אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 485 – השכחת הפילוסופיה הלשונית, הוביל להיווצרות גנוסטיקה מסביב לבתי הכנסת בעולם ההלניסטי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 485 – השכחת הפילוסופיה הלשונית, הוביל להיווצרות גנוסטיקה מסביב לבתי הכנסת בעולם ההלניסטי
שאול הטרסי הצליח לשכנע את הקהילות היהודיות מסביב לים התיכון שהעולם נחטא בגין האכילה מעץ הדעת של חוה ואדם, למרות האיסור. בקהילות המפוזרות מסביב לים התיכון, בתוככי העולם ההלניסטי, קהילות יהודיות הרחיקו לכת עוד יותר, הם הפכו את אלוהי התנ"ך ל-DEMIURGE, אלוהות שלילית שבראה עולם נשחת.
הגנוסטיקה שפרחה במקביל לתחילת הנצרות, למעשה היתה תולדה של אימוץ קהילות יהודיות, מפוזרות בעולם ההלניסטי, את ההגות היוונית. ההגות היוונית סברה שהעולם נשלט על-ידי ישות שלילית, כמו המוירה. או רווחה אמונה נוספת כמו זו בדיאלוג טימאוס, של אפלטון, לפיו אלים נחותים בראו את העולם לפי דגם אידיאלי.
לקהילות מפוזרות בעולם ההלניסטי, מרוחקים מהמרכז של יהודה, רק ההלכה עמדה לרשותם. ההלכה לא יכלה להתמודד עם ההגות היוונית, כיוון שהפילוסופיה הלשונית שעיצבה את מחשבת התנ"ך הושכחה.
קהלות יהודיות בים ההלניסטי ראו את עצמם נטושים, על כן אלוהות נחותה הואשמה על-ידם במצבם הנחות. הם העדיפו לזרום עם הרוב ההגמוני. באופן כזה יהדות שהיתה חסרה פילוסופיה תומכת הצטמקה.
אלו שנשארו נאמנים להלכה התדיינו בה, והירושה התנ"כית נשארה מאחור. אפילו פילוסופים יהודיים כמו פילון האלכסנדרוני, יותר מאוחר הרמב"ם, מחוץ לדבקותם בהלכה, ניסו למצא דמיון בין ירושתם, לבין הפילוסופיה היוונית הדומיננטית, שבמהותה היתה קוטבית לפילוסופיה הלשונית שעיצבה את מחשבת התנ"ך. סעדיה גאון וגם הרמב"ם ניסו גם להתפשר עם הפילוסופיה האסלאמית, בלי להבין, לעמוד על יחוד ירושתם שלא הובנה על-ידם.
ליד השמירה על ההלכה, פרחו כל מיני ספקולציות ניאו-אפלטוניות. ניוטון החריף הבין שכל הספקולציות הקבליות אין להם דמיון עם הירושה המחשבתית התנ"כית.
ההתרכזות בהלכה, ללא ביסוס שלה, או בהתרחקותה מהפילוסופיה הלשונית שעיצבה את מחשבת התנ"ך, השאיר שדה פתוח לכל מיני ספקולציות שלא היה להן דמיון לירושה המחשבתית של אבות העברים. העיוורון המחשבתי הזה איפשר ספקולציה קוסמולוגית פראיות, כפי שאנו מוצאים בספרו של חיים וויטאל, 'עץ חיים', תלמידו של הא"רי. בקוסמולוגיה קטסטרופלית זו, לפי חיים וויטאל, במקום שממנו האלוהות הצטמצמה, למען לתת מקום לבריאה, האור שהיה צריך למלא את המקום שהושאר, התפזר, ועל המאמינים הוטלה המשימה לאסוף אותו.
האם יפלא שקוסמולוגיה קטסטרופלית כזו, כפי שהיתה הקוסמולוגיה של חיים וויטאל, שהיתה קוטבית לקוסמולוגיה הלשונית של פרק א' של ספר בראשית, הולידה את משיח השקר, שבתאי צבי?
לא מצאתי בהגות היהודית שום הצבעה על כך, שהספקולציות האלו של יהודים, ספקולציות נאו-אפלטוניות שעליהם מבוססת הקבלה, או קוסמולוגיה קטסטרופלית כזו של חיים וויטאל, סותרות את היהדות. יהודים עד כדי כך לא הבינו את הפילוסופיה הלשונית של אבותיהם, שלא שמו לב שבקבלה 'עץ החיים' הוא לגיטימי, עץ שנאסר לאכל מפריו במשל 'עץ הדעת'. גם ספרו של חיים וויטאל נקרא 'עץ חיים'.
לפי היהדות המאוחרת, כל עוד קיימו את ההלכה, כל סוגי הספקולציות היו כשרות.
בעולם הנוצרי ספר התנ"ך נשאר מקודש, כיוון שהוא כביכול נתן צדוק למהפכה הנוצרית. אבל רעיונות התנ"ך לאט לאט חדרו לעולם הנוצרי והצמיחו את התנועה הנומינליסטית האנגלית שאתה החלה ההתנגדות למחשבה היוונית. כך הפילוסוף אוקם, טען, נגד ההשקפה היוונית על עולם נצחי. אמר, שאלהים רצה להרוס את העולם בזמן המבול, הוכחה שהעולם אינו נצחי. הנומינליסטים התנגדו למחשבה של האסכולה המנוגדת להם, האסכולה הראליסטית, אסכולה שהיתה המשך למחשבה היוונית. האסכולה הראליסטית סברה בדומה לאפלטון, שלמושגים לשוניים קיום עצמאי. הרי אפלטון סבר שלאידיאות קיום עצמאי.
הנומינליסטים בהבדל מהראליסטים סברו שמושגים צריכים להיות קשורים לעצמים. הם הבינו את פילוסופית השפה רק חלקית. הרי התרומה החשובה ביותר של פילוסופית השפה היא שהיא יוצרת את המילים בכוחות משותפים עם קהילות, ביחוד נותנת שמות לפעולות, פעולות שמיות היוצרות את העולם הלשוני של האדם.
למרות ההבנה החלקית הזו של הנומינליסטים האנגליים, הם היו אלו שניתקו את המחשבה המערבית מהמחשבה היוונית.
