אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 496 – שמות גשרים, שמות גשרים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 496 – שמות גשרים, שמות גשרים
האדם אינו מודע לעובדה שהוא רק דייר משנה ביקום הזורם, ביקום המתרחב. מה מחזיק את האדם ביקום זורם זה? למרבה הפלא מה שמחזיק את האדם מעל היקום הזורם היא השפה הרפאית, השפה היוצרת שמות, שמות שהם גשרים מעל ליקום הזורם.
מחשבת התנ"ך שאמצה את 'דעת', הצטמצמה בעולם השמי, עולם שמות, שמות גשרים, מעל היקום הזורם. מחשבת התנ"ך לא חקרה מעבר העולם הנגלה השמי. לכן אנו מוצאים בתנ"ך בלי סוף גנאולוגיות. אין בתנ"ך התיחסות לאדם כגוף, חוה ואדם אחרי אוכלם מפרי 'עץ הדעת', נעשים מודעים, מכסים את גופם.
חוקרים לא התיחסו לתופעה סמלית זו של כסוי הגוף, לא שמו לב לעובדה שהיוונים המאוחרים היו מתעמלים עירומים, האליהו את הגוף.
מה שמבדיל את האדם האוכל מפרי 'עץ הדעת', שהוא הופך ליצור שמי, שם המתעלה על שינוי הגוף, מהיותו ילד, בוגר וזקן. מפרגמנטים של המחשבה היוונית אנו לומדים על דכאונם מול הזקנה, אנו לא מוצאים יחס כזה לזקנה במחשבת התנ"ך שבו האדם תחת שמו היה רצף.
המחשבה היוונית היתה כולה פרדוכסלית. הרי היוונים האמינו בנצחיות העולם, האמינו בנצחיות האדם, אבל המציאות הוכיחה להם שהגוף שאותו האליהו מזדקן, האדם שהאמינו שהוא נצחי כלה.
היוונים שרצו בנצחיות מצאו שעיר לעזאזל בהרקליטוס נביא הזרימה של היקום, הם יצאו בשצף קצף נגדו, ולא רק נגדו, גם נגד השפה המשרתת את הזרימה.
כפי שכבר ציינו כבר בשעורים קודמים הרקליטוס שהכריז שלא נכנסים לאותו נהר פעמיים, לא היה מודע לעובדה שהאדם מעניק שם לנהר הזורם, כך הוא נכנס לתוכו פעמים רבות.
אבל העדר מודעות הרקליטוס לשם לא היתה נחלתו בלבד, היוונים זלזלו בשפה, בשמות רפאיים, רצו להצפין את מושגיהם לתוככי גופם.
מפליאה העובדה שהוגים יהודיים בפגישתם עם הפילוסופיה היוונית לא עמדו על ההבדל בינה לבין מחשבת התנ"ך, דברים שכבר הזכרנו בשעורים קודמים.
אם היו הוגים יהודיים עומדים על ההבדל בין מחשבת התנ"ך לזו של היוונים, היו צריכים להגיע למסקנה שהתנ"ך אימץ את עולם השפה, עולם שהוא דייר משנה ביקום הזורם, אימצו את העולם הנגלה כודאות, לא התעמקו ביקום הזורם.
מחשבת התנ"ך שקבלה את העולם של השפה, עולם נגלה כודאות יחידה, מתערערת במסה הקצרה של ביאליק בשם:'גלוי וכסוי בלשון'. רוב האנשים הקוראים מסה קצרה זו ולא עסקו בפילוסופית השפה, תשתית מחשבת התנ"ך, לא מבחינים בכך שלמעשה ביאליק מערער את הודאות של מחשבת התנ"ך, הוא מעלה את הפחד של האדם מה'תהום', רואה בשפה רק כסוי שלה.
במסה קצרה זו המשורר הלאומי בכלל לא מקבל את העיקרון התנ"כי שהאלוהות בראה את העולם למען האדם. בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, יש התעלמות גמורה מהיקום הזורם של הרקליטוס, העולם הוא בסך הכל עולמו של האדם, העולם הלשוני, והאלוהות, ההשגחה, ערבה לעולם זה.
ליוונים, גם כאשר התנגדו לקביעתו של הרקליטוס על עולם זורם, לא היה להם תחליף. ליוונים לא היתה אלוהות ערבה לעולם הנצחי שהם השתוקקו לו, ההיפך, העולם שלהם נשלט על-ידי ישות עוינת לאדם, המוירה, המכשילה.
מאחר שהיוונים לא יכלו להתעלם שהמציאות אינה משתפת אתם פעולה, שרצונם לנצחיות מופרת, יצרו את ספרות הטראגית, ספרות שעסקה בגורל העיוור המכשיל את האדם.
הספרות הטראגית התחלפה באמונה העממית האורפית, אמונה במטמפסיכוזיס, שסוקראטס מרחיב עליה בדיאלוג פיידו, לפני מותו.
שוב רק מהשואה אפשר לעמוד על ההבדל התהומי בין מחשבת התנ"ך לבין המחשבה היוונית, אם נעמיד את דרמת איוב מול הטראגדיות היווניות.
דרמת איוב היא למעשה סיכום המחשבה הקיומית התנ"כית, יש לראות בתשובת אלהים לאיוב על ספקותיו, תמצית המחשבה הקיומית. שוב אין בדרמה זו של איוב פקפוק בעולם הנגלה, שהאלוהות ערבה לו.
מכל הבטחון הזה שאנו מוצאים במחשבת התנ"ך אין זכר אצל ביאליק. אפשר לצטט את כל המסה הקצרה הזו של ביאליק, אבל נבחור בפסוקים מייצגים:' עד כמה מרופף אותו גשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום'. והלאה….'מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית , אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית: 'מה', שיש במשמעו כבר תקוה לתשובה, אבל מה יש שם? – 'בלימה' – בלום פה מלדבר'. אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה'תוהו' האפל, עם אותה ה'בלימה' פנים אל פנים בלי חציצה. 'כי לא יראני האדם וחי' – אומר התהו'.
אנחנו רואים את הפרשנות של ביאליק לפסוק בפרק ל"ג בספר שמות, פסוק 20 'ויאמר לא תוכל לראת את פני כי לא יראני האדם וחי'.
ובכן, ביאליק מחליף את האלוהות הערבה לעולמו של האדם ב'תוהו'. האם יכולה להיות כפירה גדולה מזה בכל מחשבת התנ"ך?
עולמו של האדם, כעולם של דייר משנה, מוכחש על-ידי ביאליק, הוא משאיר את האדם מול התוהו המאיים. בדברים אלו של ביאליק יש אפילו כפירה יותר גדולה מהכפירה היוונית, שראתה את העולם נשלט על-ידי המוירה.
אבל יש הבדל בין היקום הזורם של הרקליטוס וביאליק. הרקליטוס לא הכיר בשפה, שפה המכסה על התהום.
אבל השפה של ביאליק במסה קצרה זו אינה יוצרת את העולם. הוא אפילו מיחס לשפה מינוחים שונים בתקופות שונות, לאותו תפקיד, כסוי התהום.
וכך מסכם ביאליק את התחלפות המינוח הלשוני לאותה מטרה, כסוי על התהום:'והמילים הקבועות כאלו נחלצות רגע ממשבוצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתים, בין כסוי לכיסוי מהבהבת התהום'.
