אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 השפה המוליכה

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה

      השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.

       גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.

     אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.

        ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.

       הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.

     המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.

      השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.

      'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא

קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.

       המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.

      בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.

     'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.

      למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.

    שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.

      ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.

      אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.

      היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.

      היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.

       למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.

     אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.

     חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.

     הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.

       למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה  מקובעת, ניתנות לשינויים.    

      אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק  דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.

      היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.

      האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.

     חוסר הבטחון הזה של האדם  בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.

      כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.

       עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים,  מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.

     האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה  את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה  הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?

    השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו. 

      האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.

      האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה

      השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.

       גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.

     אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.

        ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.

       הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.

     המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.

      השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.

      'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא

קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.

       המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.

      בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.

     'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.

      למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.

    שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.

      ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.

      אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.

      היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.

      היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.

       למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.

     אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.

     חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.

     הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.

       למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה  מקובעת, ניתנות לשינויים.    

      אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק  דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.

      היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.

      האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.

     חוסר הבטחון הזה של האדם  בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.

      כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.

       עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים,  מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.

     האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה  את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה  הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?

    השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו. 

      האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.

      האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה

      השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.

       גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.

     אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.

        ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.

       הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.

     המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.

      השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.

      'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא

קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.

       המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.

      בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.

     'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.

      למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.

    שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.

      ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.

      אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.

      היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.

      היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.

       למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.

     אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.

     חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.

     הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.

       למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה  מקובעת, ניתנות לשינויים.    

      אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק  דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.

      היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.

      האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.

     חוסר הבטחון הזה של האדם  בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.

      כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.

       עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים,  מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.

     האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה  את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה  הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?

    השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו. 

      האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.

      האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה

      השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.

       גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.

     אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.

        ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.

       הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.

     המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.

      השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.

      'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא

קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.

       המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.

      בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.

     'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.

      למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.

    שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.

      ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.

      אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.

      היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.

      היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.

       למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.

     אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.

     חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.

     הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.

       למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה  מקובעת, ניתנות לשינויים.    

      אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק  דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.

      היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.

      האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.

     חוסר הבטחון הזה של האדם  בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.

      כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.

       עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים,  מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.

     האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה  את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה  הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?

    השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו. 

      האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.

      האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה

      השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.

       גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.

     אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.

        ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.

       הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.

     המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.

      השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.

      'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא

קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.

       המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.

      בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.

     'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.

      למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.

    שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.

      ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.

      אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.

      היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.

      היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.

       למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.

     אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.

     חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.

     הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.

       למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה  מקובעת, ניתנות לשינויים.    

      אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק  דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.

      היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.

      האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.

     חוסר הבטחון הזה של האדם  בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.

      כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.

       עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים,  מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.

     האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה  את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה  הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?

    השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו. 

      האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.

      האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה

      השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.

       גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.

     אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.

        ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.

       הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.

     המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.

      השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.

      'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא

קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.

       המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.

      בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.

     'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.

      למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.

    שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.

      ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.

      אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.

      היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.

      היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.

       למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.

     אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.

     חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.

     הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.

       למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה  מקובעת, ניתנות לשינויים.    

      אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק  דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.

      היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.

      האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.

     חוסר הבטחון הזה של האדם  בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.

      כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.

       עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים,  מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.

     האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה  את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה  הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?

    השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו. 

      האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.

      האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 537 – השפה המוליכה

      השפה שהנה ישות נעלמת, לא קיימת, עד אשר האדם משמיע קול על חסר, קול מקוטע, שהזולת קולט, מעניק לקול 'שם', כורת ברית עם הזולת לזכור את השם. הרי הקול המושמע הוא נעלם, הופך לממשות רק על-ידי הברית הנכרתת בין השנים לזכור את השם הנעלם.

       גם החיה משמיע קול רצוף על חסר, קול רצוף שאי אפשר להפכו ל'שם', כיוון שלחיה לא הוענק 'דעת' אנומלית, שהוענקה לאדם, 'דעת' המעניקה 'שם'. הקול הרצוף של החיה שלא הוענק לו שם, נעלם.

     אם קבענו שהשפה 'מוליכה', עלינו לפרט, היא מוליכה בזה שהיא מתגשמת רק אם מקיימים את התנאים שלה להתגשמות.

        ראנו שהחיה בדומה לאדם משמיע קול רצוף על חסר, לחיה אין יכולת להגשים את תנאי השפה להתגשמות, לקטוע ברצף, למען שאפשר יהיה להעניק לקול המקוטע שם.

       הקול המושמע על-ידי היחיד על חסר, הזולת העונה לקול, גם בנתנו לקול שם, כפי שאמרנו, השם הזה הוא נעלם, מקבל ממשות רק כאשר השנים כורתים ברית לזכור אותו.

     המשמיע קול על חסר, אחרי שכרת ברית עם הזולת לזכור את השם, קול נוסף שלו מידע את הזולת שלו עודף, שאותו רוצה להחליף עם הזולת, למען להשיג את החסר. כך נוצרת ה'חליפין', המתת החשובה ביותר של השפה הנוצרת.

      השפה הנעלמת נוצרת בשלבים, שלבים ביסוד 'דעת', שלבים המצעידים את האדם להגשים את השפה הנעלמת.

      'דעת' האנומלית שהוענקה לאדם, מכילה כבר את כל השלבים להגשמתה. הרי 'דעת' מבדילה בין טוב לרע, הבדלה שהיא

קטוע ברצף. הקטוע הזה מאפשר לאדם להבדיל את עצמו מהזולת, מהסביבה, הבדלות זו היא שלב נוסף בהתגשמות השפה, המעניקה לאדם את ה'מודעות'.

       המודעות מידעת את האדם על היות משך קיומו קצוב, מידע אותו שמנעד קיומו הוא מ'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      מאחר ש'דעת' הנה מתת, תוספת ל'דחף הקיום', המשמשת את כל הברויים. 'דחף הקיום', מאפשר לברויים למצא מזון, לשמור על טריטוריה, לברח מסכנות לקיום. 'דחף הקיום' הוא מקובע בברויים.

