסדרי היקום, סדרי האלוהות.

    שמוש ב'עץ חיים' שנוטרל במשל 'עץ הדעת' נמצא גם בקבלה, שהפליגה בספקולציות שה'דבר' השלישי אסר.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי מתוך

 עשרת הדברות

   הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות אומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. מטרת האיסור של הדבר היתה נגד שמוש בשם האלוהות למטרות מאגיות.

    המצרים העתיקים יחסו לשם יכולות מאגיות, חשבו שהשם כבר מכיל את כל היכולות, לכן הם הסתירו את השם, למען לא תגזלנה מהם היכולות המאגיות. אפילו הפרעונים היו מסתירים את שמם, וגם האלים, כמו האל רה, שהיה מסתיר את שמו. לפי אחד המיתוסים האלה איזיס גלתה את שמו של האל רה, וכך השתלטה עליו.

    אבל איסור לשאת את שם האלוהות מטרתו היתה רחבה יותר, הכוונה היתה לא לעשות ספקולציות על האלוהות, לא לעשות ספקולציות לגבי עולמות עליונים.

    אם אנו בודקים את המתת שהוענקה לאדם, מתת 'דעת', מתברר שמתת 'דעת' הוענקה לאדם למטרות קיומיות בלבד,  'בעולם הנגלה'. מחשבת התנ"ך עסקה רק ב'עולם הנגלה'.

     כך אנו יכולים לראות מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו, למען יוכל ליצור את עולמו.

     עשרת הדברות המצורפות לפרק הבריאה, מונות את העקרונות הקיומיומים בלבד. אין בפרק הבריאה ובעשרת הדברות, שום ספקולציה על מהות ה אלוהות, אין עיסוק בהם על עולמות עליונים, מחוץ ל'עולם הנגלה'.

    משל 'עץ הדעת' כבר מגביל את יכולת האדם לעולם הקצוב, בניגוד ממה שהנחש'  אומר לחוה, שהאכילה מהפרי האסור, 'דעת', יעניק לה תובנות בדומה לתובנות האלוהות.

   ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' מסמל את המרד האנושי, מרד נגד ההגבלות שהנן הגבלות של 'דעת', הגבלות ל'עולם נגלה' בלבד.

   מזימות ה'נחש' מנוטרלות כבר במשל 'עץ הדעת', מנוטרלות על-ידי כך שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', כך שחיי אדם הם קצובים, בניגוד הבטחות ה'נחש'.

   שלילת מזימות ה'נחש' כלול גם בדבר השלישי, נגד נשיאת שם האלוהות לשוא, רצון לדעת על דברים, מחוץ לדברים 'בגבולות עולם נגלה'. רצון כזה הוא מרד, מרד ה'נחש'.

    מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על עקרונות שלה, על תובנות שלה, לכן הדורות לא הבינו את העיקרון בכל עומקו.

   אפשר להבין את עקרונות מחשבת התנ"ך רק אם משווים אותם להשקפות של תרבויות אחרות, קוסמולוגיות אחרות, כך יכולנו להסיק מהדבר השלישי על איסור שימוש מאגי בשם האלוהות מהנוהג המצרי העתיק. כך נוכל להרחיב על עקרונות תנ"כיים רק אם נשווה אותם אותם להשקפות של תרבויות אחרות.

    במשל 'עץ הדעת' אין הרחבה על משמעות דברי ה'נחש', אבל אם אנו מתוך כל גלגוליו של ה'נחש' בשמות שונים, שטן, מפיסטו, בודקים את מעשיו, אנו יכולים להבין, שדברי ה'נחש', מכילים כוונות לשנות סדרי עולם.

    כבר במשל 'עץ הדעת' ברור שדברי ה'נחש' הם מרד, מרד נגד האלוהות, מרד נגד סדרי עולם, שהמשל מנטרל, בקובעו שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', איסור המצביע על כך שחחייו של האדם קצובים ולא רצופים, ולא דומים למהות האלוהות. למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    אבל אם אנו רוצים לעמד על כוונות ה'נחש', בגלגולו בשם ה'שטן' של לותר, לותר שהמליך אותו על העולם הנגלה, אנו נוכחים לדעת שלותר האמין שה'שטן', יבטיח לו חיי נצח, דבר שישוע לא הגשים, כיון שהשטן הכשילו, ניצח אותו.

