אוניברסייטה ןןירטואלית – שעור 479 – חליפין, כסף

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור – 479 – חליפין, כסף
אנחנו צריכים לשאל מה יעוד 'דעת', 'מעץ הדעת', אמנם נאמר ש'דעת' מאפשרת הבדלה 'בין טוב לרע', למעשה מה שאנו רואים, שחוה ואדם באוכלם מהפרי נעשים מודעים לעירומם. ז.א. ש'דעת' מתגשמת ב'מודעות', בשלב ראשון, מודעות לעירום. אבל נאמר שיעוד 'דעת' היא ההבדלה בין טוב לרע, ברור שכך, מי מה שנראה בהמשך, המשל לא מרחיב על השלב הראשון שהיא 'מודעות לעירום', כפי שהמשל לא מרחיב על כל השלבים, הוא מסתפק ב'יעוד'.
ובכן, היעוד הוא 'הבדלה בין טוב לרע'. שוב המשל לא מרחיב. במציאות ההבדלה הזו, היכולת להבדיל, היא תוספת ל'דחף הקיום'. 'דחף הקיום' המבדיל מה טוב לקיום מה רע לקיום. 'דחף הקיום' הנו מתת כל הברויים, והוא אימננטי. נשאלת השאלה, איזה צורך יש בתוספת 'הבדלה' שהאכילה מפרי העץ מאפשרת?
שוב המשל לא מרחיב על כך, אבל ההבדלה הנוספת הזו היא שונה מההבדלה של 'דחף הקיום', היא הבדלה חיצונית, לא אימננטית, היא הבדלה המתאפשרת רק אם שניים מסכימים אתה, היא הבדלה קיבוצית. ומה התועלת בה, היא מאפשרת ליחיד בהשמעת קול, ניכור קול, קול המכיל אינפורמציה על צרכים של גוף האדם, על תחושות שלו, מה טוב לקיומו, מה רע לקיומו. הבדלה זו היא תוספת ל'דחף הקיום', בכך, שהיא מאפשרת ליחידים החלפת צרכים שהם זקוקים להם.
החיה ש'דחף הקיום' מורה לה מה טוב לקיומה , מה רע לקיומה, מאפשר לה למצא את מחיתה, מהמוכן, מאפשר לה לברח מסכנות לקיומה. האדם עם תוספת שקיבל מהקיום, את 'דעת', יכול גם לרכוש חסרים לקיומו, בחליפין עם הזולת, יכולת שחסרה לחיה.
נשאלת שוב השאלה מדוע השלב הראשון של 'דעת' היא 'מודעות'? התשובה היא שלמען חליפין יש צורך ב'מודעות' החסר. אבל המשל המינימליסטי אינו מסביר את כל השלבים, מסתפק ביעוד הראשי, שהוא תוספת לקיום, טוב לקיום רע לקיום.
האדם ה'מודע', מודע לחסר, שאותו הוא יכול למלא על-ידי חליפין עם הזולת. שתוף הפעולה עם הזולת מוליד גם את הרעיון, של יצירת החסר בשתוף פעולה, ב'זעת אפיים'.
התוספת הזו, ל'דחף הקיום', מתאפשרת על-ידי 'ניכור' בקול המכיל את האינפורמציה על תחושת חסר, הקול המבותר הופך בהסכמת שניים למלה. המלה מכילה את האינפורמציה על החסר, מאפשרת את החליפין של חסר. בהמשך כתוצאה של הסכם בין שניים, מתאפשרת היצירה של החסר.
כפי שראינו משל 'עץ הדעת' אינו מרחיב על השלבים השונים, מסתפק בפירוט שלבים עיקריים. השלבים העיקריים הם תוספת ל'דחף הקיום' למען סיפוק צרכים נוספים, הטובים לקיום, להצביע על דברים שליליים לקיום.
'דעת', המאפשרת לחוה ואדם, לנכר באמצעות השמעת קול חסרים, בשתוף פעולה עם הזולת, להפוך את הקול המבותר למלה, לשם. חוה ואדם רוכשים את המיומנות של הענקת שמות לדברים.
החליפין מזקיקים את הסימול של החסרים למען לבצע את החליפין. בהמשך על בסיס השלב הראשוני של חליפין, נוצרת הקהילה של נושאית ונותנת.
בשעור זה אנו מצטמצמים בהצבעה איך החליפין מתגשמים בהמשך בסימול של כסף.
הכסף כשלעצמו אינו שלילי, הוא בסך הכל סימול החליפין, הוא הופך לשלילי כאשר התאווה של היחיד ליותר ויותר, גורם לצבירת כסף.
ברצונינו כאן להתיחס למרכס, אשר הפך את הכסף ל'חטא הקדמון'. מרכס הפך את השליח, הכסף, שליח התאווה האנושית ל'חטא הקדמון'. בעוד שבעשרת הדברות אנו מוצאים את האשם האמיתי, האדם החמדן. 'אל תחמד' היא הדיבר העשירי, הכולל את כל החמדנות. והיא היא ה'חטא הקדמון'.
חמדנות בית הזולת אינה נופלת מחמדנות לכסף רב, המתאפשרת מגזילה מהזולת, בלי נתינת תמורה.
אנשים שלא התעמקו במשנת מרכס, לא מודעים ששלילתו את הכסף, מבוסס על עיקרון ראשוני של מרכס, במסתו בשם 'השאלה היהודית', שבה הוא שולל את ה'ניכור' היהודי, מכנה את אלוהי התנ"ך לאלוהי הכסף. מרכס לא התעמק בפילוסופיה הלשונית התנ"כית, את מושג ה'ניכור' הוא אימץ מרבו הגל. אבל ללא הבנת פילוסופית השפה, מרכס באינטואיציה קשר את ה'כסף' ל'ניכור', שאותו הוא שלל במסה לעיל.
אם אנו רוצים לעמוד מה מסתתר מאחורי השלילות של מרכס, את ה'ניכור' ואת ה'כסף', אפשר לסכם ולהגיד שהוא שלל את 'דעת', 'דעת' המתת הנוספת שהוענקה לאדם למען הטבת קיומו. הוא שלל את העולם הלשוני של האדם. ושוב, מי שמתעמק במשנתו, נפגש עם משאלתו של מרכס להיות חלק מהטבע, בדומה למשאלתו של פאוסט.