הובס הנומינליסט יותר מאחרים הבין את הפילוסופיה הלשונית, אף הוא התנגד לפילוסופיה היוונית. עובדה ששני ספריו העיקריים נקראים בשמות עבריים, 'הלוויתן', והספר השני, 'בהמות'. בהקדמה לספרו 'הלוויתן', הובס אומר שלאדם יכולת יצירה כמו לטבע. ברור שהובס הבין מהתנ"ך שספריו מבוססים עליו, שהשפה מאפשרת לאדם ליצור.
אמנם הובס עם כל הבנתו, לא הבין את פילוסופית השפה לגמרי. אבל הוא אמר, מתוך אינטואיציה, שהשפה היא כלי יצירה, דבר שעד היום, אלו שעוסקים בשפה לא מבינים. אלו שהיום עוסקים בשפה, מיחסים לה רק יכולת של קומוניקציה, לא יכולת של יצירה.
הובס גשם אינטואיציה על מהות השפה, בהצעתו בספרו ה'לויתן', ליצור מדינה בהסכם, מדינה שהיא מבוססת על חלק מעקרונות התנ"ך.
הובס גם התווכח עם דקרת, באומרו לו, שבניגוד להכרזתו 'אני חושב על-כן אני קיים', שהאדם חושב בשפה.
הזכרנו כבר את ניוטון, שהושפע מהמחשבה התנ"כית, אבל עלינו כאן להרחיב שהמדע החדש, השונה מהמדע היווני, התאפשר רק כתוצאה מחדירת המחשבה הדינמית התנ"כית.
אמנם העברים בהמשך לעקרונותיהם הלשוניים, לא פתחו מדע, אבל חדירת העקרונות הלשוניים הדינמיים איפשר להחיות את המדע היווני שנעצר, כיוון שהוא היה מבוסס על מחשבה סטטית. הרי היוונים האמינו שהעולם הוא נצחי, לכן מחשבתם היתה סטטית. הם פיתחו רק גיאומטריה, מדידת היקום הנצחי הסטטי.
המתמטיקה החדשה איפשרה את מדידת התנועה ביקום, תנועה שהיוונים התנגדו לה. הזכרנו כבר שסוקראטס, אפלטון, אריסטו התנגדו לקביעתו של הרקליטוס שהעולם זורם. ברור שמדע חדש זה המודד את התנועה, לא יכול היה להתפתח ביוון. גם מדע האבולוציה לא יכלה להתפתח בתוך עולם המחשבה היוונית שהאמינה בעולם סטטי, פרמנידי. לא לדבר על מדע האינפורמציה, שהוא פרי השפעת הפילוסופיה התנ"כית, שההשקפה היוונית על עולם סטטי לא איפשר.
לדאבונינו בכל ההתפתחויות האלו, ליהודים לא היה חלק, כיוון שהם פלפלו בהלכה, הפילוסופיה הלשונית התנ"כית נשכחה אצלם. הקבלה שהתפתחה לצד ההלכה, עסקה בפלפולים בשאריות של המחשבה הניאו-אפלטונית.
הנומינליסטים האנגליים לקחו מצאצאי העברים את הבכורה המחשבתית של אבותיהם.
אפילו אחרי השתררותם של היהודים מהגיטאות, הם נעשו חסידי המחשבה הלותרנית, לותרניות שעשתה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך. על זה בשעור הבא

מודעות פרסומת

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 484 'סוד ההארה' של יוצאי אור: אברהם, ענר, אשכל וממרא

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 484 – 'סוד ההארה' של יוצאי אור: אברהם, ענר, אשכל וממרא
'סוד ההארה' של יוצאי אור היתה שהקיום צייד את כל הברויים עם 'דחף הקיום', דחף דטרמיניסטי, להבדיל מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, יכולת בריחה מסכנות לקיומם. לאדם הקיום הוסיף את כלי השפה, כלי הכולל 'רצון חופשי', יכולת הבדלה, יכולת ניכור, המשחררים מחוקים דטרמיניסטיים, חוקי גורל. ניכור המאפשר 'מודעות'. מודעות, פרי ניכור, רק אנשים שניכרו עצמם מטריטוריה, מאוטוכטוניות משיגים אותה. שפה המאפשרת יצירת תנאי חיים משופרים.
'סוד ההארה' התאפשר רק כפרי ההנתקות מאוטוכטוניות, הודות גשום הצווי לאברהם: 'לך לך מארצך…'. יוצאי אור קבעו את ההארה בצורה סמלית, במשל 'עץ הדעת' על שלושת חלקיו, חלק גן עדן, חלק עץ הדעת, חלק קין והבל.
הדורות לא הבינו את מסר המשל, פרי ההארה, אבל משל זה עיצב את מחשבת התנ"ך בדרך 'אוסמוזה'. משל סמלי ראשוני לא מוחשי משפיע בצורה חידתית, צורה שאפשר להגדירה 'צורה אוסמוזית'.
עובדה היא שמחשבת התנ"ך כולה מבוססת על ה'הארה הסודית' הזו שבמשל, מבלי שאלו שגשמו את המשל, גלום ה'הארה הסודית', הבינו אותו.
על יסוד ה'הארה הסודית' הראשונה, נתווספה 'הארה סודית שניה', למשה לרגלי הסנה הבוער, 'הארה' שהשלימה את 'סוד' יחוד מחשבת התנ"ך. גם 'הארה שניה' זו התאפשרה למשה, שניתק עצמו ממצרים, ניכר את עצמו ממנה. הוא גם ניתק, ניכר עצמו, מאוטוכטוניות, ניתוק, ניכור, המאפשרים קשר עם חידת הקיום.
אני אזכיר כאן פעם נוספת, את הבנתו הגאונית של ניוטון, שאמר שלקדמונים [כוונתו ליוצרי התנ"ך], התגלו דברים שלא מובנים לו עצמו, ולא מובנים לבני דורו.
שבי גולי בבל, בבית השני, ניתקו את עצמם מהחוט הפלאי של ה'ההארה הסודית'. הם חזרו רק לפולחן, בהמשך צמצמו את הירושה הפלאית ב'הלכה בלבד'. לכן לא יפלא, שצאצאי העברים המאוחרים כאשר עומתו עם פילוסופיות דומיננטיות של תקופתם, עמדו כמתנצלים, כנחותים, לא הבינו שמורשתם הפילוסופית עולה בעומקה על תרומות תרבויות אחרות.