     ואם אנו בודקים את גלגולו של ה'נחש' בשם 'מפיסטו', אצל המשורר גיתה, גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, אנו נוכחים  לדעת שגיבור הדרמה פאוסט כורת ברית עם מפיסטו למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    מפיסטו זה בדרמה של גיתה ממונה על 'מאגיה', ובכוחו, או לפחות בהבטחותיו, הוא יכול לשנות סדרי עולם. קודם כל גיתה בשמו של מפיסטו, מבטל את דברי השליח יוחנן, יוחנן שבפרק א' של בשורתו אומר: 'בראשית היה הדבר'. פרשו את הכרזתו זו של יוחנן שכוונתו היא שהעולם נברא בשפה, פרשנות מוטעית, שרק נתיחס אליה בקצור. יוחנן אינו מרחיב, שה'דבר' שלו מתבצע על-ידי הבדלות, כפי שהאלוהות בפרק א' מבדיל.

   גיתה מבטל את הפסוק של יוחנן ומחליפו בכך שבראשית היה ה'מעשה'.

    קביעתו זו של גיתה מבטלת בריאה בהבדלות, ובמקומה נותן מקום לבריאה מכנית.

    אבל מפיסטו ביצירתו של גיתה, בפרולוג שלו, נעשה בנו האהוב של האלוהות הנרפאית, ומקומו של ישוע נפקד, והוא, מפיסטו מתכוון לשנות סדרי עולם.

     עלינו לחזור עתה לאיסור לשאת את שם האלוהות לשוא, למען להבין שהאיסור מתכוון לכל סוגי הספקולציות של האדם המורד בסדרי עולם.

    התיחסנו לספקולציות בתרבויות אחרות ועלינו לחזור לספקולציות של צאצאי העברים, לדלג על ספקולציות של יהודים הלניסטיים שיצרו את הנצרות, ברצותם להבטיח שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע ישנה סדרי עולם. אבל יהודים אחרי חורבן בית שני לא מרדו בהלכה, כפי ששאול הטרסי מרד בה, קימו אותה, אבל כתוספת להלכה, המציאו קוסמולוגיות רבות, קוסמולוגיות שאף הן היו מרד בסדרי עולם.

    מחשבת התנ"ך בגלגול המאוחר הסתפקה בהלכה בלבד, וויתרה על פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, וויתרה על היסטוריה שבמחשבת התנ"ך. וויתרה על הסתפקות מחשבת התנ"ך ב'עולם נגלה' בלבד.

   תורה בעל-פה הפכה את החוקים הקיומיים לפולחניים, וכל מי שקיים חוקים פולחניים אלו היה יהודי טוב.

    המחשבה המאוחרת הזו לא פסלה ספקולציות מכל הסוגים. אנו כאן נתיחס בעיקר לספקולציה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שהיא ספקולציה על קוסמולוגיה שנמצאת בספרו  בשם 'עץ חיים'.

    כבר השם 'עץ חיים' מצביע על שימוש באיסור, שנמצא במשל 'עץ הדעת', מלאכל מפריו של עץ זה, שאכילה מפריו מוכיחה את מזימות ה'נחש', מזימה למרוד בקיצוץ חיי אדם, רצון להדמות לאלוהות.

    המחשבה של יהדות אחרי חורבן בית שני, כבר לא היתה מודעת שאכילה מ'עץ החיים' נאסר במשל 'עץ הדעת'. אמנם חיים וויטאל לא עומד בספרו זה על אכילה מ'עץ החיים', אבל חוסר ידיעתו שהשימוש בשם 'עץ חיים' כשם לספרו מלמד על מרד, על כך שהוא יכול היה ליצור קוסמולוגיה שהיא מנוגדת לגמרי לקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.

     הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל היא קוסמולוגיה לקוחה ממחשבה גנוסטית. בקוסמולוגיה זו אין לפנינו הבדלה הנמצאת בקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, כאן האלוהות מצטמצמת למען לתת מקום לעולמו של האדם. ובכלל עולם זה הוא עולם פרי אורות שנשברו ונתפזרו, ועל האדם הוטל התפקיד לאסוף את השברים שנשברו  שלא נקלטו בעולם זה של האלוהות שהצטמצמה, למען לתת מקום לעולמו של האדם.

     ברור שאין ביכולתנו מטעם צמצום המקום להרחיב על כל הקוסמולוגיה הנמצאת בספרו של חיים וויטאל, רצונינו רק לרמוז על ספקולציה שאפשרה את הופעתו של משיח השקר, שבתי צבי.

    הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות התכוון למנוע ספקולציות כאלו, ספקולציות שהן מרד בסדרי היקום, סדרי האלוהות.

    שמוש ב'עץ חיים' שנוטרל במשל 'עץ הדעת' נמצא גם בקבלה, שהפליגה בספקולציות שה'דבר' השלישי אסר.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי מתוך

 עשרת הדברות

   הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות אומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. מטרת האיסור של הדבר היתה נגד שמוש בשם האלוהות למטרות מאגיות.

    המצרים העתיקים יחסו לשם יכולות מאגיות, חשבו שהשם כבר מכיל את כל היכולות, לכן הם הסתירו את השם, למען לא תגזלנה מהם היכולות המאגיות. אפילו הפרעונים היו מסתירים את שמם, וגם האלים, כמו האל רה, שהיה מסתיר את שמו. לפי אחד המיתוסים האלה איזיס גלתה את שמו של האל רה, וכך השתלטה עליו.

    אבל איסור לשאת את שם האלוהות מטרתו היתה רחבה יותר, הכוונה היתה לא לעשות ספקולציות על האלוהות, לא לעשות ספקולציות לגבי עולמות עליונים.

    אם אנו בודקים את המתת שהוענקה לאדם, מתת 'דעת', מתברר שמתת 'דעת' הוענקה לאדם למטרות קיומיות בלבד,  'בעולם הנגלה'. מחשבת התנ"ך עסקה רק ב'עולם הנגלה'.

     כך אנו יכולים לראות מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו, למען יוכל ליצור את עולמו.

     עשרת הדברות המצורפות לפרק הבריאה, מונות את העקרונות הקיומיומים בלבד. אין בפרק הבריאה ובעשרת הדברות, שום ספקולציה על מהות ה אלוהות, אין עיסוק בהם על עולמות עליונים, מחוץ ל'עולם הנגלה'.

    משל 'עץ הדעת' כבר מגביל את יכולת האדם לעולם הקצוב, בניגוד ממה שהנחש'  אומר לחוה, שהאכילה מהפרי האסור, 'דעת', יעניק לה תובנות בדומה לתובנות האלוהות.

   ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' מסמל את המרד האנושי, מרד נגד ההגבלות שהנן הגבלות של 'דעת', הגבלות ל'עולם נגלה' בלבד.

   מזימות ה'נחש' מנוטרלות כבר במשל 'עץ הדעת', מנוטרלות על-ידי כך שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', כך שחיי אדם הם קצובים, בניגוד הבטחות ה'נחש'.

   שלילת מזימות ה'נחש' כלול גם בדבר השלישי, נגד נשיאת שם האלוהות לשוא, רצון לדעת על דברים, מחוץ לדברים 'בגבולות עולם נגלה'. רצון כזה הוא מרד, מרד ה'נחש'.

    מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על עקרונות שלה, על תובנות שלה, לכן הדורות לא הבינו את העיקרון בכל עומקו.

   אפשר להבין את עקרונות מחשבת התנ"ך רק אם משווים אותם להשקפות של תרבויות אחרות, קוסמולוגיות אחרות, כך יכולנו להסיק מהדבר השלישי על איסור שימוש מאגי בשם האלוהות מהנוהג המצרי העתיק. כך נוכל להרחיב על עקרונות תנ"כיים רק אם נשווה אותם אותם להשקפות של תרבויות אחרות.