אנשים סברו שברית המועצות שאימצה את משנת מרכס עוותה אותה. הם לא הבינו, שהמשטר של ברית המועצות, שהיה כוחני, למעשה גשם את משאלתו של מרכס, ששלל את 'דעת', לכן השאיר בידי האדם רק את אמצעי ה'כח'. מרכס היה חניך האידיאולוגיה הפאוסטית, שאף היא שללה את 'דעת', כפי שתיאולוגית לותר, שהמליכה את השטן על העולם הנגלה, נתנה לגיטימציה לאמצעי 'כח', 'כח' האמצעי של השטן.
מרכס בהבדל למשאלתו של פאוסט לשלטון כוחני לעצמו ולעמו בלבד, רצה שלטון כוחני למעמד המדוכא, הכלל אנושי. אבל שלטון 'כח', מתגלגל ל'גולגים'.
שלטון הכסף בארה"ב עדיף משלטון 'כח', בכל צורותיו. המלחמה לא צריכה להתמקד בשליח, במקרה זה ב'כסף', אלא בתאוות בני אדם.
מספיק תמיד לזכור את הדבר העשירי מתוך עשרת הדברות, 'אל תחמוד'.
מרכס, שוליית הקוסם, התחכם ליוצרו שהעניק לו אמצעי להיטיב את קיומו, רצה בקיום משופר, כפי ששוליות הקוסם הקודמים רצו, לתקן את הקיום, האם הם צלחו בכך?
עולמינו מנוהל תמיד בידי שוליות הקוסם, המבטיחים שבידם לתקן את הקיום. הרי 'דעת' אינה מבטיחה קסמים, היא מבטיחה השגים מושגים 'בזעת אפיים'. חליפין מבטיחים תמורה בעד תמורה, כל יצירה דורשת השקעת אנרגיה. אפילו באטום קיימים חליפין, בכל היקום הוא קיים.
מדוע אם כך, שוליות הקוסם תמיד מבטיחים קסמים, השגים בלי השקעת אנרגיה?
גם החמדנים, כמו שוליות הקוסם תמיד סבורים שחמדנותם תרמה את הקיום, שהרכש הרב שצברו על חשבון אחרים, יאריך את הקצבת הקיום שקוצבה להם.
מדוע הדורות רואים בהבטחה לאדם, 'ב'זעת אפך', קללה, הרי במציאות אנחנו מעריכים דברים שאנו משקיעים בהם הרבה?
יוצר עשרת הדברות מבטיח למקיים אותם רק אריכות ימים, לא גן-עדן, לא עולם הבא.
אלו המעדיפים כח כאמצעי להשגת חסרים, רוצים להשיג את החסרים בלי נתינת תמורה. אותו דבר אפשר להגיד על החמדנים לדברים, הם רוצים להשיג דברים בלי נתינת תמורה. לכן החמדנים הנם ה'חטא הקדמון', לא אלו המשתמשים בכסף ונותנים תמורתו תמורה. החליפין ההופכים על-ידי סימול לכסף, שתמורתו מספקים את החסרים של האדם, מקלים את המשא ומתן בין היחידים, להשיג חסרים.
עולמו של האדם טוב יותר מעולם החיה שלא יכולה להשיג חסרים בחליפין, לכן יש לראות במתת 'דעת', המאפשרת את החליפין ברכה ולא קללה, למרות שלמען השגת החסר צריך לעמול בזעת אפיים.
ה'ניכור' שאותו סלד מרכס, מאפשר את העולם הלשוני של האדם, את המשא ומתן, את החליפין, יכולות שהחיה חסרה.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 478 – גן-עדן ?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 478 – גן-עדן?
מה נלין שהדורות לא הבינו את כוונות יוצרי משל 'עץ הדעת', ש'גן עדן' עיקרו, אם ה'נשר הגדול', הרמב"ם, כפי שהוא מכונה, לא הבין את כוונות יוצרי המשל, שאליו נחזור בהמשך?
כפי שהוסבר כבר פעמים רבות, בשעורים קודמים, משל 'עץ הדעת', מבוסס על מיתוסים שרווחו בזמן התחברו של משל זה, שיוצרי משל זה התמודדו אתם. יוצרי משל זה, שניחנו בהבנה עילאית, כפי שניוטון באחד מאמרותיו הגדיר אותם, בטענו שדברים שהתגלו ל'עתיקים', כוונתו ליוצרי מחשבת התנ"ך, לא מובנים לבני דורו.
הדורות אחרי התחברות מחשבת התנ"ך, ןהשלמתו, החלו לראות את 'גן עדן', כמתת הניתנת לראויים לו, אמונה זו שרדה עד ימינו. וראה זה פלא, בתנ"ך, אף אחד מאבות העברים, מנביאיו, לא זכה ב'גן עדן'. לפחות 'גו עדן' לא מוזכר כמתת שניתנה לראויים לפי מחשבת התנ"ך.
מי שמתעמק בפילוסופית השפה התנ"כית, מבין שהיא עוסקת רק 'בעולם נגלה', היא פילוסופיה קיומית, פילוסופיה חברתית. אין בפילוסופיה זו התיחסות ל'עולם הבא' של הנפטרים. ההיפך, המילינים על מר גורלם, במזמורי תהלים, לא רוצים להיות 'יורדי דומה'. כך נאמר במזמור צ"ד, 17 'כמעט שכנה דומה נפשי'. ובמזמור קט"ו 17 'לא המתים הללו יה ולא כל יורדי דומה'. טענות אלו אנו מוצאים ביצירות רבות של התנ"ך. אצל ישעיהו אנו מוצאים את ה'שאול', משכן לנפטרים.
נשאלת השאלה, היאך מחברי מחשבת התנ"ך, הבינו נכונה את המסר של משל 'עץ הדעת', שהדורות המאוחרים לא הבינו? מחשבת התנ"ך, או אלו שחברו אותה, הבינו שמחברי המשל, שללו את 'גן עדן'. לפיהם, חוה ואדם בהיותם בגן, לא התבוששו בעירומם, בעוד אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', התבוששו בו. משמעות קביעה זו פירושה, שחוה ואדם, שבגן היו חיות כיתר החיות, לא התבוששו בעירומם, כיתר החיות. נעשו בעלי 'מודעות', אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', עלו בדרגה, הפכו לבני אנוש, וככאלו התבוששו בעירומם.
האם יוצרי מחשבת התנ"ך הבינו את המסר של המשל, או שמא, קרה מה שקורה, רעיונות ראשוניים, המעצבים תרבות בצורה חידתית.
