ארכיון קטגוריה: פילוסופית השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 501 – הברית בסיס עולמו של האדםאוניברסיטה ווירטואלית, שעור 501 – הברית בסיס עולמו של האדם מגדירי תרומת מחשבת התנ"ך לא נתנו את דעתם על הקשר הגורדי במחשבת התנ"ך, בין 'עץ הדעת', מודעות, וברית. יש העדר הבנה ש'ברית', היא המבדילה את המיתולוגיה התנ"כית, ממיתולוגיות של תרבויות אחרות. ההבנה האינטואיטיבית של יוצאי אור נבעה מהבנתם שהשפה נוצרת על בסיס ברית בין יוצריה, ברית לזכור את השמות שהעניקו לעצמים, לפעולות. ההבנה הזו שהשפה היא תולדה של בריתות, הוביל את יוצאי אור להבנת היות ה'ברית', בסיס עולמו של האדם. לפני שנפרט את המקומות שברית נזכרת, עלינו להקדים לתופעה המגדירה את מחשבת התנ"ך. הלך מחשבה אינטואיטיבית זו הוליכה את יוצרי יסודות מחשבת התנ"ך למסקנה שאלהים הוא צד ב'ברית' עולם זו. היות אלהים צד בברית, הוביל לתכונה הבסיסית של אלוהות זו, היותה 'השגחה'. מגדירי אלוהי התנ"ך לא נתנו דעתם שהיות אלוהות זו חלק מ'ברית', ברית בסיס עולמו הלשוני של האדם, הבדיל את המיתולוגיה התנ"כית מכל המיתולוגיות של תרבויות אחרות. העובדה שמגדירי אלוהי התנ"ך, לא שמו לב לעובדת היות האלוהות חלק מ'ברית', נבעה מכך שהם לא השוו אותה עם מיתולוגיות אחרות שהיו בסיס תרבויות אחרות. אם נקח את התרבות המצרית הקדומה, לפי כתבים פירמידיים, הפרעונים טענו נגד אליהם, שמאחר שהם יודעים את שמם, הם יכולים לנצח אותם. למען להבין טענה זו עלינו להוסיף, שהמצרים העתיקים ראו בשם אמצעי מאגי, לכן היו מסתירים אותו מהזולתים, למען לא ישתמשו בשמם נגדם. ובכן, המצרים העתיקים היו במאבק עם אליהם. אם נקח את השומרים, לפי מה שאנו מבינים מקינת האלה נינגל, אלי שומר היו גוזרים גזרות חורבן על ערי שומר, בצורה שרירותית, טענו שאם גזרה נגזרה אין לשנותה. יותר מהשומרים, היוונים היו בסכסוך עם אליהם, אלי אולימפוס שקנאו באדם. מספיק אם נזכיר שוב את טראגדית פרומתיאוס, של איסכילוס, בו אל זה נענש על-ידי זאוס, על כך שהעניק לבני אדם את השימוש באש. אבל גם אם נזכיר את 'אנומה אליש', הכולל את בריאת העולם המזופוטמי, מרדוך האל הצעיר המנצח את תיאמת, האלה הראשיתית הסבילה, מגופה הוא בורא את העולם. לאדם מרדוך מיעד רק שרות לאלים. ממיתולוגיות אלו, אם אנו מגיעים לאלוהי התנ"ך, כבר במשל 'עץ הדעת', בחלק השלישי על הבל וקין, האלוהות מענישה את קין על רציחת הבל. ויותר מכך, בשיח אברהם עם האלוהות על גורל סדום, אלהים מוכן לסלח לתושבי העיר, אם ימצאו בה קומץ צדיקים. לפנינו אלוהות כצד בשמירת עולם תקין. פן זה של האלוהות נובעת מכך שהוא נרתם בברית עם האדם, ברית המחייבת את שני הצדדים למלא אחרי תנאי הברית. התנ"ך לא מרחיב את הדיבור על משמעות הברית, כאילו זה מובן מאליו. צמצום זה מנע מהדורות להבין משמעות הברית כתולדה של מהות השפה המבוססת על בריתות, זה גם מנע מהדורות להבין שהברית היא חלק מפילוסופית השפה. היות הברית חלק מפילוסופית השפה, הפך אותה ליסוד עולם השפה, עולם מבוסס על בריתות. אנו מועמדים בפעם הראשונה מול מושג הברית, שקודם לא הוזכר, וגם לא הורחב עליו, לא הורחב על תפקידו כבסיס עולם הלשון, בפרשת המבול, בפרק ט', כאשר אלהים כורת ברית עם נח, מתחיב לא להשמיד את העולם. אבל יותר מכך, בפרק י"ז בבראשית, אלהים כורת ברית עם אברהם. מכל הדוגמאות שהביאנו לעל, שבהם האדם נמצא במאבק עם אליו, רק בתנ"ך אנו עדים על אלוהות הנמצאת בברית עם האדם, אלוהות כהשגחה, כשומרת על שלום עולמו של האדם. למען להבין את המיתולוגיה תנ"כית, עלינו לחזור ל'משל עץ הדעת', להבנת יוצאי אור, את משמעות השפה, הבנה אינטואיטיבית, שכלי זה מתגשם על-ידי ברית בין יחידים, איך לכנות עצמים ופעולות, והצורך לזכור את השמות. הבנה ראשיתית זו של השפה הולידה את מושג ה'ברית', ברית בסיס עולמו של האדם. תמיד נשאלת השאלה איך רעיונות ראשוניים מעצבים תרבות, למרות שרעיונות אלו, כמו במקרה התנ"ך, נמסרו בתמציתיות, בלי הסברים הדרושים. עלינו להגיע למסקנה שרעיונות ראשוניים חודרים לתרבות דרך השפה, הם מעין קטליסטים, יוצרי מושגי השפה בהתאם למשמעות הרעיון הראשוני. אנחנו יכולים לקחת כדוגמה את השורש 'נכר', שלקוח מאוגריתית, שם 'נוכרי', הוא זר. משם זה העברית יצרה פועל 'להכיר', יצרה שם 'הכרה', יצרה שם כמו 'נכר'. מחשבת התנ"ך הרחיבה שם משפה אחרת, להרחבת מושג ראשוני שלה, מושג שלא הורחב עליו, אבל מסתבר ממנו, שחוה ואדם, אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', נעשו מודעים לעירומם. מודעות זו שלא הורחב עליה, מבוטאת על-ידי 'הכרה', הם 'הכירו' שהם עירומים. בפרק ג' של ספר בראשית נאמר, שאחרי שחוה ואדם אכלו מפרי 'עץ הדעת', נפקחו עיניהם, 'וידעו כי עירמם הם'. התנ"ך מסתפק בכך שהוא משתמש בפעל ',ידע', לא מרחיב ולא אומר שהם נעשו 'מודעים', או שהם נעשו בעלי הכרה. השפה בהמשך בלי להצביע על רעיון הראשיתי, מסבירה אותו על-ידי המצאת מלים מתאימות. הסבר זה המתפתח בשפה, מעצב בהמשך את התרבות. למרות שהשפה נשאה את הרעיונות הראשיתיים על-ידי המצאת מושגים ומלים מתאימות, הדורות לא הבינו את עומק הרעיונות הראשוניים, לא הבינו שרק עסוק בשפה, המבדילה את האדם מברויים אחרים, היא, היא הפילוסופיה היחידה. אבל משל 'עץ הדעת' קבע גם, על-ידי כך שהצר את מנעד עולמו של האדם מ'עץ הדעת', עץ שהעניק לאדם את השפה המבדילה אותו הברואים אחרים, עד ל'עץ החיים', שנאסר לאדם לאכל מפריו. העובדה שמשל 'עץ הדעת' הגביל את מנעד האדם עד גבול עץ החיים', משמעותה היתה שעליו להשלים עם חיים קצובים. מניעת האכילה מ'עץ החיים', שוב עיצב את מחשבת התנ"ך בכך שהיא השלימה עם 'עולם נגלה' בלבד. השלמה עם עולם נגלה בלבד, שוב הבדיל את מחשבת התנ"ך מתרבויות אחרות שלא השלימו עם קיצוב חיי אדם. גם במקרה איסור לאכל מ'עץ החיים', התנ"ך לא הצביע על כך שחייו של האדם קצובים. התנ"ך גם לא הרחיב על הפיכתם של חוה ואדם למודעים. הרי העובדה שהם נוכחו לדעת שהם עירומים אינו הסבר דיו, אבל התנ"ך בקביעתו שחוה ואדן נוכחו שהם עירומים, הצביע בצורה אינטואיטיבית שהם יכלו לראות את עצמם מבחוץ. הרי הקוף לא מכיר את דמותו במראה. במקרה חוה ואדם, כל אחד מהשנים שימש מראה לזולת, והם בהבדל מהקוף, הכירו במראה זו את דמותם. בדוגמאות מעטות ניסינו כאן להצביע שרק מחשבת התנ"ך היא פילוסופיה, כיוון שהיא עוסקת בשפה, המתת המבדילה את האדם מברואים אחרים. כן ניסינו להצביע על מושגי היסוד, שלא הורחבו, בכל זאת עצבו את מחשבת התנ"ך, כיוון שהרעיונות הראשוניים היו קטליסטים, שגרמו לשפה להרחיב עליהם בהמצאת מושגים מסבירים את מהות הרעיונות הראשוניים. התנ"ך גם לא מרחיב בקשר למוש 'ברית', לא מסביר שברית מחייבת את שני הצדדים למלא את תנאי הברית. אבל ראה זה פלא, השפה המציאה את השורש 'שלם', שממנו נוצר המושג שלום. ובכן ברור שברית מבוססת על תנאי הברית, תנאים שכל צד צריך לשלם על מה שהתחיב, ורק עם כל צד משלם על מה שהתחיב, נוצר 'שלום'. שוב השפה הרחיבה את מושג ה'ברית', בהמציאה מלים מתאימות להגשמתה.

אוניברסיטה ווירטואלית, שעור 501 – הברית בסיס עולמו של האדם
מגדירי תרומת מחשבת התנ"ך לא נתנו את דעתם על הקשר הגורדי במחשבת התנ"ך, בין 'עץ הדעת', מודעות, וברית.
יש העדר הבנה ש'ברית', היא המבדילה את המיתולוגיה התנ"כית, ממיתולוגיות של תרבויות אחרות. ההבנה האינטואיטיבית של יוצאי אור נבעה מהבנתם שהשפה נוצרת על בסיס ברית בין יוצריה, ברית לזכור את השמות שהעניקו לעצמים, לפעולות.