עלינו להבין שאבות העברים שהיתה להם 'הארה סודית' של עולם האדם, ניתקו את עצמם מתרבויות שבזמנם הגיעו לשיא, התרבות השומרית, התרבות המצרית. רק ההינתקות מתרבויות דומיננטיות, איפשר את ה'הארה הסודית'. התרבות השומרית בהשגיה עלתה על התרבות היוונית המאוחרת יותר. אבל שתי התרבויות האלו, השומרית והיוונית, היו שבויות באמונה בגורל, באמונה בדטרמיניזם, אמונות שלא איפשרו הפשטה, הפשטה של עולם השפה הנעלמת.
בשעורים קודמים הערנו שאפילו המדען הגאוני איינשטיין, שהיה שבוי בחוקים הדטרמיניסטיים, לא הבין את עולם השפה הנעלמת, שפה תרומת ניכור, ניכור נוגד דטרמיניזם.
על כן, אין לתמה שצאצאי העברים, שכבר לא הבינו את הירושה הפלאית של אבותיהם, נאחזו ב'הלכה', וכאשר עומתו עם פילוסופיות דומיננטיות, עמדו מבוישים מולן.
הזכרנו, שניכור, היבדלות, מאפשרים 'מודעות'. וניכור עצמו מתאפשר רק בהנתקות מאוטוכטוניות. אבל 'מודעות' היא חלק מהאדם הלשוני, רק שהוא לא מודע לעובדה זו. הרי הילד כבר נעשה מודע כאשר הוא מנתק את עצמו מאמו, יכול למסגר עצמו במלה 'אני', מלה שהוא שואל מגנזך הקהילה. למרות שעובדה זו צריכה להיות ברורה, ברוב התרבויות 'ניכור' או alienation היא מלת גנאי.
העובדה ש'מודעות' היא פרי ניכור לא מקובלת על האדם, היא נראית לו רפאית, והוא מעדיף מצב דטרמיניסטי. לא רק הגאון המדעי איינשטיין רצה בדטרמיניזם, זו משאלתו של האדם, כיוון שהעולם הלשוני ה'נעלם', העולם הלשוני ה'רפאי', מפחיד אותו.
וכאן אנו מגיעים שוב ל'הארה הסודית' של אבות העברים, שאימצו מיד את ה'מודעות', מודעות של חוה ואדם, שאחרי אוכלם מפרי 'דעת', נוכחו שהם עירומים. הכרה זו של חוה ואדם היתה פרי 'דעת', דעת המנכרת, דעת המנכרת שהיא ה'מודעות'. ומדוע עובדה זו לא הפחידה את אבות העברים? ברור שעובדה זו לא הפחידה אותם, הרי ה'הארה הסודית' שלהם כללה הבנה שהעולם נשלט על-ידי אלוהות 'משגיחה'.
העולם הלשוני של האדם מקבל תוקף רק אם אלוהות משגיחה ערבה לו.
על כן, לא יפלא שהיוונים שהאמינו שישות שרירותית, המוירה שליטה בעולם רצו להיאחז בדטרמיניזם, רצו להיות ילדי האדמה למען להימלט משרירותיות הקיום.
ובכן, אנו צריכים להיות אסירי תודה, שאברהם ובני לוויתו, ענר אשכל ומימרא קיימו את הצווי האלוהי לאברהם: 'לך לך מארצך…'. אנו צריכים להיות אסירי תודה לאברהם, אם אנו מוכנים לקבל את המסר של 'ההארה הסודית' של יוצאי אור, 'הארה סודית' שעיצבה את מחשבת התנ"ך.
אם נקיש מעקרונות מחשבת התנ"ך, על המשלים שנמסרו במינימליזם, נרחיב אותם, נוכל להצביע שמה שהם כוללים, היא למעשה הפילוסופיה היחידה. היא הפילוסופיה היחידה, כיוון שהיא מבוססת על מתת השפה לאדם, שפה המיחדת את האדם מברויים אחרים על כדור הארץ שלנו.
ברור שהעולם האנושי הלשוני הוא שרירותי, הוא רפאי, אבל כל הקיום האנושי הוא רפאי, מיסתורין. עובדה זו לא צריכה להוביל את האדם לברח לאמונה בדטרמיניזם, לא צריכה להוביל את האדם להאמין בגורל, אמונות המייתרות את מתת השפה לאדם, שפה שהיא שרירותית, שפה היוצרת את עולמו הלשוני של האדם.
על האדם להשלים עם המתתים שהוענקו לו, לא להתכחש להן. הפילוסופיה היוונית כולה מבוססת על הכחשות של המתתים, המיחדים את האדם. היא אפילו התכחשה לשפה יוצרת. אם בדבר הרביעי מעשרת הדברות נאמר שעל האדם לברא את עולמו האנושי, בדומה לבריאה של אלהים שברא את היקום, בטראגדיה של איסכילוס, פרומתאוס, חצי-אל זה, נענש על כך שהעניק לאדם יכולת שימוש באש, למען הטבת חייו. בדיאלוג קרטילוס, סוקראטס מתכחש לשפה היוצרת ערכים, רוצה אותם להיות אימננטיות, חלק מהנפש. במציאות רק 'דחף הקיום' הוא אימננטי בכל הברויים, ערכים הם פרי השפה הרפאית, שפה הנוצרת משתוף פעולה של קהילות אנושיות.
האם המדע החדש מאשש את האמונה היוונית שהעולם הוא נצחי, או מאשש את הנאמר בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, שהעולם נוצר מאין, מהנפץ הגדול?
האם העולם הוא נצחי, הוא סטטי, לא משתנה, כפי שהיוונים האמינו, או האבולוציה מצביעה על כך שהעולם משתנים בשלבים, כפי שאלוהי התנ"ך, הבורא את העולם בורא אותו שלב, שלב. האם העולם הוא נצחי, סטטי, קביעה נוגדת את חוק ה'נפץ הגדול'.
הפילוסופים היווניים, אפלטון, אריסטו שנאו את הרקליטוס שדיבר על עולם זורם משתנה. אבל הרקליטוס הבין רק חלק מעולמו של האדם, באומרו שהוא לא יכול להכנס פעמיים לאותו הנהר הזורם. הרקליטוס לא הבין שבעולמו של האדם הלשוני לנהר ניתן שם, המאפשר להכנס לנהר השמי פעמים רבות.
האם צאצאי העברים היו מודעים לעליונות מחשבת התנ"ך, מחשבה מבוססת על המתת, השפה, המתת היחידה המאפשרת נתינת שמות, יצירת עולם השפה? האם צאצאי העברים היו מודעים לעובדה שרק שפה מנכרת, ממסגרת את התופעות בשמות, מאפשרת מחשבה. הרי ביקום ללא שמות נמצאים בזרימה סוחבת של הרקליטוס.