איני מתימרת להבין את חידת הקיום, איני מתימרת להבין את חידת מתת 'דעת', מתת 'אנומלית' של השפה, שהוענקה לחוה ואדם, איני מתימרת להבין, איך רעיונות ראשיתיים מעצבים תרבות.
אבל עלינו להבין משמעות רעיונות ראשיתיים מהתממשותם בהמשך. אם בהמשך מחשבת התנ"ך, אינה מזכירה 'גן עדן', כתמורה להיות אדם ראוי לכך, כוונת מחברי משל 'עץ הדעת' היתה שלילת 'גן עדן' כמקום מועדף.
אם הדורות המאוחרים בחרו ב'גן עדן', כמתת לנפטרים ראויים, כפי שבחרו ב'עולם הבא', כמתת לראויים, עלינו ליחס את העובדה הזו להיות מושגים אלו ארכיטיפיים לאדם בכל התרבויות. מיתוס 'גן-עדן' הוא אחת המשאלות האנושיות, כפי שאמונה ב'עולם הבא', היא משאלה ארכיטיפית. מבחינה זו מחשבת התנ"ך, שהתבססה על אימוץ פילוסופית השפה, אימוץ 'דעת', הסתפקה ב'עולם נגלה' בלבד.
כדי להבין את עמקות מחשבת התנ"ך, את בחירתה ב'עולם נגלה' בלבד, עלינו להניח שיוצרי משל 'עץ הדעת', הבינו ששפה, יכולת לשפה, שהיא מולדת, מתגשמת רק בחברת בני אדם. עלינו לשער שמחברים גאוניים אלו של משל זה הבינו שמתת 'דעת', היא תוספת ל'דחף הקיום', דחף, כמתת הקיום לברויים, לדעת מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם. על כן עליהם לברח מסכנות לקיומם.
אם 'דעת' היא תוספת ל'דחף הקיום', תוספת לשיפור הקיום, מתגשמת רק בבריתות קיבוציות, יש לתת ערבויות לסדרים קיבוציים, למען יוכלו למלא את היעוד שלהם.
המסורת הנבואית של התנ"ך, כולה עוסקת בשמירת הסדרים הקיבוציים, למען שיפור הקיום.
רק במחשבת התנ"ך לפנינו ההבנה העילאית שהשפה היא תוצר קיבוצי חיצוני, לא אימננטית, כפי שרוב הפילוסופים סבורים, כפי שאנשי מדע סבורים, כפי שנירולוגים סבורים שהשפה היא תוצר מכני של פעילות הנירונים.
'דעת' היא מתת אנומלית, חלק מאינפורמציה יקומית, שנקלטת ע"י האונות הקדמיות, חלק ממח שהתפתח מאוחר יותר, המאפשר את יכולת השפה. מתת זו דומה למתת הפוטונים, שאף הן נקלטות ע"י המח, המעבד אותם לראיה.
מחברי משל 'עץ הדעת', למרות שבתקופתם עדיין לא ידעו על המח, באינטואיציה עילאית הבינו שעולמו של האדם הוא עולם השפה, שפה המתגשמת בשתוף פעולה קיבוצית.
מאחר שהבנתם של מחברי משל 'עץ הדעת' היא אינטואיטיבית, מסקנותיהם נמסרו במטפורות, במינימליזם. הם הבינו שיחודו של האדם הוא בהיותו בעל שפה, לכן, טרם שפה, 'בגן-עדן', חוה ואדם היו כיתר החיות. מכאן שלילת מיתוס 'גן עדן' כמקום מועדף.
האם זו יומרה לקבע, שהפילוסופיה היחידה היא פילוסופית השפה, שמקורה במשלים הפילוסופיים התנ"כיים? הרי בלי השפה החיצונית, הקיבוצית, האדם חסר יכולת התבוננות על העולם.
כאן עלינו לשאול, מדוע צאצאי היוצרים הגאוניים של מחשבת התנ"ך, מרכינים ראש לפני פילוסופיות שבטעות יסודן. על צאצאים אלו אפשר למנות את פילון האלכסנדרוני, את הרמב"ם, את כל ההוגים היהודיים שהשתחוו לפני המחשבה הלותרנית, מחשבה שעשתה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך.
כאן נתעכב רק על הרמב"ם, שחסידיו מכנים אותו 'הנשר הגדול'. קודם נקדים ליחסו של הרמב"ם לפילוסופיה האריסטוטלית. אין אבסורד גדול יותר מאשר לחפש מכנה משותף בין מחשבתו של אריסטו לבין מחשבת התנ"ך. המחשבה היוונית כולה היתה סטטית, הם האמינו בעולם נצחי, עולם שלא נברא. הרי אין ניגוד גדול יותר, בין מחשבה סטטית יוונית, לבין המחשבה התנ"כית הדינמית.
האל של אריסטו, 'המניע הבלתי מונע', מניע את העולם בלבד, לא בורא אותו, לא משגיח עליו. עולמו של אריסטו מתנהל מכח לפועל, וחלילה. אריסטו בכלל רצה ב-NUNC STANS , הווה נצחי. מה ל'מניע בלתי מונע' כזה עם אלוהות בוראת עולם יש מאין, בשלבים, אלוהות הבוראת אדם בדמותו, נותן לו זכות ליצור את עולמו, משגיח עליו.
הרי לפי המחשבה היוונית יצירה נשללה מבני אדם, יצירה נחלת האלים בלבד, צאצאי האבות העבריים, לא הבינו את גאונות ירושתם.
הרמב"ם, ה'נשר הגדול', לפי חסידיו, ענה לאלו שראו במתת יכולת ההבדלה בין טוב לרע, מעלת האדם. הרמב"ם שלל גישה זו בהקדמה של 'מורה נבוכים', כיוון שהוא ראה בהבדלה בין טוב לרע מיעוט, ממתת ה'שכל', והוא שלמותו האחרון, הוא אשר היה לאדם קדם 'חטאו', שנשלל מחוה ואדם. וכך הוא אומר שם: 'כי זה השכל אשר האציל הבורא על האדם הראשון, והוא שלמותו האחרון, הוא אשר היה לאדם קדם חטאתו'.
ובהמשך הרמב"ם מסביר את מהות ה'שכל', מתת מועדפת מיכולת ההבדלה, כך:'והשכל היה נמצא בו בתכלית השלמות, אבל הטוב והרע נמצא במרגשות לא במשכלות'.