      בהבדל ממתת 'דחף הקיום' המקובע בברויים, 'דעת' מבוססת על 'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר לאדם ליצור לעצמו יותר מחיה יחד עם הזולת.

     'רצון חופשי' זה שהוא חלק מ'דעת' מאפשר את ה'חליפין', החלפת חסרים.

      למען לבצע את ה'חליפין', האדם זקוק לקהילה שבה ה'חליפין' מתבצעת. אנו רואים שלמען לבצע את כל השלבים האלו, 'דעת' מוליכה את האדם.

    שלבים נוספים ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, הוא יצירת סדרים בקהילה, יצירת 'ערכים', כך נוצר עולם השפה האנושית.

      ראינו ש'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים הוא אינפורמציה מקובעת. גם גוף האדם הוא פרי אינפורמציה מקובעת, ה-DNA.

      אבל כל יצירות 'דעת' הן פרי אינפורמציה לא מקובעת, כיוון שהן פרי יכולת האדם ליצור חסרים, פרי 'רצון חופשי'.

      היצירות הלא מקובעות, פרי רצון חופשי מתגשמות רק אם נכרתות בריתות בין היחידים היוצרים אותן.

      היצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת הן אנרכיות, רק הבריתות בין הזולתים מגבילים אותם.

       למען שעולמו הלשוני של האדם לא יהפך לאנרכי, 'דעת' מוליכה את האדם לקבע כללים לריסונים.

     אנחנו יכולים לקחת כדגם את חוקי התנועה, חוקים הנוצרים למען הסדרת התנועה בכבישים, אלו נעשים מקובעים, כתוצאה מהסכמים בין בני אדם, כתוצאה מבריתות ביניהם.

     חוקי התנועה מלמדים אותנו, ש'חסרים', חסרים להסדרת תנועה בכבישים, נוצרים על-ידי הולכת השפה, שפה המוליכה את האדם ליצור סדרים חדשים. הם נעשים תקפים אם היחידים כורתים בריתות לקיים אותם.

     הזכרנו שרוב יצירות האינפורמציה הלא מקובעת מקבלות ממשות רק על-ידי כריתת בריתות. אבל האדם אינו זוכר את כריתת הבריתות, כיוון שפעולות אלו נעשות מכניות.

       למרות שהשפה, האינפורמציה הלא מקובעת, מוליכה את האדם ליצור ערכים, מקבעת אותם על-ידי בריתות, יצירות אלו בהבדל מיצירות אינפורמציה  מקובעת, ניתנות לשינויים.    

      אם הגוף שלנו פרי אינפורמציה מקובעת, DNA, יכול ליצור רק  דגם אחד, דגם גופינו, האינפורמציה הלא מקובעת, השפה, יכולה ליצור דגמים רבים, ואלו היותם פרי אינפורמציה לא מקובעת עוברים בקלות שינויים.

      היצירות של האינפורמציה הלא מקובעת הן שרירותיות, עובדה זו גורמת לאדם פחד מפניהם, הן נראות בעיניו רפאיות. עולם השפה האנושית, פרי אינפורמציה לא מקובעת הופך את עולמו הלשוני הזה של האדם לעולם מעורער, גורם לאדם מעת לעת רצון לשנות עולם לשוני זה שהוא יצר.

      האדם לא מפקפק בממשות גופו פרי אינפורמציה מקובעת, היות הגוף ישות ממשית, אבל עולם השפה פרי אינפורמציה לא מקובעת מכניס את האדם לאי שקט, והוא מנסה להפוך אותו חלק מגופו הממשי.

     חוסר הבטחון הזה של האדם  בעולמו הלשוני, פרי אינפורמציה לא מקובעת, גורמת לכך שהאדם רוצה לקבע עולם זה בהופכו אותו חלק מגופו, והוא מפקפק בכך שהוא יוצר אותו בשלבים עם הזולתים שאתם הוא כורת בריתות לזכור את השמות.

      כתוצאה מפקפוקים אלו של האדם בממשות יצירותיו, הוא סבור שעולמו הלשוני הוא נתון, לא משלים עם העובדה שהוא היוצר אותו, רואה את מתת השפה כנתון, בדומה ל'ראיה'. מתעלם מהעובדה שילד נעזב על הר קרח ללא זולתים, רואה אבל אינו מדבר.

       עובדות אלו, פקפוקיו של האדם בכך שהוא יוצר את עולמו הלשוני בשלבים,  מוליך גם לאמונות בני אדם שהערכים שהוא יוצר עם הזולתים, הם חלק מנפשו.

     האם סוקראטס שסבר שהערכים הם חלק מנפשו הנצחית, דברים אלו הוא אמר בדיאלוג קרטילוס, האם נפשו, נפשו הנצחית, הקדימה את הזמנים ויצרה  את חוקי התנועה, למען לא יתהוו תאונות בדרכים? קאנט בספרו 'הדת בגבולות התבונה  הטהורה' כאשר התווכח עם ערכי התנ"ך, וטען שערכיו הפנימיים, יצירות נפשו הטהורה עדיפים על ערכי התנ"ך החיצוניים, האם נפשו הנצחית הקדימה את הזמן ויצרה את חוקי התנועה?

    השפה המוליכה, השפה 'דעת' ממקור חיצוני, מוליכה את האדם ליצור סדרים שיאפשרו את קיומו, יקלו עליו. האדם המבצע את צווי השפה הדואגת לקיומו, שוכח שהוא יחד עם הזולתים כרת ברית לקיים חוקים נחוצים אלו. 

      האדם גם יוצר את כל המיתוסים של דתות, שישמשו אותו להאמין בעולם עם סדרים, שיעניקו לו עוגנים. אבל כאשר אלים אלו שהוא יוצר, מאכזבים אותו, הוא במחי יד אחת מוחק מיתוסים אלו, יוצר חדשים, שימלאו את משאלותיו.

      האדם יכול לבצע שינויים אלו, כיוון שה'אינפורמציה הלא מקובעת', אינפורמציה פרי 'דעת' ממקור חיצוני, מאפשרת את זה, בהיותה מבוססת על 'רצון חופשי' חלק מ'דעת'.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

     כך אנו עדים לכך שהאדם מחליף עם הזמנים דת אחת בשניה, מחליף אידיאולוגיות שאינן מספקות את משאלותיו.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 536 -השפה השרירותית

אוניברסיטה ווירטואלית– שעור 536 – השפה השרירותית

      אריסטו רצה לכלא את השפה בחוקי לוגיקה. השפה, אינפורמציה  מקובעת, כמו ה- DNA, פועלת לפי חוקים מקובעים, אותה אולי אפשר לכלא גם בחוקי לוגיקה, אבל השפה, פרי רצון חופשי, אינפורמציה לא מקובעת, אי אפשר לכלא בחוקי לוגיקה כיוון שהיא שרירותית לגמרי.