ההבנה הזו שהשפה היא תולדה של בריתות, הוביל את יוצאי אור להבנת היות ה'ברית', בסיס עולמו של האדם. לפני שנפרט את המקומות שברית נזכרת, עלינו להקדים לתופעה המגדירה את מחשבת התנ"ך. הלך מחשבה אינטואיטיבית זו הוליכה את יוצרי יסודות מחשבת התנ"ך למסקנה שאלהים הוא צד ב'ברית' עולם זו.
היות אלהים צד בברית, הוביל לתכונה הבסיסית של אלוהות זו, היותה 'השגחה'.
מגדירי אלוהי התנ"ך לא נתנו דעתם שהיות אלוהות זו חלק מ'ברית', ברית בסיס עולמו הלשוני של האדם, הבדיל את המיתולוגיה התנ"כית מכל המיתולוגיות של תרבויות אחרות. העובדה שמגדירי אלוהי התנ"ך, לא שמו לב לעובדת היות האלוהות חלק מ'ברית', נבעה מכך שהם לא השוו אותה עם מיתולוגיות אחרות שהיו בסיס תרבויות אחרות.
אם נקח את התרבות המצרית הקדומה, לפי כתבים פירמידיים, הפרעונים טענו נגד אליהם, שמאחר שהם יודעים את שמם, הם יכולים לנצח אותם.
למען להבין טענה זו עלינו להוסיף, שהמצרים העתיקים ראו בשם אמצעי מאגי, לכן היו מסתירים אותו מהזולתים, למען לא ישתמשו בשמם נגדם.
ובכן, המצרים העתיקים היו במאבק עם אליהם.
אם נקח את השומרים, לפי מה שאנו מבינים מקינת האלה נינגל, אלי שומר היו גוזרים גזרות חורבן על ערי שומר, בצורה שרירותית, טענו שאם גזרה נגזרה אין לשנותה.
יותר מהשומרים, היוונים היו בסכסוך עם אליהם, אלי אולימפוס שקנאו באדם. מספיק אם נזכיר שוב את טראגדית פרומתיאוס, של איסכילוס, בו אל זה נענש על-ידי זאוס, על כך שהעניק לבני אדם את השימוש באש.
אבל גם אם נזכיר את 'אנומה אליש', הכולל את בריאת העולם המזופוטמי, מרדוך האל הצעיר המנצח את תיאמת, האלה הראשיתית הסבילה, מגופה הוא בורא את העולם. לאדם מרדוך מיעד רק שרות לאלים.
ממיתולוגיות אלו, אם אנו מגיעים לאלוהי התנ"ך, כבר במשל 'עץ הדעת', בחלק השלישי על הבל וקין, האלוהות מענישה את קין על רציחת הבל. ויותר מכך, בשיח אברהם עם האלוהות על גורל סדום, אלהים מוכן לסלח לתושבי העיר, אם ימצאו בה קומץ צדיקים. לפנינו אלוהות כצד בשמירת עולם תקין. פן זה של האלוהות נובעת מכך שהוא נרתם בברית עם האדם, ברית המחייבת את שני הצדדים למלא אחרי תנאי הברית.
התנ"ך לא מרחיב את הדיבור על משמעות הברית, כאילו זה מובן מאליו. צמצום זה מנע מהדורות להבין משמעות הברית כתולדה של מהות השפה המבוססת על בריתות, זה גם מנע מהדורות להבין שהברית היא חלק מפילוסופית השפה.
היות הברית חלק מפילוסופית השפה, הפך אותה ליסוד עולם השפה, עולם מבוסס על בריתות.
אנו מועמדים בפעם הראשונה מול מושג הברית, שקודם לא הוזכר, וגם לא הורחב עליו, לא הורחב על תפקידו כבסיס עולם הלשון, בפרשת המבול, בפרק ט', כאשר אלהים כורת ברית עם נח, מתחיב לא להשמיד את העולם.
אבל יותר מכך, בפרק י"ז בבראשית, אלהים כורת ברית עם אברהם.
מכל הדוגמאות שהביאנו לעל, שבהם האדם נמצא במאבק עם אליו, רק בתנ"ך אנו עדים על אלוהות הנמצאת בברית עם האדם, אלוהות כהשגחה, כשומרת על שלום עולמו של האדם.
למען להבין את המיתולוגיה תנ"כית, עלינו לחזור ל'משל עץ הדעת', להבנת יוצאי אור, את משמעות השפה, הבנה אינטואיטיבית, שכלי זה מתגשם על-ידי ברית בין יחידים, איך לכנות עצמים ופעולות, והצורך לזכור את השמות. הבנה ראשיתית זו של השפה הולידה את מושג ה'ברית', ברית בסיס עולמו של האדם.
תמיד נשאלת השאלה איך רעיונות ראשוניים מעצבים תרבות, למרות שרעיונות אלו, כמו במקרה התנ"ך, נמסרו בתמציתיות, בלי הסברים הדרושים. עלינו להגיע למסקנה שרעיונות ראשוניים חודרים לתרבות דרך השפה, הם מעין קטליסטים, יוצרי מושגי השפה בהתאם למשמעות הרעיון הראשוני.
אנחנו יכולים לקחת כדוגמה את השורש 'נכר', שלקוח מאוגריתית, שם 'נוכרי', הוא זר. משם זה העברית יצרה פועל 'להכיר', יצרה שם 'הכרה', יצרה שם כמו 'נכר'. מחשבת התנ"ך הרחיבה שם משפה אחרת, להרחבת מושג ראשוני שלה, מושג שלא הורחב עליו, אבל מסתבר ממנו, שחוה ואדם, אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', נעשו מודעים לעירומם. מודעות זו שלא הורחב עליה, מבוטאת על-ידי 'הכרה', הם 'הכירו' שהם עירומים. בפרק ג' של ספר בראשית נאמר, שאחרי שחוה ואדם אכלו מפרי 'עץ הדעת', נפקחו עיניהם, 'וידעו כי עירמם הם'. התנ"ך מסתפק בכך שהוא משתמש בפעל ',ידע', לא מרחיב ולא אומר שהם נעשו 'מודעים', או שהם נעשו בעלי הכרה.
השפה בהמשך בלי להצביע על רעיון הראשיתי, מסבירה אותו על-ידי המצאת מלים מתאימות. הסבר זה המתפתח בשפה, מעצב בהמשך את התרבות.
למרות שהשפה נשאה את הרעיונות הראשיתיים על-ידי המצאת מושגים ומלים מתאימות, הדורות לא הבינו את עומק הרעיונות הראשוניים, לא הבינו שרק עסוק בשפה, המבדילה את האדם מברויים אחרים, היא, היא הפילוסופיה היחידה.
אבל משל 'עץ הדעת' קבע גם, על-ידי כך שהצר את מנעד עולמו של האדם מ'עץ הדעת', עץ שהעניק לאדם את השפה המבדילה אותו הברואים אחרים, עד ל'עץ החיים', שנאסר לאדם לאכל מפריו.
העובדה שמשל 'עץ הדעת' הגביל את מנעד האדם עד גבול עץ החיים', משמעותה היתה שעליו להשלים עם חיים קצובים. מניעת האכילה מ'עץ החיים', שוב עיצב את מחשבת התנ"ך בכך שהיא השלימה עם 'עולם נגלה' בלבד. השלמה עם עולם נגלה בלבד, שוב הבדיל את מחשבת התנ"ך מתרבויות אחרות שלא השלימו עם קיצוב חיי אדם.
גם במקרה איסור לאכל מ'עץ החיים', התנ"ך לא הצביע על כך שחייו של האדם קצובים. התנ"ך גם לא הרחיב על הפיכתם של חוה ואדם למודעים. הרי העובדה שהם נוכחו לדעת שהם עירומים אינו הסבר דיו, אבל התנ"ך בקביעתו שחוה ואדן נוכחו שהם עירומים, הצביע בצורה אינטואיטיבית שהם יכלו לראות את עצמם מבחוץ. הרי הקוף לא מכיר את דמותו במראה. במקרה חוה ואדם, כל אחד מהשנים שימש מראה לזולת, והם בהבדל מהקוף, הכירו במראה זו את דמותם.
בדוגמאות מעטות ניסינו כאן להצביע שרק מחשבת התנ"ך היא פילוסופיה, כיוון שהיא עוסקת בשפה, המתת המבדילה את האדם מברואים אחרים. כן ניסינו להצביע על מושגי היסוד, שלא הורחבו, בכל זאת עצבו את מחשבת התנ"ך, כיוון שהרעיונות הראשוניים היו קטליסטים, שגרמו לשפה להרחיב עליהם בהמצאת מושגים מסבירים את מהות הרעיונות הראשוניים.
התנ"ך גם לא מרחיב בקשר למוש 'ברית', לא מסביר שברית מחייבת את שני הצדדים למלא את תנאי הברית. אבל ראה זה פלא, השפה המציאה את השורש 'שלם', שממנו נוצר המושג שלום. ובכן ברור שברית מבוססת על תנאי הברית, תנאים שכל צד צריך לשלם על מה שהתחיב, ורק עם כל צד משלם על מה שהתחיב, נוצר 'שלום'.