מענין לציין שדווקא פילוסופית השפה שאומצה על-ידי התנ"ך, הולידה את הכופרים העיקריים במערכת הערכים שמחשבת התנ"ך יצרה. היא יצרה את קוהלת, וכופר גדול ממנו ביאליק, הכופר גם בשפה, שהתנ"ך ביסס עליה את עולם האדם שההשגחה בראה למענו, השגחה הערבה לעולם לשוני זה.
בהבדל מהיוונים שכפרו בשפה המשתפת פעולה עם הזרימה, כיוון שרצו בנצחיות, נצחיות שלא שתפה אתם פעולה. הרי נצחיות זו לא גרשה את המוות. ביאליק הבין שעולמו של האדם היא השפה, אבל שפה זו אינה יוצרת למענו אפילו משכן של דייר משנה, היא בסך הכל כסוי רפה, כסוי על פחדו של האדם מהתהום.
הכפירה של ביאליק לא משאירה מקום לעובדה שהשפה היא מתת, אמנם מתת אנומלית, אבל היא חלק מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה המעצבת את גרמי השמיים. השפה האנומלית שהנה חלק מהאינפורמציה היקומית הנעלמת, היא לא רק כסוי, היא ישות יוצרת עולם, עולם האדם, גם אם עולם זה הוא רפאי. השפה כגשר מאפשרת לאדם ליצור לא רק את עולמו, היא מאפשרת לו ליצור את עולם החלומות.
היות השפה חלק מהאינפורמציה היקומית, צריכה לנחם את האדם, שהוא לא רק דייר משנה, הוא חלק מהיקום.

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 495 – התכחשות לשפה הרפאית

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 495 – התכחשות לשפה רפאית
בצורה מוזרה, אף אחד לא העיר, ולא הסתייג מטענתו של נעם חומסקי, שהשפה היא פרי גן ביאולוגי. הרי גנים יוצרים ישויות מוחשיות, כמו בני אדם, המשכפלים את עצמם, בעוד שהשפה האנושית היא לא מוחשית, היא רפאית, היא לא משכפלת את יציריה.
התעלמות מטענה כזו, כמו של נעם חומסקי, מתאפשרת, כיוון שהאדם לא משלים עם היות השפה רפאית, לא מוחשית, יוצרת דברים ווירטואליים, כמו ערכים, חוקים שהם למעשה אלגוריתמים, המכוונים את האדם איך להתנהג. הדוגמה הטובה ביותר ליצירות ווירטואליות כאלו הן חוקי התנועה, למען להסדיר סדר בכבישים.
האדם לא משלים עם העובדות, שיצירות אלו של השפה, כמו חוקים וערכים, לא קיימים, טרם יצר האדם אותם בצורה קיבוצית.
ברור שהאדם יכול גם ליצור כלים מוחשיים, כאשר לאלגוריתם לשוני הוא מוסיף אנרגיה. אבל גם הכלים המוחשיים שהאדם יוצר, אינם משכפלים את עצמם.
בהקשר לדברים האחרונים, רצוי להתיחס ליצירות של בינה מלאכותית. לעתים נראה שאנשים מתיחסים ליצירות כאלו, כאילו הן יכולות להיווצר מעצמן. שוכחים את העובדה שביצירת כלים על-ידי בינה מלאכותית האדם מכניס בהם תוכנה ומוסיף לתוכנה אנרגיה. הכלי של בינה מלאכותית אינו ממציא בעצמו את התוכנה.
אפשר להעלות טענה נוספת נגד נעם חומסקי, יצירי גנים לא יכולים להתבונן על עצמם. האדם יציר גנים ביאולוגיים יכול להתבונן על עצמו מבחוץ, כיוון שהוא בעל שפה, דרי גן-עדן מחוסרי שפה, עד כמה שידוע לנו, אינם מתבוננים על עצמם.
בכל מיני ניסויים על קופים, ניסו לראות אם קוף מכיר את עצמו מול מראה, התוצאות לא היו חד-משמעיות שהוא מכיר את עצמו.
נעם חומסקי הוא רק דוגמה, שאפילו בימינו האדם לא משלים עם השפה, המתת האנומלית שהתווספה למוחו, לאונות הקדמיות השפה, או 'דעת', היא חלק מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה שאף היא רפאית, אבל היא מעצבת את גרמי השמיים ביקום. המח האנושי עיבד את האינפורמציה שנקלטת על-ידי האונות הקדמיות לשפה, שפה רפאית.
בצורה פלאית, מחשבת התנ"ך, שעדיין לא ידעה על המח כמקור האינטלקט, וודאי לא ידעה על אונות קדמיות, אבל באינטואיציה עילאית הבינה ש'דעת' ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת'. מודעות על המח כמרכז האינטלקט יש לנו עדות רק מהמאה השניה לספירה. עדות זו באה מגלן, שהיה רופא ופילוסוף.
מאחר שמחשבת התנ"ך בצורה עילאית הבינה ש'דעת' ממקור חיצוני, יצרה גם את ה'מודעות'. הרי אדם וחוה מגלים שהם עירומים, גלוי שהוא תוצאה של התבוננות עצמית חיצונית. התבוננות זו של חוה ואדם חסרה לקופים מחוסרי שפה.
האם הגן הביאולוגי של השפה של נעם חומסקי יכול להסביר את ה'מודעות'? הרי הגוף שלנו הביאולוגי, יציר הגנים הביאולוגיים, לא יכול להתבונן על עצמו ללא השפה, לכן הוא לא יכול להיות מודע לעצמו, כמו דרי גן-עדן.
לא בכדי המחשבה המערבית של היום, עדיין לא מסוגלת להסביר את ה'מודעות', כיוון שהיא לא מאמצת את השפה הרפאית, החיצונית.
נעם חומסקי אינו יחיד הרוצה להפוך את השפה למוחשית, פרי גנים מוחשיים. הרי גם הניירולוגים רואים את השפה ייצירה של הניירונים העמלניים, לא מבינים שהניירונים רק מעבדים יסוד חיצוני שנקלט על-ידי האונות הקדמיות. הניירונים מעבדים יסוד חיצוני כמו במקרה של הראיה, כאשר המח האנושי מעבד פוטונים לראיה.
מחוץ למחשבת התנ"ך שבצורה עילאית הבינה באינטואיציה שהשפה ממקור חיצוני, מוכרחים להגיד שמסקנה זו של מחשבת התנ"ך היא עילאית, למרות שיש להוסיף שהיא התאפשרה על בסיס הירושה התרבותית השומרית, הרי כבר גילגמש תוהה על מהות השפה באפוס על שמו. תרבויות מאוחרות יותר תמיד ניסו להצפין את השפה בגופו של האדם, לגופו המוחשי.
נעם חומסקי הושפע מהמחשבה הגרמנית. הרדר, הפילוסוף-תיאולוג, אף הוא טען שהשפה היא אורגנית, לא חיצונית. ואפילו קאנט, שרצה לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, טען בספרו בשם ' דת בגבולות הבינה הטהורה', שהוא מעדיף ערכים פנימיים על ערכי התנ"ך החיצוניים. וגיתה בדרמה שלו פאוסט, שלל בכלל את השפה, שלל את הפסוק של השליח יוחנן, בפרק א' של בשורתו, 'בראשית היה הדבר'. גיתה טען שהמעשה הוא ראשית.
הגרמנים ראו את עצמם כממשיכי תרבות יוון. והרי סוקראטס מצפין את הערכים בתוככי נפשו הנצחית הסטטית. ובדיאלוג פיידרוס, סוקראטס אפילו שולל את נחיצות הכתב, כתב שהנו סימול חיצוני של השפה הרפאית.