      בכלל יש הבדל מהותי בין השפה העברית המבוססת על רצון חופשי, רצון חופשי שהופך את השפה העברית לאינפורמציה לא מקובעת, שרירותית, שהיא מתארת את היקום הדינמי, לבין השפה היוונית שמתארת יקום סטטי,

     את השפה היוונית שמתארת יקום סטטי אפשר לכלא בחוקים לוגיים נוסח אריסטו. הרי פילוסוף זה רצה לעצור את היקום במהלכו, רצה הווה נצחי, NUNC STANS.

      עד היום הזה מאחר שהעולם המערבי אף פעם לא השתחרר מהנטיות היווניות לסטטיות, נטיות שהן גם ארכיטיפיות לאדם, שלא רוצה להכיר בהיות משך חייו קצוץ, לא אימץ את משל 'עץ הדעת', שאותו שאול הטרסי החטיא, הוא לא מודע להבדל בין אינפורמציה מקובעת לבין אינפורמציה לא מקובעת.

      האינפורמציה הלא מקובעת מבוססת על 'דעת', דעת המבוסס על 'רצון חופשי', לכן 'דעת' מאפשרת להבדיל בין טוב ורע. רצון חופשי משאיר בידין של האדם בחירה שרירותית בין טוב לרע. עובדה שבחלק השלישי של 'משל 'עץ הדעת', קין בוחר  ב'רע'.

     'רצון חופשי' כעיקרון לא היה ידוע ליוונים, וכבר הזכרנו את הפילוסוף, הרופא, גלן, שבמאה השניה לספירה, קבע שהמח הוא מרכז החשיבה ולא הלב, בדרך אגב הזכיר שהנוצרים קלטו את מושג ה'רצון החופשי' מפרק א' של ספר בראשי, פרק הבריאה. גלן שהיה יווני ולא נוצרי, ידע שבריאה מתוך רצון חופשי, מנוגדת לאמונה היוונית שראתה את העולם נצחי ולא נברא, שהאמינה בדטרמיניזם.

     כמובן גלן מהמאה השניה לספירה שלא ידע על ממצאים מאוחרים יותר, לא הבדיל בין אינפורמציה מקובעת, לבין אינפורמציה   המבוססת על 'רצון חופשי', אינפורמציה לא מקובעת. אבל הערתו של גלן לגבי ההבדל בין התפישה התנ"כית של בריאה והתפישה היוונית, על היות העולם סטטי, לא נברא, הוא נשאר יחיד שהבין שפרק הבריאה מכיל הבנה מדעית, בהבדל ממנו, עד היום הזה העולם המערבי מתיחס לפרק הבריאה כמיתוס דתי בלבד.

      מדוע יכול היה גלן להבחין בין מה שנאמר בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית, על בריאה מרצון חופשי, לבין ההשקפה היוונית על היות העולם סטטי, לא נברא, דטרמיניסטי, הוא יכול היה לתת הערה זו כיוון שהיה דו-תרבותי, בעל תרבות יוונית, שכבר הכיר את התרבות הנוצרית, לכן היתה לו השקפה יחסית, יכול היה להשוות בין שתי תרבויות.

      כמובן בהערת האגב הזו של גלן אין הכרה בעובדה, שהיוונים בכלל לא הכירו את המושג, 'רצון חופשי', כיוון שלא היה להם צורך בו, הרי העולם היה סטטי, לא נברא.

      בשונה מגלן, העולם המערבי הנוצרי, שרצה להיות ממשיך ההשקפה היוונית, למרות שחדרו בו עקרונות מהתנ"ך, לא הבחינו בהבדל זה בין ההשקפה התנ"כית על בריאת העולם על-ידי האלוהות מרצון חופשי, לבין ההשקפה היוונית על עולם סטטי. עולם נוצרי זה התיחס על הכל בתנ"ך, כאמירות דתיות, לא אמירות 'מדעיות'. עד היום הזה יחס העולם הנוצרי לפרק הבריאה הוא יחס למיתוס דתי.

     אפילו הוגים יהודיים, כמו פילון האלכסנדרוני, אפילו הרמ"ם, לא עשו אבחנה דומה לזו של גלן. עד היום לא מתיחסים לפרק הבריאה כמסמך מדעי, מסמך פילוסופי.

      אבל גם לגבי הקביעה שלנו על היות העולם הלשוני, עולם אינפורמציה לא מקובעת, 'שרירותי', העולם הנוצרי המבוסס על ה'אגרת אל הרומיים' של שאול הטרסי, שאול הטרסי שהחטיא את משל 'עץ הדעת', לא מודע לכך. הרי החטאת משל 'עץ הדעת', שלל את הרצון החופשי שהוא בסיס 'דעת', לכן היחס של העולם המערבי הנוצרי עד היום הזה מתלבט האם קיים 'רצון חופשי' אם לאו.

      העולם המוצרי, מאז הרפורמציה, מתחלק לשנים, עולם לותרני, המכיל את חסידי לותר, ועולם של חסידי קלווין והנומינליסטים האנגליים. חסידי לותר כמובן הושפעו ממנו, הושפעו משלילתו של רצון חופשי, בספרו 'העדר רצון חופשי', שבו לא רק שלל 'רצון חופשי' המליך את השטן בעל הכח.

      למרות שחסידי קלווין בהשפעתו אימצו את רוב עקרונות התנ"ך, השפעתו של שאול הטרסי שהחטיא את משל 'עץ הדעת', נשאר חלק ממחשבתם. אולי גם המגמה הארכיטיפית האנושית על אי השלמה עם משך קיום קצוץ משפיעה על חלק זה.

     כך אפשר לראות שההוגים עד היום הזה רוצים לראות את השפה כנתון, לא יצירה של 'רצון חופשי'. ומאחר שהם רוצים בשפה 'נתון', שפה, כאינפורמציה מקובעת, מתעלמים מהעובדה שהשפה היא אינפורמציה לא מקובעת, שהיא 'שרירותית'.