    במשל 'עץ הדעת' אין הרחבה על משמעות דברי ה'נחש', אבל אם אנו מתוך כל גלגוליו של ה'נחש' בשמות שונים, שטן, מפיסטו, בודקים את מעשיו, אנו יכולים להבין, שדברי ה'נחש', מכילים כוונות לשנות סדרי עולם.

    כבר במשל 'עץ הדעת' ברור שדברי ה'נחש' הם מרד, מרד נגד האלוהות, מרד נגד סדרי עולם, שהמשל מנטרל, בקובעו שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', איסור המצביע על כך שחחייו של האדם קצובים ולא רצופים, ולא דומים למהות האלוהות. למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    אבל אם אנו רוצים לעמד על כוונות ה'נחש', בגלגולו בשם ה'שטן' של לותר, לותר שהמליך אותו על העולם הנגלה, אנו נוכחים לדעת שלותר האמין שה'שטן', יבטיח לו חיי נצח, דבר שישוע לא הגשים, כיון שהשטן הכשילו, ניצח אותו.

     ואם אנו בודקים את גלגולו של ה'נחש' בשם 'מפיסטו', אצל המשורר גיתה, גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, אנו נוכחים  לדעת שגיבור הדרמה פאוסט כורת ברית עם מפיסטו למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    מפיסטו זה בדרמה של גיתה ממונה על 'מאגיה', ובכוחו, או לפחות בהבטחותיו, הוא יכול לשנות סדרי עולם. קודם כל גיתה בשמו של מפיסטו, מבטל את דברי השליח יוחנן, יוחנן שבפרק א' של בשורתו אומר: 'בראשית היה הדבר'. פרשו את הכרזתו זו של יוחנן שכוונתו היא שהעולם נברא בשפה, פרשנות מוטעית, שרק נתיחס אליה בקצור. יוחנן אינו מרחיב, שה'דבר' שלו מתבצע על-ידי הבדלות, כפי שהאלוהות בפרק א' מבדיל.

   גיתה מבטל את הפסוק של יוחנן ומחליפו בכך שבראשית היה ה'מעשה'.

    קביעתו זו של גיתה מבטלת בריאה בהבדלות, ובמקומה נותן מקום לבריאה מכנית.

    אבל מפיסטו ביצירתו של גיתה, בפרולוג שלו, נעשה בנו האהוב של האלוהות הנרפאית, ומקומו של ישוע נפקד, והוא, מפיסטו מתכוון לשנות סדרי עולם.

     עלינו לחזור עתה לאיסור לשאת את שם האלוהות לשוא, למען להבין שהאיסור מתכוון לכל סוגי הספקולציות של האדם המורד בסדרי עולם.

    התיחסנו לספקולציות בתרבויות אחרות ועלינו לחזור לספקולציות של צאצאי העברים, לדלג על ספקולציות של יהודים הלניסטיים שיצרו את הנצרות, ברצותם להבטיח שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע ישנה סדרי עולם. אבל יהודים אחרי חורבן בית שני לא מרדו בהלכה, כפי ששאול הטרסי מרד בה, קימו אותה, אבל כתוספת להלכה, המציאו קוסמולוגיות רבות, קוסמולוגיות שאף הן היו מרד בסדרי עולם.

    מחשבת התנ"ך בגלגול המאוחר הסתפקה בהלכה בלבד, וויתרה על פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, וויתרה על היסטוריה שבמחשבת התנ"ך. וויתרה על הסתפקות מחשבת התנ"ך ב'עולם נגלה' בלבד.

   תורה בעל-פה הפכה את החוקים הקיומיים לפולחניים, וכל מי שקיים חוקים פולחניים אלו היה יהודי טוב.