צמצום ה'הארה הסודית' של אבות העברים, ל'הלכה' בלבד, שמט מצאצאים אלו לא רק את יעודם, צדוק קיומם, ייתר אותם. על כך בשעור הבא.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 483 – השתלטות השליח שאול הטרסי, על קהילות מסביב לים התיכון

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 483 – השתלטות השליח שאול הטרסי, על קהילות יהודיות מסביב לים התיכון
מי שקורא בברית החדשה את 'מעשי השליחים', נדהם מהמסופר שם, שמעטים מזכירים את זה. השליח שאול הטרסי ביצירה זו מספר את מעשיו, על מעשיו המסיונריות , בקוריו בקהילות עבריות מסביב לים התיכון, השתלטות על קהילות אלו.
קשה לדעת ממקורות היסטוריים אם הקהילות האלו מסביב לים התיכון נוצרו ממתגיירים, או שמא עברים בסוף הבית השני היגרו ויסדו קהילות מסביב לים התיכון.
שאול מספר איך הוא הולך מקהילה אחת לשנייה, מבית כנסת אחד לשני והטיף את בשורתו על ישוע שנצלב על ידי האלוהות, אביו, למען שינוי סדרי עולם.
מי שקורא את היצירה הזו 'מעשי השליחים', מופתע מהמספר הרב של קהילות עבריות, שבכולם החיים מתרכזים מסביב לבית כנסת, קהילות היושבות בתוככי העולם ההלניסטי-רומי, מרוחקים מהמרכז ביהודה. הרושם הוא מה שמחזיק קהילות אלו היא ההלכה בלבד, ללא אידיאולוגיה, או פילוסופיה תומכת הלכה זו. הנחה זו מבוססת על העובדה שיהדות בית שני זנחה את הפילוסופיה הלשונית, תשתית מחשבת התנ"ך, פילוסופיה לשונית שלא הרחיבה על עקרונותיה, אבל עצבה את מחשבת התנ"ך, בדרך של אוסמוזה.
עקרונות הפילוסופיה הלשונית הזו שנמסרו בתמציתיות, שכבר לא היו מובנים לדורות המאוחרים, היתה זקוקה להרחבתה על ידי הדורות האלו, דבר שהדורות היו חייבים לעשות, ולא עשו. במקום זה הצטמצמו בפולחן מסביב לבית המקדש, או מסביב להלכה הפרושית, בלי בסיס פילוסופי.
אם יוצרי המשלים הפילוסופיים הלשוניים בראשית תרבות התנ"ך, לא עומתו על-ידי פילוסופיות דומיננטיות, כמו הפילוסופיות היווניות, הדורות של הבית השני עומתו עם פילוסופיות אלו, ביחוד עברים מפוזרים בעולם ההלניסטי. ועברים אלו לא היו מצויידים עם העקרונות הפילוסופיים של מחשבת התנ"ך, כיוון שאלו הוזנחו, לא הובנו, לא הורחבו. אולי שאול הטרסי עצמו היה תולדה של חסר פילוסופי בבואו ליהודה, הדבר היחידי שעמד לרשותו היתה ההלכה שהכבידה עליו. לכן יש לשער שהוא נעשה קורבן של ציפיות משיחיות שוליות ביהודה, ואת אלו החל להפיץ בקהילות העבריות האלו, מסביב לים התיכון, קהילות מרוחקות ממרכז יהודה.
שאול הטרסי הבין שההשקפה הקיומית התנ"כית מבוססת על משל 'עץ הדעת', השקפה שהצטמצמה במשך הדורות להלכה בלבד, ההלכה שהכבידה עליו. לכן פרש משל זה בצורה שלילית, בטענה שמקור 'דעת' באיסור האכילה מפרי העץ, ובגין העבירה על האיסור, נגזר על בני אדם עונש המוות.
הוויכוח בהמשך עם הנצרות לא היתה על הפרשנות המוטעית של שאול, אלא על העובדה שהוא ביטל את ההלכה.
היהדות לא התווכחה עם שאול הטרסי על הפרשנות המוטעית שלו של המשל, כיוון שהם עצמם לא הבינו יותר אותו, כיוון שלא הרחיבו את המשלים במשך הדורות. הפילוסופיה הלשונית שהיתה בסיס מחשבת התנ"ך, נעשתה משנית ליהדות שהצטמצמה ב'הלכה'. עובדה זו מתבררת מכך, שאפילו פילון האלכסנדרוני לא הבין פילוסופיה תנ"כית זו, ואפילו הרמב"ם, לא הבין אותה. עובדה שיהדות לא התעניינה יותר בפילוסופיה שהיתה תשתית מחשבת התנ"ך, אנו יכולים ללמוד מהדוגמה הקיצונית של חוסר הבנת מחשבת התנ"ך, מהספר של חיים וויטל, תלמידו של האר"י. וויטל בספרו 'עץ החיים', יצר קוסמולוגיה קטסטרופלית, מנוגדת לגמרי לפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית. לפי חיים וויטל, העולם נברא מהצטמצמותו של אלוהים בהשאירו חלק ריק. בחלק הריק חדר האור, שנשבר, כיוון שהכלים לא יכלו להכילו. האור התפזר, ועל המאמינים לאספו. לא כאן להרחיב על בריאה קטסטרופלית זו בספרו של חיים וויטל, בריאה זו היא רק דוגמה, שיהדות מאוחרת איפשרה כל מיני ספקולציות, כל עוד המאמינים קיימו את ההלכה.
יש להוסיף, שיהדות התעלמה מהעובדה שחיים וויטל כנה את ספרו 'עץ החיים', שלפי משל 'עץ הדעת', נאסר לאכול מפריו.
החסר הזה, של העדר הרחבת עקרונות הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, הובילה לא רק להצטמצמות ב'הלכה', ההצטמצמות המחשבתית, היא גם לא איפשרה ליהדות להתמודד עם פילוסופיות דומיננטיות.
יהדות מאוחרת לא היתה מסוגלת להצביע שהפילוסופיה הלשונית התנ"כית, עולה על המחשבה היוונית שהיתה חסרה פילוסופיה לשונית, שלא ידעה אפילו על עיקרון 'רצון חופשי', שראתה את העולם נשלט על-ידי ישות שרירותית עוינת המוירה, ששללה מהאדם זכות יצירה.