ושוב בהמשך, הרמב"ם מסביר כך: 'וכאשר חטא ונטה אחרי תאוותיו היצריות ותענוגי הרגשותיו…נענש, כי הוסר ממנו ההשגה ההיא השכלית '.
הרמב"ם, שהושפע מפילוסופים יווניים, או גם מהאפיגונים המוסלמים, שולל את מתת ה'הבדלה', מתת המאפשרת את ה'מודעות', המתת החשובה ביותר, תרומת משל 'עץ הדעת'. רואה במתת זו עונש על חטא האכילה, רואה בה עונש של גרוש מהגן שבו בורך האדם בשכל, המועדף, שנשלל ממנו בגין חטא האכילה. בשביל הרמב"ם, 'גן עדן', נשאר מקום מועדף, לא מקום כמו למחברי משל 'עץ הדעת' שבו האדם היה חיה כיתר החיות, לא היה מודע לעירומו, שנעשה מודע לו רק אחרי אוכלו מפרי 'עץ הדעת'.
הסבריו אלו של הרמב"ם, ל'דעת', 'יכולת ההבדלה' היא פרי עונש על חטא האכילה, עונש הכולל גם גרוש מ'גן עדן' המועדף,
הסברים אלו של הרמב"ם מקרבים אותו לשליח שאול הטרסי, ממיסדי הנצרות, שאף הוא שלל את ה'הבדלה', כעונש, שיש לשלול אותה. שאול הטרסי שגם הוא כמו הרמב"ם, רצה לחזור ל'גן עדן' המועדף.
הרמב"ם לא הבין שאותו 'שכל' המועדף עליו על 'הבדלה', הוא למעשה פרי אותה יכולת ההבדלה.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 477 – האם המחשבה היא אימננטית?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 477 – האם מחשבה היא אימננטית?
הוגי דעות מתחכמים עם רעיונות אבסורדיים, כמו רעיון להיות 'מעבר לטוב ולרע', ורעיון שני שמחשבה היא 'אימננטית', את שני הרעיונות האלה החביבים על בני אדם, אפשר להפריך על בסיס 'דחף הקיום'.
אנחנו בהמשך נדון ברעיון האבסורדי שמחשבה היא אימננטית, אבל תחילה נדון ברעיון שאותו השמיעו שפינוזה ואחריו ניטשה, רעיון קיום 'מעבר לטוב ולרע'. שני פילוסופים דגולים אלו לא התבוננו על הקיום מסביבם. אם היו מתבוננים היו עדים לכך שכל הברויים על כדור הארץ שלנו, בורחים מסכנות. אם כך, הבריות חשות מה טוב לקיומן, מה רע לקיומן, על כן בורחים מסכנות לקיומן.
אם אנו תוהים על תופעה זו, אנו מוכרחים להגיע למסקנה שהקיום צייד את הברויים עם האבחנה מה טוב לקיומם ומה רע לקיומם, אבחנה זו של הבריות היא אימננטית, אחרת הקיום לא יתכן. על כן רעיון חביב זה של שני ההוגים הדגולים האלו, שפינוזה וניטשה, על קיום 'מעבר לטוב ולרע', שולל את הקיום עצמו, האפשרי רק על ההבדלה אימננטית זו.
הוגים דגולים מזלזלים בהתבוננות, הם מעדיפים להשמיע משאלות מופרכות. שני הוגים אלו, שפינוזה וניטשה, היו להם דין ודברים עם המסורות שלתוכן נולדו, רצו להשתחרר מהן, הסיקו שקיום 'מעבר לטוב ולרע' ישחרר אותם מהן. אבל מסורות חברתיות נוצרות מצורך חברתי על קיום בחברה, צורך חברתי שאף הוא תוצר 'דחף הקיום', 'דחף הקיום' של האדם הלשוני.
האדם כבריה מבין הבריות שהקיום צייד אותו עם 'דחף הקיום', דחף שהוא אימננטי, דחף, המצייד אותו להבחין מה טוב לקיומו ומה רע לקיומו, צוייד על-ידי הקיום עם יכולת נוספת. הוא צוייד עם יכולת אפי-גנטית, יכולת אנומלית, יכולת לשפה. היכולת לשפה היא גנטית, אבל גשומה של יכולת זו מתאפשרת רק בצורה חיצונית, בצורה חברתית.
היכולת לשפה, הנה יכולת להחצין, לנכר, תחושות של הגוף, תחושות של צרכי הגוף להטבת הקיום. למעשה היכולת הנוספת הזו לאדם היא בשרות 'דחף הקיום', להעשיר אותו. אבל מאחר שיכולת זו מוגשמת רק בצורה חיצונית, בצורה קיבוצית, האדם צריך ליצור סדרים חברתיים למימוש היכולת. הסדרים מנוכרים במילים, ברעיונות. ברור שרעיונות או מילים אלו הם חיצוניים, קיבוציים, לכן הם לא אימננטיים.
מסקנות אלו הצורך בסדרים קיבוציים למען גשום יכולת השפה, למען בהמשך לספק באמצעותה את הצרכים הקיומיים, מפריך את המרד של שפינוזה וניטשה בהם, על-ידי העיקרון של קיום 'מעבר לטוב ולרע'.
כל התהליך הזה של גשום יכולת לשפה, למען צרכים קיומיים, .מצביע על כך, שטענות שמחשבה היא אימננטית היא מופרכת. היא מופרכת כיוון שתהליך גשום השפה, הנו גשום חיצוני, גשום חברתי.
אם הפרכנו את העקרונות של שפינוזה וניטשה, אנו רוצים כאן להתעכב על טענות שני הוגים דגולים אחרים, סוקראטס וקאנט, הטוענים שמחשבה אנושית היא אימננטית.
אנו יכולים ללמוד על דעותיו של סוקראטס בנוגע לשפה, מהדיאלוג של אפלטון קרטילוס. לפי דיאלוג זה, בו סוקראטס הוא אחד מהטוענים, 'ידיעה' לא יכולה להשתנות, היא צריכה להיות 'סטטית'. כבר קביעה זו של סוקראטס, מזים את תהליך היווצרות השפה. גשום יכולת לשפה, גשום יכולת החיצון, הניכור, של צורך הגוף, מתבצע רק אם שני אנשים מסכימים לכנות צורך בהשמעת קול, ההופכת למלה. הם יכולים לא להסכים, על כן קביעה או הסכמה היא שרירותית, לא סטטית. ללא הסכמה חיצונית כזו של שניים, בקול, על צורך של הגוף, קול ההופך למלה, מחשבה לא קיימת. אין שפה אינדיבידואלית. ילד על הר קרח, לבדו, לא יוצר מילים, מחשבות.
