ארכיון קטגוריה: פילוסופית השפה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 525 כח והיררכיה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 525 – כח והיררכיה                    

      אחרי מלחמת העולם השניה, שופטי ניירנברג, ששפטו את פושעי המלחמה, השתוממו כאשר אלו טענו שהם פעלו לפי פקודות. שופטים אלו לא הכירו את תולדות גרמניה, על כן לא הבינו את טענות הנידונים. טענתם התבססה על היות שלטון גרמניה ברובו מבוסס על נוהל היררכי. נוהל זה השתמר מהזמן שגרמניה עדיין לא היתה מאוחדת, היתה מבוססת על נסיכויות. רק בשנת 1866 ביסמרק איחד את הנסיכויות תחת הנהגת פרוסיה.

     גרמניה לא היתה מאוחדת, כיוון שאחרי מלחמת שלושים השנה, כל נסיכות, לפי ההסכם, דתה נקבע לפי דתו של הנסיך. אבל הנסיכויות עוד בזמן הרפורמציה קבלו את ברכתו של לותר לשלטונם.

      ומדוע התנהלו הנסיכויות תחת שלטון היררכי. העולם הפרוטסטנטי, לא הלותרני, לא הבין את השוני של משנות שני הרפורמטורים, לא התעמקו במשנותיהם. הם הסתפקו בהכרזת לותר שהוא ממשיכו של שאול הטרסי, מיסד הנצרות.

      הפרוטסטנטים, חסידי קלווין, הסתפקו בכך שחסידי לותר מרדו בכנסיה הקאתולית, ולא בדקו את השוני של משנותיהם של שני הרפורמטורים.

     אמנם לותר הכריז שהוא ממשיכו של שאול הטרסי, זה המכונה פאולוס, למעשה הוא סטה לגמרי ממנו ברוב עקרונותיו. לותר בספרו 'העדר רצון חופשי' המליך על העולם הנגלה את השטן בעל הכח. אנחנו לא מוצאים המלכה כזו של השטן אצל שאול הטרסי, שאמנם החטיא את 'דעת' ממשל 'עץ הדעת', אבל לא אימץ כאמצעי את ה'כח'.

      בהבדל מלותר שהמליך על העולם הנגלה את השטן, קלווין המליך על העולם את ה'השגחה'. ולא רק זה, קלווין חזר לרוב עקרונות התנ"ך.

      מאחר שהעולם הפרוטסטנתי לא התעמק בהבדלים של תורותיהם של שני הרפורמטורים, לא שמו לב לכך, שאם השטן שליט באמצעות ה'כח', פרוש הדבר הוא שנשלל מהאדם יכולת 'משא ומתן'. 

 אמנם קלווין שחזר לרוב עקרונות התנ"ך, לא הבין את פילוסופית  השפה הכלולה במשל 'עץ הדעת', למרות כך הוא השלים עם תוצאות      המשל, כמו 'משא ומתן'.

      להבדלים באימוץ האמצעים השונים, היתה השפעה על התהוות  המשטרים, לפי המשנות של שני הרפורמטורים. אם בארצות הברית ששם התקבלה משנת קלווין, נוסדה מדינה מבוססת על חוקה, חוקה פרי משא ומתן, בנסיכויות גרמניה שהתבססו על משנת לותר, אמצעי השלטון היה ה'כח', וכח כאמצעי אינו מאפשר משא ומתן. כח כאמצעי מוביל לשלטון היררכי, נסיך בעל הכח משליט את רצונו על נתיניו.

      כאשר נדוני הרייך השלישי טענו שהם בצעו פקודות, הם דברו  אמת, כיוון שזה היה מנהג בנסיכויות הגרמניות ששם שלט שלטון היררכי.

     לכאורה הכרזתו זו של לותר על שלטון השטן בעל הכח, היה צריך להסיג את גרמניה בחזרה למצב החיתי, מצב חיתי, שמתנהל לפי 'דחף  הקיום', המשותף לכל הברויים על כדור הארץ שלנו. 'דחף הקיום' הוא מולד, מאפשר לברויים למצא את מזונם, לשמור על הטריטוריה שלהם, לברח מסכנות לקיומם.  למעשה הלותרנים, למרות שלילת 'רצון חופשי' על-ידי לותר, רצון חופשי המאפשר את השפה, לא חדלו להיות בעלי שפה, רק שאמצעים שלהם שונו.

     אם גם עקרונותיו של לותר לא הסיגו את חסידיו למצב חיתי, אבל העובדה שהוא שלל 'רצון חופשי', שלל מהשפה לפעול, כיוון שהיא מבוססת על הבדלה, והבדלה היא בלתי אפשרית ללא 'רצון חופשי'. פגיעה זו בתפקוד השפה השאיר את חסידי לותר עם אמצעי ה'כח', אמצעי כח השולל משא ומתן, המאפשר שלטון היררכי, בדומה לשלטון אצל החיות.

      גם האיחוד של גרמניה בשנת 1866, לא שינה את הנטיה הלותרנית מסלידה של משא ומתן חברתי. כך שאפילו תומס מאן, במלחמת העולם הראשונה הצדיק את ההשקפה הגרמנית המסורתית, סלידה 'ממשא ומתן', כינה את עצמו 'אדם לא פוליטי'. תומס מאן רק בזמן מלחמת העולם השניה, בהיווחכותו על מהות הרייך השלישי, שינה את דעתו, במאמר שאותו כנה 'הגרמנים וגרמניה', ויותר מאחר בספרו 'ד"ר פאוסטוס'.

       תומס מאן במלחמת העולם השניה ניסה להבין איך גרמניה התפתחה בצורה שלילית. הבין לבסוף שמקור ההתפתחות השלילית של גרמניה מקורה במשנת לותר, בהמלכתו את השטן בעל הכח. הוא גם הבין שגיתה המשיך בקו של לותר, כאשר הוא אימץ את השטן, בשמו החדש 'מפיסטו', בדרמה שלו 'פאוסט', ובדומה לו שלל את השפה. אבל תומס מאן לא הבין את חידת התופעה כולה, וגם אנחנו כאשר אנו שוב ושוב דנים בתופעה לא מבינים את החידה כולה.