שוב השפה הרחיבה את מושג ה'ברית', בהמציאה מלים מתאימות להגשמתה.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 500 – הזמן המודדה אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 500 – הזמן המודד נוהגים עד היום לצטט את אוגוסטינוס, שבווידויים שלו אומר שהוא יודע מה משמעות הזמן, אבל כאשר הוא נשאל להסבירו אין בידו. העובדה שעד היום מתיחסים לנאמר על-ידי אוגוסטינוס מצביע על כך שמהות הזמן לא מובן עד היום הזה. מהות הזמן לא מובן, למרות שהמדע החדש התאפשר, כאשר למדידות היווניות של רצף בלבד, המדע החדש הוסיף מדידת משך זמן פעולה. אנחנו רוצים כאן להתיחס לנאמר על-ידי הפילוסוף היהודי ברגסון, בספרו 'האבולוציה היצרנית', על מהות הזמן. ברגסון לכל אורך הספר עוסק בזמן, אנחנו נביא משפט שלו בעמ'-364 בספר זה. וכך הוא אומר: 'זרם הזמן הוא הממשות, והדברים שאנו לומדים, הם אלו הזורמים'. ובכן, ברגסון לא כמו המדען, ניוטון, שראה את הזמן כמודד תנועה בלבד, הוא רואה את הזמן כ'הממשות', הוא רואה את הזמן כמפעיל. ומדוע אנו עוסקים כאן בדעותיו של ברגסון, אנו עוסקים בו כיוון שהסופר פרוסט הושפע ממנו. פרוסט כנה שבעה מתוך יצירתו הנרחבת 'חפוש הזמן האבוד', ואת הספר השמיני, המסיים, כינה 'הזמן שנמצא'. פרוסט הושפע ממשנת ברגסון על הזמן המפעיל. היה גם מקורב לפילוסוף זה דרך משפחת אמו שהיתה יהודיה. מי שקורא את שמונת הכרכים של יצירתו המונומנטלית של פרוסט, נוכח לדעת שהוא דן בספריו על התרחשויות בילדותו, דן בהתרחשויות בחברה הצרפתית, מתיחס הרבה על משפט דרייפוס. הוא מרחיב על ההשתנות ביחס לדרייפוס של החברה הצרפתית במשך הזמן. הוא גם מתאר את יחסו הוא למשפט זה, יחס שונה מהיחס של החברה מסביבו. הוא כמובן כחצי יהודי ראה את דרייפוס זכאי. הוא מספר גם על השינויים של היחס של החברה הצרפתית לגבי הפרשה אחרי מלחמת העולם הראשונה. כמובן ציינו כאן רק מעט מהמאורעות שפרוסט מתיחס אליהן, והמטמורפוזות האין-סופיות של יחסי הפרט והחברה לדברים. ובכן, פרוסט מיחס את המטמורפוזות העוברות על התנהגות הפרט והחברה תוצאה של הזמן המפעיל. כמובן אנו לא דנים כאן בביקורת ספרותית של יצירתו של פרוסט, אנו רק רוצים להצביע על השקפתו המוטעית של פרוסט לגבי הזמן, השקפה תוצאה של השפעת ברגסון עליו. אנו כאן בעיקר מתיחסים לשם המוטעה של ברגסון ליצירתו, כאילו כל השינויים שהגיבורים עוברים, שהחברה עוברת לפיו, הם בהפעלת הזמן, זמן הגורם לכל המטמורפוזות. ביקום שליט חוק המטמורפוזות. לא רק שהדברים נמצאים בזרימה כדברי הרקליטוס, הדברים הזורמים עוברים כל הזמן מטמורפוזות. מספיק אם נתבונן על גופינו אנו, גוף העובר מטמורפוזות מינקות, בגרות, זקנה ומוות. אבל לא רק גופינו עובר מטמורפוזות, הטבע מסביבינו עובר כל הזמן מטמורפוזות. דברים אלו אמורים גם לגבי ערכים, מנהגים ודעות, דתות, הכל נמצא בזרימה, במטמורפוזה. מפליא להיווכח שפרוסט לא עמד על הטעות ליחס שינויים לגורם הזמן, לא לראות שהשינויים הם חוק טבע, המטמורפוזה היא חוק טבע. בספרו הראשון אנו פוגשים את הילד פרוסט החולמני אשר רואה את הכל תוצר של קסם. המקום קומברי, מקום נופש של המשפחה מתואר בצבעי קסם, כך גם גבורי המקום, סוון, הגיבור בספריו הראשונים של פרוסט, וכמובן בתו של סוון, גילברט. לאורך הספרים כמובן שפרוסט מחפש את זכרונות ילדותו הקסומים, חיפוש זה נותן את השם לרוב ספריו: 'חפוש הזמן האבוד'. ברור שפרוסט לא מחפש את הזמן האבוד, הוא רוצה להחיות את ההתרחשויות של ילדותו, את זכרונות ילדותו הקסומים. הטעות של פרוסט לכנות את זכרונות של ההתרחשויות של ילדותו כיצירי הזמן, הוא כלל אנושי, רוב האנשים במודע או לא במודע מיחסים את ההתרחשויות לזמן המפעיל. אבל אם אנו לוקחים את פרק הבריאה, פרק א', של ספר בראשית, אנחנו רואים שמחשבת התנ"ך הבינה שהזמן הוא מודד בלבד של בריאה. אלהים מכנה משך בריאה בסימול 'יום', שם של זמן, זמן מודד את הבריאה. בריאה נמדדת בימים, זמן מודד את העשיה. הזמן במחשבת התנ"ך הוא לנארי, הרי ההתרחשויות, המטפורפוזות ביקום נמשכות, לכן יש למדוד אותם בצורה לינארית. אלו שאמצו את התנ"ך כספר מקודש, לא שמו לב לכך, או בכוונה התעלמו מכך, שמשל 'עץ הדעת' מכיל את העקרונות של ראשית פילוסופית השפה. כך גם התעלמו מפרק הבריאה, שבו הזמן הוא מודד עשיה. מה שנאמר על העולם המערבי שהתעלם ממה שנאמר בתנ"ך, אפשר גם להגיד על הפילוסוף ברגסון, שהתעלם מירושת אבותיו, הירושה התנ"כית. גם כאשר המדע החדש החל למדוד את ההתרחשויות, את המטמורפוזות של ההתרחשויות, במודד הזמן, העולם המערבי לא היה מודע ששינוי זה התאפשר על-ידי חדירה הדרגתית של עקרונות תנ"כיים. העובדה שהעולם המערבי לא היה מודע לחדירת עקרונות תנ"כיים, שאיפשרו את המדע החדש, מוזר, שברגסון מאתים שנה אחרי המהפכה המדעית, לא היה מודע לעובדה שהזמן הוא מודד ולא מפעיל. אנחנו צריכים כאן להזכיר את תחילת הספר השמיני ביצירה המונומנטלית של פרוסט, למען להיווכח שהוא עוור על ידי הפילוסופיה של ברגסון. על כן יחס את השינויים ביחס לדברים, להתרחשויות ילדותו, לזמן המפעיל. הרי את הספר האחרון הוא מכנה 'הזמן הנמצא', במקום לכנותו 'מטמורפוזה' של יחסיו להתרחשויות הילדותיים. ספר שמיני זה של פרוסט מתחיל בתיאור שלו להשתנות יחסו להתרחשויות ילדותו. ובכן כאן, בתחילת הספר פרוסט שוב נמצא בקומברי, בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נמצא כאורח גילברט, גיבורת ילדותו, שבינתיים התחתנה עם ידידו של פרוסט, סנט לופ. וראה זה פלא, גילברט הנסיכה הקסומה של ילדותו נראית בעיניו כמכוערת. פרוסט יחד עם גילברט מטיילים במחוזות הקסומים של העבר, שעתה נראים בעיני המספר כמשמימים. עם ספר שמיני זה מתחיל ב'מטמורפוזה' ביחסו של פרוסט לזכרונות ילדותו, לאורך הספר פרוסט ממשיך ומתאר את כל ה'מטמורפוזות' שגיבוריו עברו. הוא לא מסתפק רק ב'מטמורפוזות' של גיבוריו, הוא מתאר את ה'מטמורפוזות' של החברה הצרפתית אחרי מלחמת העולם הראשונה. ברור שבני אדם וגם חברות עוברים 'מטמורפוזות' גם בימי שלום, כיוון שהיקום הנמצא בזרימה, ובהשתנות מתמדת, לא בזכות ה'זמן' המפעיל. מפליא לראות שהקוראים את יצירתו של פרוסט, וביחוד ממבקריו, לא שמו לב לשם השגוי, שפרוסט נתן ליצירתו. למעשה יצירה זו של פרוסט בשמות 'חפוש הזמן האבוד', ו'הזמן הנמצא', עוסק ב'מטמורפוזות' בחיי אדם. ה'זמן' הוא רק מודד את ההתרחשויות, הזמן מודד את ההשתנויות. טעויות מחשבתיות כאלו, כפי שעשה פרוסט, הוא חלק מהטעויות המחשבתיות של בני אדם, כיוון שהאדם לא נתן דעתו על מהות כלי השפה המאפשרת לו ליצור את עולמו הלשוני. מעניין לציין את העובדה שבדף לפני האחרון של הספר השמיני, פרוסט אומר ש 'אחרי המוות הזמן מסתלק מהגוף'. שוב טעות מחשבתית, תוצאה של ראיה שגויה של הסופר את הזמן. הרי גם התפוררות הגוף אחרי המוות, נמדד בזמן. ביחוד אנו ממשיכים להתיחס לשמו של הנפטר, מודדים את ההתרחשויות שעברו מאז הסתלקותו, מודדים את ההתרחשויות במודד הזמן. אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 500 – הזמן המודד נוהגים עד היום לצטט את אוגוסטינוס, שבווידויים שלו אומר שהוא יודע מה משמעות הזמן, אבל כאשר הוא נשאל להסבירו אין בידו. העובדה שעד היום מתיחסים לנאמר על-ידי אוגוסטינוס מצביע על כך שמהות הזמן לא מובן עד היום הזה. מהות הזמן לא מובן, למרות שהמדע החדש התאפשר, כאשר למדידות היווניות של רצף בלבד, המדע החדש הוסיף מדידת משך זמן פעולה. אנחנו רוצים כאן להתיחס לנאמר על-ידי הפילוסוף היהודי ברגסון, בספרו 'האבולוציה היצרנית', על מהות הזמן. ברגסון לכל אורך הספר עוסק בזמן, אנחנו נביא משפט שלו בעמ'-364 בספר זה. וכך הוא אומר: 'זרם הזמן הוא הממשות, והדברים שאנו לומדים, הם אלו הזורמים'. ובכן, ברגסון לא כמו המדען, ניוטון, שראה