    המחשבה המאוחרת הזו לא פסלה ספקולציות מכל הסוגים. אנו כאן נתיחס בעיקר לספקולציה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שהיא ספקולציה על קוסמולוגיה שנמצאת בספרו  בשם 'עץ חיים'.

    כבר השם 'עץ חיים' מצביע על שימוש באיסור, שנמצא במשל 'עץ הדעת', מלאכל מפריו של עץ זה, שאכילה מפריו מוכיחה את מזימות ה'נחש', מזימה למרוד בקיצוץ חיי אדם, רצון להדמות לאלוהות.

    המחשבה של יהדות אחרי חורבן בית שני, כבר לא היתה מודעת שאכילה מ'עץ החיים' נאסר במשל 'עץ הדעת'. אמנם חיים וויטאל לא עומד בספרו זה על אכילה מ'עץ החיים', אבל חוסר ידיעתו שהשימוש בשם 'עץ חיים' כשם לספרו מלמד על מרד, על כך שהוא יכול היה ליצור קוסמולוגיה שהיא מנוגדת לגמרי לקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.

     הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל היא קוסמולוגיה לקוחה ממחשבה גנוסטית. בקוסמולוגיה זו אין לפנינו הבדלה הנמצאת בקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, כאן האלוהות מצטמצמת למען לתת מקום לעולמו של האדם. ובכלל עולם זה הוא עולם פרי אורות שנשברו ונתפזרו, ועל האדם הוטל התפקיד לאסוף את השברים שנשברו  שלא נקלטו בעולם זה של האלוהות שהצטמצמה, למען לתת מקום לעולמו של האדם.

     ברור שאין ביכולתנו מטעם צמצום המקום להרחיב על כל הקוסמולוגיה הנמצאת בספרו של חיים וויטאל, רצונינו רק לרמוז על ספקולציה שאפשרה את הופעתו של משיח השקר, שבתי צבי.

    הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות התכוון למנוע ספקולציות כאלו, ספקולציות שהן מרד בסדרי היקום, סדרי האלוהות.

    שמוש ב'עץ חיים' שנוטרל במשל 'עץ הדעת' נמצא גם בקבלה, שהפליגה בספקולציות שה'דבר' השלישי אסר.

   הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.   הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.

   הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.

   הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.

   הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי מתוך

 עשרת הדברות

   הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות אומר: 'לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא'. מטרת האיסור של הדבר היתה נגד שמוש בשם האלוהות למטרות מאגיות.

    המצרים העתיקים יחסו לשם יכולות מאגיות, חשבו שהשם כבר מכיל את כל היכולות, לכן הם הסתירו את השם, למען לא תגזלנה מהם היכולות המאגיות. אפילו הפרעונים היו מסתירים את שמם, וגם האלים, כמו האל רה, שהיה מסתיר את שמו. לפי אחד המיתוסים האלה איזיס גלתה את שמו של האל רה, וכך השתלטה עליו.

    אבל איסור לשאת את שם האלוהות מטרתו היתה רחבה יותר, הכוונה היתה לא לעשות ספקולציות על האלוהות, לא לעשות ספקולציות לגבי עולמות עליונים.

    אם אנו בודקים את המתת שהוענקה לאדם, מתת 'דעת', מתברר שמתת 'דעת' הוענקה לאדם למטרות קיומיות בלבד,  'בעולם הנגלה'. מחשבת התנ"ך עסקה רק ב'עולם הנגלה'.

     כך אנו יכולים לראות מפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה, שאלהים בורא את העולם למען האדם, בורא את האדם בדמותו, למען יוכל ליצור את עולמו.

     עשרת הדברות המצורפות לפרק הבריאה, מונות את העקרונות הקיומיומים בלבד. אין בפרק הבריאה ובעשרת הדברות, שום ספקולציה על מהות ה אלוהות, אין עיסוק בהם על עולמות עליונים, מחוץ ל'עולם הנגלה'.

    משל 'עץ הדעת' כבר מגביל את יכולת האדם לעולם הקצוב, בניגוד ממה שהנחש'  אומר לחוה, שהאכילה מהפרי האסור, 'דעת', יעניק לה תובנות בדומה לתובנות האלוהות.