     ננסה להבין את החידה. אמנם לותר אימץ את השטן ואת הכח, אבל הגרמנים, חסידיו נשארו בני שפה, שפה שלותר החסיר ממנה את האחריות האישית, בשללו 'רצון חופשי'. לכן נידוני הרייך השלישי טענו טענה אמיתית, הרי לותר שלל מהם 'רצון חופשי', כך שהם יכלו להפעיל כח בלי אחריות אישית.

       ההיררכיה הגרמנית שנשארה תקפה בה, נבדלה מהיררכיה של החיות. בהיררכיה של החיות השליט בה הוא בעל הכח, אבל הוא מוגבל ביכולתיו כיוון שהוא חסר שפה. הגרמנים שנסוגו לשלטון היררכי, בהבדל מהחיות, היכולות הכוחניות שלהם הוגברו על-ידי השפה, שפה שנשלל ממנה אחריות, אחריות המבוססת על עיקרון 'רצון חופשי'.

     חידת התפתחותה של גרמניה לרייך השלישי יכול להסביר לנו את חידת האדם בכלל, חידה שנוצרת כיוון שהאדם אינו מבין את מהות המתת האנומלית שהוענקה לו, השפה.

      כל עוד אדם לא מבין את מהות המתת שהוענקה לו, הוא עושה שימוש שלילי במתת זו. ואם אנו חוזרים לדוגמת משל 'עץ הדעת', שבו מוסבר שהמתת נועדה רק לקיום קצוב, ואל לאדם להפתות על-ידי הנחש, שיכולתיו באמצעות המתת, 'דעת', בלתי מוגבלות.

     כנראה שהפן ה'נחשי' של המתת, משכיחה מהאדם את האזהרה, שאם הוא יעשה שימוש לא מוגבל במתת דבר זה יביא להרס.

     אבל האדם המוסת על-ידי ה'נחש' הנצחי, רוצה את היותר, לא רוצה את האחריות. לותר שהמליך את השטן, מונע על-ידי חרדותיו   מפני המוות. בכלל כל עולמו של לותר, לפי הביאוגראפיה שלו, היה מונע מחרדה זו של המוות, לכן הוא נכנס למנזר והסתגף, הוא קווה להשתחרר מחרדותיו. כאשר זה לא צלח, החל להאמין שישוע נוצח  על-ידי יריבו השטן, על כן הבטחותיו על ביטול המוות לא התגשמו. הוא גם התאכזב מיכולתו של האדם לשנות דברים, לכן הוא ביטל את ה'רצון החופשי'.

      אבל אותו לותר, שהתכחש ל'רצון חופשי', רצון חופשי בסיס השפה הפועלת, בהתכחשות זו, כביכול שלל את השפה, אבל נשאר בעל שפה. הרי בלי רצון חופשי הוא לא היה יכול לחולל את הרפורמציה, לא היה יכול לכתוב את ספריו. הסתירה הזו במחשבתו של לותר ובמצבו של האדם המורד בתכתיבי השפה, תכתיב לריסון, היא סתירה הקיימת אצל האדם, שלא רוצה באחריות, לא רוצה בריסון, לא מקבל עליו את ההסתיגות, לא מבין  שהמתת יעילה אם האדם אינו מפליג לפי עצת ה'נחש', יודע שהמתת קצובה.

     ריצת האמוק של האדם, בהסתת הנחש, להשיג רצף, קיום ללא מוות, מילוי משאלות ללא גבולות, אם לא באמצעות השפה אזי באמצעות השטן בעל כח, או מאגיה, אלו הם המניעים להרסנות.

      אם היום האדם לא רוצה את עזרת ה'שטן', למען השגים, הוא סבור ש'בינה מלאכותית' תעניק לו את היותר. הוא רק שוכח שהוא מפעיל את הבינה המלאכותית, הוא המכניס לתוכה תוכנות.

     התקוות שהאדם תולה  באמצעים פלאיים אלו, המסמלים את היותר, יותר מאשר חוקי הקיום יעדו לאדם, הם הרסניים באותה מידה כמו המאגיה שתלו בה תקוות.

     כדור הארץ שלנו שברירי מאד, לא יוכל לשאת משאלות בהסתת הנחש על אפשרויות בלתי אפשריים. האדם עם אמצעיו הפלאיים יכול למוטט את מושבו, מבלי להשיג את היותר שלא הועד לו על-ידי חוקי הקיום.

אוניברסיטה ווירטואלית שעור 524 – מה שמשה ידע איינשטיין לא הבין

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 524 – מה שמשה ידע איינשטיין לא הבין

       שם זה של הבלוג יראה יומרני בעיני רוב הבריות, הרי איינשטיין הוכתר על-ידי האנושות כהמדען החשוב ביותר, ומשה בעיני רוב הבריות הוא בסך הכל מיסד דת. אנסה להצדיק את הקבעיה הזו שהשם מרמז עליו.

     רוב הבריות לא מתיחסים לביאוגראפיה של האדם, ביאוגראפיה המעצבת את דמותו. על משה מסופר שהתחנך בחצר פרעה, ומנמקים את העובדה הזו לסיפור מאוחר, של הצלתו על-ידי בת פרעה.

    מדוע הסיפור הזה הוא מאוחר, כיוון שהוא התחבר, כאשר כבר המנהג של בני ערובה נשכח. לקחת בני ערובה ממשפחות של קבוצות משועבדות היה מנהג עתיק. לחנך מנהיגים של קבוצות משועבדות למען יהיו בעלי תרבות השליטים, יהיו נאמנים להם.

     במקרה משה קרה דבר הפוך, הסיבה לכך היתה, שהעברים המשועבדים נשאו אתם בנדודיהם ירושה תרבותית של אבותיהם, יוצאי אור, ירושה תרבותית שכללה השקפה פילוסופית של השפה, תובנה של יסודות שלה.  כנראה שתובנות אלו של ירושת אבותיו היו ידועות למשה שהשתייך  למשפחה כוהנית, הרי אחיו אהרון היה כוהן,   שברשותם נשמרה הירושה המחשבתית של אבותיהם.

     משה שנלקח לחצר פרעה כבן ערובה, יכול היה כבר להתבונן על נוהגי הכוהנים המצריים בספקנות גדולה, יכול היה לסכם את מנהגיהם, אמונתם בהשבעות, השבעות שהיו צריכות ללוות את      המתים לעולמות חלופיים, כהבל.