יהודים תמיד הגדירו את תרומתם לעולם בכך שהם בשרו על אמונה מונותאיסטית. דבר שאינו נכון, אם נעמיד את אלוהי אריסטו, 'המניע הבלתי מונע', מול האלוהות התנ"כית. אבל יהודים לא הבינו, שתרומתם לעולם היא אלוהות כ'השגחה'. מה שיהודים לא הבינו, הבין קלווין, אבל לא עליו הדיון כאן.
אם יהודים היו מתעמקים במשל השיח של אברהם עם האלוהות על גורל סדום, היו מבינים את מהות האלוהים שלהם, מול אלים אחרים. הם היו יכולים להיווכח שאלוהי התנ"ך נוהג לפי מוסר קיומי, בהבדל להתנהגות שרירותיות של אל כמו מרדוך, או אלה שרירותית כמו המוירה היוונית. הם היו מבינים את זה גם אם מיתוס האלה נינגל, אילת אור לא היתה לפניהם.
מושג 'ההשגחה' האלוהית מתברר ביחוד, מהשוואה של שיח זה על גורל סדום של אברהם עם אלהים, מול קינת נינגל על חורבן אור. נינגל אילת אור, השמיעה לפני אספת האלים את תחינתה, לא להרוס את עירה, הם ענו לה שגזרה שנגזרה אין לשנות.
ובכן, יהודים לא הבינו את גדולת המהפכה המחשבתית של אבותיהם, בבואם להתעמת עם פילוסופיות דומיננטיות. פילון האלכסנדרוני רצה לראות דמיון בין המחשבה התנ"כית, לבין מחשבתו של אפלטון, מבלי להבין את ההבדלים ביניהם. הרמב"ם, לא להבין את משל 'עץ הדעת'. בספרו 'מורה הנבוכים' הוא נותן לו פרשנות דומה לזו של שאול הטרסי. נוסף לכך, אף הוא בדומה לפילון חפש דמיון בין מחשבת אבותיו לבין מחשבתו הפילוסופית של אריסטו. הרמב"ם לא הבין את ההבדל הגדול הין שתי הפילוסופיות. הרי אריסטו לא רק האמין בעולם נצחי לא נברא, האלוהות שלו, 'המניע הבלתי מונע', היא ישות מכנית, מניעה עולם סטטי.
הרמב"ם לא הבין שאריסטו שלל יצירה מהאדם, השאיר בידיו רק יכולת של חקוי, כך הוא טוען בספרו 'פואטיקה'. והרי התנ"ך מעניק לאדם יכולת יצירה.
כל הפילוסופיה של הרמב"ם ב'מורה הנבוכים' חסרה, חסרה הבנת עקרונות פילוסופית התנ"ך, גם אצלו מה שנשאר היא ה'ההלכה', שקיבץ אותה בספרו 'משנה תורה'.
העדר ההתעמקות במשלים הפילוסופיים, הלשוניים, של התנ"ך, שנמסרו במטפורות, בתמציתיות, שהיה צורך להרחיבם, החליש את היהדות, איפשר את צמיחת הנצרות על חשבונה. איפשר את התנועות הגנוסטיות שהורידו את אלוהי התנ"ך לדרגה של DEMIURGE.
היהדות לא התאוששה מכל ההתקפות עליה מכל הצדדים, נשארה מעוט בזוי. וזה נמשך עד לתקופה החדשה, כאשר יהודים התכופפו מול המחשבה הלותרנית, לא הרגישו בסכנה ממנה, ההפך, ראו אותה אור לגויים.
יהודים התעלמו, ואפילו היו מוכנים לאמץ את ה'דה-לגיטימציה' של הלותרניות את מחשבת התנ"ך.
אולי יש להזכיר, שהעולם האנגלי הנומינליסטי, העולם שאימץ את תורת קלווין, התפעל פחות מקאנט, התפעל פחות מ'פאוסט' של גיתה, מהיהודים שהתלהבו מהם, שלא ראו את הסכנה האורבת להם מהם.
ההלכה אין ביכולתה להביא להתחדשות מחשבת היהדות, התחדשות שיוביל אותה להיות המחשבה הדומיננטית הפילוסופית.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 482 – התנ"ך לא הגדיר את עקרונותיו, המחיז אותם

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 482 – התנ"ך לא הגדיר את עקרונותיו, המחיז אותם
אם האדם היה מתבונן, היה נוכח לדעת שכל הברויים על כדור הארץ שלנו מונעים על-ידי דחף קיום, יודעים להבדיל מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם. עובדה שכל הברויים בורחים מסכנות, סכנות המסכנות את מתת הקיום, מתת החיים. אבל התבוננות כזו היא רק נחלת מעטים, רוב בני אדם חסרים את ההתבוננות הזו. ואלו המתבוננים, היו יכולים להסיק את המסקנה, שדחף הקיום, הוא אימננטי בבריות, ואזי היו שואלים, מהי התוספת של משל התנ"כי, שהאכילה מעץ הדעת, מעניקה לחוה ואדם יכולת להבדיל בין טוב לרע?
ובכן, משל 'עץ הדעת', שפריו מעניק לחוה ואדם את יכולת ההבדלה, היא בניגוד להבדלה האימננטית של כל הברויים, היא הנה הבדלה חיצונית. אבל משל 'עץ הדעת' לא מגדיר את התוספת הזו, הוא מסתפק בהמחזתו בלבד, כך שבני אדם אינם מודעים לעובדה, שיכולת זו מפרי עץ הדעת, היא תוספת, תוספת רק לבני אדם.
אבל המשל מחסיר הגדרה עוד יותר חשובה, הוא רק ממחיז את היכולת של ההבדלה, בטענה שחוה ואדם שאכלו מהפרי, מגלים שהם עירומים. תגלית זו שחוה ואדם מגלים, היא התגלית החשובה ביותר לאדם, היא ה'מודעות'. המשל מסתפק באמירה, שחוה ואדם היו ערומים בגן עדן ולא התבוששו, ועתה באוכלם מפרי העץ, מתבוששים בעירומם.
מסקנה זו של חוה ואדם שהם עירומים, מודעות זו, היא פרי יכולת ההתבוננות על עצמם מבחוץ, היא לא אימננטית, היא חיצונית. משל 'עץ הדעת', לא הגדיר יכולת זו בהגדרה, בטענה שיכולת זו הפך את חוה ואדם מחיה בין החיות, לאדם מתבונן, לאדם מודע לעצמו. המשל הסתפק בכך שטען שבגן עדן חוה ואדם לא התבוששו בעירומם, ועתה עם היכולת שלהם להתבונן על עצמם מבחוץ, מתבוששים בעירומם, ז.א. הם הפכו לבני אדם מודעים, בני אדם מודעים הנבדלים מהחיות שלא אכלו מהפרי ואינם מודעים.