בהשמעת דעה זו סוקראטס רצה לשלול מהשפה הבעת מחשבות, אמתות.
נשאלת השאלה, ובכן איך חשב סוקראטס נוצרות המחשבות? תשובה לכך אנו מוצאים בדיאלוג שני, פיידרוס. בדיאלוג זה, סוקראטס-אפלטון מספר מיתוס על מלך תמוס, בעיר נאוקרטיס, במצרים. בעיר זו היה אל בשם טיית שהמציא הרבה אומנויות. הוא הציע למלך תמוס, ללמד בני אדם אותיות, למען יזכרו שמות. המלך מסתייג מההמצאה של האל טיית. סוקראטס כאן המספר את המיתוס, מדבר עם פיידרוס, והוא אומר שמלה אינטליגנטית נמצאת ב'נפש'. שאלתו של פיידרוס היא: 'האם אתה חושב שלמלה הנמצאת בנפש היא עצמה נפש, ומלה כתובה היא חקוי בלבד?' על כן, לפי מה שנאמר בדיאלוג זה, סוקראטס שולל את יצירת המלים על ידי קיבוץ, הוא מאמץ לעצמו מילים, מחשבות שהנם בנפשו.
כאן אנו מוצאים את ההובריס של סוקראטס, השולל את היצירה החברתית של השפה, המביעה אמתות, צרכים קיומיים, מאמץ לעצמו ידיעה אפריורית, אימננטית, השוכנות בנפשו. למעשה שולל יצירה קיבוצית, שולל את הצורך בזולת ביצירה. האם יפלא שהאתונאים גזרו את דינו למוות?
הדורות ראו בסוקראטס קדוש, שנידון ללא עוול. במציאות העדות שהוא השמיע בדיאלוג 'אפולוגיה' שהכוהנת פתיה, כוהנת האל אפולו, אמרה עליו שהוא האדם החכם ביותר, מוכיחה שהוא באמת חשב שהוא מבין את משמעות מתת השפה, ורצה שהיא תהיה סטטית.
ברור שדעה זו של סוקראטס היתה חלק מההשקפה היוונית, היות העולם סטטי, כך גם השפה. השקפה מנוגדת להשקפה התנ"כית על עולם בתנועה, בהשתנות.
ההשקפה היוונית לא פסחה מהעולם, גם אחרי חדירת התנ"ך, לעולם המערבי. הלותרנים בעקבות לותר, עשו מאמצים להזים את עקרונות התנ"ך, עשו להם דלגיטימציה. יהודים טובים, מחוץ לחכם היינה, לא עמדו על כך.
אם העקרונות התנ"כיים לפי הלותרנים היו פסולים, הם חזרו לאמתות אימננטיות. היהודים חסרי הזכויות, לא מודעים לירושת אבותיהם, העריצו את קאנט, לא עמדו על שנאת הירושה התנ"כית שלו, לא עמדו על כך שהציעה חיסולם בשיטות שהלותרנים אמצו יותר מאוחר.
קאנט בספרו 'דת בגבולות התבונה הטהורה'. מתפלמס עם הירושה הת"נכית. טוען על חוקי התנ"ך שהם חיצוניים, בעוד שהוא רוצה במוסר פנימי. שוב אנו נתקלים בדעות דומות לאלו של סוקראטס, שרצה בחוקים, בידיעה פנימית חקוקה בנפש, לא תוצר חיצוני, פרי הסכם קיבוצי.
קאנט בכלל פיקפק בקיום העולם החיצון, רצה שרעיונות כמו 'זמן', ו'מרחב' יהיו אפריוריים, איינשטין הזים רעיונות אלו. אבל מאחורי משאלות כאלו של קאנט הסתתר הרצון בשלילת הזולת. היידיגר בספרו 'היות וזמן', הביע משאלה דומה, רצה לברח מהזולת' DAS MAN, משאלות גרמניות על אהבת הזולת.
אבל רצון לייתר את הזולת, אנו מוצאים גם אצל דקרט. גם פילוסוף זה הכריז שהוא קיים, כיוון שהוא חושב. אף פילוסוף זה לא ראה צורך בשפה קיבוצית שתאפשר לו לחשוב. הרי מחשבה היא פרי ניכור, ניכור תחושות פנימיות של צרכים קיומיים. מחשבה או מלה למען להיות בעלת תוקף, זקוקה להסכם לפחות בין שניים שהקול, ההופך למלה, אכן הוא סימול של צורך גופני.
כנראה שסוקראטס לא ראה סתירה בין הדברת הרבה שלו בדיאלוגים, לבין רצונו לייתר את הזולת, לנכס את האמת הלשונית לנפשו. גם קאנט לא ראה סתירה בין רצונו להיות בעל האמתות, לבין כתיבת ספרים עבי קרס לאותו זולת שהוא רצה לייתר אותו.
האם כל החכמים האלו הרוצים לייתר את קיום הזולת, למי הם ישלחו את חוכמתם?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 477 – האם המחשבה היא אימננטית?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 477 – האם מחשבה היא אימננטית?
הוגי דעות מתחכמים עם רעיונות אבסורדיים, כמו רעיון להיות 'מעבר לטוב ולרע', ורעיון שני שמחשבה היא 'אימננטית', את שני הרעיונות האלה החביבים על בני אדם, אפשר להפריך על בסיס 'דחף הקיום'.
אנחנו בהמשך נדון ברעיון האבסורדי שמחשבה היא אימננטית, אבל תחילה נדון ברעיון שאותו השמיעו שפינוזה ואחריו ניטשה, רעיון קיום 'מעבר לטוב ולרע'. שני פילוסופים דגולים אלו לא התבוננו על הקיום מסביבם. אם היו מתבוננים היו עדים לכך שכל הברויים על כדור הארץ שלנו, בורחים מסכנות. אם כך, הבריות חשות מה טוב לקיומן, מה רע לקיומן, על כן בורחים מסכנות לקיומן.