     להיות רב תרבותי, מקנה ליחיד ראיה יחסית על דברים, כך היו גם יוצאי אור, אבות העברים, רב תרבותיים, שאיפשר להם לחולל את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר.

      היות משה רב תרבותי, איפשר לו את מרדו, הריגת המצרי שהתעלל באחיו, איפשר לו את בריחתו למדין, איפשר לו להסביר את  הקולות ששמע לרגלי הסנה הבוער, כמצוה אלוהות דינמית, לפי ירושת אבותיו, אלוהות כחלק מהעולם הלשוני.

      כבר בבלוק קודם ראינו שמשה הוא מחבר פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, שבו האלוהות בוראת את העולם ב'אומר', שפה, אינפורמציה, מתוך 'התוהו ובוהו', אנרגיה לא מאורגנת.

     רק אדם שאין עליו מורא שלטון, כיוון שחווה אותו בחולשותיו, מעיז להתעמת אתו. משה התחבר לירושת אבותיו, בראותו אותה עולה על זו של המצרים. פרק הבריאה, שאותו חיבר, הוא המסמך הפילוסופי, המדעי החשוב ביותר.

     ובכן, איינשטיין, בהבדל ממשה הכיר רק את התרבות המערבית, את המדע המערבי. המדע המערבי פרי הנצרות, לא היתה מודעת להיות סדר היקום פרי אינפורמציה. כפי שכבר הצבענו על כך בבלוגים קודמים. שאול הטרסי, בשם הלועזי פאולוס, מיסד הנצרות, החטיא את 'דעת', ממשל 'עץ הדעת', נסוג למחשבה היוונית הסטטית, שלא ידעה על אינפורמציה השובה אנרגיה, שהנה מאחורי הסדר היקומי.

      גם הצבענו בבלוגים קודמים, שרק גלוי ה-DNA, במחצית המאה הקודמת, החזיר אצל המדענים את ההבנה על היות האינפורמציה הנעלמת מאחורי הסדר היקומי, ולא כוחות, כפי שחשבו קודם.

      איינשטיין נפטר בשנת 1955, זמן קצר אחרי גלוי ה-DNA , עדיין לא קלט את המהפכה של אינפורמציה. ואם הוא לא קלט, הוא אפילו לא הבין שנוסחתו המפורסמת 'אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע', מלמדת שהאנרגיה ביקום שבויה באינפורמציה.

      איינשטיין לא קלט שנוסחתו, 'אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע', היא בסיס פצצת האטום. הוא לא הבין שאפשר לפרק את האנרגיה מהאינפורמציה ששבתה אותה. וכאשר מפרקים את האנרגיה משבייתה באינפורמציה, משתחררת אנרגיה הרסנית.

      ואם סיכמנו את ההבדל בין משה לבין איינשטיים בכותרת 'מה שמשה ידע איינשטיין לא הבין', הצבענו על כך שמשה בפרק הבריאה

יודע שסדר העולם הוא פרי אינפורמציה, בהבדל ממנו, איינשטיין החכם, בכלל לא ידע על היות הסדר העולמי פרי אינפורמציה מארגנת.

     ובכן, אף אחד אינו מתיחס לפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית כמסמך פילוסופי, מדעי, שהיקדים באלפי שנים את המהפכה האינפורמטיבית.

     המדע המערבי, קלט כמה עקרונות ממחשבת התנ"ך, כמו את ה'דינמיות'. הרי המדע היווני נעצר, כיוון שהתנגד להשקפתו של הרקליטוס שהעולם בתנועה. המדע המערבי, התקדם

מהסטטיות היוונית הודות להשפעת עקרונות תנ"כיים על עולם דינמי, אבל עיקרון היות העולם פרי אינפורמציה, שפה, לא חדר, בגלל החרם ששאול הטרסי הטיל על 'דעת'.

      המדע המערבי המשיך להאמין בכוחות הפועלים ביקום, כח הכבדה הניוטוני, כוחות אחרים, ואיינשטיין החכם, לא ידע מה שמשה ידע, על הסדר היקומי הודות ל'אומר', הודות היות הסדר היקומי פרי שפה, אינפורמציה.

      משה החכם בהכרותו עם אמונות ההבל של כוהני מצריים שחוה בחצר פרעה, גם לא האמין בעולם הלופי. בתנ"ך קיים רק 'עולם נגלה'. ובעשרת הדיברות, המקיים אותן, זוכה רק ב'אריכות חיים', לא בקיום בעולם חלופי, כפי שהאמינו המצרים.

     משה גם האמין ב'רצון חופשי', הרי בלי 'רצון חופשי אי אפשר להבדיל, וודאי שבלעדי 'רצון חופשי' אי אפשר לגאול את העברים המשועבדים ממצרים. אבל איינשטיין ראה את עצמו תלמיד שפינוזה, שפינוזה שהאמין ב'פנתאיזם', פנתאיזם שבו הדברים נוצרים מ'האצלות', לא על-ידי אינפורמציה. שפינוזה כמובן גם לא האמין ברצון חופשי', נשאלת רק השאלה, איך הוא בלי 'רצון חופשי' מרד בירושת אבותיו.

      משום מה החכם איינשטיין לא שאל את עצמו איך האדם יכול לפעול בלי 'רצון חופשי'.

     האנשים שבויים בדעות רווחות, לא שואלים את עצמם עליהן. למען מרד במוסכמות צריך להתחנך בחצר פרעה ולהיווכח בחולשות השליטים.

     איינשטיין החכם בהתבטאות אחת שלו, טען שמה שכתוב בתנ"ך אלה הם אגדות ילדותיות.

     מעניין לציין מחדש שאיינשטיין ראה את עצמו תלמיד שפינוזה, שגם הוא שלל את ירושת אבותיו. שפינוזה זה היה מאד אהוד על  הגרמנים, גם בגין שלילתו את ירושת אבותיו, וגם בגין אמונתו היות  העולם 'פנתאיזם', השקפה שתאמה השקפות גרמניות. אמנם הוא בהבדל מלותר, לא המליך את השטן, אבל בדומה לו הוא שלל 'רצון חופשי', הרי בפנתאיזם, הדברים נוצרים על-ידי 'אמנציות', אין צורך ב'רצון חופשי'.