מכל הדוגמאות אנו לומדים שהאדם מתכחש לשפה החיצונית המבשרת את היותו מוותי, הוא אינו משלים עם חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום קצוב.
מחשבת התנ"ך השלימה עם חוקי הקיום, עם משך קצוב, עם עולם נגלה בלבד. וכתוצאה מהשלמה זו, מחשבת התנ"ך יצרה השקפה קיומית, השקפה נבואית.
לא בכדי, נעם חומסקי שראה את השפה כפרי גן ביאולוגי, מצא קרבה למחשבה הגרמנית שעשתה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך. ברור שנעם חומסקי לא מצא קרבה למחשבת קלווין שנעשתה תחתית מחשבת ארה"ב, קלווין שחזר למחשבת התנ"ך.
מאחר נעם חומסקי נעשה בר-סמכא בפילוסופית השפה, הוא דגם לנטיתו הארכיטיפית של האדם להתכחש לשפה הרפאית, החיצונית. ברור שנטיה זו להתכחש לשפה הרפאית החיצונית היא בצורה לא מודעת סרוב להשלים עם חוקי הקיום הגוזרים על האדם משך קצוב.
האדם גם מתכחש לשפה הרפאית כיוון שהיא מצביעה על היות עולמו הלשוני ארעי, יציר רצונו החופשי, לכן באחראיותו.
לא רק היוונים התכחשו לשפה הרפאית, השליח שאול הטרסי שהושפע מהמחשבה היוונית רצה שהאלוהות תשנה סדרי עולם, אף תחזיר את האדם למצבו הגן-עדני. כביכול, לפי שאול הטרסי בגן עדן, טרם אכל אדם מפרי 'עץ הדעת', הוא היה אל-מותי.
במציאות דרי גן-עדן, החיות, שלא אכלו מפרי 'עץ הדעת' אף משך חייהם קצובים. ההבדל בין החיות לאדם שטעם מפרי 'עץ הדעת', הוא בכך שהן לא מודעות למותן. גם החיות המונעות על-ידי 'דחף הקיום' המשותף לכל ברואי כדור הארץ שלנו, בורחים מסכנות לחייהם. דחף הקיום שהוא אימננטי בכל הברויים, מיידע אותם מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, לכן הן בורחות מסכנות לקיומם.
ובאמת מה שמבדיל את דרי גן-עדן שלא טעמו הפרי 'עץ הדעת', שהם מונעים רק על-ידי 'דחף הקיום' האימננטי, דחף שלא מקנה להם מודעות, מודעות למוות.
נעם חומסקי הטוען שהשפה היא פרי גן ביאולוגי, הופך את הכלי הזה לאימננטי, בדומה ל'דחף הקיום', לכן שפה זו אינה מאפשרת 'מודעות', מודעות שהנה פרי השפה הרפאית החיצונית. רק השפה החיצונית מאפשרת את ה'מודעות'.
אצל הניירולוגים והפילוסופוים העכשווים אנו מוצאים את מושג ה-QUalia ,מושג מעורפל מאד, שצריך להיות דומה ל'מודעות'. אבל לפי ההסברים של ניירולוגים ופילוסופים, ההבדלות, ש'מודעות' מקנה בצורה חיצונית, מושג זה הוא פרי הבדלות פנימיות.
האם נעם חומסקי, וכל אלו הרוצים שפה אימננטית, לא חיצונית, חלק מהאינפורמציה היקומית, רוצים בדומה לשאול הטרסי לחזור לקיום גן-עדני, לא להיות מודעים?
אנשים אלו המתכחשים לשפה החיצונית, המאפשרת את המודעות למוות, שוכחים שללא מודעות למוות האדם מאבד גם את המודעות שהוא חי.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 495 – התכחשות לשפה רפאית
בצורה מוזרה, אף אחד לא העיר, ולא הסתייג מטענתו של נעם חומסקי, שהשפה היא פרי גן ביאולוגי. הרי גנים יוצרים ישויות מוחשיות, כמו בני אדם, המשכפלים את עצמם, בעוד שהשפה האנושית היא לא מוחשית, היא רפאית, היא לא משכפלת את יציריה.
התעלמות מטענה כזו, כמו של נעם חומסקי, מתאפשרת, כיוון שהאדם לא משלים עם היות השפה רפאית, לא מוחשית, יוצרת דברים ווירטואליים, כמו ערכים, חוקים שהם למעשה אלגוריתמים, המכוונים את האדם איך להתנהג. הדוגמה הטובה ביותר ליצירות ווירטואליות כאלו הן חוקי התנועה, למען להסדיר סדר בכבישים.
האדם לא משלים עם העובדות, שיצירות אלו של השפה, כמו חוקים וערכים, לא קיימים, טרם יצר האדם אותם בצורה קיבוצית.
ברור שהאדם יכול גם ליצור כלים מוחשיים, כאשר לאלגוריתם לשוני הוא מוסיף אנרגיה. אבל גם הכלים המוחשיים שהאדם יוצר, אינם משכפלים את עצמם.
בהקשר לדברים האחרונים, רצוי להתיחס ליצירות של בינה מלאכותית. לעתים נראה שאנשים מתיחסים ליצירות כאלו, כאילו הן יכולות להיווצר מעצמן. שוכחים את העובדה שביצירת כלים על-ידי בינה מלאכותית האדם מכניס בהם תוכנה ומוסיף לתוכנה אנרגיה. הכלי של בינה מלאכותית אינו ממציא בעצמו את התוכנה.
אפשר להעלות טענה נוספת נגד נעם חומסקי, יצירי גנים לא יכולים להתבונן על עצמם. האדם יציר גנים ביאולוגיים יכול להתבונן על עצמו מבחוץ, כיוון שהוא בעל שפה, דרי גן-עדן מחוסרי שפה, עד כמה שידוע לנו, אינם מתבוננים על עצמם.
בכל מיני ניסויים על קופים, ניסו לראות אם קוף מכיר את עצמו מול מראה, התוצאות לא היו חד-משמעיות שהוא מכיר את עצמו.
נעם חומסקי הוא רק דוגמה, שאפילו בימינו האדם לא משלים עם השפה, המתת האנומלית שהתווספה למוחו, לאונות הקדמיות השפה, או 'דעת', היא חלק מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה שאף היא רפאית, אבל היא מעצבת את גרמי השמיים ביקום. המח האנושי עיבד את האינפורמציה שנקלטת על-ידי האונות הקדמיות לשפה, שפה רפאית.
בצורה פלאית, מחשבת התנ"ך, שעדיין לא ידעה על המח כמקור האינטלקט, וודאי לא ידעה על אונות קדמיות, אבל באינטואיציה עילאית הבינה ש'דעת' ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת'. מודעות על המח כמרכז האינטלקט יש לנו עדות רק מהמאה השניה לספירה. עדות זו באה מגלן, שהיה רופא ופילוסוף.
מאחר שמחשבת התנ"ך בצורה עילאית הבינה ש'דעת' ממקור חיצוני, יצרה גם את ה'מודעות'. הרי אדם וחוה מגלים שהם עירומים, גלוי שהוא תוצאה של התבוננות עצמית חיצונית. התבוננות זו של חוה ואדם חסרה לקופים מחוסרי שפה.