אם אנו תוהים על תופעה זו, אנו מוכרחים להגיע למסקנה שהקיום צייד את הברויים עם האבחנה מה טוב לקיומם ומה רע לקיומם, אבחנה זו של הבריות היא אימננטית, אחרת הקיום לא יתכן. על כן רעיון חביב זה של שני ההוגים הדגולים האלו, שפינוזה וניטשה, על קיום 'מעבר לטוב ולרע', שולל את הקיום עצמו, האפשרי רק על ההבדלה אימננטית זו.
הוגים דגולים מזלזלים בהתבוננות, הם מעדיפים להשמיע משאלות מופרכות. שני הוגים אלו, שפינוזה וניטשה, היו להם דין ודברים עם המסורות שלתוכן נולדו, רצו להשתחרר מהן, הסיקו שקיום 'מעבר לטוב ולרע' ישחרר אותם מהן. אבל מסורות חברתיות נוצרות מצורך חברתי על קיום בחברה, צורך חברתי שאף הוא תוצר 'דחף הקיום', 'דחף הקיום' של האדם הלשוני.
האדם כבריה מבין הבריות שהקיום צייד אותו עם 'דחף הקיום', דחף שהוא אימננטי, דחף, המצייד אותו להבחין מה טוב לקיומו ומה רע לקיומו, צוייד על-ידי הקיום עם יכולת נוספת. הוא צוייד עם יכולת אפי-גנטית, יכולת אנומלית, יכולת לשפה. היכולת לשפה היא גנטית, אבל גשומה של יכולת זו מתאפשרת רק בצורה חיצונית, בצורה חברתית.
היכולת לשפה, הנה יכולת להחצין, לנכר, תחושות של הגוף, תחושות של צרכי הגוף להטבת הקיום. למעשה היכולת הנוספת הזו לאדם היא בשרות 'דחף הקיום', להעשיר אותו. אבל מאחר שיכולת זו מוגשמת רק בצורה חיצונית, בצורה קיבוצית, האדם צריך ליצור סדרים חברתיים למימוש היכולת. הסדרים מנוכרים במילים, ברעיונות. ברור שרעיונות או מילים אלו הם חיצוניים, קיבוציים, לכן הם לא אימננטיים.
מסקנות אלו הצורך בסדרים קיבוציים למען גשום יכולת השפה, למען בהמשך לספק באמצעותה את הצרכים הקיומיים, מפריך את המרד של שפינוזה וניטשה בהם, על-ידי העיקרון של קיום 'מעבר לטוב ולרע'.
כל התהליך הזה של גשום יכולת לשפה, למען צרכים קיומיים, .מצביע על כך, שטענות שמחשבה היא אימננטית היא מופרכת. היא מופרכת כיוון שתהליך גשום השפה, הנו גשום חיצוני, גשום חברתי.
אם הפרכנו את העקרונות של שפינוזה וניטשה, אנו רוצים כאן להתעכב על טענות שני הוגים דגולים אחרים, סוקראטס וקאנט, הטוענים שמחשבה אנושית היא אימננטית.
אנו יכולים ללמוד על דעותיו של סוקראטס בנוגע לשפה, מהדיאלוג של אפלטון קרטילוס. לפי דיאלוג זה, בו סוקראטס הוא אחד מהטוענים, 'ידיעה' לא יכולה להשתנות, היא צריכה להיות 'סטטית'. כבר קביעה זו של סוקראטס, מזים את תהליך היווצרות השפה. גשום יכולת לשפה, גשום יכולת החיצון, הניכור, של צורך הגוף, מתבצע רק אם שני אנשים מסכימים לכנות צורך בהשמעת קול, ההופכת למלה. הם יכולים לא להסכים, על כן קביעה או הסכמה היא שרירותית, לא סטטית. ללא הסכמה חיצונית כזו של שניים, בקול, על צורך של הגוף, קול ההופך למלה, מחשבה לא קיימת. אין שפה אינדיבידואלית. ילד על הר קרח, לבדו, לא יוצר מילים, מחשבות.
בהשמעת דעה זו סוקראטס רצה לשלול מהשפה הבעת מחשבות, אמתות.
נשאלת השאלה, ובכן איך חשב סוקראטס נוצרות המחשבות? תשובה לכך אנו מוצאים בדיאלוג שני, פיידרוס. בדיאלוג זה, סוקראטס-אפלטון מספר מיתוס על מלך תמוס, בעיר נאוקרטיס, במצרים. בעיר זו היה אל בשם טיית שהמציא הרבה אומנויות. הוא הציע למלך תמוס, ללמד בני אדם אותיות, למען יזכרו שמות. המלך מסתייג מההמצאה של האל טיית. סוקראטס כאן המספר את המיתוס, מדבר עם פיידרוס, והוא אומר שמלה אינטליגנטית נמצאת ב'נפש'. שאלתו של פיידרוס היא: 'האם אתה חושב שלמלה הנמצאת בנפש היא עצמה נפש, ומלה כתובה היא חקוי בלבד?' על כן, לפי מה שנאמר בדיאלוג זה, סוקראטס שולל את יצירת המלים על ידי קיבוץ, הוא מאמץ לעצמו מילים, מחשבות שהנם בנפשו.
כאן אנו מוצאים את ההובריס של סוקראטס, השולל את היצירה החברתית של השפה, המביעה אמתות, צרכים קיומיים, מאמץ לעצמו ידיעה אפריורית, אימננטית, השוכנות בנפשו. למעשה שולל יצירה קיבוצית, שולל את הצורך בזולת ביצירה. האם יפלא שהאתונאים גזרו את דינו למוות?
הדורות ראו בסוקראטס קדוש, שנידון ללא עוול. במציאות העדות שהוא השמיע בדיאלוג 'אפולוגיה' שהכוהנת פתיה, כוהנת האל אפולו, אמרה עליו שהוא האדם החכם ביותר, מוכיחה שהוא באמת חשב שהוא מבין את משמעות מתת השפה, ורצה שהיא תהיה סטטית.
ברור שדעה זו של סוקראטס היתה חלק מההשקפה היוונית, היות העולם סטטי, כך גם השפה. השקפה מנוגדת להשקפה התנ"כית על עולם בתנועה, בהשתנות.
ההשקפה היוונית לא פסחה מהעולם, גם אחרי חדירת התנ"ך, לעולם המערבי. הלותרנים בעקבות לותר, עשו מאמצים להזים את עקרונות התנ"ך, עשו להם דלגיטימציה. יהודים טובים, מחוץ לחכם היינה, לא עמדו על כך.