      ובכן, איינשטיין החכם שראה את ירושת אבותיו, את הכתוב בתנ"ך, כסיפורי ילדים, אימץ השקפה שרווחה בגרמניה, בלבוש של שפינוזה.

      ואם איינשטיין החכם ראה את עצמו תלמיד שפינוזה, היות אינפורמציה מאחורי הסדר היקומי היה ממנו והלאה. הוא לא הטריח את עצמו לבדוק מה כתוב בפרק א' של ספר בראשית שהאלוהות בוראת את העולם שנמצא ב'תוהו ובוהו' באמצעות 'אומר', שפה, אינפורמציה.

       בהבדל ממשה, איינשטיין החכם לא נולד בחצר פרעה, לא היה עד להשקפות ההבל של כוהניה, לכן לא התיחס בכבוד לירושת אבותיו, יוצאי אור, שבצורה פלאית גילו את מהות השפה, שפה, 'דעת' העומדת מאחורי הסדר היקומי.

       על כן, מה שמשה ידע, איינשטיין החכם לא הבין.

אוניברסיטה ווירטואלית – שיור 523 -פחד האדם משפה נעלמת, רפאית, כיוצרת את עולמו

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 523- פחד האדם משפה נעלמת, שפה רפאית, כיוצרת את עולמו

     היחס של האדם לכלי השפה הוא אמביוולנטי, מצד אחד , כפי חשבו המצרים העתיקים, לה כח מאגי, אבל ברוב המקרים האדם אינו רוצה ליחס לשפה את יצירת עולמו הלשוני.

     אם מחשבת התנ"ך היתה יוצאת דופן בכך, שאימצה את פילוסופית השפה, ויצירת עולמו על-ידה, עובדה זו היתה פרי ההשקפה הקוסמולוגית שלה, שהאלוהות הוא חלק מעולם זה והוא ערב לכלי השפה.

    את העובדה הזו ראינו בשעורים קודמים, על אימוץ השפה ככלי בורא את עולמו של האדם, ממשל 'עץ הדעת', ומפרק הבריאה פרק א' של ספר בראשית.

     כפי שכבר הזכרנו העולם הנוצרי, שתחילתו בבשורת שאול הטרסי, או בשמו הלועזי פאולוס, אימץ את החטאת השפה מפי מיסד הנצרות, ויחס חשדני זה לגבי כלי השפה תקף עד היום הזה בעולם המערבי, הנוצרי.

      יחס חשדני כלפי כלי השפה מתבטאת עד היום בכך, שהעוסקים בה, פילוסופי השפה, ניירולוגים, רוצים לראות את מקורה במח, פרי הניירונים העמלניים. עובדה זו סותרת את פילוסופית השפה התנ"כית הרואה את השפה ממקור חיצוני.

    ראינו כבר שמשל 'עץ הדעת' לא מנמק מדוע 'דעת' היא ממקור חיצוני, הרי הוא מוסר את קביעותיו מבלי לנמקם. וכפי שכבר הצבענו על כך,  בזמן האבות בכלל לא ידעו על היות המח מרכז החשיבה, חשבו את הלב כמרכז החשיבה. רק במאה השניה, לספירה, הרופא הפילוסוף, גלן קבע שהמח הנו מרכז החשיבה.

     ההתעקשות הזו של אלו העוסקים בשפה, ליחס את מקורה במח, בניירונים העמלניים, תמוהה, כיוון שהיום ידוע שהאונות הקדמיות שהתווספו על-ידי האבולוציה מאוחר יותר, הם המופקדים על  

החשיבה הלשונית, עובדה שמחלת האלצהימר תוקפת איזור זה, ומשבשת את החשיבה הלשונית.

      אלו העוסקים בשפה לא מעלים על דעתם שקביעת משל 'עץ הדעת' ש'דעת' ממקור חיצוני תקף. הוא תקף, כיוון שהמח הוא מעבדה בלבד ליסודות שהוא קולט מהיקום, כפי שהוא קולט את הפוטונים ומהם יוצר את הראיה. מאנלוגיה זו יש להסיק שבאונות קדמיות מאוחרות אלו, קולטנים לאינפורמציה היקומית, שממנה המח כמעבדה יוצר את השפה.

      הרצון הזה של אלו העוסקים בשפה לראות אותה מוחשית, פרי הניירונים, הוא ארכיטיפי לאדם, הפוחד מהיות שפה רפאית, פרי יסוד רפאי, כמו האינפורמציה היקומית הרפאית, הבוראת את מאורות היקום מאנרגיה לא מאורגנת.

      הרי עד לגלוי ה-DNA , במחצית המאה הקודמת, עולם המדע לא היה מודע לעובדה שאינפורמציה נעלמת היא מאוחורי ארגון ביקום ולא כח, למרות שבפרק הבריאה, פרק א' בספר בראשית, כבר נקבע  שהאלוהות היוצאת מהאין, בוראת את העולם ב'אומר', מתוך ה'תוהו ובוהו', במינוח עכשווי, מאנרגיה לא מאורגנת.

      את הרתיעה הזו משפה רפאית יוצרת, אנו מוצאים כבר אצל היוונים, סוקראטס בדיאלוג קרטילוס מתנגד להיות השפה יוצרת את הערכים, טוען שאלו הם חלק מנפשו הנצחית. הרי סוקראטס בכלל חשב שכל המידע הוא פנימי שיש רק לילדו. הוא גם טוען שערכים פרי שפה, תואמים את השקפתו של הרקליטוס על עולם זורם, להשקפה שהוא ואפלטון וגם אריסטו התנגדו, כך ערכים כאלה, פרי שפה, אינם נצחיים, הרי היוונים האמינו בעולם נצחי לא משתנה.

     ובכן, פחד ורתיעה משפה נעלמת רפאית הם חלק מהפסיכה האנושית הרוצה בדברים מוחשיים. שאול הטרסי בהחטיאו את 'דעת', חזר רק לנטיות אנושיות ארכיטיפיות, לכן בשורתו נצחה את התובנות החד-פעמיות של מחשבת התנ"ך.      

      אבל העובדה שאחרי גלוי ה-DNA , העולם המדעי התעורר

להבין שהעולם מאורגן על-ידי אינפורמציה נעלמת, צריכה גם להביא לשינוי לגבי התיחסות לשפה, צריך להביא להשלמה עם מה שנאמר במשל 'עץ הדעת', ש'דעת' היא ממקור חיצוני.