   ה'נחש' במשל 'עץ הדעת' מסמל את המרד האנושי, מרד נגד ההגבלות שהנן הגבלות של 'דעת', הגבלות ל'עולם נגלה' בלבד.

   מזימות ה'נחש' מנוטרלות כבר במשל 'עץ הדעת', מנוטרלות על-ידי כך שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', כך שחיי אדם הם קצובים, בניגוד הבטחות ה'נחש'.

   שלילת מזימות ה'נחש' כלול גם בדבר השלישי, נגד נשיאת שם האלוהות לשוא, רצון לדעת על דברים, מחוץ לדברים 'בגבולות עולם נגלה'. רצון כזה הוא מרד, מרד ה'נחש'.

    מחשבת התנ"ך לא הרחיבה על עקרונות שלה, על תובנות שלה, לכן הדורות לא הבינו את העיקרון בכל עומקו.

   אפשר להבין את עקרונות מחשבת התנ"ך רק אם משווים אותם להשקפות של תרבויות אחרות, קוסמולוגיות אחרות, כך יכולנו להסיק מהדבר השלישי על איסור שימוש מאגי בשם האלוהות מהנוהג המצרי העתיק. כך נוכל להרחיב על עקרונות תנ"כיים רק אם נשווה אותם אותם להשקפות של תרבויות אחרות.

    במשל 'עץ הדעת' אין הרחבה על משמעות דברי ה'נחש', אבל אם אנו מתוך כל גלגוליו של ה'נחש' בשמות שונים, שטן, מפיסטו, בודקים את מעשיו, אנו יכולים להבין, שדברי ה'נחש', מכילים כוונות לשנות סדרי עולם.

    כבר במשל 'עץ הדעת' ברור שדברי ה'נחש' הם מרד, מרד נגד האלוהות, מרד נגד סדרי עולם, שהמשל מנטרל, בקובעו שנאסר על האדם לאכל מפרי 'עץ החיים', איסור המצביע על כך שחחייו של האדם קצובים ולא רצופים, ולא דומים למהות האלוהות. למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    אבל אם אנו רוצים לעמד על כוונות ה'נחש', בגלגולו בשם ה'שטן' של לותר, לותר שהמליך אותו על העולם הנגלה, אנו נוכחים לדעת שלותר האמין שה'שטן', יבטיח לו חיי נצח, דבר שישוע לא הגשים, כיון שהשטן הכשילו, ניצח אותו.

     ואם אנו בודקים את גלגולו של ה'נחש' בשם 'מפיסטו', אצל המשורר גיתה, גיתה שהמחיז את תיאולוגית לותר, אנו נוכחים  לדעת שגיבור הדרמה פאוסט כורת ברית עם מפיסטו למען חיי נצח, נעורים נצחיים.

    מפיסטו זה בדרמה של גיתה ממונה על 'מאגיה', ובכוחו, או לפחות בהבטחותיו, הוא יכול לשנות סדרי עולם. קודם כל גיתה בשמו של מפיסטו, מבטל את דברי השליח יוחנן, יוחנן שבפרק א' של בשורתו אומר: 'בראשית היה הדבר'. פרשו את הכרזתו זו של יוחנן שכוונתו היא שהעולם נברא בשפה, פרשנות מוטעית, שרק נתיחס אליה בקצור. יוחנן אינו מרחיב, שה'דבר' שלו מתבצע על-ידי הבדלות, כפי שהאלוהות בפרק א' מבדיל.

   גיתה מבטל את הפסוק של יוחנן ומחליפו בכך שבראשית היה ה'מעשה'.

    קביעתו זו של גיתה מבטלת בריאה בהבדלות, ובמקומה נותן מקום לבריאה מכנית.

    אבל מפיסטו ביצירתו של גיתה, בפרולוג שלו, נעשה בנו האהוב של האלוהות הנרפאית, ומקומו של ישוע נפקד, והוא, מפיסטו מתכוון לשנות סדרי עולם.