אם העקרונות התנ"כיים לפי הלותרנים היו פסולים, הם חזרו לאמתות אימננטיות. היהודים חסרי הזכויות, לא מודעים לירושת אבותיהם, העריצו את קאנט, לא עמדו על שנאת הירושה התנ"כית שלו, לא עמדו על כך שהציעה חיסולם בשיטות שהלותרנים אמצו יותר מאוחר.
קאנט בספרו 'דת בגבולות התבונה הטהורה'. מתפלמס עם הירושה הת"נכית. טוען על חוקי התנ"ך שהם חיצוניים, בעוד שהוא רוצה במוסר פנימי. שוב אנו נתקלים בדעות דומות לאלו של סוקראטס, שרצה בחוקים, בידיעה פנימית חקוקה בנפש, לא תוצר חיצוני, פרי הסכם קיבוצי.
קאנט בכלל פיקפק בקיום העולם החיצון, רצה שרעיונות כמו 'זמן', ו'מרחב' יהיו אפריוריים, איינשטין הזים רעיונות אלו. אבל מאחורי משאלות כאלו של קאנט הסתתר הרצון בשלילת הזולת. היידיגר בספרו 'היות וזמן', הביע משאלה דומה, רצה לברח מהזולת' DAS MAN, משאלות גרמניות על אהבת הזולת.
אבל רצון לייתר את הזולת, אנו מוצאים גם אצל דקרט. גם פילוסוף זה הכריז שהוא קיים, כיוון שהוא חושב. אף פילוסוף זה לא ראה צורך בשפה קיבוצית שתאפשר לו לחשוב. הרי מחשבה היא פרי ניכור, ניכור תחושות פנימיות של צרכים קיומיים. מחשבה או מלה למען להיות בעלת תוקף, זקוקה להסכם לפחות בין שניים שהקול, ההופך למלה, אכן הוא סימול של צורך גופני.
כנראה שסוקראטס לא ראה סתירה בין הדברת הרבה שלו בדיאלוגים, לבין רצונו לייתר את הזולת, לנכס את האמת הלשונית לנפשו. גם קאנט לא ראה סתירה בין רצונו להיות בעל האמתות, לבין כתיבת ספרים עבי קרס לאותו זולת שהוא רצה לייתר אותו.
האם כל החכמים האלו הרוצים לייתר את קיום הזולת, למי הם ישלחו את חוכמתם?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 476 – 'לך לך מארצך…' מול אוטוכטוניות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 476 – 'לך לך מארצך…' מול אוטוכטוניות
הדורות לא שמו לב לחשיבות הצווי הזה של אלהים לאברהם 'לך לך מארצך…'. צווי זה למעשה משרש, מנתק, את אברהם מטריטוריה, מאוטוכטוניות, ניתוק שהנו שלילת הקודם, מאפשר לו עגון בצווי נעלם, צווי לשוני.
היוונים היותר מאוחרים, לא זכרו את ראשיתם, למרות שאף הם נדדו, כפי שנדדו שבטים שונים. נדידת אברהם ומלויו, שונה מנדידת שבטים אחרים שהיא לא מודעת, היא שונה בזכות יציאתם מארץ בעלת תרבות נעלה, יציאתם מאור, מרכז תרבותי שומרי. וכך, אברהם ומלויו זכו במושג 'השלילה' שהניתוק ממקום אחד למשנהו העניק להם. שלילה המאפשרת את המודעות.
כך תרבות העברים, בהבדל מתרבויות של שבטים אחרים מצטיינת ב'מודעות' ראשיתית, בגין ההנתקות המוכללת בצווי 'לך לך…', המבוססת על שלילה. ילד נעשה מודע כאשר הוא מנתק עצמו מאמו, מכליל עצמו בשם 'אני'.
אם עמים אחרים ראו את עצמם ילידי האדמה, העברים מראשיתם ראו את עצמם יצירי צווי 'לך לך…', צווי לשוני, צווי שניתק אותם ממקום, ניתוק שהנו 'שלילה', 'שלילה' בסיס מודעות.
על בסיס 'מודעות' זו יש לנתח את משל 'עץ הדעת', על שלושת חלקיו. אבות העברים, אברהם ענר אשכל וממרא בנדודיהם נודעו למיתוסים שרווחו בזמנם ועל בסיסם, שלילתם, יצרו את הפילוסופיה הלשונית שלהם.
רק אנשים מנותקים מטריטוריה, מעוגנים בצווי לשוני, במקום לראות את עצמם יצירי האדמה, יכלו לראות את עצמם יצירי הצווי הלשוני הנעלם, יכלו לראות את עצמם יצירי שפה.
יוצרי משל 'עץ הדעת', מביאים את כל המיתוסים שרווחו בזמנם, אבל הדורות המאוחרים לא הבחינו בדקויות השלילה של מיתוסים אלו. רק על בסיס שלילת המיתוסים התאפשרה יצירת פילוסופית השפה.
כאשר אוקם, הפילוסוף הנומינליסטי האנגלי, רצה להצביע על ההבדל בין מחשבת התנ"ך, לבין המחשבה היוונית, הוא הביא את מיתוס המבול. אוקם טען, שמיתוס המבול מצביע על כך שאלהים יכול היה לשלול את העולם. על כן, הוא טען, העולם אינו נצחי, כיוון שאלהים יכול לשלול אותו. עובדה זו שוללת את האמונה היוונית על היות העולם נצחי.
אוקם בצורתו הוא, מעלה את עיקרון ה'שלילה' התנ"כית, נגד ההשקפה היוונית, שרצתה ברצף, רצתה בנצחיות, היוונים שראו את עצמם יצירי האדמה. היוונים גם לא הכירו את עיקרון השלילה. כתוצאה מהעדר עיקרון השלילה, היוונים גם לא יצרו פילוסופיה לשונית בדומה למחשבת התנ"ך. היוונים גם לא הכירו את מושג 'רצון חופשי', המתאפשר רק על העדר רצון חופשי, העדר שהנו 'שלילה'.
עלינו לא להתעלם מהעובדה, שהעברים יכלו ליצור את הפילוסופיה הלשונית המופשטת, כיוון שיצאו מארץ השומרים בעלת .תרבות מפותחת, בעוד שהיוונים יצאו מאזורים נעדרי תרבות.