     כפי שהאדם משלים עם קיומו הרפאי, הרי הוא לא יכול לפקפק בזה שהוא קיים, דקרט הסתפק בקביעה שהנו בטוח בקיומו כיוון שהוא חושב. הוא אפילו התעלם מהעובדה שלמען לחשוב עליו קודם לרכוש שפה, על כך הובס שקרא את מסכנותיו העיר לו על נחיצות שפה קודמת למחשבה. אף אחד לא התיחס להערתו של הובס.

     הובס שהיה מושפע ממחשבת התנ"ך, הבין מה שדקרט הקתולי שלא היה מושפע ממחשבת התנ"ך לא הבין. הובס כתוצאה מהיותו מושפע ממחשבת התנ"ך גם  חיבר תכנית לקמום מדינה על בסיס בריתות, את ה'לוויתן'. כמובן שגם במקרה זה העולם הנוצרי העדיף את מדינתו האורגנית של אפלטון, מדינה שיחידיה היו אוכטוניים, ילידי האדמה, ילידים ממתכות שונות, ערכם נקבע מערך המתכות שמהם הם נוצרו. מדינה מוחשית כזו הועדפה על חכמי הדורות על מדינה מבוססת על בריתות, של הובס.

     ואם אנו דנים על רתיעות מיצירות לשוניות, נוסח הובס, לותר האיכר הגרמני שהתאכזב מהאבטחות בשמו של ישוע, שלא התממשו, מצא בעל ברית מוחשי את השטן בעל הכח. אמצעי הכח תמיד עדיף על האדם על אמצעי השפה הדורש משא ומתן, הדורש חליפין, תמורת מצרך יש לספק מצרך חליף. כח כאמצעי לא דורש משא ומתן מייגע, כח כאמצעי לא דורש תמורה לכל בקשה, כח מכריע בחבטה. אמנם סילוק הזולת התובע נותן לבעל הכח סיפוק רגעי, אלא שסיפוק רגעי זה לא פותר את חידת הקיום

     גם לותר האיכר שהמליך את השטן בעל הכח, בסוף ימיו נוכח שהאחרון לא מעניק לו את מבוקשיו, הוא חזר בסוף ימיו לישוע החלשלש שיצילו, בדומה לו, פאוסט גיבור דרמת גיתה נמלט ממפיסטו בעל המאגיה הכח, בהיווכחו שזה לא סיפק את משאלותיו, לחיק הנשים המיטיבות.

     חבל שיהודים חלשלושים, שרצו לברח מהלכות ההלכה המכבידות, לחופש, לפי אותו סינדרום שטוקהולמי מאוחר יותר, נאחזו בגאולה הכוחנית הלותרנית, בלא הבינם שהם יהיו קורבנות גאולה זו. חבל, שצאצאי אבות העברים היו עיוורים, ועדיין הם עיוורים, ונאחזים במלל הגרמני.

     אם הגאולה הכוחנית הלותרנית לא היתה נגמרת כפי שהיא נגמרה, שהשלג הרוסי שם לה קץ, דברים אלו היו נראים מופרכים.

      האדם על כדור ארץ אנומלי, קיבל מתת אנומלית את השפה, רק היא מבדילה אותו משאר הברויים על כדור ארץ אנומלי זה. מתת זו היא לא מוחשית, היא חלק מהאינפורמציה היקומית הלא מוחשית המארגנת את היקום. מתת זו מתגשמת, כפי שהיא מתגשמת, על-ידי בריתות בין אנשים. מתת זו, עוד טרם כריתת הבריתות, מעניקה לאדם מודעות, מודעות פרי הבדלות ש'דעת' מאפשרת לאדם לעשות.

     הבריתות שדרכם 'דעת' מתגשמת, בהיותה ישות נעלמת, היא מחייבת את כורתי הברית לזכור את השמות שהם העניקו לצרכים שהם ביטאו בקולות קצובים. הרי בלי התחיבות כזו לזכור את השמות הנעלמים, השפה לא מתגשמת, לא קיימת.

      מתת זו, 'דעת', זכויות בה וחובות בה. החיות מחסרי מתת זו, 'דעת', ניזונים מהמצוי, לא יכולים על-ידי חליפין להשיג את היותר. בני אדם עד היום סבורים, שהאדם בגן-עידן, טרם רכש 'דעת', היה במצב אידיאלי, הם לא מודעים לכך שלא רק בלי 'דעת' הוא לא ידע על עירומו, הוא גם היה חסר יכולת החליפין להשיג את היותר, ליצור את היותר. אמנם השגת היותר חובות בה, חובות שהחכם היידיגר רצה לברח מהם ולהסתתר ב'שפה', רק שחכם זה שרצה לברח בצורה גרמנית מחובות, לא וויתר על זכויות.

      חידת הקיום לא נפתרת בבריחה לכח, רצון ל'כח' משאת נפשו של ניטשה, לכח לא מבדיל. אם האדם אינו רוצה להיעלם, שאין וודאות שיצליח בכך, עליו להשלים עם המתת האנומלית, להשלים עם היתרונות שבה ועם החובות.

     אל לו לאדם לשכוח שהמתת האנומלית 'דעת', קיימת רק בזכות הבריתות שהוא כורת לזכור את השמות שהוא העניקם עם הזולתים, בריתות מחייבות, שהאדם מעדיף לשכח אותן. בלי משים בני אדם מחזיקים את חופת עולמם הלשוני, את עולמם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 522 – האלוהות מזדהה כ'דינמית' כ'אהיה אשר אהיה'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 522 – האלוהות מזדהה כדינמית – 'אהיה אשר אהיה'

    מאחר שהתיחסו למשלים התנ"כיים כביטויים דתיים בלבד, לא כאל פילוסופיה ומדע, התעלמו מהגדרת האלוהות את עצמה למשה, לרגלי הסנה הבוער כ'היסוד הדינמי', כ'אהיה אשר אהיה'.

      אבל התגלות זו של האלוהות לפני משה, המזהה את עצמה קודם כאלוהי אבותיו, אברהם יצחק ויעקב. הקדמה זו חשובה, כיון שהיא מצביעה על המשכיות, על התגלות קודמת, ליוצאי אור, לאברהם, שכללה את משל 'עץ הדעת', עובדה שכביכול ידועה למשה. ואם היא ידועה למשה, הוא כבר בעל תובנות על תוכן משל 'עץ הדעת', ש'דעת', שפה בבסיס העולם.