את הזמן כמודד תנועה בלבד, הוא רואה את הזמן כ'הממשות', הוא רואה את הזמן כמפעיל. ומדוע אנו עוסקים כאן בדעותיו של ברגסון, אנו עוסקים בו כיוון שהסופר פרוסט הושפע ממנו. פרוסט כנה שבעה מתוך יצירתו הנרחבת 'חפוש הזמן האבוד', ואת הספר השמיני, המסיים, כינה 'הזמן שנמצא'. פרוסט הושפע ממשנת ברגסון על הזמן המפעיל. היה גם מקורב לפילוסוף זה דרך משפחת אמו שהיתה יהודיה. מי שקורא את שמונת הכרכים של יצירתו המונומנטלית של פרוסט, נוכח לדעת שהוא דן בספריו על התרחשויות בילדותו, דן בהתרחשויות בחברה הצרפתית, מתיחס הרבה על משפט דרייפוס. הוא מרחיב על ההשתנות ביחס לדרייפוס של החברה הצרפתית במשך הזמן. הוא גם מתאר את יחסו הוא למשפט זה, יחס שונה מהיחס של החברה מסביבו. הוא כמובן כחצי יהודי ראה את דרייפוס זכאי. הוא מספר גם על השינויים של היחס של החברה הצרפתית לגבי הפרשה אחרי מלחמת העולם הראשונה. כמובן ציינו כאן רק מעט מהמאורעות שפרוסט מתיחס אליהן, והמטמורפוזות האין-סופיות של יחסי הפרט והחברה לדברים. ובכן, פרוסט מיחס את המטמורפוזות העוברות על התנהגות הפרט והחברה תוצאה של הזמן המפעיל. כמובן אנו לא דנים כאן בביקורת ספרותית של יצירתו של פרוסט, אנו רק רוצים להצביע על השקפתו המוטעית של פרוסט לגבי הזמן, השקפה תוצאה של השפעת ברגסון עליו. אנו כאן בעיקר מתיחסים לשם המוטעה של ברגסון ליצירתו, כאילו כל השינויים שהגיבורים עוברים, שהחברה עוברת לפיו, הם בהפעלת הזמן, זמן הגורם לכל המטמורפוזות. ביקום שליט חוק המטמורפוזות. לא רק שהדברים נמצאים בזרימה כדברי הרקליטוס, הדברים הזורמים עוברים כל הזמן מטמורפוזות. מספיק אם נתבונן על גופינו אנו, גוף העובר מטמורפוזות מינקות, בגרות, זקנה ומוות. אבל לא רק גופינו עובר מטמורפוזות, הטבע מסביבינו עובר כל הזמן מטמורפוזות. דברים אלו אמורים גם לגבי ערכים, מנהגים ודעות, דתות, הכל נמצא בזרימה, במטמורפוזה. מפליא להיווכח שפרוסט לא עמד על הטעות ליחס שינויים לגורם הזמן, לא לראות שהשינויים הם חוק טבע, המטמורפוזה היא חוק טבע. בספרו הראשון אנו פוגשים את הילד פרוסט החולמני אשר רואה את הכל תוצר של קסם. המקום קומברי, מקום נופש של המשפחה מתואר בצבעי קסם, כך גם גבורי המקום, סוון, הגיבור בספריו הראשונים של פרוסט, וכמובן בתו של סוון, גילברט. לאורך הספרים כמובן שפרוסט מחפש את זכרונות ילדותו הקסומים, חיפוש זה נותן את השם לרוב ספריו: 'חפוש הזמן האבוד'. ברור שפרוסט לא מחפש את הזמן האבוד, הוא רוצה להחיות את ההתרחשויות של ילדותו, את זכרונות ילדותו הקסומים. הטעות של פרוסט לכנות את זכרונות של ההתרחשויות של ילדותו כיצירי הזמן, הוא כלל אנושי, רוב האנשים במודע או לא במודע מיחסים את ההתרחשויות לזמן המפעיל. אבל אם אנו לוקחים את פרק הבריאה, פרק א', של ספר בראשית, אנחנו רואים שמחשבת התנ"ך הבינה שהזמן הוא מודד בלבד של בריאה. אלהים מכנה משך בריאה בסימול 'יום', שם של זמן, זמן מודד את הבריאה. בריאה נמדדת בימים, זמן מודד את העשיה. הזמן במחשבת התנ"ך הוא לנארי, הרי ההתרחשויות, המטפורפוזות ביקום נמשכות, לכן יש למדוד אותם בצורה לינארית. אלו שאמצו את התנ"ך כספר מקודש, לא שמו לב לכך, או בכוונה התעלמו מכך, שמשל 'עץ הדעת' מכיל את העקרונות של ראשית פילוסופית השפה. כך גם התעלמו מפרק הבריאה, שבו הזמן הוא מודד עשיה. מה שנאמר על העולם המערבי שהתעלם ממה שנאמר בתנ"ך, אפשר גם להגיד על הפילוסוף ברגסון, שהתעלם מירושת אבותיו, הירושה התנ"כית. גם כאשר המדע החדש החל למדוד את ההתרחשויות, את המטמורפוזות של ההתרחשויות, במודד הזמן, העולם המערבי לא היה מודע ששינוי זה התאפשר על-ידי חדירה הדרגתית של עקרונות תנ"כיים. העובדה שהעולם המערבי לא היה מודע לחדירת עקרונות תנ"כיים, שאיפשרו את המדע החדש, מוזר, שברגסון מאתים שנה אחרי המהפכה המדעית, לא היה מודע לעובדה שהזמן הוא מודד ולא מפעיל. אנחנו צריכים כאן להזכיר את תחילת הספר השמיני ביצירה המונומנטלית של פרוסט, למען להיווכח שהוא עוור על ידי הפילוסופיה של ברגסון. על כן יחס את השינויים ביחס לדברים, להתרחשויות ילדותו, לזמן המפעיל. הרי את הספר האחרון הוא מכנה 'הזמן הנמצא', במקום לכנותו 'מטמורפוזה' של יחסיו להתרחשויות הילדותיים. ספר שמיני זה של פרוסט מתחיל בתיאור שלו להשתנות יחסו להתרחשויות ילדותו. ובכן כאן, בתחילת הספר פרוסט שוב נמצא בקומברי, בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נמצא כאורח גילברט, גיבורת ילדותו, שבינתיים התחתנה עם ידידו של פרוסט, סנט לופ. וראה זה פלא, גילברט הנסיכה הקסומה של ילדותו נראית בעיניו כמכוערת. פרוסט יחד עם גילברט מטיילים במחוזות הקסומים של העבר, שעתה נראים בעיני המספר כמשמימים. עם ספר שמיני זה מתחיל ב'מטמורפוזה' ביחסו של פרוסט לזכרונות ילדותו, לאורך הספר פרוסט ממשיך ומתאר את כל ה'מטמורפוזות' שגיבוריו עברו. הוא לא מסתפק רק ב'מטמורפוזות' של גיבוריו, הוא מתאר את ה'מטמורפוזות' של החברה הצרפתית אחרי מלחמת העולם הראשונה. ברור שבני אדם וגם חברות עוברים 'מטמורפוזות' גם בימי שלום, כיוון שהיקום הנמצא בזרימה, ובהשתנות מתמדת, לא בזכות ה'זמן' המפעיל. מפליא לראות שהקוראים את יצירתו של פרוסט, וביחוד ממבקריו, לא שמו לב לשם השגוי, שפרוסט נתן ליצירתו. למעשה יצירה זו של פרוסט בשמות 'חפוש הזמן האבוד', ו'הזמן הנמצא', עוסק ב'מטמורפוזות' בחיי אדם. ה'זמן' הוא רק מודד את ההתרחשויות, הזמן מודד את ההשתנויות. טעויות מחשבתיות כאלו, כפי שעשה פרוסט, הוא חלק מהטעויות המחשבתיות של בני אדם, כיוון שהאדם לא נתן דעתו על מהות כלי השפה המאפשרת לו ליצור את עולמו הלשוני. מעניין לציין את העובדה שבדף לפני האחרון של הספר השמיני, פרוסט אומר ש 'אחרי המוות הזמן מסתלק מהגוף'. שוב טעות מחשבתית, תוצאה של ראיה שגויה של הסופר את הזמן. הרי גם התפוררות הגוף אחרי המוות, נמדד בזמן. ביחוד אנו ממשיכים להתיחס לשמו של הנפטר, מודדים את ההתרחשויות שעברו מאז הסתלקותו, מודדים את ההתרחשויות במודד הזמן. אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 500 – הזמן המודד נוהגים עד היום לצטט את אוגוסטינוס, שבווידויים שלו אומר שהוא יודע מה משמעות הזמן, אבל כאשר הוא נשאל להסבירו אין בידו. העובדה שעד היום מתיחסים לנאמר על-ידי אוגוסטינוס מצביע על כך שמהות הזמן לא מובן עד היום הזה. מהות הזמן לא מובן, למרות שהמדע החדש התאפשר, כאשר למדידות היווניות של רצף בלבד, המדע החדש הוסיף מדידת משך זמן פעולה. אנחנו רוצים כאן להתיחס לנאמר על-ידי הפילוסוף היהודי ברגסון, בספרו 'האבולוציה היצרנית', על מהות הזמן. ברגסון לכל אורך הספר עוסק בזמן, אנחנו נביא משפט שלו בעמ'-364 בספר זה. וכך הוא אומר: 'זרם הזמן הוא הממשות, והדברים שאנו לומדים, הם אלו הזורמים'. ובכן, ברגסון לא כמו המדען, ניוטון, שראה את הזמן כמודד תנועה בלבד, הוא רואה את הזמן כ'הממשות', הוא רואה את הזמן כמפעיל. ומדוע אנו עוסקים כאן בדעותיו של ברגסון, אנו עוסקים בו כיוון שהסופר פרוסט הושפע ממנו. פרוסט כנה שבעה מתוך יצירתו הנרחבת 'חפוש הזמן האבוד', ואת הספר השמיני, המסיים, כינה 'הזמן שנמצא'. פרוסט הושפע ממשנת ברגסון על הזמן המפעיל. היה גם מקורב לפילוסוף זה דרך משפחת אמו שהיתה יהודיה. מי שקורא את שמונת הכרכים של יצירתו המונומנטלית של פרוסט, נוכח לדעת שהוא דן בספריו על התרחשויות בילדותו, דן בהתרחשויות בחברה הצרפתית, מתיחס הרבה על משפט דרייפוס. הוא מרחיב על ההשתנות ביחס לדרייפוס של החברה הצרפתית במשך הזמן. הוא גם מתאר את יחסו הוא למשפט זה, יחס שונה מהיחס של החברה מסביבו. הוא כמובן כחצי יהודי ראה את דרייפוס זכאי. הוא מספר גם על השינויים של היחס של החברה הצרפתית לגבי הפרשה אחרי מלחמת העולם הראשונה. כמובן ציינו כאן רק מעט