עמים רואים את עצמם יצירי האדמה, ובמשל 'עץ הדעת' לפנינו שריד מיתוס כזה, שהאדם נוצר מהאדמה. אבל בהמשך המשל שולל מיתוס זה, כאשר הוא מצביע על כך, שרק אחרי שחוה ואדם אכלו מפרי 'עץ הדעת', הם נעשו 'מודעים', מודעים לעירומם, שלא היו מודעים לו ב'גן עדן'.
ובכן, לפי המשל, האדם נבדל ממצבו החיתי ב'גן עדן', לאחר שאכל מפרי 'עץ הדעת', ונעשה 'מודע'.
אנחנו עדים לכך, שכתוצאה מניתוק ראשוני, ניתוק מאדמת שומר, מתאפשר הניתוק השני, ניתוק חוה ואדם ממצבם החיתי, בהופכם למודעים.
העובדה שהאדם רוצה להיות יציר האדמה, הוא אותו רצון להיות רציף. העברים המתנתקים מאור, נעשים מודעים ל'שלילה', נעשים מודעים לכך שהם לא רציפים. עובדה זו מאפשרת להם לעגון את עצמם ל'צווי האלוהי', הלשוני. לאחר מכן הם מסוגלים לאמץ את פרי 'עץ הדעת', לראות את עצמם לא יצירי האדמה אלא יצירי 'דעת'.
הניתוק שהנו בטול הרצף, מאפשר את ה'מודעות', מודעות שהיא פרי הבדלות מהזולת, הבדלות מהסביבה.
רק בחלק השני של התפתחות פילוסופית השפה, השלב שהנו ההנתקות ממצריים, איפשר את פרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה. בפרק זה קיימת הדגשה יותר מובהקת שהאדם הוא לא יציר האדמה אלא נברא בצלם אלוהים. העובדה שהאדם נברא בצלם אלוהים, פירושה שהוא בעל 'רצון חופשי', שהוא 'מודע', יכול ליצור בדומה לאלהים.
אין כוונה בנאמר שהאדם נוצר בצלם אלהים, שהוא זהה עם אלהים, הרי הוא יצור שנברא, רק שניתנים לו היכולות ליצור את עולמו.
אוקם שרצה להזים את ההשקפה היוונית על היות העולם נצחי, אמנם ראה הבדל בין ההשקפה התנ"כית והיוונית, אבל לא היה מודע לפילוסופית השפה שהיתה תשתית מחשבה זו. אם היה מודע שתשתית המחשבה התנ"כית מבוססת על פילוסופיה שפה, הרי יכול היה להצביע על העובדה שהעולם אינו נצחי, רציף, מהפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה. לפי פרק זה אלהים יוצא מהאין, בורא עולם שלא היה קיים קודם, בורא עולם על 'אין'.
אנחנו יכולים לעקוב אחרי ההתפתחות ההדרגתית של פילוסופית השפה, מראשיתה במשל 'עץ הדעת', בהמשכה בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית.
אנחנו יכולים לראות הקבלה בין השלבים של התפתחות פילוסופית השפה התנ"כית לתהליך התפתחות ה-0, שעבר שלבים עד לצורתו כפי שאנו מכירים אותו עתה. ה-0 עבר מהשלב ההודי ההיולי, לשלב המוגמר במאה ה-16. ה-0 מאפשר את המדע החדש. הרי המדע החדש התפתח רק כאשר נעשה מודע ל'העדר', ל'שלילה', שהאפס מסמל.
הרי התנועה מתאפשרת רק בחלל ריק, בהנתקויות.. הפילוסופים היווניים שנאו את הרקליטוס שטען שהעולם נמצא בזרימה. גם אפלטון וגם אריסטו היו בין מתנגדיו של הרקליטוס, הרי הם רצו בעולם סטטי. אריסטו אפילו קבע את הנוסחה, או אידאל, ב-NUNC STANS , הווה נצחי.
מדענים לא מדגישים את העובדה שכל המדע החדש, האבולוציה, מדע האינפורמציה, התפתחו על בסיס הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, רעיונות תנ"כיים אלו חדרו לאט לאט למחשבה המערבית.
אמנם בהקשר למחשבת התנ"ך מדע לא התפתח. העברים הסתפקו בידיעה שהעולם הוא פרי שפה. רק המזוג בין הירושה היוונית, המדע היווני שנעצר מסיבות שמינינו, לבין הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, המדע כפי שאנו מכירים יכול היה להתפתח.
עד היום הזה העולם לא מודע לתרומה החד-פעמית של פילוסופית השפה התנ"כית למדע החדש. הסיבה העיקרית לכך היא שהעקרונות של פילוסופיה לשונית זו נמסרו במטפורות, בצורה מינימליסטית. קלווין בתיאולוגיה שלו אימץ את רעיון 'ההשגחה' התנ"כי , הוא אימץ גם את רוב העקרונות התנ"כיים, אבל מאחר שהוא למעשה לא הבין את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית הוא לא היה יכול להסביר לגמרי את עקרונות התנ"ך.
אם הפילוסופיה היוונית הסבירה את עקרונותיה הפסולות בכרכים עבי כרס, העברים בצניעותם מסרו את עקרונותיהם בצמצום מרבי. למרות כך, מחשבת התנ"ך כולה מבוססת על עקרונות מצומצמים אלו. ולא רק זה, המחשבה המערבית הקלוויניסטית, אף היא הנה תוצר עקרונות תנ"כיים אלו.
קשה להסביר איך רעיונות ראשוניים משפיעים, גם כאשר אלו שהושפעו מהם, לא מודעים ולא מבינים אותם לגמרי. כך העולם הפרוטסטנטי שלא היה מודע על ההבדל העקרוני בין רעיונות לותר ואלו של קלווין, לא היה מודע, ולא מודע, שהוא פרי עקרונות קלווין, שחזר לרוב עקרונות התנ"ך. קלווין חזר לעקרונות התנ"ך, למרות שהוא לא הבין את פילוסופית השפה התנ"כית. למרות כך, אלו חדרו לעולם המערבי.
בהקשר לחידה זו איך רעיונות משפיעים גם כאשר לא מודעים להם. אפשר לצטט את ניוטון, שאמר שלקדמונים התגלו אמתות שהוא ובני זמנו לא מודעים להם. למרות כך, ניוטון יצר מדע שהתבסס על עיקרון השלילה, עיקרון הפילוסופיה הלשונית התנ"כית.