      התגלות כזו של האלוהות את עצמה כהיסוד ה'דינמי', 'אהיה אשר אהיה', יכולה להיות מובנת רק מי שהיתה לו כבר התובנה של משל 'עץ הדעת'.

       התעלמות העולם מהעקרונות הפילוסופיים בהתגלויות השונות לאבות העברים, היא התעלמות מהמהפכה המחשבתית הגדולה ביותר שקרתה לאדם, שהעולם הנו פרי אינפורמציה, אינפורמציה הבוראת את העולם, מ'התוהו ובוהו', אנרגיה לא מאורגנת.

    משה, שהתובנות של אבותיו על היות העולם פרי 'דעת' היתה כבר נהירה, כתוצאה מהתגלות זו של האלוהות, הזדהותה כהיסוד הדינמי,    גורם לו לחבר את פרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית.    

     בפרק הבריאה האלוהות היוצאת מהאין, מרצונה החופשי, ב'אומר', שפה, אינפורמציה, בוראת מה'תוהו ובוהו', אנרגיה לא מאורגנת, את העולם, בזמן לינארי, ששה ימים, בוראת את האדם,  בדמותה, כבעל יכולת יצירה, בוראת את העולם למען האדם.

     ובכן, אם הדורות ראו במיתוס פילוסופי זה סיפור דתי בלבד. אנו יכולים לעמוד על המהפכה המחשבתית שבמיתוס זה, רק אם אנו משווים אותו למיתוס אפלטון, בדגם לרפובליקה, לפיו מדינה זו הנה תולדה של בנים אוטוכטוניים, ילידי אדמה שנוצרו ממתכות שונות.

    דגם מדינה זו, של אפלטון,  התבסס על אמונה אתונאית על היות המלך הראשון, ארחיתאוס, של העיר, בן אדמה.

    אם אנו משווים את האדם, מפרק הבריאה, שנברא בצלם היסוד המארגן, האינפורמציה, לאדם במדינת אפלטון, אנו יכולים לראות את השוני בבסיס ההשקפות הפילוסופיות של שתי התרבויות.

       אם האדם בפרק א' של ספר בראשית נברא בצלם האלוהות הדינמית, האדם של הרפובליקה האפלטונית הוא אוטוכטוני, יליד האדמה.

     ולא רק זה, במיתוס האפלטוני, דגם מדינתו, אין זכר לאינפורמציה יוצרת. ובאמת אם אנו חוזרים לדיאלוג קרטילוס של אפלטון, בו, סוקראטס טוען שהערכים הם לא פרי שפה, הם אינם פרי הסכמים לשוניים של קהילת בני אדם, אלא מוטבעים בנפשו פנימה, הם בדומה לבני הרפובליקה האפלטונית אוטוכטוניים.

      מדוע מיתוס אפלטוני זה נחשב לפילוסופיה בעולם המערבי, ומיתוס בפרק הבריאה נחשב לסיפור דתי?

      אולי יש לראות לראות את מקור התעלמות זו מהמהפכה הפילוסופית שבמשלים התנ"כיים, בהחטאת משל 'עץ הדעת', על-ידי יוצר הנצרות שאול הטרסי, או בשם הלועזי, פאולוס. החטאת משל 'עץ הדעת' על-ידי פאולוס ב'אגרת אל הרומיים', השכיח את הפילוסופיה הלשונית במשלים התנ"כיים למשך דורות. פאולוס בשאיפתו לגרש את המוות, להחזיר לאדם את הנצחיות, הסיג את המחשבה הנוצרית שנוצרה מבשורתו, למחשבה היוונית הסטטית.

     השכחת התובנות הפילוסופיות שמבמשלים, השכיח מהעולם המערבי, הנוצרי, את ההבנה שהעולם הוא פרי אינפורמציה. השכחה זו ארכה עד לגלוי ה-DNA , גלוי היות אינפורמציה בבסיס הקיום.

      אנחנו יכולים גם לראות את השוני בהגדרת האלוהות, אם נביא את הגדרתו של אריסטו. לפי אריסטו ה'מניעה הבלתי מונע', מניע את העולם. אריסטו לא טוען שהעולם נברא על-ידי ה'מניע הבלתי מונע', הוא האמין באמונה היוונית שהעולם הוא נצחי וה'מניע הבלתי מונע' רק מניע עולם נצחי זה. עולם זה של אריסטו הוא עולם דטרמיניסטי.

      בקשר להבדל בין היות עולם דטרמיניסטי לפי אמונתם של היוונים, לבין עולם שנברא מרצון חופשי של האלוהות שהנה 'דינמית', לפי התנ"ך, אלוהות שהנה 'אינפורמציה', כדאי להזכיר מחדש את הערתו האגבית של הרופא , הפילוסוף גלן, זה שקבע במאה השניה לספירה שהמח הוא מרכז החשיבה ולא הלב.

    פילוסוף זה, גלן היותו יווני, לא נוצרי, הבין שעיקרון 'רצון חופשי' חדר לעולם הנוצרי מפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית. גלן הבין את זה כיוון שהכיר את המחשבה היוונית, שראתה את העולם נצחי, דטרמיניסטי, לא נברא.

      אבל גלן למרות הערתו זו, לגבי עיקרון 'רצון חופשי' שלא היה מודע בעולם היווני, לא הבין שהנצרות למעשה חזרה למחשבה היוונית הסטטית, החטיאה את 'דעת', אינפורמציה.

      ברור שלמרות שפאולוס החטיא את 'דעת', האינפורמציה, מאחר שהתנ"ך נשאר ספר מקודש בנצרות, רעיונות ממנו חדרו לעולם הנוצרי, כמו רעיון ה'דינמי',  רעיון שהחיה את המדע היווני הסטטי שנעצר. רעיון זה, היות העולם דינמי, איפשר את המדע החדש, איפשר את מדידת התנועה, תנועה של היקום, שפילוסופי יוון, סוקראטס, אפלטון ואריסטו שללו, בשללם את תורתו של הרקליטוס שראה את העולם בזרימה.    