      השוואה פשוטה היתה יכולה לשכנע את האדם על הבדל בין שפה פרי אינפורמציה מקובעת כמו ה-DNA, לבין שפה פרי אינפורמציה לא מקובעת. את ה-DNA אנו לא יכולים לשנות, הוא יוצר רק דגם אחד, את גופינו, אבל יצירות פרי אינפורמציה לא מקובעת היוצרת דגמים רבים, אפשר ואפשר לשנות.

      אנו יכולים לשנות דברים כתובים בספרים, אנו יכולים לשנות חוקים, אנו יכולים לשנות כלים פרי אינפורמציה לא מקובעת.

      האדם מדי זמן יוצר קוסמולוגיות, דתות, ולפתע מופיעה קוסמולוגיה חדשה, פרי אינפורמציה לא מקובעת, מוחקת את כל עולם הערכים של קוסמולוגיה קודמת. כך קרה שהקוסמולוגיה של שאול הטרסי, ב'אגרת אל הרומיים', מחקה את כל עולם הערכים של היוונים, של הרומאים.

       ברפורמציה לותר שלל את הקוסמולוגיה הנוצרית הקודמת, בטענה שמה שהובטח בשמו של ישוע לא התקיים, המליך במקום ישוע את השטן, שלו יחס הכשלת ישוע.

       עלינו לא להתעלם מהעובדה שגם באבולוציה מתרחשות מוטציות, שינויים, אלא שאלו מתרחשים במשך תקופות ארוכות יותר.

       אבל עלינו כאן לסטות מהדיון הקודם, ולציין עובדה, ש'דעת' הוענקה על-ידי חוקי הקיום רק למטרה אחת, להקל על האדם את קיומו. 'דעת', היא רק תוספת ל'דחף הקיום' שהוא מוטבע ביצורים על כדור הארץ שלנו, הוא מאפשר להם למצא מזון, להגן על טריטוריה, לברח מסכנות, לדעת מה טוב לקיום, מה רע לקיום, לברח אם הקיום בסכנה. כל זה מוטבע ביצורים על כדור הארץ, גם באדם.

     אבל 'דעת',  שהיא מוענקת רק לאדם, היא תוספת ל'דחף הקיום', אבל מוסיפה לאדם את 'ההבדלה', 'נבדלה המבוססת על 'דעת', 'דעת המבוססת על 'רצון חופשי'.  באמצעות 'רצון חופשי' זה האדם יכול לרכוש לעצמו יותר מחיה, הוא יכול להסדיר לעצמו סדרים חברתיים, הרי השפה הנעלמת מתגשמת רק בקהילה, ביחידות אין שפה.

     כל האפשרויות הנוספות האלו ש'דעת' המבוססת על 'רצון חופשי', מאפשרות לאדם ליצור את עולמו הלשוני, עולם לשוני פרי שפה, אינפורמציה לא מקובעת, שונה מהאינפורמציה המקובעת ב'דחף הקיום'.

      אנחנו יכולים כאן רק בקצור לקבע, שמתת 'דעת' מיועדת רק להקל על קיומו של האדם. מבחינה זו חוקי הקיום הם יותר נדיבים מהאל 'זאוס', שהעניש את פרומתיאוס שהעניק לאדם את שימוש האש, למען להקל על חייו.

      'דעת' כפי שקבענו, מיועדת רק להקל על האדם בקיומו, היא אינה מגלה את סודות הקיום. יומרות של כוהנים, של שמאנים, שלהם סודות קיום הם יומרות, שבני אדם תמימים מאמצים.

       הקיום, קיום היקום, קיום היצורים על כדור הארץ שלנו, הם מיסתורין, ש'דעת' המיועדת רק להקל על קיום האדם, לא מגלה מיסתורין זו, לא יכולה לגלות.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 535 – דינמיות

         אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  535 – ד י נ מ י ו ת                       

      בשעור הקודם הגדרנו את תרבות התנ"ך תרבות מטמורפוזית, אבל להגדיר את תרבות התנ"ך כתרבות 'דינמית', הוא אפיון מתאים יותר, אינו דוחה את האפיון הקודם, אפיון 'מטמורפוזי'.

      תרבות התנ"ך התפתחה לתרבות דינמית, כתוצאה ממצבם של אבות העברים שהיו נוודים, נוודים בארצות בעלות תרבויות מפותחות, כמו התרבות השומרית שממנה נפרדו, התרבות החיתית, התרבות המצרית.

      יש לשער שאבות העברים שיצאו מאור בפקודת אלהים, היו בעלי דעות שונות מהדעות השומריות, מנוגדות לתרבות שומר שעדיין שלטה במקום, למרות שהיא כבר נכבשה על-ידי הכשדים השמיים.

      היציאה משומר האוטוכטונית, תרבות סטטית, שתושביה האמינו שתרבותם היא חלק מהטריטוריה שעליה ישבו, האמינו באלים שאף הם חלק מהטריטוריה, אלים גוזרי גורל, אלים שלא איפשרו שינויים.     ולמרות היותם של אבות העברים בעלי דעות שונות, ביציאתם חוו טראומה, טראומה במפגש עם תרבויות שונות. כזרים לסביבתם החדשה, עם מסורת שנשאו עמם משומר, יכלו להתבונן על החוץ שהתגלה להם בצורה ביקורתית, יחסית.

     כנוודים בטריטוריות של תרבויות מפותחות, אבות העברים חוו הסתכלות יחסית על הדברים, ראו שהעולם אינו סטטי, כפי שהשומרים סברו, חוו את העולם הדינמי, עולם העובר כל הזמן מטמורפוזה.

     אפשר להגיד על אבות העברים שהם נעשו תולדה של מצבם החדש, מצב לא סטטי, מצב בשינוי מתמיד.  

     עובדה זו שאבות העברים נעשו ביטוי לעולם משתנה, מסביר את העובדה שהם יכלו ליצור את ההשקפה הפילוסופית המופשטת ביותר.

      אבות העברים מתוך מצבם, יכלו להסתכל על האמונות של העמים שדרכם צעדו בבקורת מירבית. לביקורת הזו אנו עדים כבר ממשל 'עץ הדעת', שבו פרגמנטים של מיתוסים רווחים של תקופתם, והפרשנות החדשה שהם העניקו למיתוסים אלו.

      בלי ספק שהפירוש שאבות העברים העניקו לפרגמנט של  מיתוס על 'עץ דעת', יכול היה להינתן רק על-ידי קבוצה רב תרבותית עם התבוננות יחסית על העולם הזר שבו נמצאו.