מהמאורעות שפרוסט מתיחס אליהן, והמטמורפוזות האין-סופיות של יחסי הפרט והחברה לדברים. ובכן, פרוסט מיחס את המטמורפוזות העוברות על התנהגות הפרט והחברה תוצאה של הזמן המפעיל. כמובן אנו לא דנים כאן בביקורת ספרותית של יצירתו של פרוסט, אנו רק רוצים להצביע על השקפתו המוטעית של פרוסט לגבי הזמן, השקפה תוצאה של השפעת ברגסון עליו. אנו כאן בעיקר מתיחסים לשם המוטעה של ברגסון ליצירתו, כאילו כל השינויים שהגיבורים עוברים, שהחברה עוברת לפיו, הם בהפעלת הזמן, זמן הגורם לכל המטמורפוזות. ביקום שליט חוק המטמורפוזות. לא רק שהדברים נמצאים בזרימה כדברי הרקליטוס, הדברים הזורמים עוברים כל הזמן מטמורפוזות. מספיק אם נתבונן על גופינו אנו, גוף העובר מטמורפוזות מינקות, בגרות, זקנה ומוות. אבל לא רק גופינו עובר מטמורפוזות, הטבע מסביבינו עובר כל הזמן מטמורפוזות. דברים אלו אמורים גם לגבי ערכים, מנהגים ודעות, דתות, הכל נמצא בזרימה, במטמורפוזה. מפליא להיווכח שפרוסט לא עמד על הטעות ליחס שינויים לגורם הזמן, לא לראות שהשינויים הם חוק טבע, המטמורפוזה היא חוק טבע. בספרו הראשון אנו פוגשים את הילד פרוסט החולמני אשר רואה את הכל תוצר של קסם. המקום קומברי, מקום נופש של המשפחה מתואר בצבעי קסם, כך גם גבורי המקום, סוון, הגיבור בספריו הראשונים של פרוסט, וכמובן בתו של סוון, גילברט. לאורך הספרים כמובן שפרוסט מחפש את זכרונות ילדותו הקסומים, חיפוש זה נותן את השם לרוב ספריו: 'חפוש הזמן האבוד'. ברור שפרוסט לא מחפש את הזמן האבוד, הוא רוצה להחיות את ההתרחשויות של ילדותו, את זכרונות ילדותו הקסומים. הטעות של פרוסט לכנות את זכרונות של ההתרחשויות של ילדותו כיצירי הזמן, הוא כלל אנושי, רוב האנשים במודע או לא במודע מיחסים את ההתרחשויות לזמן המפעיל. אבל אם אנו לוקחים את פרק הבריאה, פרק א', של ספר בראשית, אנחנו רואים שמחשבת התנ"ך הבינה שהזמן הוא מודד בלבד של בריאה. אלהים מכנה משך בריאה בסימול 'יום', שם של זמן, זמן מודד את הבריאה. בריאה נמדדת בימים, זמן מודד את העשיה. הזמן במחשבת התנ"ך הוא לנארי, הרי ההתרחשויות, המטפורפוזות ביקום נמשכות, לכן יש למדוד אותם בצורה לינארית. אלו שאמצו את התנ"ך כספר מקודש, לא שמו לב לכך, או בכוונה התעלמו מכך, שמשל 'עץ הדעת' מכיל את העקרונות של ראשית פילוסופית השפה. כך גם התעלמו מפרק הבריאה, שבו הזמן הוא מודד עשיה. מה שנאמר על העולם המערבי שהתעלם ממה שנאמר בתנ"ך, אפשר גם להגיד על הפילוסוף ברגסון, שהתעלם מירושת אבותיו, הירושה התנ"כית. גם כאשר המדע החדש החל למדוד את ההתרחשויות, את המטמורפוזות של ההתרחשויות, במודד הזמן, העולם המערבי לא היה מודע ששינוי זה התאפשר על-ידי חדירה הדרגתית של עקרונות תנ"כיים. העובדה שהעולם המערבי לא היה מודע לחדירת עקרונות תנ"כיים, שאיפשרו את המדע החדש, מוזר, שברגסון מאתים שנה אחרי המהפכה המדעית, לא היה מודע לעובדה שהזמן הוא מודד ולא מפעיל. אנחנו צריכים כאן להזכיר את תחילת הספר השמיני ביצירה המונומנטלית של פרוסט, למען להיווכח שהוא עוור על ידי הפילוסופיה של ברגסון. על כן יחס את השינויים ביחס לדברים, להתרחשויות ילדותו, לזמן המפעיל. הרי את הספר האחרון הוא מכנה 'הזמן הנמצא', במקום לכנותו 'מטמורפוזה' של יחסיו להתרחשויות הילדותיים. ספר שמיני זה של פרוסט מתחיל בתיאור שלו להשתנות יחסו להתרחשויות ילדותו. ובכן כאן, בתחילת הספר פרוסט שוב נמצא בקומברי, בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נמצא כאורח גילברט, גיבורת ילדותו, שבינתיים התחתנה עם ידידו של פרוסט, סנט לופ. וראה זה פלא, גילברט הנסיכה הקסומה של ילדותו נראית בעיניו כמכוערת. פרוסט יחד עם גילברט מטיילים במחוזות הקסומים של העבר, שעתה נראים בעיני המספר כמשמימים. עם ספר שמיני זה מתחיל ב'מטמורפוזה' ביחסו של פרוסט לזכרונות ילדותו, לאורך הספר פרוסט ממשיך ומתאר את כל ה'מטמורפוזות' שגיבוריו עברו. הוא לא מסתפק רק ב'מטמורפוזות' של גיבוריו, הוא מתאר את ה'מטמורפוזות' של החברה הצרפתית אחרי מלחמת העולם הראשונה. ברור שבני אדם וגם חברות עוברים 'מטמורפוזות' גם בימי שלום, כיוון שהיקום הנמצא בזרימה, ובהשתנות מתמדת, לא בזכות ה'זמן' המפעיל. מפליא לראות שהקוראים את יצירתו של פרוסט, וביחוד ממבקריו, לא שמו לב לשם השגוי, שפרוסט נתן ליצירתו. למעשה יצירה זו של פרוסט בשמות 'חפוש הזמן האבוד', ו'הזמן הנמצא', עוסק ב'מטמורפוזות' בחיי אדם. ה'זמן' הוא רק מודד את ההתרחשויות, הזמן מודד את ההשתנויות. טעויות מחשבתיות כאלו, כפי שעשה פרוסט, הוא חלק מהטעויות המחשבתיות של בני אדם, כיוון שהאדם לא נתן דעתו על מהות כלי השפה המאפשרת לו ליצור את עולמו הלשוני. מעניין לציין את העובדה שבדף לפני האחרון של הספר השמיני, פרוסט אומר ש 'אחרי המוות הזמן מסתלק מהגוף'. שוב טעות מחשבתית, תוצאה של ראיה שגויה של הסופר את הזמן. הרי גם התפוררות הגוף אחרי המוות, נמדד בזמן. ביחוד אנו ממשיכים להתיחס לשמו של הנפטר, מודדים את ההתרחשויות שעברו מאז הסתלקותו, מודדים את ההתרחשויות במודד הזמן.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 500 – הזמן המודד
נוהגים עד היום לצטט את אוגוסטינוס, שבווידויים שלו אומר שהוא יודע מה משמעות הזמן, אבל כאשר הוא נשאל להסבירו אין בידו. העובדה שעד היום מתיחסים לנאמר על-ידי אוגוסטינוס מצביע על כך שמהות הזמן לא מובן עד היום הזה. מהות הזמן לא מובן, למרות שהמדע החדש התאפשר, כאשר למדידות היווניות של רצף בלבד, המדע החדש הוסיף מדידת משך זמן פעולה.
אנחנו רוצים כאן להתיחס לנאמר על-ידי הפילוסוף היהודי ברגסון, בספרו 'האבולוציה היצרנית', על מהות הזמן. ברגסון לכל אורך הספר עוסק בזמן, אנחנו נביא משפט שלו בעמ'-364 בספר זה. וכך הוא אומר: 'זרם הזמן הוא הממשות, והדברים שאנו לומדים, הם אלו הזורמים'. ובכן, ברגסון לא כמו המדען, ניוטון, שראה את הזמן כמודד תנועה בלבד, הוא רואה את הזמן כ'הממשות', הוא רואה את הזמן כמפעיל.
ומדוע אנו עוסקים כאן בדעותיו של ברגסון, אנו עוסקים בו כיוון שהסופר פרוסט הושפע ממנו. פרוסט כנה שבעה מתוך יצירתו הנרחבת 'חפוש הזמן האבוד', ואת הספר השמיני, המסיים, כינה 'הזמן שנמצא'.
פרוסט הושפע ממשנת ברגסון על הזמן המפעיל. היה גם מקורב לפילוסוף זה דרך משפחת אמו שהיתה יהודיה.
מי שקורא את שמונת הכרכים של יצירתו המונומנטלית של פרוסט, נוכח לדעת שהוא דן בספריו על התרחשויות בילדותו, דן בהתרחשויות בחברה הצרפתית, מתיחס הרבה על משפט דרייפוס. הוא מרחיב על ההשתנות ביחס לדרייפוס של החברה הצרפתית במשך הזמן. הוא גם מתאר את יחסו הוא למשפט זה, יחס שונה מהיחס של החברה מסביבו. הוא כמובן כחצי יהודי ראה את דרייפוס זכאי. הוא מספר גם על השינויים של היחס של החברה הצרפתית לגבי הפרשה אחרי מלחמת העולם הראשונה.
כמובן ציינו כאן רק מעט מהמאורעות שפרוסט מתיחס אליהן, והמטמורפוזות האין-סופיות של יחסי הפרט והחברה לדברים.
ובכן, פרוסט מיחס את המטמורפוזות העוברות על התנהגות הפרט והחברה תוצאה של הזמן המפעיל.
כמובן אנו לא דנים כאן בביקורת ספרותית של יצירתו של פרוסט, אנו רק רוצים להצביע על השקפתו המוטעית של פרוסט לגבי הזמן, השקפה תוצאה של השפעת ברגסון עליו. אנו כאן בעיקר מתיחסים לשם המוטעה של ברגסון ליצירתו, כאילו כל השינויים שהגיבורים עוברים, שהחברה עוברת לפיו, הם בהפעלת הזמן, זמן הגורם לכל המטמורפוזות.
ביקום שליט חוק המטמורפוזות. לא רק שהדברים נמצאים בזרימה כדברי הרקליטוס, הדברים הזורמים עוברים כל הזמן מטמורפוזות. מספיק אם נתבונן על גופינו אנו, גוף העובר מטמורפוזות מינקות, בגרות, זקנה ומוות.
אבל לא רק גופינו עובר מטמורפוזות, הטבע מסביבינו עובר כל הזמן מטמורפוזות.
דברים אלו אמורים גם לגבי ערכים, מנהגים ודעות, דתות, הכל נמצא בזרימה, במטמורפוזה.