האם הגן הביאולוגי של השפה של נעם חומסקי יכול להסביר את ה'מודעות'? הרי הגוף שלנו הביאולוגי, יציר הגנים הביאולוגיים, לא יכול להתבונן על עצמו ללא השפה, לכן הוא לא יכול להיות מודע לעצמו, כמו דרי גן-עדן.
לא בכדי המחשבה המערבית של היום, עדיין לא מסוגלת להסביר את ה'מודעות', כיוון שהיא לא מאמצת את השפה הרפאית, החיצונית.
נעם חומסקי אינו יחיד הרוצה להפוך את השפה למוחשית, פרי גנים מוחשיים. הרי גם הניירולוגים רואים את השפה ייצירה של הניירונים העמלניים, לא מבינים שהניירונים רק מעבדים יסוד חיצוני שנקלט על-ידי האונות הקדמיות. הניירונים מעבדים יסוד חיצוני כמו במקרה של הראיה, כאשר המח האנושי מעבד פוטונים לראיה.
מחוץ למחשבת התנ"ך שבצורה עילאית הבינה באינטואיציה שהשפה ממקור חיצוני, מוכרחים להגיד שמסקנה זו של מחשבת התנ"ך היא עילאית, למרות שיש להוסיף שהיא התאפשרה על בסיס הירושה התרבותית השומרית, הרי כבר גילגמש תוהה על מהות השפה באפוס על שמו. תרבויות מאוחרות יותר תמיד ניסו להצפין את השפה בגופו של האדם, לגופו המוחשי.
נעם חומסקי הושפע מהמחשבה הגרמנית. הרדר, הפילוסוף-תיאולוג, אף הוא טען שהשפה היא אורגנית, לא חיצונית. ואפילו קאנט, שרצה לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, טען בספרו בשם ' דת בגבולות הבינה הטהורה', שהוא מעדיף ערכים פנימיים על ערכי התנ"ך החיצוניים. וגיתה בדרמה שלו פאוסט, שלל בכלל את השפה, שלל את הפסוק של השליח יוחנן, בפרק א' של בשורתו, 'בראשית היה הדבר'. גיתה טען שהמעשה הוא ראשית.
הגרמנים ראו את עצמם כממשיכי תרבות יוון. והרי סוקראטס מצפין את הערכים בתוככי נפשו הנצחית הסטטית. ובדיאלוג פיידרוס, סוקראטס אפילו שולל את נחיצות הכתב, כתב שהנו סימול חיצוני של השפה הרפאית.
מכל הדוגמאות אנו לומדים שהאדם מתכחש לשפה החיצונית המבשרת את היותו מוותי, הוא אינו משלים עם חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום קצוב.
מחשבת התנ"ך השלימה עם חוקי הקיום, עם משך קצוב, עם עולם נגלה בלבד. וכתוצאה מהשלמה זו, מחשבת התנ"ך יצרה השקפה קיומית, השקפה נבואית.
לא בכדי, נעם חומסקי שראה את השפה כפרי גן ביאולוגי, מצא קרבה למחשבה הגרמנית שעשתה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך. ברור שנעם חומסקי לא מצא קרבה למחשבת קלווין שנעשתה תחתית מחשבת ארה"ב, קלווין שחזר למחשבת התנ"ך.
מאחר נעם חומסקי נעשה בר-סמכא בפילוסופית השפה, הוא דגם לנטיתו הארכיטיפית של האדם להתכחש לשפה הרפאית, החיצונית. ברור שנטיה זו להתכחש לשפה הרפאית החיצונית היא בצורה לא מודעת סרוב להשלים עם חוקי הקיום הגוזרים על האדם משך קצוב.
האדם גם מתכחש לשפה הרפאית כיוון שהיא מצביעה על היות עולמו הלשוני ארעי, יציר רצונו החופשי, לכן באחראיותו.
לא רק היוונים התכחשו לשפה הרפאית, השליח שאול הטרסי שהושפע מהמחשבה היוונית רצה שהאלוהות תשנה סדרי עולם, אף תחזיר את האדם למצבו הגן-עדני. כביכול, לפי שאול הטרסי בגן עדן, טרם אכל אדם מפרי 'עץ הדעת', הוא היה אל-מותי.
במציאות דרי גן-עדן, החיות, שלא אכלו מפרי 'עץ הדעת' אף משך חייהם קצובים. ההבדל בין החיות לאדם שטעם מפרי 'עץ הדעת', הוא בכך שהן לא מודעות למותן. גם החיות המונעות על-ידי 'דחף הקיום' המשותף לכל ברואי כדור הארץ שלנו, בורחים מסכנות לחייהם. דחף הקיום שהוא אימננטי בכל הברויים, מיידע אותם מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, לכן הן בורחות מסכנות לקיומם.
ובאמת מה שמבדיל את דרי גן-עדן שלא טעמו הפרי 'עץ הדעת', שהם מונעים רק על-ידי 'דחף הקיום' האימננטי, דחף שלא מקנה להם מודעות, מודעות למוות.
נעם חומסקי הטוען שהשפה היא פרי גן ביאולוגי, הופך את הכלי הזה לאימננטי, בדומה ל'דחף הקיום', לכן שפה זו אינה מאפשרת 'מודעות', מודעות שהנה פרי השפה הרפאית החיצונית. רק השפה החיצונית מאפשרת את ה'מודעות'.
אצל הניירולוגים והפילוסופוים העכשווים אנו מוצאים את מושג ה-QUalia ,מושג מעורפל מאד, שצריך להיות דומה ל'מודעות'. אבל לפי ההסברים של ניירולוגים ופילוסופים, ההבדלות, ש'מודעות' מקנה בצורה חיצונית, מושג זה הוא פרי הבדלות פנימיות.
האם נעם חומסקי, וכל אלו הרוצים שפה אימננטית, לא חיצונית, חלק מהאינפורמציה היקומית, רוצים בדומה לשאול הטרסי לחזור לקיום גן-עדני, לא להיות מודעים?
אנשים אלו המתכחשים לשפה החיצונית, המאפשרת את המודעות למוות, שוכחים שללא מודעות למוות האדם מאבד גם את המודעות שהוא חי.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 494 – השפה כופה על האדם להגשים את עולמו הלשוני שעל אחר שעל

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 494 – השפה כופה על האדם להגשים את עולמו הלשוני שעל אחר שעל
השפה אינה מגלה את סודותיה לאדם בהתגלות חד-פעמית, היא כופה על האדם לצעוד להגשימה שעל אחרי שעל. פרי עץ הדעת לא פורש לפני האדם תרשים מהותו, הוא מצעיד את האדם להיווכח על עירומו, 'מודעות' , שהנו ישות נפרדת, לא רציפה. 'מודעות' זו תקפה, רק אחרי משוב מזולת נפרד ממנו.
במקום תרשים, השפה ממחיזה את השעלים שהיא כופה על האדם. משל 'עץ הדעת' הוא המחזה ראשיתית של הצעדת השפה את עצמה. במשל לא נאמר שהעובדה שחוה ואדם רואים את עצמם עירומים הופך אותם ל'מודעים', לא נאמר שראית העירום מפריד את האדם משאר ברויי גן-עדן.
אבל המשל, השפה, 'דעת', בשעל נוסף, מעמידה את האדם מול 'עץ החיים', שנאסר עליו לאכל ממנו. על האדם המודע להשלים עם חוק הקיום, שמשך קיומו קצוב.