העדר זה של הגדרות, הסתפקות בהמחזה בלבד, מנע מהדורות המאוחרים לעמוד על עומק יכולת פילוסופית זו של חוה ואדם, להתבונן על עצמם מבחוץ, יכולת שבהמשך איפשרה להם להתבונן גם על העולם החיצון.
המשל גם לא הרחיב שיכולת התבוננות חיצונית זו מתאפשרת רק בהדדיות, אדם לבד בגן עדן, לא היה יכול להגשים יכולת חיצונית זו לבד, אדם נזקק לעדותה של חוה שאכן הוא עירום.
כל החסרים האלו של הגדרות, הרחבות, מנעו מהדורות להבין את עומק התגלית של 'עץ הדעת', מנע מדורות מאוחרים להסתכל על משל זה כבסיס הפילוסופיה הלשונית הד-פעמית. עלינו לדעת שמחברי משל 'עץ הדעת', לא נזקקו להגדרות, כיוון שהם לא עומתו עם מחשבה מנוגדת בזמנם. המחשבה השומרית המפוארת היתה מקומית, כך היתה גם המחשבה המצרית. העברים שיצאו מתחומם היו חופשיים במהפכות שלהם, לא היו מולם מתנגדים
מחשבת התנ"ך לכל אורכה נוהגת באותה צורה של המחזת עקרונותיה, ללא הגדרתם, אנו בהמשך נעסוק בזה, לעת עתה נתעכב על התגלית החשובה ביותר, זו, יכולת ההבדלה החיצונית, יכולת שאיפשרה את ההתבוננות החיצונית, איפשרה את 'המודעות'.
ומדוע חשיבות התעכבות זו על ההבדל שבין יכולת ההבדלה האימננטית של כל הברואים, הבדלה מתת הקיום, מתת דחף הקיום, לבין ההבדלה החיצונית הזו מתת פרי דעת. כיוון שרק ההבדלה החיצונית הזו פרי דעת מאפשרת את ההתבוננות החיצונית, התבוננות ההופכת את האדם למודע.
ובכן מדוע החשיבות לעמוד על ההארה של יוצרי משל 'עץ הדעת'. היא חשובה כיוון שהאדם גם היום חושב שהשפה היא נתון, פרי גן ביאולוגי, כפי שטוען נעם חומסקי. או שהשפה היא פרי מתת הניירונים, כפי שחושבים הניירולוגים. או אלו הסבורים שהשפה היא אימננטית, כפי שיכולת ההבדלה של הברואים אימננטית, שהיא אינה חיצונית, תרומת 'עץ הדעת', או תרומת האונות הקדמיות הקשורות לאינפורמציה היקומית.
עלינו להתחיל בהכחשת טענות אלו שלא מוכנות להבין שהשפה היא חיצונית, אם היא פרי 'עץ הדעת' או פרי האונות הקדמיות הקשורות לאינפורמציה היקומית. אם מניחים שהשפה היא פרי גן ביאולוגי, אזי היא אימננטית וחסרה את היכולת להתבונן על עצמה מבחוץ. והרי המודעות, היא פרי היכולת של האדם להתבונן על עצמו מבחוץ. גם נמנע מהאדם במקרה כזה, העדות של הזולת, שבלעדיה מודעות אינה אפשרית.
עכשיו נדון באלו שסוברים שהשפה, המדע הוא אימננטי, כך חשב סוקראטס, שיש רק לילד את הידע האימננטי, הוא גם התנגד ליכולת השפה, להגדיר אמתות, שרק הנפש יכולה, כך הוא טוען בדיאלוג קרטילוס, של אפלטון. אבל דעה זו היא גם של הוגים בעת החדשה, כך חשב לייבניץ שהאדם הוא מונדה מכילה כבר הכל, כך חשב קאנט שמושגים כמו זמן ומרחב הם אפריוריים, כך חשב אפילו דקרט, שלמען לחשוב אין צורך בשפה. הזכרנו אותו כבר בשעורים קודמים, שהובס העיר לו שהאדם זקוק לשפה חיצונית למען לחשוב.
למען הזמת טענות אלו נעזר בממצאים הביאולוגיים של היום. לפי ממצאים אלו, הוולד הנולד מוחו עדיין לא מושלם, השלמתו היא בהמשך, אחרי היוולדו, כתוצאה של המגע שלו עם הסביבה, כתוצאה של המגע שחו עם מהמדע החיצוני של הקהילה שבה נולד. אם כך, מוחו של הנולד לא יכול להכיל את המידע. אנו יודעים היום, שהנולד לוקח לו זמן עד אשר הוא נפרד מאמו, יכול להכריז 'אני', 'אני' כנוי שהוא נוטל מגנזך הקהילה, והוא זקוק גם שהסביבה תכיר בעובדה זו שהוא 'אני' נפרד מאמו.
ובכן, הביאולוגיה היום מאשרת שהוולד רוכש מודעות מאוחר יותר, כאשר הוא יכול ליטול מגנזך הקהילה החיצונית מלה 'אני', או שם, והוא זקוק לעדים שאכן הוא בעל השם. כל התהליך הזה הוא מאוחר, הוא חיצוני.
אם אנחנו חוזרים עכשיו ליוצרי משל 'עץ הדעת', וטוענים שהיתה להם 'הארה', להבין שהאדם נבדל מברויים אחרים רק כאשר הוא רוכש את היכולת החיצונית להבדיל, יכולת ששונה מיכולת הברויים האחרים שההבדלה אצלם היא מתת דחף הקיום, דחף אימננטי.
אנחנו טוענים שיוצרי משל 'עץ הדעת', הגיעו להבנה זו שההבדלה הנוספת שהוענקה לאדם היא חיצונית, היתה תוצאה של 'הארה', ולא ידיעה של ממצאים העומדים לרשות האדם היום. הרי בתקופתם בני אדם עדיין לא היו מודעים לעובדה שלא הלב הוא מרכז הידיעה, אלא המח. לידיעה זו בני אדם הגיעו רק במאה השניה לספירה. הרופא, הפילוסוף גלן עמד על כך. יוצרי משל 'עץ הדעת' הגיעו ל'הארה' שלהם, כתוצאה של התבוננות על מפעלות האדם. יש להוסיף שיוצרי משל זה הכירו תרבויות מפותחות, כמו תרבות השומרים ותרבויות אחרות.