       הפרשנות שיוצאי אור נתנו לפרגמנט של מיתוס על 'עץ דעת', איפשר להם לפתח פילוסופיה לשונית ראשונית, לפתח השקפה קיומית של האדם ביקום הדינמי, המשתנה.

     הפרשנות החדשה שיוצאי אור נתנו למיתוס 'עץ הדעת', פתח לפניהם את סוד 'המודעות', סוד ה'מודעות' שהתאפשרה מהפרשנות שלהם את פרגמנט מיתוס 'עץ הדעת'. הפרשנות, ש'דעת', הנה ממקור חיצוני, איפשר את הבנתם  ש'דעת' מבוססת על  'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר להבדיל. הבדלה זו מאפשרת לאדם להבדיל  את עצמו מזולתו, להתבונן על עצמו מבחוץ, להיהפך ל'מודע', מודע למצבו הקיומי המשתרע ממנעד 'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      תובנות אלו מהפרשנות שיוצאי אור נתנו לפרגמנט על 'עץ הדעת', איפשר להם את התובנות הנוספות.

       אם 'דעת' הצטמצמה רק לגופו של האדם, הם חוו את המציאות המשתנה שהם בנדודיהם עברו, שהעולם ה'דינמי', העולם ב'מטמורפוזה' תמידית מובילה אותם לצורך להבין את העולם הזר מחוצה להם. הרי הם בהבדל מהשומרים ובעלי התרבויות האחרות שבטריטוריות שלהם עברו, לא היו תולדה של טריטוריה, לכן לא היו צמודים לאדמה, סטטית, הם היו חלק מהעולם שחוו אותו בהשתנותו, הם היו חלק מאותה דינמיות שהם חוו בנדודיהם.

       מאחר שיוצאי אור ראו את עצמם חלק מהדינמיות מסביבם,   הבינו שעליהם להכיר 'דינמיות' זרה זו. כדי להכיר את הזרות מסביב, יוצאי אור הובלו על-ידי הגיון 'דעת', שפה, שעליהם להשתלב בדינמיות באמצעות 'פעלים', פעלים חלק מהדינמיות.

       למען להכיר את העולם ה'זר' מסביב יוצאי אור הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי' 'זר', לפועל המכיל את הזרות, 'להכיר' פועל המאפשר את הכרות הזרות, פועל ההופך את ה'נוכרי', לחלק מהדינמיות הזרה. הם הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי', לשם 'הכרה', הכרת העולם הזר הדינמי.

     השם האוגריתי 'נוכרי', האדם הנוכרי, הפך לחלק מהדינמיות היקומית. ברור שיוצאי אור, אבות העברים שנעשו נוודים בארצות זרות, היו צריכים להכיר את הזרים שדרך הטריטוריה  שלהם צעדו, להכיר את העולם מסביב, עולם 'דינמי.

       יוצאי אור שסובבו בעולם זר דינמי, היו צריכים להכיר עולם זר זה, באמצעות פועל דינמי המכיל את הזרות והכרתו, ולהפכו ל'שם', 'הכרה'.

       ברור שהפשטה זו התאפשרה על בסיס 'דעת', פועל, שעבר בהגיון השפה, לפועל 'להכיר', להכיר את העולם הזר, להכיר את ה'נוכרי' כחלק מעולם דינמי זר זה.

      ה'שפה' אותה מתת אנומלית של חוקי היקום לאדם, הובילה אותו ליצירת עולמו. בדרך כלל בני אדם מבצעים פעולות אלו בצורה מכנית לא מודעת. בהבדל מהאחרים יוצאי אור שהיתה להם הסתכלות יחסית על דברים, כיוון שהם נפרדו מתרבות אוטוכטונית, פרשנותם היתה 'מודעת', הסתכלותם על הדינמיות היקום היתה 'מודעת'.     כתוצאה מהיות יוצאי אור 'מודעים', הם יכלו ליצור את הפילוסופיה הלשונית המופשטת ביותר, פילוסופיה מופשטת חד-פעמית.

      יצירת הפילוסופיה המופשטת של יוצאי אור, פילוסופיה שהתאפשרה על היותם נוודים, מסביר את החלק השני של  פילוסופית השפה שהתפתחה מקורות העברים שהשתחררו משעבוד מצרים.

     נתק שני מתרבות מפותחת, כפי שהיתה התרבות המצרית,  איפשר את הופעת משה, הרב תרבותי, שיכול היה להוסיף שלב שני לפילוסופית השפה של אבותיו.

      בהקשר תולדות משה אנו רואים תופעה דומה לזו של יוצאי אור, היותו דו-תרבותי, איפשר לו הסתכלות יחסית, כיוון שהוא ניתק את עצמו מתרבות אוטוכטונית, התרבות המצרית.

       הדגם של משה הגואל, תואם דגם של משחררים לאומיים, היותם דו- תרבותיים, תרבות עמם המשועבד עם השכלה של המשעבדים.

      משה, לפי מנהג התקופה היה בן ערובה, בן של המשועבדים שקיבל השכלה של המשעבדים, למען יהיה נאמן לשליטים. פרויד שהיה חסר השכלה היסטורית, טען בטעות בספרו על משה שהיה נסיך מצרי.

      מהמסופר בספר שמות על משה שהתחנך בחצר פרעה, שהוא הזדהה עם עמו בהורגו את המצרי שהתעלל בהם, ברח למדבר למדינים.

       ההתגלות שחווה משה לרגלי הסנה הבוער, האלוהות מזדהה    כאלוהי אבותיו, מזדהה כ'אהיה אשר אהיה'. לפנינו המשך התפישה הדינמית של אבות משה, שהכירו ביקום הדינמית. כך שהשם בו האלוהות מזדהה כ'אהיה אשר אהיה', תואם את השקפתם המופשטת של אבותיו של משה.

      משה נאמן למסורת אבותיו, כופר בתרבות המצרית שספג בחצר פרעה. עובדה זו מאפשרת לו בהמשך ליצור ולפעול לפי מסורת אבותיו, ליצור את השלב השני של פילוסופית השפה, בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית.

        הדורות לא הכירו בפרק הבריאה מסמך מדעי פילוסופי, התיחסו אליו כמסמך דתי בלבד. עלינו כאן להזכיר רק אדם אחד שהתיחס לפרק הבריאה כמסמך מדעי פילוסופי, גלן רופא ופילוסוף יווני, במאה השניה לספירה. הוא הבין שבריאה יש מאין בפרק הבריאה, שונה מהאמונה היוונית על עולם נצחי לא נברא, הוא גם הבין שהנוצרים בזמנו, אימצו את מושג 'רצון חופשי' מפרק הבריאה. על ההמשך  בשעור הבא.

         אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  535 – ד י נ מ י ו ת                       

      בשעור הקודם הגדרנו את תרבות התנ"ך תרבות מטמורפוזית, אבל להגדיר את תרבות התנ"ך כתרבות 'דינמית', הוא אפיון מתאים יותר, אינו דוחה את האפיון הקודם, אפיון 'מטמורפוזי'.

      תרבות התנ"ך התפתחה לתרבות דינמית, כתוצאה ממצבם של אבות העברים שהיו נוודים, נוודים בארצות בעלות תרבויות מפותחות, כמו התרבות השומרית שממנה נפרדו, התרבות החיתית, התרבות המצרית.

      יש לשער שאבות העברים שיצאו מאור בפקודת אלהים, היו בעלי דעות שונות מהדעות השומריות, מנוגדות לתרבות שומר שעדיין שלטה במקום, למרות שהיא כבר נכבשה על-ידי הכשדים השמיים.

      היציאה משומר האוטוכטונית, תרבות סטטית, שתושביה האמינו שתרבותם היא חלק מהטריטוריה שעליה ישבו, האמינו באלים שאף הם חלק מהטריטוריה, אלים גוזרי גורל, אלים שלא איפשרו שינויים.     ולמרות היותם של אבות העברים בעלי דעות שונות, ביציאתם חוו טראומה, טראומה במפגש עם תרבויות שונות. כזרים לסביבתם החדשה, עם מסורת שנשאו עמם משומר, יכלו להתבונן על החוץ שהתגלה להם בצורה ביקורתית, יחסית.

     כנוודים בטריטוריות של תרבויות מפותחות, אבות העברים חוו הסתכלות יחסית על הדברים, ראו שהעולם אינו סטטי, כפי שהשומרים סברו, חוו את העולם הדינמי, עולם העובר כל הזמן מטמורפוזה.

     אפשר להגיד על אבות העברים שהם נעשו תולדה של מצבם החדש, מצב לא סטטי, מצב בשינוי מתמיד.  

     עובדה זו שאבות העברים נעשו ביטוי לעולם משתנה, מסביר את העובדה שהם יכלו ליצור את ההשקפה הפילוסופית המופשטת ביותר.

      אבות העברים מתוך מצבם, יכלו להסתכל על האמונות של העמים שדרכם צעדו בבקורת מירבית. לביקורת הזו אנו עדים כבר ממשל 'עץ הדעת', שבו פרגמנטים של מיתוסים רווחים של תקופתם, והפרשנות החדשה שהם העניקו למיתוסים אלו.

      בלי ספק שהפירוש שאבות העברים העניקו לפרגמנט של  מיתוס על 'עץ דעת', יכול היה להינתן רק על-ידי קבוצה רב תרבותית עם התבוננות יחסית על העולם הזר שבו נמצאו.

       הפרשנות שיוצאי אור נתנו לפרגמנט של מיתוס על 'עץ דעת', איפשר להם לפתח פילוסופיה לשונית ראשונית, לפתח השקפה קיומית של האדם ביקום הדינמי, המשתנה.

     הפרשנות החדשה שיוצאי אור נתנו למיתוס 'עץ הדעת', פתח לפניהם את סוד 'המודעות', סוד ה'מודעות' שהתאפשרה מהפרשנות שלהם את פרגמנט מיתוס 'עץ הדעת'. הפרשנות, ש'דעת', הנה ממקור חיצוני, איפשר את הבנתם  ש'דעת' מבוססת על  'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר להבדיל. הבדלה זו מאפשרת לאדם להבדיל  את עצמו מזולתו, להתבונן על עצמו מבחוץ, להיהפך ל'מודע', מודע למצבו הקיומי המשתרע ממנעד 'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      תובנות אלו מהפרשנות שיוצאי אור נתנו לפרגמנט על 'עץ הדעת', איפשר להם את התובנות הנוספות.

       אם 'דעת' הצטמצמה רק לגופו של האדם, הם חוו את המציאות המשתנה שהם בנדודיהם עברו, שהעולם ה'דינמי', העולם ב'מטמורפוזה' תמידית מובילה אותם לצורך להבין את העולם הזר מחוצה להם. הרי הם בהבדל מהשומרים ובעלי התרבויות האחרות שבטריטוריות שלהם עברו, לא היו תולדה של טריטוריה, לכן לא היו צמודים לאדמה, סטטית, הם היו חלק מהעולם שחוו אותו בהשתנותו, הם היו חלק מאותה דינמיות שהם חוו בנדודיהם.

       מאחר שיוצאי אור ראו את עצמם חלק מהדינמיות מסביבם,   הבינו שעליהם להכיר 'דינמיות' זרה זו. כדי להכיר את הזרות מסביב, יוצאי אור הובלו על-ידי הגיון 'דעת', שפה, שעליהם להשתלב בדינמיות באמצעות 'פעלים', פעלים חלק מהדינמיות.

       למען להכיר את העולם ה'זר' מסביב יוצאי אור הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי' 'זר', לפועל המכיל את הזרות, 'להכיר' פועל המאפשר את הכרות הזרות, פועל ההופך את ה'נוכרי', לחלק מהדינמיות הזרה. הם הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי', לשם 'הכרה', הכרת העולם הזר הדינמי.

     השם האוגריתי 'נוכרי', האדם הנוכרי, הפך לחלק מהדינמיות היקומית. ברור שיוצאי אור, אבות העברים שנעשו נוודים בארצות זרות, היו צריכים להכיר את הזרים שדרך הטריטוריה  שלהם צעדו, להכיר את העולם מסביב, עולם 'דינמי.

       יוצאי אור שסובבו בעולם זר דינמי, היו צריכים להכיר עולם זר זה, באמצעות פועל דינמי המכיל את הזרות והכרתו, ולהפכו ל'שם', 'הכרה'.

       ברור שהפשטה זו התאפשרה על בסיס 'דעת', פועל, שעבר בהגיון השפה, לפועל 'להכיר', להכיר את העולם הזר, להכיר את ה'נוכרי' כחלק מעולם דינמי זר זה.

      ה'שפה' אותה מתת אנומלית של חוקי היקום לאדם, הובילה אותו ליצירת עולמו. בדרך כלל בני אדם מבצעים פעולות אלו בצורה מכנית לא מודעת. בהבדל מהאחרים יוצאי אור שהיתה להם הסתכלות יחסית על דברים, כיוון שהם נפרדו מתרבות אוטוכטונית, פרשנותם היתה 'מודעת', הסתכלותם על הדינמיות היקום היתה 'מודעת'.     כתוצאה מהיות יוצאי אור 'מודעים', הם יכלו ליצור את הפילוסופיה הלשונית המופשטת ביותר, פילוסופיה מופשטת חד-פעמית.