מפליא להיווכח שפרוסט לא עמד על הטעות ליחס שינויים לגורם הזמן, לא לראות שהשינויים הם חוק טבע, המטמורפוזה היא חוק טבע.
בספרו הראשון אנו פוגשים את הילד פרוסט החולמני אשר רואה את הכל תוצר של קסם. המקום קומברי, מקום נופש של המשפחה מתואר בצבעי קסם, כך גם גבורי המקום, סוון, הגיבור בספריו הראשונים של פרוסט, וכמובן בתו של סוון, גילברט.
לאורך הספרים כמובן שפרוסט מחפש את זכרונות ילדותו הקסומים, חיפוש זה נותן את השם לרוב ספריו: 'חפוש הזמן האבוד'.
ברור שפרוסט לא מחפש את הזמן האבוד, הוא רוצה להחיות את ההתרחשויות של ילדותו, את זכרונות ילדותו הקסומים.
הטעות של פרוסט לכנות את זכרונות של ההתרחשויות של ילדותו כיצירי הזמן, הוא כלל אנושי, רוב האנשים במודע או לא במודע מיחסים את ההתרחשויות לזמן המפעיל.
אבל אם אנו לוקחים את פרק הבריאה, פרק א', של ספר בראשית, אנחנו רואים שמחשבת התנ"ך הבינה שהזמן הוא מודד בלבד של בריאה. אלהים מכנה משך בריאה בסימול 'יום', שם של זמן, זמן מודד את הבריאה. בריאה נמדדת בימים, זמן מודד את העשיה.
הזמן במחשבת התנ"ך הוא לנארי, הרי ההתרחשויות, המטפורפוזות ביקום נמשכות, לכן יש למדוד אותם בצורה לינארית.
אלו שאמצו את התנ"ך כספר מקודש, לא שמו לב לכך, או בכוונה התעלמו מכך, שמשל 'עץ הדעת' מכיל את העקרונות של ראשית פילוסופית השפה. כך גם התעלמו מפרק הבריאה, שבו הזמן הוא מודד עשיה.
מה שנאמר על העולם המערבי שהתעלם ממה שנאמר בתנ"ך, אפשר גם להגיד על הפילוסוף ברגסון, שהתעלם מירושת אבותיו, הירושה התנ"כית.
גם כאשר המדע החדש החל למדוד את ההתרחשויות, את המטמורפוזות של ההתרחשויות, במודד הזמן, העולם המערבי לא היה מודע ששינוי זה התאפשר על-ידי חדירה הדרגתית של עקרונות תנ"כיים.
העובדה שהעולם המערבי לא היה מודע לחדירת עקרונות תנ"כיים, שאיפשרו את המדע החדש, מוזר, שברגסון מאתים שנה אחרי המהפכה המדעית, לא היה מודע לעובדה שהזמן הוא מודד ולא מפעיל.
אנחנו צריכים כאן להזכיר את תחילת הספר השמיני ביצירה המונומנטלית של פרוסט, למען להיווכח שהוא עוור על ידי הפילוסופיה של ברגסון. על כן יחס את השינויים ביחס לדברים, להתרחשויות ילדותו, לזמן המפעיל. הרי את הספר האחרון הוא מכנה 'הזמן הנמצא', במקום לכנותו 'מטמורפוזה' של יחסיו להתרחשויות הילדותיים.
ספר שמיני זה של פרוסט מתחיל בתיאור שלו להשתנות יחסו להתרחשויות ילדותו. ובכן כאן, בתחילת הספר פרוסט שוב נמצא בקומברי, בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נמצא כאורח גילברט, גיבורת ילדותו, שבינתיים התחתנה עם ידידו של פרוסט, סנט לופ. וראה זה פלא, גילברט הנסיכה הקסומה של ילדותו נראית בעיניו כמכוערת.
פרוסט יחד עם גילברט מטיילים במחוזות הקסומים של העבר, שעתה נראים בעיני המספר כמשמימים.
עם ספר שמיני זה מתחיל ב'מטמורפוזה' ביחסו של פרוסט לזכרונות ילדותו, לאורך הספר פרוסט ממשיך ומתאר את כל ה'מטמורפוזות' שגיבוריו עברו. הוא לא מסתפק רק ב'מטמורפוזות' של גיבוריו, הוא מתאר את ה'מטמורפוזות' של החברה הצרפתית אחרי מלחמת העולם הראשונה.
ברור שבני אדם וגם חברות עוברים 'מטמורפוזות' גם בימי שלום, כיוון שהיקום הנמצא בזרימה, ובהשתנות מתמדת, לא בזכות ה'זמן' המפעיל.
מפליא לראות שהקוראים את יצירתו של פרוסט, וביחוד ממבקריו, לא שמו לב לשם השגוי, שפרוסט נתן ליצירתו. למעשה יצירה זו של פרוסט בשמות 'חפוש הזמן האבוד', ו'הזמן הנמצא', עוסק ב'מטמורפוזות' בחיי אדם.
ה'זמן' הוא רק מודד את ההתרחשויות, הזמן מודד את ההשתנויות.
טעויות מחשבתיות כאלו, כפי שעשה פרוסט, הוא חלק מהטעויות המחשבתיות של בני אדם, כיוון שהאדם לא נתן דעתו על מהות כלי השפה המאפשרת לו ליצור את עולמו הלשוני.
מעניין לציין את העובדה שבדף לפני האחרון של הספר השמיני, פרוסט אומר ש 'אחרי המוות הזמן מסתלק מהגוף'. שוב טעות מחשבתית, תוצאה של ראיה שגויה של הסופר את הזמן. הרי גם התפוררות הגוף אחרי המוות, נמדד בזמן. ביחוד אנו ממשיכים להתיחס לשמו של הנפטר, מודדים את ההתרחשויות שעברו מאז הסתלקותו, מודדים את ההתרחשויות במודד הזמן.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 499 – המטמורפוזה נשבית בשם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 499 – המטמורפוזה הנשבית בשם
תרומת 'דעת' היא קודם כל הבדלה ברצף, הבדלה היוצרת את המודעות. מודעות זו יוצרת את השמות. אדם המודע מעניק שם חוה לזוגתו. ומה תפקיד השם? תפקיד השם הוא לשבות מהיקום העובר מטמורפוזה, פיסת רצף.
הרי האדם העובר מטמורפוזה מינקות לבגרות לזקנה, לא היה מכיר את עצמו לולא נשבת בשם.
הרצף היחידי של האדם הוא שמו, על כן השם ברבות הימים גוזל את מקום הגוף, האדם מוכן להקריבו למען שמירת שמו.
צחוק היקום על האדם הקטן, הכובש, הרוצה רציפות על-ידי כיבושים של טריטוריות, לא מודע שרק שמו יזכר, אם יזכר, טריטוריות לא יזכרו אותו.

האם הטריטוריות זוכרות את אלכסנדר מוקדון, שחשב שהן מעניקות לו מעמד אל? אלכסנדר מוקדון זכור כאחד שהקיום ברוב צחוקו גזל ממנו אפילו את שנותיו, מת בגיל שלושים ושלוש.
כל מה שנותר מאלכסנדר הגדול, הוא שם בין השמות הקפואים של ההיסטוריה.
ההיסטוריה עושה חסד ליומרות בני אדם, רושמת את שמותיהם בשורה.
כל יתרונו של האדם על החיות המפותחות, הוא, שהוא כבעל מודעות, יכול להעניק לא רק שמות לזולתים, אלא גם שמות לכל מה שהוא רואה מסביבו.
הנומינליסטים בימי הביניים טענו, שבהבדל ממה שהראליסטים חושבים, לשמות אין קיום עצמאי, יש להם קיום רק אם הם מסמלים
עצמים. הם, הנומינליסטים, לא חשבו שהאדם יכול מלבד להעניק שמות לעצמים, גם להעניק שמות לפעולות, בצורה כזו להפוך אותם לאלגוריתמים יוצרים.
גם הפעולה האנושית שמוענקת לה שם, למעשה לוכדת מרצף האנרגיה פיסת רצף.
עולמו הלשוני של האדם מורכב מלכידת פיסות רצף, שלהן הוא מעניק שמות, מהנהר הזורם של הקיום.
אם יש רצף בעולמו הלשוני של האדם, זה בזכות השמות שהוא מעניק לפיסות שהוא לוכד מהנהר הזורם של הקיום. השמות הם גשר מעל הזרימה.
עלינו להזכיר שוב את הרקליטוס, שהזכרנו אותו פעמים רבות, שהכיר רק בזרימת היקום, לא ידע על לכידת פיסות של רצף, שהאדם לוכד מזרימה זו, בהענקת שמות להן.
רק הפילוסופיה הלשונית של מחשבת התנ"ך, הכירה בחשיבות הענקת שמות. אנו חוזרים כאן על כמה רעיונות שכבר השמענו שליוונים לא היה צורך בהענקת שמות, כיוון שהם האמינו ביקום נצחי. רק הרקליטוס בדעותיו ערער את אמונתם זו, בטענה שהיקום נמצא בזרימה. עובדה זו שהיוונים האמינו ביקום נצחי סטטי, גרם להם שהם המציאו את הגאומטריה, המודדת יקום סטטי רצוף.
דברים אלו שאנו חוזרים עליהם, הוא, שבהקשר אחר, בהקשר של נתינת שמות, נוצרו גם החללים בין השמות, חללים המאפשרים תנועה ביניהם. העדר הכרה של היוונים בנתינת שמות, מנע מהם גם את ההכרה של חללים בין השמות, מנע מהם גם את ההכרה בתנועה בתוך החללים, מנע מהם להכיר במה שהרקליטוס טען שהיקום נמצא בזרימה.
למעשה לפי משל 'עץ הדעת', 'דעת' שחוה ואדם נכסו מ'עץ הדעת', הפך אותם ל'מודעים', ו'מודעות', מבדילה בין הישויות. כבר המודעות יוצרת את החללים, אבל רק ההמשך, הענקת השמות על-ידי אדם לעצמים ופעולות, יוצר את החללים ביניהם, יוצר את יכולת היצירה, יצירה שהיא פרי תנועה.
רק שבירת ההגמוניה המחשבתית היוונית יעל-ידי הנומינליסטים, ביניהם אוקם, איפשר את חדירה העקרונות הפילוסופיים של התנ"ך, את העיקרון של תנועה בחללים. הרי המדע החדש שנוצר בעקבות חדירת העקרונות הפילוסופיים התנ"כיים, איפשר את מדידת התנועה ביקום.