מאחר שיוצרי משל 'עץ הדעת' הגיעו למסקנות שלהם כתוצאה של 'הארה', הם לא הגדירו את מסקנותיהם, סיפרו אותם כלאחר-יד, הרי הם לא היו צריכים להתעמת עם תרבויות אחרות. למרות שהדורות המאוחרים לא הבינו את המסקנות הפלאיות האלו, הם בדרך לא דרך, השפיעו על התפתחות מחשבת התנ"ך.
עובדה פלאית היא, שבשלב השני של התפתחות פילוסופית התנ"ך שאנו מוצאים בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, האדם נברא בצלם אלוהים, ז.א. שהאדם הוא בעל יכולת יצירה. עובדה זו מקבלת תוקף בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות, לפיו האדם מצווה לחקות את האלוהות, ולברא בדומה לה, את עולמו האנושי.
קיימת תופעה פלאית, שעקרונות ראשוניים משפיעים, גם כאשר הם לא מובנים לגמרי. למרות שמשל 'עץ הדעת', לא הסביר, לא הגדיר את היווצרות ה'מודעות', עיקרון זה הפך תשתית המחשבה התנ"כית.
למרות כך, שהעקרונות שלא הוגדרו על ידי יוצרי משל 'עץ הדעת', עיקרון רכש ה'מודעות', עיקרון זה עיצב את התנ"ך. אבל דורות שהחלו לעסוק במחשבה היוונית היותר מאוחרת, לא התיחסו לעקרונות התנ"כיים שלא הוגדרו כפילוסופיה.
החסר הזה של הגדרות של עקרונות פילוסופיים של מחשבת התנ"ך, מנע מדורות שעומתו עם המחשבה היוונית הדומיננטית יותר להתעמת אתה, לטעון שעקרונות התנ"ך עולים עליה, במקום זה הם הצטדקו כנחותים.
ההצטדקות היהודית מול פילוסופיות הדומיננטיות התבלט עוד יותר בתקופה החדשה, כמו התעמתות מול הפילוסופיה הלותרנית. היהודים נכנעו לגמרי לתכתיבי הפילוסופיה הלותרנית העויינת, שמבחינה פילוסופית נחותה לגמרי למחשבה התנ"כית
היחידי שהחזיר לפילוסופיה התנ"כית את גדולתה היה קלווין, למרות שהוא לא הבין לגמרי את הפילוסופיה הלשונית התנ"כית, על כך בהמשך.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 481 – בהתהוות העולם במפץ הגדול, מה קדם למה, האנרגיה או האינפורמציה?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 481 – בהתהוות העולם במפץ הגדול, מה קדם למה, האנרגיה או האינפורמציה?
לפי המדע של הפיזיקה במפץ הגדול, במצב התחלתי, הנקרא הנקודה הסינגולרית, הכוחות והחלקיקים המוכרים בהווה היו מאוחדים והלכו ונפרדו. מתיאור זה של התהוות היקום, יש להסיק , שהמצב המאוחד, הכוליות, היה אנרגיה ללא אינפורמציה ורק כאשר הכוליות, הראשונית הזו החלה להיפרד, זה קרה הודות להופעת האינפורמציה, שהחלה לעצב את האנרגיה לחלקיקים המוכרים היום.
ברור שאף אחד אינו רוצה להשוות את התהוות העולם לפי ההשערות הפיזיקליות עם בריאת העולם בפרק א' של ספר בראשית. למרות אי רצון כזה, יש דמיון גדול לשני סוגי התיאורים להתהוות העולם הפיזיקלי והתנ"כי.
הרי לפי פרק א' של ספר בראשית, אלהים מופיע מהאין, והוא בורא את העולם בהפרידו מה שמכונה 'תוהו ובוהו', מצב מאוחד, הפרדה בנתינת שמות לחלקים המופרדים, שמות שהם תוצר אינפורמציה.
בשני המקרים, אם נכנה את המצב הראשוני, הכוליות הבלתי נפרדת כאנרגיה, הופעת האינפורמציה מעצבת בהמשך את האנרגיה.
אנחנו לא מעונינים באינפורמציה ראשונית זו שעיצבה את היקום, אנו מעונינים באינפורמציה בשלב המתקדם שלה, שלב שהפך לשפה האנושית, אנו מעונינים בעולמו הלשוני של האדם.
אנחנו רוצים לקשר שעור זה לשעור הקודם שבו דיברנו על כך, שאיינשטיין לא הכיר בחוקי הפיזיקה, חוקים פרי אינפורמציה, אלא ראה אותם יותר, לפי הקביעה של שפינוזה, שהעולם הוא פרי אמנציות. לכן לא היה מודע שהנוסחה שלו, אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע, הנה נוסחה פרי אינפורמציה. נוסחה המגדירה שהאנרגיה שבויה באינפורמציה, מעוצבת על-ידי אינפורמציה, מעוצבת על-ידי שפה.
עובדה זו שאיינשטיין היה שבוי באינטרפרטציה פילוסופית של שפינוזה, מנע ממנו את ההבנה שהאבולוציה שפרה את האינפורמציה, שלא תמיד נשמעת לחוקים דטרמיניסטיים, כמו במדע הקוונטי. ביחוד הוא לא הבין שמתת השפה לאדם, שפה חלק מהאינפורמציה, היא שלב מפותח יותר של יסוד נעלם זה, שלב המכיל רצון חופשי, שלא נשמע לחוקים דטרמיניסטיים.
איינשטיין נימק את התנגדותו לשרירותיות בעולם הקוונטי, בכך שאלהים לא משחק בקוביה, ז. א. אלהים קבע חוקים דטרמיניסטיים, או לפי התורה הפנתאיסטית של שפינוזה, קבע אמנציות דטרמיניסטיות. איינשטיין לא העלה במוחו, שאלהים, או האבולוציה יכולים ליצור גם מצבים שרירותיים, יכולים להעניק לאדם רצון חופשי כחלק מהשפה, שפה שהיא אינפורמציה משופרת, שפה המאפשרת מעשים שרירותיים, שפה המאפשרת יצירה, גם אם היצירה של השפה היא ווירטואלית.