      למרות שרעיונות מהתנ"ך חדרו לעולם הנוצרי, הפילוסופיה הלשונית שבתשתית מחשבת התנ"ך לא חדרה. וברור, שהתובנה שבהתגלות האלוהות לרגלי הסנה הבוער לפני משה, תובנה של  הזדהות האלוהית כ'אהיה אשר אהיה', כהיסוד הדינמי, כהיסוד היוצר, האינפורמציה, נשכחה.

      תובנה זו לרגלי הסנה הבוער, שהניע את משה ליצור את פרק הבריאה, הושכחה, כיוון שהיא סתרה את בשורתו של פאול, בשורה שהסיגה את מחשבתו למחשבה היוונית הסטטית.

      על בסיס תובנות אלו, משה שהאלוהות מזדהה לפניו לרגלי הסנה הבוער כה'דינמיות' כ'אהיה אשר אהיה', מחבר את פרק הבריאה שבו הוא קובע שהאלוהות בוראת את האדם בדמותה, בוראת את העולם למענו, יכול להכין את העם לכרות ברית עם אותה אלוהות, כיוון שעם זה הוא בעל מודעות, כמודעת עם זה הוא בעל רצון חופשי, היכול לכרות את הברית.

      תובנות אלו על מהלך הברית עומעמו אצל צאצאי העברים, כיוון שבבית שני הנבואה הושתקה, נבואה שהיתה נושאת הפילוסופיה הלשונית.

      ובכן כתוצאה מהבשורה של פאולוס, שהסיג את המחשבה בחזרה למחשבה היוונית הסטטית, מהשתקת הנבואה אצל צאצאי העברים, גרמה להשכחת המהפכה המחשבתית שבמשלים התנ"נכיים, משל 'עץ הדעת', משל פרק הבריאה.                    השכחת התובנות הרדיקליות במשלים אלו, השכיחו את התובנה על זהות האלוהות עם ה'דינמיות', האינפורמציה, אלוהות ה'אהיה אשר אהיה', הבוראת את העולם מה'תוהו ובוהו', האנרגיה הלא מאורגנת, ב'אומר' בשפה, את העולם.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 521 – האם קיים רצון חופשי או לאו

        אוניברסיטה ווירטואלית, שעור 521 – האם קיים רצון חופשי או לאו

    מי שמתעניין בנושא 'רצון חופשי' יווכח שבמשך ההיסטוריה המערבית יש הסוברים על קיומו, אחרים שוללים את קיומו. כפי שכבר בשעורים קודמים ציינו שהיוונים הקלאסיים בכלל לא הכירו את המושג. היוונים לא הזדקקו למושג זה, הרי הם האמינו שהעולם הוא נצחי, לא נברא, כפי שמסופר בתנ"ך, בכלל לא נתנו מקום לשפה יוצרת.

    גם הזכרנו בקשר למושג 'רצון חופשי' את דבריו של הרופא, הפילוסוף גלן שבמוצאו היה יווני, פילוסוף זה שקבע שהמח הוא מרכז החשיבה, במאה השניה לספירה. גלן זה באופן אקראי מזכיר בקיצור את העובדה שהנוצרים, שהוא לא השתייך אליהם, מכירים את מושג 'רצון חופשי' מספר בראשית, פרק א' על הבריאה, שלפיו האלוהות בראה את העולם מרצונה החופשית, לא כפי שהיוונים האמינו בעולם נצחי, דטרמיניסטי.

     הדיון אם קיים 'רצון חופשי' או לאו, התנהל בעולם המערבי, אבל זכה להדגש מיוחד בזמן הרפורמציה, כאשר לותר בספרו המפורסם 'העדר רצון חופשי', שלל את האמור בספרון של  ארסמוס מרוטרדאם, על קיום 'רצון חופשי'.

    אזכור מחודש של דברים אלו באים, למען להצביע על העובדה שהוגים, תיאולוגים, למעשה לא הבינו מדוע הם מחייבים את קיומו של 'רצון חופשי' או אי קיומו. עד היום אנו מוצאים את מחייבי קיומו או העדר קיומו.      

     למעשה התסבוכת המחשבתית הזו מסביב מושג 'רצון חופשי', מתנהל כיוון שעד היום הזה הוגים, מדענים, ניירולוגים, לא מבינים את מהות 'דעת', השפה, שהיא מתת אנומלית שהאבולוציה העניקה לאדם.

     אם ביקום הדברים נבראו על-ידי אינפורמציה ששבתה אנרגיה, אינפורמציה זו היא מקובעת, למשל, ה-DNA, של גופינו, אינפורמציה, הנה מקובעת. אנו לא יכולים לשנות אותה, אולי במידת מה הרפואה     

יכולה לתקן אותה. אבל יצירות שאנו יוצרים על-ידי השפה, כמו חוקים, ספרים, אנו יכולים לשנות. היצירות הלשוניות ניתנות לשינוי, בהבדל מישויות ביקום שהן פרי אינפורמציה מקובעת, שרצון חופשי שלנו לא יכול לשנות.

     אבל החסרון של היצירות הלשוניות שלנו, שאנו יוצרים על-ידי השפה היא , שהן לא משכפלות את עצמן, בהבדל  מהגוף הביאולוגי שלנו שהוא פרי אינפורמציה מקובעת, DNA , שהוא משכפל את עצמו.

     העובדה שהיצירות הלשוניות לא משכפלות את עצמן היא רק חסרון אחת שלהן. יצירות לשוניות אלו הן ברובן לא מוחשיות. יצירות לשוניות אלו מתקימות רק אם בני אדם היוצרים אותן ממילים, מתחיבים לזכור אותן בכריתת ברית ביניהם לזכור את השמות הלא מוחשיים שהעניקו להן.

     כאן אנו נכנסים לעולם הלשון האנושית, שהיא פרי מתת מיוחדת, לשון היוצרת ישויות לא מוחשיות, שליד החסרונות שמנינו, לה גם מעלות. אם ה-DNA  יוצר רק דגם אחד, את הגוף שלנו, או גופים של ישויות אחרות על כדור הארץ שלנו, הרי השפה מסוגלת ליצור ממלים, מלים ההופכים לאלגוריתמים, ישויות לא מוחשיות רבות.