אף אחד לא הצביע על העובדה הזו, שהמדע החדש התאפשר רק כתוצאה של חדירת עקרונות פילוסופיים של התנ"ך. סיבה מסוימת להעדר מודעות זו יכולה גם להיות העובדה שהתנ"ך לא עסק במדע. נוסף לכך, הוגים יהודיים שהיו צריכים להרחיב את הרעיונות הפילוסופיים הנמצאים במשל 'עץ הדעת', לא עשו כך. במקום זה הם היו משועבדים למחשבה היוונית. ההוגים היהודיים לא עמדו על ההבדל המהותי בין מחשבה יוונית זו, והרעיונות הפילוסופיים התנ"כיים שנמסרו בתמציתיות, במטפורות, והיה צורך להרחיב עליהם.
סופרים ומשוררים עמדו על מטמורפוזה בעולמו של האדם, הם רק לא היו מודעים לעובדה שהאדם כחלק מחוקי היקום, נמצא בשליטת חוקי יקום אלו, כך גם בשליטת החוק של מטמורפוזה.
נציין קודם את המשורר אבנר טריינין שבשיריו עסק במטמורפוזה, ובהמשך נדון גם בפרוסט, שבטעות יחס את המטמורפוזה בחיי חברה ובחיי אדם לזמן, כיוון שהיה מושפע מפילוסופית ברגסון. ברגסון יחס לזמן יצירה, בעוד שהזמן רק מודד את ההתרחשויות, את היצירה.
מאחר שפרוסט היה בהשפעת ברגסון על מהות הזמן, כל הפרשנויות על שמות ספריו, ה'הזמן האבוד', וה'זמן הנמצא', בטעות יסודן.
אבנר טריינין בשירו 'כותונת איש המחנות', עומד יותר טוב על גורל היהדות בעולם הלותרני, מקפקא, בסיפורו על המטמורפוזה שעברה על גרגור סמסה, שאפשר לפרשו כנבואה לקורות היהודים בעולם הגרמני.
והנה השיר של אבנר טריינין: 'כתנת איש המחנות'
ולא קנאו בו האחים
על כתנת הפסים,
שבה הלבישו גם אותם
כשהורדו מן הפסים

ולא חלם ולא פתר
ומן האלמה לא קם,
ולא נגרע שעיר עזים
בהטבלה בדם.

ואביהם לא הכירה,
כי רבו בני זקוניו,
ורק מלמל חיה רעה
ולראותם לא שב.
המשורר רקם כאן על המיתוס המופלא המופיע בספר בראשית על התהפוכות שעברו על הגיבור יוסף, הבן האהוב שהולבש בכתנת פסים על ידי אביו. המטמורפוזות שעבר הגיבור בגין חלומותיו, ממכירתו לעבד, להפיכתו להתגלמות חלומותיו לשליט כל יכול.
העברים הנבחרים בדומה ליוסף, שבחירתם הפך לצנינים בעיני אויביהם, שהלבישו אותם כתונות פסים של מחנות המוות, השמידם, והאב השכול מלמל רק: 'חיה רעה ולראותם לא שב'.
בשיר זה לפנינו מטמורפוזה שעברו העברים, מהיותם 'העם הנבחר', 'סגולה', לתושבי מחנות המוות, קורבנות ל'מפיסטו', למען יצליח את הגרמנים להיהפך לאדוני העולם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 498 – מודעות – אנושיותינו
מה מבדיל אותנו מהחיות המפותחות, במה מתבטאת אנושיותינו?
הדבר המבדיל אותנו מחיות מפותחות היא מתת השפה. רוב הנירולוגים, פילוסופים מגדירים את השפה ככלי קומוניקציה, אבל גם לחיות יש יכולת לקומוניקציה. הפעילות הקומוניקטיבית, נירולוגים ופילוסופים רואים תוצר פעילות הנירונים. במציאות, השפה שהיא ממקור חיצוני יוצרת את המודעות שלנו, מאפשרת לנו יצירה.
אבל תיאור מכני זה של פעילות השפה לא מספקת לא את הנירולוגים, לא את הפילוסופים. לכן הם המציאו את מושג ה-
QUALIA , מושג זה צריך להיות זהה עם מושג ה'מודעות', אבל למעשה הוא שונה ממושג אחרון זה. הנירולוג אידלמן, רואה את קווליה, כתוצר אינדיבידואלי-הכרתי. אם נפרש את מסקנתו, נכנה את הקווליה כיכולת פנימית אישית, חלק מהשפה.
אם ננסה להשוות את הקווליה ל'מודעות', הנוצרת במשל 'עץ הדעת', מאכילת הפרי של העץ, מיד נעמוד על ההבדל. לפי מה שמסופר לנו במשל 'עץ הדעת', ה'מודעות', מודעות לעירום של חוה ואדם, אחרי שאכלו מפרי העץ, היא מתת חיצונית.
כבר הסברנו בשעורים קודמים, שאבות העברים שיצרו את המשל העילאי הזה, בכלל לא ידעו שהמח הוא מרכז האינטלקט האנושי. אבל היתה להם הארה, שהיכולת לראות את עצמינו מבחוץ ,הוא ממקור חיצוני שנספח לאדם.
וכאן אנו חוזרים לקווליה, שלפי הנירולוג אידלמן היא פרי אינדיבידואלי, תחושה פנימית. האם תחושה פנימית במח האנושי, יכול להעניק התבוננות חוץ גופית? ואם כך, אולי גם לחיות מפותחות יש תחושה פנימית אינדיווידואלית כזו. במציאות החיה לא מסוגלת לראות את עצמה מבחוץ, לא מכירה את עצמה בהשתקפותה במראה.
ליחס לקווליה, מודעות, לפי נירולוגים ופילוסופים ממקור פנימי, אינדיווידואלי, מזכיר את ההשקפות של פילוסופים לראות את מחשבותיהם אימננטיות, לא תוצר חברתי חיצוני.
המונדה לפי לייבניץ, שהיא מיקרוקוסמוס, מכילה כבר את הכל, אינה מסוגלת להתבונן על עצמה מבחוץ.
ובכן, לא השפה מבדילה אותנו מחיות מפותחות, אלא פרי השפה, ה'מודעות', היכולת להתבונן על עצמינו מבחוץ. אבל ברור שיכולת זו לראות את עצמינו מבחוץ הוא תרומת השפה.
עכשיו נשאלת השאלה, האם היכולת הזו להתבונן על עצמינו מבחוץ, היא תרומה של המח, או שמא היא תופעה אפיגנטית, מתת חיצונית, מתת נקלטת על-ידי האונות הקדמיות, שהנן מאוחרות יותר.
נראה שאותה יכולת להתבונן על עצמינו מבחוץ מאפשרת לנו בהמשך גם להתבונן על העולם מחוץ לנו.
אבל עלינו לחזור ולציין שהיכולת הזו להתבונן על עצמינו מבחוץ, היא מהות נעלמת, לא מוחשית, היא נעלמת כמו השפה מולידתה. השפה מולידתה של ה'מודעות', היא יכולת, יכולת שזקוקה להתגשם.
ילד נעזב על הר קרח חסר שפה, כיוון שהוא חסר שותפים להגשים את היכולת. ילד כזה שחסר שפה, יכול לראות, כיוון שהראיה היא אימננטית לברויים.
המתת, המהות, הנקלטת על-ידי האונות הקדמיות, היא כמולידתה האינפורמציה ביקום, נעלמת, כמוה היא חכה, החוכה אנרגיה, ומעצבת אותה לגרמי שמים. במקרה האדם, יסוד נעלם זה האינפורמציה, הנקלטת על-ידי האונות הקדמיות, חוכה את הקולות שהאדם מוציא מגרונו. האדם חוכה בשתוף פעולה עם הזולתים את האינפורמציה הנעלמת הזו מהיקום, שהתמקמה באונות הקדמיות, ומקבע לה גבולות, מעניק לה שמות, בשתוף פעולה עם האחרים. אבל השמות, כמו האינפורמציה, הן מהויות נעלמות, לכן היחידים המקבעים את הקולות בשמות כורתים בריתות לזכור את השמות.
השפה, ויצירתה, ה'מודעות', מוגשמות על-ידי שתוף פעולה של יחידים. כך נוצרת הקהילה, קהילה הזוכרת את השמות שיחידיה קיבעו.
מה שהנירולוגים והפילוסופים טוענים שהשפה היא תוצר הנירונים היא טעות. הנירונים רק הופכים את האינפורמציה היקומית שנקלטה על-ידי האונות הקדמיות לשפה, לכלי מעניק שמות. תהליך זה של הפיכת האינפורמציה החיצונית שנקלטת על-ידי האונות הקדמיות לשפה, דומה לתהליך של הפיכת הפוטונים שנקלטים על-ידי המח, לראיה.
השפה פועלת בדומה לאינפורמציה הנעלמת ביקום החוכה אנרגיה בקיבעה להם גבולות, וכך מעצבת את גרמי השמיים. כך גם היא, השפה, שהנה כבר תוצר מטמורפוזי של המח לאינפורמציה היקומית, בקיבוע שמות לקולות, המושמעים על-ידי האדם, קול על צרכים. היא, השפה, מקבעת גבולות לקולות, על-ידי הענקת שמות נעלמים להם, עם הזולתים.
השמות הממסגרים את הקולות, או ממסגרים את היחיד, מאפשרים ליחיד להתבונן על עצמו מבחוץ, התבוננות שהיא ה'מודעות'.
ה-קווליה, לפי הנירולוגים והפילוסופים שהיא פנימית, לא מאפשרת את ההתבוננות החיצונית, היוצרת את המודעות.
המיסגור של עצמינו בשתוף פעולה עם הזולתים, הענקת השם היוצר את הגבולות, יוצר את ה'אין' בינינו לזולת, בהמשך ברית מקשרת בינינו לבין הזולתים הממוסגרים. הברית היא המשוב שאכן אנו ישות עם שם.
היידיגר רצה להסתתר בשפה, רצה לוותר על המשוב מאחרים. מהר מאד ה'אני' עומעם, ללא משוב מאחרים. היידיגר יצא ממיסתורו לפגוש את המאן דהו השנוא שיאשר אותו על-ידי משוב, יאשר את קיומו.
ניטשה כזרטוסטרא התבודד על ההר עם החיות, אלו לא העניקו לו משוב, ירד לזולתים השנואים למען יעניקו לו משוב על קיומו.
מונדה נוסח לייבניץ שהנה מיקרוקוסמוס, חסרה ברית עם האחרים, הנותנים משוב, משוב שאכן המונדה קיימת.