במקום תרשימים, השפה מציגה מחזה על קיום האדם, שגלוי עירומו, גלוי היות קיומו קצוב, כיוון שלא ניתן לו לאכל מפרי 'עץ החיים', מבדיל אותו מדרי גן-עדן. אם דרי גן-עדן מוצאים את מחיתם מן המוכן, האדם העירום, צריך לעמול בזעת אפים ליצור את מחיתו.
רכישת 'דעת', המבדילה בין טוב לרע, היא עשייה חיצונית. הרי גרי גן עדן, מונעים על-ידי 'דחף הקיום', דחף פנימי, הדוחף אותם להבדיל מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, בורחים מסכנות לקיומם. גשום 'דעת' היא עשייה חיצונית. 'דעת' השפה מעניקה לאדם יכולת של עשייה חיצונית, אדם נותן שם חוה לאישה, הוא 'יודע' אותה, הוא יוצר חיים בידיעה, בהבדל מדרי גן-עדן, שדחף פנימי מפעיל אותם.
'דעת' השפה לא מסבירה את שעליה, ההמחזה היא ההסבר, הספור הוא ההסבר. ברור שצורה כזו של הסבר עקרונות קיום עולם לשוני, שונה מהסברים סוגים פילוסופיים של היוונים, הם בכלל לא היו מודעים לעובדה שהבנת עולמם הוא הודות לכלי השפה.
אבל גם צאצאי אבות העברים שיצאו מאור, מרכז שומרי, לא היו מודעים שאותה 'דעת' הובילה, אותם שעל אחרי שעל, ליצור את היכל מחשבת התנ"ך. 'דעת' בצורה מיסתורית כפתה את עצמה על צאצאי העברים ליצור את ההיכל החד-פעמי של מחשבת התנ"ך.
אחרי חורבן בית ראשון, במשך בית שני, יהודים רבים התפזרו בעולם ההלניסטי והתוודעו למחשבה היוונית. משום מה, השתכנעו שרק הפילוסופיה היוונית הנה פילוסופיה, לא היו מודעים להיות מחשבת התנ"ך פילוסופיה.
אם אנו לוקחים כדגם את מחשבתו של פילון האלכסנדרוני, אנו נוכחים לדעת שהוא רצה סינתזה בין מחשבת אבותיו לבין מחשבתו של אפלטון. הוא לא עמד על העובדה שהן קוטביות זו לזו. מספיק אם נקח כדגם את משל המערה של אפלטון בספרו הרפובליקה, בו הוא טוען בספר השביעי שיכולת ללמד נמצאת בנפש פנימה, היא לא חיצונית. והפילוסופים מגיעים לראיה פסיבית אלהית, רק בצאתם מהמערה בהתבוננות באור, וכך הם קולטים את המציאות.
אפלטון לא מזכיר את נחיצות השפה לקליטת המציאות. הרי האדם נבדל מיתר הברויים בגן-עדן רק ברוכשו את 'דעת' המאפשרת לו לראות את עצמו מבחוץ, ראיה חיצונית זו עושה אותו למודע, מאפשרת לו לראות את עצמו כעירם.
פילון האלכסנדרוני בכלל לו העלה על דעתו שמחשבת התנ"ך שהנה תוצר 'דעת', היא הפילוסופיה היחידה, היותה פרי אותה 'דעת', המבדילה את האדם מיתר הברויים. הוא, כפי שגם יהודים אחרים בפזורות העולם ההלניסטי חשבו כמוהו.
אפלטון כמו מורו סוקראטס, חשב שהאמתות נמצאות בנפש, הרי כך הוא אמר בדיאלוג קרטילוס. על כן פילוסופי אפלטון במערה לא מזדקקים לשפה. אם ככה, אם אין צורך בשפה, יכול להיות שכל דרי גן-עדן, שלא רכשו את 'דעת' אף הם פילוסופים.
מפליאה העובדה שצאצאי אבות העברים לא היו מודעים למהות ירושתם, לא עמדו על ההבדל בינה לבין משנות שנקראו פילוסופיה. אם עיוורון זה היה רק נחלת היהודים בעולם ההלניסטי, זה לא היה מפליא. אבל העדר הבנת ירושת אבותיהם, היתה גם נחלת היהודים בעת החדשה.
למרות שמחשבת התנ"ך נעשתה ירושת העולם המערבי, רק הנומינליסטים האנגליים במידה מסוימת עמדו על ההבדל בין הירושה התנ"כית לבין הירושה היוונית, אזכיר רק את אוקם ואת הובס. אבל עוד לפניהם, במאה השניה עמד הרופא, הפילוסוף, גלן, על ההבדל בין המחשבה התנ"כית לבין המחשבה היוונית, בקשר להעדר מושג 'רצון חופשי' באחרונה, והיותו חלק מהמחשבה הראשונה.
הוגים יהודיים לא הצביעו במה ירושת אבותיהם שונה מהיוונית, יותר מאוחר הם גם לא עמדו על ההבדל מחשבת אבותיהם מהפילוסופיה המערבית.
לא נוכל לפסח על היחס השלילי של שאול הטרסי, אשר היותו דו-תרבותי, עברי ויווני, הבין שמקור מחשבת התנ"ך במשל 'עץ הדעת'. ומאחר שהוא העדיף את האמונה של המחשבה היוונית על נצחיות האדם, הטיל דופי במשל זה, משל שהצביע על היות משך האדם קצוב.
למרות ההתנגדות הראשיתית של הנצרות לעקרונות התנ"ך, אלו לאט לאט חדרו למחשבה המערבית, והם איפשרו את התפתחות המדע החדש.
אם שאול הטרסי העדיף את המחשבה היוונית הסטטית, קיום רציף, נצחי, רצון לסטטיות עצר את המדע היווני. חדירת עקרונות התנ"ך, עקרונות לשוניים דינמיים, פרי 'דעת' המצעידה, איפשרו צעידה מחשבתית מחודשת.
ברור ש'דעת' המצעידה את האדם שעל אחרי שעל ליצור את עולמו הלשוני, היא מחשבה דינמית. אלהים הבורא את העולם שעל אחרי שעל, נותן לאדם שנברא בצלמו חופש לצעוד. האדם לפי מחשבת התנ"ך צועד ומתחדש בשרשרת הדורות.
האינפורמציה הלא מוחשית מצעידה את היקום להתפשטותו.
השפה האנושית, 'דעת', היא חלק מהאינפורמציה היקומית המעצבת את גרמי השמים ומצעידה אותם להתפשט. שפה או 'דעת' אנושית זו שהיא חלק מהאינפורמציה היקומית, שעברה מטמורפוזה, אף היא בדומה להורתה, מצעידה את האדם שעל אחר שעל ליצור את עולמו הלשוני.
אבל כל אלה המתכחשים לשפה החיצונית, רוצים אותה להיות אימננטית, פנימית, חלק מגופם, בולמים את המצעד שלה. המדע היווני נעצר כיוון שההוגים היווניים רצו סטטיות, התכחשו לתפקיד השפה המצעידה.
וכפי שהזכרנו כבר, רק חדירת עקרונות ממחשבת התנ"ך, עקרונות דינמיים, איפשרו את המדע החדש. עקרונות תנ"כיים, שבניגוד לעקרונות יוונים, שמדדו רק טריטוריה רצופה, המדע החדש מודד גם את התנועה ביקום, ולא רק מודד טריטוריה, כפי שהגאומטריה היוונית מודדת.
צאצאי העברים בזמן החדש, לא עמדו על התופעה הזו, שרק חדירת עקרונות דינמיים מהתנ"ך איפשר את המדע החדש.