     ואם דיברנו על המעלות של יצירה לשונית, 'רצון חופשי' תקף לגבי יצירה זו. אנו יוצרים על-ידי האלגוריתמים הלשוניים סוגים שונים של ישויות, יוצרים אותן באמצעות 'רצון חופשי', שהוא חלק מ'דעת',  מהשפה. אבל מאחר שיצירות לשוניות אלו הן ווירטואליות, לכן אנו באמצעות 'רצון חופשי' יכולים לבטל אותן.

     ובכן, לותר שנוכח לדעת שאינו יכול לבטל התנהגות שרירותית של חוקי הקיום, למשל, את קיצוב חיי אדם, על-ידי 'רצונו החופשי', כיוון  שהם פרי אינפורמציה מקובעת',  שלל  את קיום 'רצון חופשי'. אבל אם היה לותר מבין שיש הבדל בין יצירה לשונית, יצירה ווירטואלית, לבין יצירות של אינפורמציה מקבעת, היה מבין ש'רצון חופשי' תקף רק לגבי יצירות לשוניות שהן ווירטואליות.

     טעותו של לותר נבע מכך, שהוא כנוצרי, ראה את עצמו תלמידו של שאול הטרסי, וכתלמידו האמין להבטחתו שהאלוהות תשנה סדרי עולם, תמורת קורבנו של ישוע, תבטל את המוות. לותר נוכח לדעת שההבטחה לא התגשמה וגם 'רצונו החופשי' חסרת אונים מול מוות.

       ברור ששאול הטרסי שהחטיא את 'דעת', את השפה, רצה בקיום רציף, נצחיות האדם, כפי שהאמינו היוונים, הכניס את העולם הנוצרי לתסבוכת מחשבתית זו, תסבוכת שלא מבחינה בין יצירות לשוניות ווירטואליות, לבין יצירות פרי אינפורמציה מקבעת.

      שאול הטרסי המתוחכם, בעל תרבות דואלית, עברית ויוונית, העדיף את היוונית, מרד בירושה העברית. האם הבטחותיו המתוחכמות התקימו, לא ולא. הוא רק הכניס את העולם הנוצרי למחשבה מתוסבכת.

     מחשבת התנ"ך שאימצה את מתת 'דעת', יצרה על בסיס משל 'עץ הדעת' את הפילוסופיה הלשונית, היא הבינה שהאדם אינו יכול לשנות את חוקי הקיום, את הקיצוב של משך חיי אדם, הסתפקה ב'עולם נגלה' בלבד. אמנם מחשבת התנ"ך לא הרחיבה בפרשנות את קביעותיה, אבל לכל אורכה נשארה נאמנה להן. היא לא הרחיבה על מושג 'רצון חופשי', אבל נהגה לפיו, לא ניסתה לשנות סדרי עולם.

     העובדה שמחשבת התנ"ך מסרה את קביעותיה, הבנתה המהותית של 'דעת', את יעודה, ליצירת עולמו הווירטואלי של האדם בלבד, בתמציתיות, מנע מהדורות להבין את גלויים החד-פעמיים שלה.

     אבל אי הבנת הגלויים החד-פעמיים של רזי השפה, נעוץ גם בכך שהאדם אינו משלים עם קיצוב משך חייו. את זה ראינו בבשורת שאול הטרסי, שרצה בקיום רציף, בביטול המוות.

    על כן, אל נתפלא שלותר שלל את ה'רצון החופשי', 'רצון חופשי' שלא היה בכוחו לשחררו מפחדיו ממוות.

     אבל אנו מוצאים תסבוכת מחשבתית גם אצל הפילוסוף הנומינליסט הובס,

     הובס יותר מהוגים אחרים הבין חלקית את מחשבת התנ"ך, עובדה שהוא הציע ליצור מדינה, הלוויתן, על בסיס בריתות. ברור שהובס הבין באינטואיציה שהשפה יוצרת על-ידי בריתות, הרי השמות שהאדם מעניק לקולות המקוטעים היוצאים מגרונו של הזולת, הם נעלמים, לא מוחשיים, ולכן צריך לכרות ברית לזכור אותם.

       בדרך כלל האדם אינו זוכר את התהליך הזה של נתינת שמות וכריתת בריתות לזכור אותם, כיוון שפעולות אלו הן דמי-מודעות, לא מוחשיות. לכן, אם אנו טוענים שהובס הבין את כריתת הברית לזכור את השמות באינטואיציה, אנו מדייקים, כיוון שהוא לא הרחיב על כך.

      העובדה שהובס הבין את מחשבת התנ"ך רק באינטואיציה, אפשר לראות גם מכך, שהוא העיר לדקרט, שלמען לחשוב צריך קודם לרכוש שפה. הוא אמר את זה לדקרט שטען שהוא בטוח בקיומו כיוון שהוא חושב, מבלי להזכיר את העובדה שלמען לחשוב יש צורך קודם לרכוש שפה.

    אף אחד לא התיחס להבנות האינטואיטיביות האלו של הובס, ולא תקנו את הצהרותיו של דקרט.

     למרות ההבנות האינטואיטיביות האלו של הובס, בספרו ה'לוויתן', פעם הוא מאשר קיום 'רצון חופשי', פעם אחרת הוא שולל מושג זה. דבר זה מפליא, כיוון שקמום מדינה על בסיס בריתות, כפי שהובס קבע, אפשר לבצע רק אם מפעילים 'רצון חופשי'.

     אבל הסתירות האלו במחשבת הובס נבעו מכך, שהוא השתייך לעולם הפרוטסטנטי, והרי עולם זה שלל את קביעות הכנסיה הקאתולית על קיום 'רצון חופשי', לכן הובס טען פעם ש'רצון חופשי' קיים ופעם שלל אותו.

      האדם כאדם הוא תמיד שבוי במחשבה של הקבוצה שהוא משתייך אליה. כך הובס, שבאינטואיציה הבין דברים מסוימים, סתר את עצמו, באין רצונו להתנגד למסקנות הקבוצה שהוא השתייך אליה. 

     האבולוציה העניקה לאדם שרביט קסם, את 'דעת', שבאמצעותו הוא יכול ליצור ארמונות בחלל, קיומם של ארמונות פלאיים אלו מתאפשר רק, כל עוד האדם מחזיק את מוטות החופה שלהם. עובדה היא שהארמונות של העבר התמוגגו ואינם.