      יצירת הפילוסופיה המופשטת של יוצאי אור, פילוסופיה שהתאפשרה על היותם נוודים, מסביר את החלק השני של  פילוסופית השפה שהתפתחה מקורות העברים שהשתחררו משעבוד מצרים.

     נתק שני מתרבות מפותחת, כפי שהיתה התרבות המצרית,  איפשר את הופעת משה, הרב תרבותי, שיכול היה להוסיף שלב שני לפילוסופית השפה של אבותיו.

      בהקשר תולדות משה אנו רואים תופעה דומה לזו של יוצאי אור, היותו דו-תרבותי, איפשר לו הסתכלות יחסית, כיוון שהוא ניתק את עצמו מתרבות אוטוכטונית, התרבות המצרית.

       הדגם של משה הגואל, תואם דגם של משחררים לאומיים, היותם דו- תרבותיים, תרבות עמם המשועבד עם השכלה של המשעבדים.

      משה, לפי מנהג התקופה היה בן ערובה, בן של המשועבדים שקיבל השכלה של המשעבדים, למען יהיה נאמן לשליטים. פרויד שהיה חסר השכלה היסטורית, טען בטעות בספרו על משה שהיה נסיך מצרי.

      מהמסופר בספר שמות על משה שהתחנך בחצר פרעה, שהוא הזדהה עם עמו בהורגו את המצרי שהתעלל בהם, ברח למדבר למדינים.

       ההתגלות שחווה משה לרגלי הסנה הבוער, האלוהות מזדהה    כאלוהי אבותיו, מזדהה כ'אהיה אשר אהיה'. לפנינו המשך התפישה הדינמית של אבות משה, שהכירו ביקום הדינמית. כך שהשם בו האלוהות מזדהה כ'אהיה אשר אהיה', תואם את השקפתם המופשטת של אבותיו של משה.

      משה נאמן למסורת אבותיו, כופר בתרבות המצרית שספג בחצר פרעה. עובדה זו מאפשרת לו בהמשך ליצור ולפעול לפי מסורת אבותיו, ליצור את השלב השני של פילוסופית השפה, בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית.

        הדורות לא הכירו בפרק הבריאה מסמך מדעי פילוסופי, התיחסו אליו כמסמך דתי בלבד. עלינו כאן להזכיר רק אדם אחד שהתיחס לפרק הבריאה כמסמך מדעי פילוסופי, גלן רופא ופילוסוף יווני, במאה השניה לספירה. הוא הבין שבריאה יש מאין בפרק הבריאה, שונה מהאמונה היוונית על עולם נצחי לא נברא, הוא גם הבין שהנוצרים בזמנו, אימצו את מושג 'רצון חופשי' מפרק הבריאה. על ההמשך  בשעור הבא.

         אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  535 – ד י נ מ י ו ת                       

      בשעור הקודם הגדרנו את תרבות התנ"ך תרבות מטמורפוזית, אבל להגדיר את תרבות התנ"ך כתרבות 'דינמית', הוא אפיון מתאים יותר, אינו דוחה את האפיון הקודם, אפיון 'מטמורפוזי'.

      תרבות התנ"ך התפתחה לתרבות דינמית, כתוצאה ממצבם של אבות העברים שהיו נוודים, נוודים בארצות בעלות תרבויות מפותחות, כמו התרבות השומרית שממנה נפרדו, התרבות החיתית, התרבות המצרית.

      יש לשער שאבות העברים שיצאו מאור בפקודת אלהים, היו בעלי דעות שונות מהדעות השומריות, מנוגדות לתרבות שומר שעדיין שלטה במקום, למרות שהיא כבר נכבשה על-ידי הכשדים השמיים.

      היציאה משומר האוטוכטונית, תרבות סטטית, שתושביה האמינו שתרבותם היא חלק מהטריטוריה שעליה ישבו, האמינו באלים שאף הם חלק מהטריטוריה, אלים גוזרי גורל, אלים שלא איפשרו שינויים.     ולמרות היותם של אבות העברים בעלי דעות שונות, ביציאתם חוו טראומה, טראומה במפגש עם תרבויות שונות. כזרים לסביבתם החדשה, עם מסורת שנשאו עמם משומר, יכלו להתבונן על החוץ שהתגלה להם בצורה ביקורתית, יחסית.

     כנוודים בטריטוריות של תרבויות מפותחות, אבות העברים חוו הסתכלות יחסית על הדברים, ראו שהעולם אינו סטטי, כפי שהשומרים סברו, חוו את העולם הדינמי, עולם העובר כל הזמן מטמורפוזה.

     אפשר להגיד על אבות העברים שהם נעשו תולדה של מצבם החדש, מצב לא סטטי, מצב בשינוי מתמיד.  

     עובדה זו שאבות העברים נעשו ביטוי לעולם משתנה, מסביר את העובדה שהם יכלו ליצור את ההשקפה הפילוסופית המופשטת ביותר.

      אבות העברים מתוך מצבם, יכלו להסתכל על האמונות של העמים שדרכם צעדו בבקורת מירבית. לביקורת הזו אנו עדים כבר ממשל 'עץ הדעת', שבו פרגמנטים של מיתוסים רווחים של תקופתם, והפרשנות החדשה שהם העניקו למיתוסים אלו.

      בלי ספק שהפירוש שאבות העברים העניקו לפרגמנט של  מיתוס על 'עץ דעת', יכול היה להינתן רק על-ידי קבוצה רב תרבותית עם התבוננות יחסית על העולם הזר שבו נמצאו.

       הפרשנות שיוצאי אור נתנו לפרגמנט של מיתוס על 'עץ דעת', איפשר להם לפתח פילוסופיה לשונית ראשונית, לפתח השקפה קיומית של האדם ביקום הדינמי, המשתנה.

     הפרשנות החדשה שיוצאי אור נתנו למיתוס 'עץ הדעת', פתח לפניהם את סוד 'המודעות', סוד ה'מודעות' שהתאפשרה מהפרשנות שלהם את פרגמנט מיתוס 'עץ הדעת'. הפרשנות, ש'דעת', הנה ממקור חיצוני, איפשר את הבנתם  ש'דעת' מבוססת על  'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר להבדיל. הבדלה זו מאפשרת לאדם להבדיל  את עצמו מזולתו, להתבונן על עצמו מבחוץ, להיהפך ל'מודע', מודע למצבו הקיומי המשתרע ממנעד 'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      תובנות אלו מהפרשנות שיוצאי אור נתנו לפרגמנט על 'עץ הדעת', איפשר להם את התובנות הנוספות.