     עלינו לחזור עתה לאיסור לשאת את שם האלוהות לשוא, למען להבין שהאיסור מתכוון לכל סוגי הספקולציות של האדם המורד בסדרי עולם.

    התיחסנו לספקולציות בתרבויות אחרות ועלינו לחזור לספקולציות של צאצאי העברים, לדלג על ספקולציות של יהודים הלניסטיים שיצרו את הנצרות, ברצותם להבטיח שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע ישנה סדרי עולם. אבל יהודים אחרי חורבן בית שני לא מרדו בהלכה, כפי ששאול הטרסי מרד בה, קימו אותה, אבל כתוספת להלכה, המציאו קוסמולוגיות רבות, קוסמולוגיות שאף הן היו מרד בסדרי עולם.

    מחשבת התנ"ך בגלגול המאוחר הסתפקה בהלכה בלבד, וויתרה על פילוסופית השפה שבתשתית מחשבת התנ"ך, וויתרה על היסטוריה שבמחשבת התנ"ך. וויתרה על הסתפקות מחשבת התנ"ך ב'עולם נגלה' בלבד.

   תורה בעל-פה הפכה את החוקים הקיומיים לפולחניים, וכל מי שקיים חוקים פולחניים אלו היה יהודי טוב.

    המחשבה המאוחרת הזו לא פסלה ספקולציות מכל הסוגים. אנו כאן נתיחס בעיקר לספקולציה של חיים וויטאל, תלמידו של האר"י, שהיא ספקולציה על קוסמולוגיה שנמצאת בספרו  בשם 'עץ חיים'.

    כבר השם 'עץ חיים' מצביע על שימוש באיסור, שנמצא במשל 'עץ הדעת', מלאכל מפריו של עץ זה, שאכילה מפריו מוכיחה את מזימות ה'נחש', מזימה למרוד בקיצוץ חיי אדם, רצון להדמות לאלוהות.

    המחשבה של יהדות אחרי חורבן בית שני, כבר לא היתה מודעת שאכילה מ'עץ החיים' נאסר במשל 'עץ הדעת'. אמנם חיים וויטאל לא עומד בספרו זה על אכילה מ'עץ החיים', אבל חוסר ידיעתו שהשימוש בשם 'עץ חיים' כשם לספרו מלמד על מרד, על כך שהוא יכול היה ליצור קוסמולוגיה שהיא מנוגדת לגמרי לקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית.

     הקוסמולוגיה שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל היא קוסמולוגיה לקוחה ממחשבה גנוסטית. בקוסמולוגיה זו אין לפנינו הבדלה הנמצאת בקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, כאן האלוהות מצטמצמת למען לתת מקום לעולמו של האדם. ובכלל עולם זה הוא עולם פרי אורות שנשברו ונתפזרו, ועל האדם הוטל התפקיד לאסוף את השברים שנשברו  שלא נקלטו בעולם זה של האלוהות שהצטמצמה, למען לתת מקום לעולמו של האדם.

     ברור שאין ביכולתנו מטעם צמצום המקום להרחיב על כל הקוסמולוגיה הנמצאת בספרו של חיים וויטאל, רצונינו רק לרמוז על ספקולציה שאפשרה את הופעתו של משיח השקר, שבתי צבי.

    הדבר השלישי מתוך עשרת הדברות התכוון למנוע ספקולציות כאלו, ספקולציות שהן מרד בסדרי היקום, סדרי האלוהות.

    שמוש ב'עץ חיים' שנוטרל במשל 'עץ הדעת' נמצא גם בקבלה, שהפליגה בספקולציות שה'דבר' השלישי אסר.

   הדבר השלישי הנו נגד ספקולציות מעבר ל'עולם הנגלה', מצוה להצטמצם בעקרונות קיומיים של עשרת הדברות, ושמירה על 'עולם נגלה' זה, שנברא למען האדם, שעלול להמוג אם לא ישמור עליו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 568 – הדבר השלישי

אברסיטה ווירטואלית שעור 568 – הדבר השלישי

ה