אם איינשטיין האמין בעולם דטרמיניסטי, הוא סתר את עצמו כאשר נלחם נגד המשטר של הרייך השלישי. במצב דטרמיניסטי אין מקום למרד, הרי הדברים נקבעו, ואין לשנותם. אמונתו של איינשטיין בדטרמיניזם, מזכיר את האמונה השומרית בגורל, גורל פרי דטרמיניזם. כך אילי שומר יכלו לענות לאלה נינגל, אילת אור, שביקשה שעירה לא תושמד, שאי אפשר לשנות גזרות גורל, גזרה שנגזרה.
אבות העברים שיצרו משלים פילוסופיים בלשון מטפורית, נאחזו באינפורמציה בדרגה משופרת, שהכילה רצון חופשי. לכן בשיח של אברהם עם אלהים על גורל סדום, האלוהות מוכנה לשנות את הגזרה של השמדת סדום, אם ימצאו בה קומץ צדיקים.
כמובן שאיינשטיין בעקבות שפינוזה זלזל במסורת התנ"ך, ראה את המסופר בה כסיפורים לילדים.
אבל המציאות האנושית מוכיחה שהאדם יוצר דברים, אפילו אם יצירותיו הן ווירטואליות, לא משכפלות את עצמן. ולמען ליצור יש צורך ברצון חופשי, שלא בנמצא בעולם דטרמיניסטי. היוונים האמינו
בעולם נצחי, עולם דטרמיניסטי, ראו יצירה אנושית רק כחקוי רק של דברים נצחיים. בעיני היוונים, יצירה אנושית לא היתה לגיטימית, היתה הסגת גבול האלים.
גם לגבי היקום, קשה לראות את ההתרחבות המתמדת כתוצאה .של דטרמיניזם. התרחבות כזו נראית יותר שרירותית. גם העובדה שבווקום, יסודות מופיעים ונעלמים מזכירים שרירותיות.
יכולתה של האלוהות, יכולתה של האבולוציה, הן יכולות רבות פנים, יכולות דטרמיניסטיות, יכולות שרירותיות.
עלינו להשוות את ניוטון לאיינשטיין. בהבדל מהאחרון שהאמין בפנתאיזם של שפינוזה, ניוטון האמין בהשגחה. טען שלקדמוניים, כוונתו היתה לאבות העברים, התגלו אמתות לא נהירים לו ולבני דורו. ניוטון לא הסתפק בחוקי הטבע הדטרמיניסטיים. לפני מותו הודה שהיקום האין סופי נשאר חידה בעיניו, והוא כילד חפש אבנים על שפת הים. אמנם גם איינשטיין בביאוגראפיה של אייזקסון אומר שהיקום הוא חידה, מיסתורין, למרות כך, הוא התעקש על היות חוקי היקום דטרמיניסטיים.
ניוטון בהבדל מאיינשטיין, הבין שעולמו של האדם מבוסס על איזה יסוד, שהוא לא צלח לפענח אותו, יסוד שהתגלה לאבות העברים, את איינשטיין לעומתו עולמו של האדם לא סקרן. הוא לא ניסה לתהות על האנומליה האנושית ביקום האילם.
איינשטיין התעלם מהעובדה שכל יכולתו להתבונן על היקום הוא פרי התופעה האנומלית האנושית. הרי חוקי היקום אינם מתבוננים על עצמם, לא מסכמים את ההתבוננות בספרים עבי כרס.
לא ידוע לנו אם חוקי היקום תוהים על קיומם. מתמיה שאיינשטיין לא חשב שהתבוננותו על החוקים הפיזיקליים, מבדילים אותו מהם.
אולי איינשטיין רצה לברח מהעולם האנושי המסוכסך, רצה לברח לעולם הדטרמיניסטי האילם? גם היוונים עסקו במדע כיוון שרצו לברח מהעולם שלא היתה להם שליטה עליו, עולם נשלט על-ידי אלוהות שרירותית, עולם שנשלט על-ידי גורל עיוור.
אם נניח שאיינשטיין באמת רצה לברח מהעולם האנושי המסוכסך,
לכן לא התעניין בו, אנו מעומתים עם הסתירה המחשבתית האנושית. מצד אחד האדם משתמש במתתים של האלוהות, או האבולוציה, שהעניקו לאדם שפה, אינפורמציה משופרת, המאפשרת מודעות לאדם. והוא, האדם, מתכחש לאמצעי שהוא משתמש בו, אמצעי המאפשר לו התבוננות, מאפשרת לו מרד.
ברור שהיקום האין סופי מגמד את האדם, הנמצא על גרם שמים קטן שהוא אפס לעומת היקום האין סופי ובהיבריס מעיז לשפוט אותו. המתמטיקאי פסקל באמת נחרד מהיקום האין סופי, ועיגן את עצמו באבות העברים, שהצטמצמו בעולם הקטן שהאלוהות בראה למענם. ובאמת מחשבת התנ"ך הצטמצמה בחיים על כדור הארץ הקטן, יצרה עולם קטן בתוך היקום האין סופי, לא נתנה את דעתה על מחקר יקום אין סופי זה. לעומת מחשבת התנ"ך, המדען של היום עם ההיבריס שלו מפליג ליקום האין סופי, שהבנתו היא ממנו והלאה.
לעומת פסקל שנחרד מהיקום האין סופי, ועיגן עצמו באבות העברים, אברהם, יצחק ויעקב, איינשטיין עשה צעד הפוך, אימץ כביכול את היקום האין סופי הדטרמיניסטי, התעלם מירושת אבותיו.
בלי ספק אם אנו משווים את פסקל לאיינשטיין, האחרון הוא בעל היבריס, כיוון שבריחתו לעולם האין סופי, שלפיו הוא דטרמיניסטי, מצביעה על סתירה במחשבתו. הרי הוא משתמש ב'מודעות' שהשפה האנושית העניקה לו. בלעדי מודעות זו הוא בכלל לא היה מסוגל להתבונן על העולם. יש בבריחה זו של איינשטיין כפיות טובה למתתים, שהוענקו לו בתור אדם, לסולם שהועמד לרשותו, שבעליתו עליו הצליח להתבונן על היקום האין סופי.
בריחתו של איינשטיין מעולם האדם הלשוני, מנע גם ממנו להבין שנוסחתו המפורסמת, אנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור ברבוע, היא פרי אותה אינפורמציה שהוא התעלם ממנה, אינפורמציה מתת שהוענק לאדם המאפשר את מודעותו, התבוננותו.