קווליה פנימית, לפי אידלמן, אין לה בעלי ברית שיתנו לה משוב שהם קיימים, שהם בעלי 'מודעות'.
רק השפה החיצונית בשתוף פעולה עם הזולתים, מקטעת קול בגבולות, מקטעת את היחיד מהרצף על-ידי מסגורו בשם, יוצרת את ה'מודעות'.
ה'מודעות' יוצרת את ה'שלילה', הרי בין שתי יחידות מקוטעות תחת שם נוצרת ה'אין', השלילה.
חוה ואדם שנאסר עליהם לאכול מ'עץ החיים', נקטעו מהרצף, התבשרו שהם יהפכו 'לאין', למשוללי קיום. קיומם אושר רק על-ידי העדר קיומם.
היוונים שהאמינו ברצף, בנצחיות, התנגדו לשפה הקוצצת, התנגדו לזרימת הרקליטוס, יחסו לשפה רק שרות להשתנות ההרקלידית.
היוונים לא יכלו להתעלם מהמוות, מהשרירותיות הקיום, מצאו אשמים בישויות עליונות, המוירה השרירותית, האלים המקנאים באדם.
היוונים שרצו ברצף, שרצו בנצחיות, יכלו ליצור רק גאומטריה מדידת האדמה הרצופה.
המדע החדש יכול היה להתפתח רק כאשר חדרו למערב מהתנ"ך עקרונות , כמו שפה קוטעת ברצף, שהיוונים התנגדו לה, כאשר חדר עקרון מהתנ"ך, שבין הישויות המקוטעות על-ידי השפה, ישויות המקבלות שמות, היוצרות את ה'אין' ביניהם, היוצרים את השלילה. קיום מקבל את ממשיותו אם יש לידו 'שלילה', אי קיום.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 497 – ביאלי החוזר לתיאמת

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 497 – ביאליק החוזר לתיאמת
אולי כדאי לחזור למסה קצרה של ביאליק 'גלוי וכסוי השפה', לתת לה פרשנות. ביאליק נותן שם 'תוהו', לאלוהות המופיעה לפני משה בספר שמות, פרק ל"ג, פסוק 20 : 'כי לא יראני אדם וחי'. ובכן, ביאליק מחליף את האלוהות הערבה לעולם של האדם 'בתוהו'. האם ביאליק רצה לחזור למצב בראשיתי, כפי שזה מסופר ב'אנומה אליש', מיתוס הבריאה המזופוטמי, לפיו האל מרדוך, ברא את העולם בבתרו את תיאמת, תוהו, אלת הבראשית?
או אולי ביאליק רצה לבטל את השפה, שרק במינוחים שונים, במשך דורות האדם, רק מכסה על התהום? ביטול השפה פרושה לחזור למצב החיתי טרם חוה ואדם טעמו מ'עץ הדעת'? פירוש רצון כזה הוא ביטול מחשבת התנ"ך, המבוססת על התוספת הזו שפרי 'דעת' שהעניקה לעברים, את פילוסופית התנ"ך.
אולי ביאליק לא התעמק במחשבת התנ"ך, בכלל לא הבין אותה, כפי שצאצאי העברים במשך הדורות לא הבינו אותה, לכן לא צלחו להתמודד עם מחשבות קוטביות.
יש להעלות את ההשערה שביאליק בכלל לא הבין משמעות השפה. הוא טוען שהשפה במינוחים שונים בסך הכל מכסה על תהום. כאילו היקום עם כל גרמי השמיים לא קיימים, קיימת רק 'תהום'. גרמי השמיים וודאי תוהים על בורות כזו, על הנחה שהם בכלל לא קיימים, שהיקום המתרחב, תלוי או לא תלוי בשפה. שפה, אמצעי שהוענק לאדם למטרה להשיג חסרים לקיום, כפי ש'דחף הקיום' מאפשר לברויים השגת מזון, לדעת מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, לברח מסכנות.
האדם במקרה, או לא במקרה, כתוצאה של התפתחות אבולוציונית, קיבל אמצעי נוסף למחיה, אמצעי חיצוני, המאפשר לו חליפין. במקרה או לא במקרה, אמצעי נוסף זה, אמצעי השפה, מעניק לאדם 'מודעות', מודעות המאפשרת לו להתבונן על היקום. 'מודעות' זו, התבוננות זו, לא הוענקה לברויים מחסרי שפה.
'המודעות' הזו, המקרית, מאפשרת לאדם להיווכח, שמשך קיומו קצוץ. ובכן, האדם בעל ה'מודעות', בעל ההתבוננות, לא משלים עם עובדה זו. כנראה ההיווכחות זו גרמה לביאליק לטעון שהשפה רק 'מכסה על 'תהום', תהום מטפורה ל'מוות', מכאן משורר מהולל זה התעלם מהקיום, מגרמי שמיים, הכריז שהכל הוא 'תהום'.
אבות העברים, יוצרי מחשבת התנ"ך, היו חכמים יותר מהמשורר המהולל ביאליק, שהכתירו אותו כמשורר לאומי. אבות עברים חכמים אלו בחרו דווקא בחיים, בחיים קצובים. הם יצרו עקרונות בהתאם לעקרונות הקיום, יצרו 'עולם נגלה' בלבד, הסתפקו בנצחיות שרשרת הדורות.
אבות עברים חכמים אלו לא הפכו את הקיום ל'תהום' בלבד, הסתפקו במנות הקצובות של חוקי הקיום, ושלחו ברכות לעתיד צאצאיהם.
אבות העברים החכמים הבינו שהשפה היא כלי, כלי להטבת החיים הקצובים. אבות עברים חכמים אלו לא חשבו שהכלי שהוענק להם מ'עץ הדעת', הוא כלי מאגי, כדוגמת המצרים העתיקים, שחשבו שהכלי מכיל כבר אפשרויות, יכול במינוח השבעה, ליצור עולמות חלופיים.
אבות העברים החכמים לא חשבו שהכלי בצורה פלאית מספק דברים, הבינו שצריך לעמול למען השגת דברים, לכן לא האמינו ב'גן עדן', משאלה אנושית המתמידה עד היום.
אבות העברים החכמים לא האמינו כמו היוונים המאוחרים שהם נצחיים, שהם בני האדמה. משום מה צאצאיהם, לא הבינו את חכמתם, חוכמה יחידה אנושית, הם העדיפו את המשאלות על נצחיות, הכתירו את אלו שבשרו אותם, כחכמי עולם.
הצאצאים המתוחכמים של אבות העברים החכמים, מאסו ב'עולם נגלה', רצו עולם רצוף, שהמוות מגורש ממנו.
האם צאצאים מתוחכמים אלו של אבות העברים החכמים, השיגו את מבוקשם?
גם אם נעניק הנחה לביאליק, שלא למד מאבותיו צניעות, השלמה עם חוקי הקיום. ונטען שכתב מה שכתב בשנת 1915, בזמן מלחמת העולם הראשונה, וראה בדאגה את הגורל עמו. אולי התכוון למלל הגרמני שבטענה לרוחניות שאפו להרוס את העולם. גם דאגה כזו לא מצדיקה שלילה גמורה של הקיום, שלילה גמורה של מתת השפה.
הרי כל מחשבת התנ"ך היא הבטחה, היא נחמה, היא חזון יחזקאל על העצמות היבשות הקמות. האם כפירה כזו, כפי שאנו מוצאים במסה קצרה זו של ביאליק, מאפשרת תקומה?
עובדה מצערת שצאצאי העברים אחרי חורבן בית ראשון דחו את הנבואה, ששמרה על גחלת החוכמה של אבות העברים, חוכמת פילוסופית התנ"ך, ובמקומה נתנו בכורה לכהונה, כהונה שבמהותה לא שונה מכהונות אחרות של עמים אחרים.
עובדה זו שהכהונה קבלה בכורה, השכיח במדה רבה את פילוסופית השפה, שהיא תשתית מחשבת התנ"ך, היא אשר מעניקה את היחוד שלה.
צאצאי העברים שגלו למדינות הלניסטיות ההגמוניות, הושפעו מהן, לא צלחו להתמודד אתן, להציג את מחשבת אבותיהם, את פילוסופית השפה הקוטבית למחשבה היוונית, הושפעו ממנה, רצו אף הם כמו היוונים נצחיות. העלו את המשאלה שבורא העולם, שברא עולם מושלם, ישנה סדרי עולם, סדר שהוא ברא, שנצחיות תשרור, שהמוות יגורש מהקיום. האם הם השיגו את מבוקשם?
גם חכמים אלו שרצו בשינוי סדרי עולם, ראו את העולם הקיומי שנברא על-ידי האלוהות, עולם מושלם, כ'תהום', הם כאחרים קיימו את דברי ישעיהו: 'מחריביך ומהרסיך מקרבך יצאו'.
חכמים אלו בין צאצאי העברים לא היו האחרונים שרצו בשינוי סדרי עולם, חכם כמו מרכס כינה את אלוהי התנ"ך כאלוהי הכסף, רצה שה'היסטוריה' במהלכה תשנה סדרי עולם, בעזרת כוחנות אנושית, האם הוא צלח, מחוץ ליצירת הגולגים?
בכל דור ודור קמים יהודים חכמים שרוצים בשינוי סדרי עולם. האם ביאליק המשורר המהולל, שהוכתר כמשורר לאומי, רצה אף הוא בשינוי, שינוי העולם שלפיו הוא תהום, רצה בשינוי מתת השפה, שלא רק תכסה את התהום.
אין במסה קצרה זו של ביאליק אף מלת נחמה, נחמה שהיא חובת משורר שהוכתר כמשורר לאומי. מלת נחמה, המתבקשת, אם משורר זה חזה את השואה. אולי חוסר הבנה זו של ביאליק את מחשבת התנ"ך, חוסר הבנתו את פילוסופית השפה, היצירה החד-פעמית של האנושות, היא סמל לנמיכות קומה צאצאי העברים ששכחו את מסר אבותיהם.
אבוד עצמאות מדינית, הפך את העברים למיעוט מחוסר הבנה וכבוד. הפך אותם למתרפסים לפני מחשבות דומיננטיות, חסרות את ההבנה העילאית שאנו מוצאים בתנ"ך.
מהות מחשבת התנ"ך לא כללה שמירת תרי"ג מצוות, אלא הבנת חוקי הקיום, השלמה עם אפשרויות קיומיות, לא להפתות על-ידי משאלות, לברך על מתתי הקיום ב'אמן'.