יותר גרוע מזה, יהודים בפזורה, היותם מיעוט המשיכו באותו קו של יהודים בפזורה ההלניסטי, נעשו חסידי מחשבות קוטביות לירושת אבותיהם.
דברים אלו אמורים בעיקר על יהודים שגרו בארצות שהמחשבה הלותרנית שלטה. יהודים אלו נעשו חסידי מחשבה זו לא עמדו על כך שהיא עושה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך.
יהודים במערב לא נעשו חסידי הנומינליסטים האנגליים, כמו אוקם, הובס ולוק, הם היו חסידי קאנט, גיתה, ניטשה. הם גם לא עמדו על העובדה שבניגוד הלותרנים, קלווין חזר לרוב עקרונות התנ"ך.
אם לעיוורון זה של היהודים לא היו תוצאות הרות עולם שליליות, לא היה מקום להזכיר אותו. לדאבונינו עיוורון זה הוא עדיין נחלת היהודים.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 493 – מדוע חכמת אבות העברים אינה נחלת צאצאיהם?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 493 – מדוע חכמת אבות העברים אינה נחלת צאצאיהם?
אפשר לתרץ את העדר חכמת אבות העברים אצל צאצאיהם, שברוב ההיסטוריה שלהם הם היו מעוט במדינות זרות, וכמעוט בעל נחיתות, תמיד הזדהו עם השליטים, גם כאשר אלו שללו את ירושתם.
כבר אחרי חורבן בית ראשון, השבים ליהודה, מצטמצמים בירושה הכוהנית, מדכאים את הירושה הנבואית, שכללה את יחוד מחשבת התנ"ך, את ראשית הפילוסופיה הלשונית, פילוסופיה שהצטמצמה ב'עולם הנגלה' בלבד.
ומדוע הפילוסופיה הראשיתית, פילוסופית השפה, השלימה עם עולם נגלה בלבד? יוצאי אור, אברהם, ענר, ממרא ואשכל, שניתקו את עצמם מהתרבות השומרית האוטוכטונית, בנדודיהם נתקלו בקוסמולוגיות שונות, כמו הקוסמולוגיה על 'גן עדן', שבו האנשים התקימו בלי עמל רב, ניזונו מהקיים. מיתוסים מסוג זה על תור הזהב היו שכיחים אצל שבטים רבים. הם נתקלו בקוסמולוגיה שהאדם נוצר מהאדמה, זאת אומרת האדם הוא אוטוכטוני, כבר השומרים האמינו בכך. אבל יוצאי אור כבר נתקו את עצמם מאוטוכטוניות. בנדודיהם הבינו שכל קבוצה יוצרת את מסגרת חייה, כל קבוצה יוצרת את שפתה.
יוצאי אור גם נתקלו בקוסמולוגיות אחרות, כמו קוסמולוגיה בשליטת נחש כל יכול, הרוצה לשנות סדרי עולם. אבל אבות העברים גם נתקלו בקוסמולוגיה על שני עצים, 'עץ הדעת' ו'עץ החיים'.
יוצאי אור אמצו קוסמולוגיה אחרונה זו. קוסמולוגיה אחרונה זו הצביעה על כך, שלמען שהאדם יבדל מהברויים האחרים, עליו לטעם מפרי 'עץ הדעת', פרי שיאפשר לו להיבדל משאר דרי גן עדן, בגלוי עירומו.
אדם עירום צריך להתחיל את הכל מראשית, הוא לא יכול להיזון מצרכים מהנמצא, עליו ליצור את צרכיו, יחד עם לזולת.
אבל יוצאי אור שנוכחו שהם נמצאים בין שני עצים, נכסו לעצמם מפרי 'עץ הדעת' את יכולת ההבדלה, בעומדם מול 'עץ החיים', זה, האחרון קצב להם ב'משך' קיומם. היותם קצובים במשך, נוכחו שאינם רצף, כיחידה מופרדת יכלו להתבונן על עצמם מבחוץ, הפכו מודעים על היותם מופרדים מהזולת, מופרדים מהעולם החיצוני. מודעות זו על היותם קצובים, לבסוף עורר בהם רצון לפיצוי, להפליג לחלל הריק, שלא מילא את תשוקותיהם. חזרו לקיומם הקצוב, קיום קצוב ב'עולם נגלה'.
יוצאי אור השלימו עם קיומם הקצוב, לא יצרו לעצמם קיום חלופי, הרי הם היו בעלי נסיון, שהפלגות מעבר לנתונים אינם מועילים. הנחש המפתה היה בזוי בעיניהם, רצו לנטרלו, לא הצליחו בכך, נחש זה הסית את קין נגד הבל, הסיתו לרצחו. הנחש בכל גלגוליו מסית את קין לרצח את הבל. יוצאי אור נזכרו בגילגמש, שיצא למלחמות הרג, למען לשמר את שמו, נזכרו בתרבות השומרית ששקעה בגין אי ידיעתה גבולות, תאוות מעוורות, הרסניות.
שני הרכשים משני העצים, יכולת ההבדלה, מודעות על היותם קצובים, הכריח את יוצאי אור לבוא בדברים עם הזולתים, למען השגת מחיה, למען יצירת מסגרות. פתוח יכולת ההתקשרות, יצר את פילוסופית השפה, אפשר להם את יצירת עולמם הלשוני, 'עולם נגלה'.
יוצאי אור הבינו ש'עולם נגלה' זה תחת השגחת ההשגחה. השגחה המפקחת על גבולות.
המודעות לגבולות, לימד את יוצאי אור, שכל הפלגה מעבר להם מסכן את הבנין עצמו, את ה'עולם הנגלה'.
שני העצים למדו את יוצאי אור את כל חוקי הקיום האנושי, לימדו אותם לא להפליג למשאלות מעבר קביעת החוקים, לימדו אותם לא להישמע להבטחות הנחש.
יוצאי אור ביטלו את המשאלה ל'גן עדן', בו קיום מהנמצא, ביטלו את רברבנות הנחש החכם, הרוצה לשנות סדרי עולם.
יוצא אור לא צלחו לנטרל את הנחש, נחש שעובר כל הזמן מטמורפוזות המצליח לפתות את האדם בשנותו את הבטחותיו במינוחים חדשים, על באפשרויות בלתי אפשריים.
לכאורה פיתויי הנחש מתבדים בכל דור, אבל האדם המשתוקק לאפשרויות בלתי אפשריים, יוצר מינוחים חדשים למשאלותיו, מצליח כל פעם להפתות על-ידי הנחש בגלויו החדשים.
הנחש בתחבולותיו מעוור את בני האדם, והם מפליגים לחפש את האפשרויות הבלתי אפשריים.
לא נוכל כאן למנות את כל תחפושותיו של הנחש, את כל המטמורפוזות שלו. נסתפק כאן בפרשנויות מסולפות להבטחותיו של הנחש בעת החדשה. נסתפק בנחש בתחפושותיו כ'מפיסטו', בעל המאגיה. במטמורפוזה זו של הנחש כמפיסטו השולט במאגיה, הוא מפתה את הגיבור 'פאוסט', שאינו מרוצה מסדרי עולם, רוצה בשינויים. מדוע כל כך הרבה יהודים התפתו לראות בגיבור 'פאוסט', יצירת המשורר גיתה דמות משחררת? האם הם לא הבינו, שהנחש שהתחפש ל'מפיסטו' כרת ברית עם 'פאוסט', בעצמו התפתה להאמין, שסוף סוף יצליח במשימתו, אם ישמיד את היהודים, שאבותיהם ניסו לנטרלו?
היטלר כמטמורפוזה של פאוסט, האמין ל'נחש', שאף הוא על-ידי מטמורפוזה הפך ל'מפיסטו' עצמו, שאם ישמיד את היהודים, אלו שתמיד ניסו לנטרלו, כל משאלותיו יתגשמו.
יהודים תמימים לא הבינו את תחבולותיו של ה'נחש', מחוץ ליהודיה, אלזה לסקר שילר, בדרמה שלה 'אני ואני', עמדה על תחבולות ה'נחש', שעל-ידי מטמורפוזה הפך ל'מפיסטו'. היא הבינה שהגאון הגדול בעיני היהודים התמימים, המשורר גיתה איפשר לגיבור הדרמה שלו פאוסט, לכרות ברית עם ה'נחש', עם 'מפיסטו', שהפעם החליט להתנקם בצאצאים של אלו שניסו לנטרלו.
אלזה לסקר שילר שלא היו לה עכבות של יהודים תמימים, קבצה את כל כבודת משתפי הפעולה עם מפיסטו, לגיא בן הנום למשפט אחרון.
יהודים צדקניים, אפילו מדרגתו של בובר, החרימו את הדרמה של אלזה לסקר שילר, גם כאשר נבואתה התגשמה. הם לא יכלו לשאת עלבון כזה שאלזה לסקר שילר הטילה, על אלילם, גיתה.
מקרה אלזה לסקר שילר רק מוכיח, עד כמה צאצאי יוצאי אור, שהיתה להם 'הארה' חד-פעמית, שעולמו של האדם יכול להתקיים רק אם הוא מתנהל בין שני העצים 'עץ הדעת' ו'עץ החיים', המצביעים על 'עולם נגלה' בלבד, עוורו ולא הבחינו ב'נחש' שביקש את נפשם.
משל 'עץ הדעת', המצביע על התנהלות העולם האנושי, על מסר שני העצים, 'עץ הדעת', ו'עץ החיים', ועל המסית 'נחש', הרוצה לשנות סדרי עולם, למעשה מהווה את ה'קוסמולוגיה' לפיה עולמו של האדם יכול לפעול.
האדם מתפתה תמיד חושב שחלים שינויים, לא מבין שהשינויים הם מטמורפוזות של הקוסמולוגיה במשל 'עץ הדעת'.
השינויים שהאדם משתוקק להם, הם רק מינוחים חדשים ולא שינויים ממשיים. הסיבה לכך היא, שהאדם קיים ביקום עם חוקי קיום. במקרה כתוצאה ממוטציה אנומלית, נוצר האדם, שעל-ידי מוטציה נוספת הוענקה לו אמצעי השפה.
האדם הנשלט על-ידי חוקי הקיום ולרשותו אמצעי, אמצעי השפה, יכול לתמרן רק בין שני נתונים אלו, חוקי הקיום, ואמצעי השפה. אמצעי השפה יעודו רק לשפר את תנאי חייו של האדם. אבל אמצעי זה, השפה בפן הנוסף שלו, היא בשליטת ה'נחש', נחש המפתה, מפתה על אפשרויות בלתי אפשריים.
הפיתויים של הנחש הם למעשה השם הניתן לתאוות האדם, תאוות שלא מסתפקות ב'עולם נגלה' בלבד. התאוות על-ידי מטמורפוזה תמיד מתגלות במינוחים שונים והאדם רואה בהם חידושים.
תאוות אלו במינוחים שונים משתלטים על האדם ומובילים אותו להרס הקיים. קשה לבני אדם להבין, שהנחש בגילום מפיסטו, בגילום פאוסט, בגילום היטלר, השתלט על גרמניה בהבטחות על רייך אלף השנה.
לדאבונינו היהודים צאצאי העברים יוצאי אור, התפתו, עוורו, על-ידי נחש זה במחלצותיו החדשות, וכך הפכו לקורבנותיו.

אןניברסיטה ווירטואלית – שעור 492 – פרשנות מוטעית של חוקרי התנ"ך של ימינו, המתעלמים מעדויות היסטוריות מינימליסטיות בתוכו

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 492 – פרשנויות מוטעות של חוקרי התנ"ך של ימינו, המתעלמים מעדויות היסטוריות מינימליסטיות בתוכו
פרשנות מוטעית של מהות התנ"ך, אינה נחלתו בלבד, חוקרת תרבות יוון, ג'ואן ברטון קונלי, בספרה בשם: 'פרתנון אניגמה', מצביעה אף היא על פרשנות מוטעית של חוקרים מערביים לתרבות יוון, על זה בהמשך.
התנ"ך מוסר את בסיס תרבותו בצורה מטפורית, מינימליסטית, שחוקרים מתעלמים מעדות זו, או לא מבינים אותה. הם גם מתעלמים מהעובדה שבינתים פוענחו כתבי השומרים, שפיענוח זה צריך להסביר את האזכור שאבות העברים, יוצרי מחשבת התנ"ך יצאו מאור, מרכז שומרי. ורק על בסיס תרבות זו אפשר להבין את המהפכה המחשבתית שלהם.
ליוצאי אור, אברהם, ענר, ממרא ואשכל, בפגשם תרבויות שונות, היתה 'התגלות', 'התגלות' שעולמו של האדם סובב בין 'עץ הדעת', לבין 'עץ החיים', ה'מבשר'…….., המחוללים 'מודעות' כובשת את החלל.
ה'התגלות' הזו התאפשרה על בסיס הירושה התרבותית המפוארת השומרית, ההנתקות מאור. הנתקות מאור, מאוטוכטוניות שלה, איפשרה את 'המודעות', מודעות על 'עץ הדעת', 'עץ החיים', ה'מבשר'…..
באוטוכטוניות' ב'רצף' 'מודעות' לא תיתכן. 'לך לך מארצך…', ההנתקות, קציבה במשך, איפשרה את ה'מודעות', מודעות שהנה יכולת להתבונן על יחידה קצובה.
משל 'עץ הדעת', נותן ביטוי ל'התגלות', בצורה מטפורית, התגלות על 'מודעות' שהנה תולדה של שני עצים, 'עץ הדעת' ו'עץ החיים' ה'מבשר'…..
כבר הניכוס של פרי 'עץ הדעת', פרי ה'מבדיל', הממסגר את ה'טוב', ממסגר את ה'רע', הוא ראשית ה'מודעות', מודעות המתאפשרת רק ב'מיסגור'. אבל רק המפגש עם 'עץ החיים', הממסגר את הקיום בגבולות, ה'מודעות' מושלמת.
ה'מיסגור' יוצר את ה'נחש' המורד, הרוצה 'רצף', רצף המאפס 'מודעות', מודעות התיתכן רק בקיצוב. מודעות לא משלימה עם גזר הדין, קיצוב, יוצאת לכיבוש החלל.
יוצרי משל 'עץ הדעת', נותנים ביטוי מטפורי לנצחון ה'נחש', קין הורג את אחיו הבל, המגבל עצמו ב'בחירה'. קין רוצה ב'רצף', ללא אח המתעטף בגבולות.
הדורות לא היו מודעים, שמחשבת התנ"ך נוצרה מהקוסמולוגיה הזו הכוללת את שני העצים. הדורות לא היו מודעים לכך, שתרבותם ה'מודעת' היתה פרי ה'התגלות' על שני העצים שחוללו את הפלא, פלא היווצרות המחשבה הפילוסופית המודעת התנ"כית, הפילוסופיה הלשונית.
אבות העברים שמרו על זכרון היסטורי, זכרון 'לך לך מארצך…', הנתקות מאוטוכטוניות, הנתקות מתרבות שומרית מפוארת. רק ההנתקות איפשרה את ה'התגלות', לאבות, התגלות על בסיס מיתוסים של עמים שרווחו בזמנם, התגלות על שני עצים, שני עצים מסד הקוסמולוגיה החדשה.
הקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית, בריאת העולם, יכלה להיווצר רק כשלב שני, על בסיס הקוסמולוגיה הראשיתית על שני העצים.
תרבות חדשה נוצרת על בסיס גרעין קוסמולוגי, לא על בסיס קרעים ארכיאולוגיים, קרעים מעדויות של תרבויות קוטביות, כפי שחוקרי התנ"ך היום מנסים להוכיח.
העברים, אבות העברים, היו אוריניים, כיוון שיצאו ממרכז תרבותי אורייני. היוונים לא זכרו את ראשיתם, כיוון שלא היו אוריניים, אימצו את הכתב הנקרא פיניקי, רק במאה השמינית לפני הספירה. לכן היוונים ראו את עצמם אוטוכטוניים, ילידי האדמה.
יחזקאל קאופמן, חוקר התנ"ך המהולל, עדיין לא ידע על התרבות השומרית, שכתביה התגלו בחפירות ארכיאולוגיות, וכתבים אלו הכתובים על חרסים פוענחו רק במאה הקודמת.
שמחה נח קרמר, אחד ממפענחי הכתב השומרי, כתב על מחקריו בספרו בשם: 'ההיסטוריה מתחילה בשומר'.
העדר ידיעה של יחזקאל קאופמן, על הגילויים של התרבות השומרית, מנעה ממנו להצביע על העובדה שבתנ"ך נשמר זכרון היסטורי, על היות ראשית תרבות התנ"ך בשומר, באור.
אם בתנ"ך נשמר זכרון היסטורי, שראשית תרבות התנ"ך נוצרה על בסיס תרבות מפוארת, כתרבות שומר, נשמר בתנ"ך גם זכרון היסטורי, שאבות העברים נפרדו מהתרבות השומרית האוטוכטונית, הפרדות שאיפשרה את ההתגלות, איפשרה את 'המודעות'.
שתי העדויות ההיסטוריות האלו על ראשית היווצרות מחשבת התנ"ך, יכולה גם להסביר, איך אבות העברים יכלו ליצור תרבות 'מודעת'. באוטוכטוניות, תרבות הרואה עצמה רציפה, תרבות הרואה עצמה כצומחת מאדמה, מודעות לא תיתכן. הרי מודעות מתאפשרת מהנתקות, מניכור. ילד נעשה מודע כאשר הוא מנכר את עצמו מאמו, יכול למסגר את עצמו תחת שם 'אני'. מאחר שמודעות היא פרי הבדלות, לא יפלא, שהיוונים, שמוגדרים כהעם המפותח ביותר של העת היעתיקה, לא השלימו עם הינתקות מרצף. אפילו מדע המתמטיקה היווני, עסק רק בגאומטריה, מדידת רצף האדמה. גם לא יפלא, שאפלטון, ברפובליקה שלו, רואה את צאצאי מדינתו כילידי האדמה, כאוטוכטוניים, יצירי מתכות שונות.
הדורות חשבו על המיתוס של אפלטון על היות בני מדינתו ילידי אדמה, אוטוכטוניים, פרי מתכות שונות , כהמצאה ספרותית. אבל בינתיים יצא ספרה של חוקרת תרבות יוון, שהזכרנו, בשם ג'ואן ברטון קונלי, שם הספר: 'האניגמה של הפרתנון'. בספר זה החוקרת קונלי מספרת שהכותרת של הפרתנון כלל את המיתוס העתיק של אתונה. לפי מיתוס עתיק זה המלך הראשון של אתונה, ארכיתאוס, למען להציל את עירו, לפי נבואה של הפתיה, הקריב את בתו.
מיתוס זה על ראשית אתונה חשוב, כיוון שנאמר על מלך ארכיתאוס שהוא היה יליד האדמה.
פריקלס שבזמנו נבנה הפרתנון, רצה להחיות את המיתוס העתיק הזה על אתונה, כיוון שהוא רצה להדגיש שהאתונאים הם ילידי אדמת אתונה.
העובדה שמיתוס כזה על מלך אתונה שהיה בן האדמה, מוכיח שמה שאפלטון טען על ילידי הרפובליקה שלו, שהם בני אדמה, אוטוכטוניים, התבסס על מיתוס שורשי של אתונה, ולא היה המצאה ספרותית של פילוסוף זה.
קונלי רוצה להוכיח במחקר שלה, שהתרבות האתונאית, היוונית, לא היתה נאורה, כפי שחוקרים מערביים ייחסו לה. היא מצביעה על היסודות האפלים של תרבות זו, שהתבססה על קורבנות אדם.
אבל על דיונינו חשוב לציין את העובדה שהיוונים ראו את עצמם אוטוכטוניים, ילידי אדמה, דבר שהקשה על היוונים להעניק לשפה לגיטימיות, הקשה עליהם להשלים עם היות משך קיום האדם קצוב. היוונים רצו ברצף, היוונים רצו בסטטיות, אנחנו אפילו יכולים לחזור ולהזכיר את אריסטו שרצה ב-NUNC STANS, בהווה סטטי.
העולם המערבי, לפי החוקרת קונלי, לא הבין את מהות התרבות היוונית, כיוון שלא היה מודע למיתוס על מלך ארכיתאוס, בן האדמה. מיתוס על מלך זה התגלה מגלוי מקרי של פרגמנט מטראגדיה של אאוריפידס, על המלך הזה, שנחשב יליד האדמה, שהקריב את בתו למען להציל את העיר אתונה. ופריקלס ה'נאור' לפי החוקרים המערביים, למעשה היה אפל, רצה להנציח מיתוס על מלך זה בכותרת על הפרתנון, רצה לחזק את בני אתונה על-ידי מיתוס זה, להגיד להם שהם בני האדמה של אתונה.
איזכור זה של מיתוס שעיצב את התרבות האתונאית, שהחוקרת קונלי מעלה בספרה, מוכיח שהעדר ידיעה עליו הוביל חוקרים לפרשנויות מוטעות על ראשית תרבות אתונה.
בלי ספק, שיחזקאל קאופמן, למרות היותו חוקר תנ"ך מהגדולים, לא הבין את ראשית תרבות התנ"ך, כיוון שגלוי תרבות שומר עדיין לא היה ידוע לו. אבל חוקרים הצריכים כבר לדעת על תרבות שומר, צריכים גם לקשר בין תרבות זו ולאזכור פרגמנטלי בתנ"ך, שמוצא העברים מאור. שאבות העברים יצרו את פלא תרבותם על הבסיס של התרבות השומרית. אבל היפרדות האבות ממנה, אפשר להם את ההתגלות הפילוסופית, על מהות השפה. הם סכמו את התגלות סוד השפה בצורה מטפורית, כפרי של 'עץ הדעת' ו'עץ החיים'.
אני חוזרת ומזכירה כאן דברים שכבר דנתי בהם בשעורים קודמים ובספרי, כיוון שברצוני להזים את מסכנותיו של ישראל קנוהל, בשני ספריו, בשם: 'מאין באנו' ו'איך נולד התנ"ך'.