       אם 'דעת' הצטמצמה רק לגופו של האדם, הם חוו את המציאות המשתנה שהם בנדודיהם עברו, שהעולם ה'דינמי', העולם ב'מטמורפוזה' תמידית מובילה אותם לצורך להבין את העולם הזר מחוצה להם. הרי הם בהבדל מהשומרים ובעלי התרבויות האחרות שבטריטוריות שלהם עברו, לא היו תולדה של טריטוריה, לכן לא היו צמודים לאדמה, סטטית, הם היו חלק מהעולם שחוו אותו בהשתנותו, הם היו חלק מאותה דינמיות שהם חוו בנדודיהם.

       מאחר שיוצאי אור ראו את עצמם חלק מהדינמיות מסביבם,   הבינו שעליהם להכיר 'דינמיות' זרה זו. כדי להכיר את הזרות מסביב, יוצאי אור הובלו על-ידי הגיון 'דעת', שפה, שעליהם להשתלב בדינמיות באמצעות 'פעלים', פעלים חלק מהדינמיות.

       למען להכיר את העולם ה'זר' מסביב יוצאי אור הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי' 'זר', לפועל המכיל את הזרות, 'להכיר' פועל המאפשר את הכרות הזרות, פועל ההופך את ה'נוכרי', לחלק מהדינמיות הזרה. הם הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי', לשם 'הכרה', הכרת העולם הזר הדינמי.

     השם האוגריתי 'נוכרי', האדם הנוכרי, הפך לחלק מהדינמיות היקומית. ברור שיוצאי אור, אבות העברים שנעשו נוודים בארצות זרות, היו צריכים להכיר את הזרים שדרך הטריטוריה  שלהם צעדו, להכיר את העולם מסביב, עולם 'דינמי.

       יוצאי אור שסובבו בעולם זר דינמי, היו צריכים להכיר עולם זר זה, באמצעות פועל דינמי המכיל את הזרות והכרתו, ולהפכו ל'שם', 'הכרה'.

       ברור שהפשטה זו התאפשרה על בסיס 'דעת', פועל, שעבר בהגיון השפה, לפועל 'להכיר', להכיר את העולם הזר, להכיר את ה'נוכרי' כחלק מעולם דינמי זר זה.

      ה'שפה' אותה מתת אנומלית של חוקי היקום לאדם, הובילה אותו ליצירת עולמו. בדרך כלל בני אדם מבצעים פעולות אלו בצורה מכנית לא מודעת. בהבדל מהאחרים יוצאי אור שהיתה להם הסתכלות יחסית על דברים, כיוון שהם נפרדו מתרבות אוטוכטונית, פרשנותם היתה 'מודעת', הסתכלותם על הדינמיות היקום היתה 'מודעת'.     כתוצאה מהיות יוצאי אור 'מודעים', הם יכלו ליצור את הפילוסופיה הלשונית המופשטת ביותר, פילוסופיה מופשטת חד-פעמית.

      יצירת הפילוסופיה המופשטת של יוצאי אור, פילוסופיה שהתאפשרה על היותם נוודים, מסביר את החלק השני של  פילוסופית השפה שהתפתחה מקורות העברים שהשתחררו משעבוד מצרים.

     נתק שני מתרבות מפותחת, כפי שהיתה התרבות המצרית,  איפשר את הופעת משה, הרב תרבותי, שיכול היה להוסיף שלב שני לפילוסופית השפה של אבותיו.

      בהקשר תולדות משה אנו רואים תופעה דומה לזו של יוצאי אור, היותו דו-תרבותי, איפשר לו הסתכלות יחסית, כיוון שהוא ניתק את עצמו מתרבות אוטוכטונית, התרבות המצרית.

       הדגם של משה הגואל, תואם דגם של משחררים לאומיים, היותם דו- תרבותיים, תרבות עמם המשועבד עם השכלה של המשעבדים.

      משה, לפי מנהג התקופה היה בן ערובה, בן של המשועבדים שקיבל השכלה של המשעבדים, למען יהיה נאמן לשליטים. פרויד שהיה חסר השכלה היסטורית, טען בטעות בספרו על משה שהיה נסיך מצרי.

      מהמסופר בספר שמות על משה שהתחנך בחצר פרעה, שהוא הזדהה עם עמו בהורגו את המצרי שהתעלל בהם, ברח למדבר למדינים.

       ההתגלות שחווה משה לרגלי הסנה הבוער, האלוהות מזדהה    כאלוהי אבותיו, מזדהה כ'אהיה אשר אהיה'. לפנינו המשך התפישה הדינמית של אבות משה, שהכירו ביקום הדינמית. כך שהשם בו האלוהות מזדהה כ'אהיה אשר אהיה', תואם את השקפתם המופשטת של אבותיו של משה.

      משה נאמן למסורת אבותיו, כופר בתרבות המצרית שספג בחצר פרעה. עובדה זו מאפשרת לו בהמשך ליצור ולפעול לפי מסורת אבותיו, ליצור את השלב השני של פילוסופית השפה, בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית.

        הדורות לא הכירו בפרק הבריאה מסמך מדעי פילוסופי, התיחסו אליו כמסמך דתי בלבד. עלינו כאן להזכיר רק אדם אחד שהתיחס לפרק הבריאה כמסמך מדעי פילוסופי, גלן רופא ופילוסוף יווני, במאה השניה לספירה. הוא הבין שבריאה יש מאין בפרק הבריאה, שונה מהאמונה היוונית על עולם נצחי לא נברא, הוא גם הבין שהנוצרים בזמנו, אימצו את מושג 'רצון חופשי' מפרק הבריאה. על ההמשך  בשעור הבא.

         אוניברסיטה ווירטואלית – שעור  535 – ד י נ מ י ו ת                       

      בשעור הקודם הגדרנו את תרבות התנ"ך תרבות מטמורפוזית, אבל להגדיר את תרבות התנ"ך כתרבות 'דינמית', הוא אפיון מתאים יותר, אינו דוחה את האפיון הקודם, אפיון 'מטמורפוזי'.

      תרבות התנ"ך התפתחה לתרבות דינמית, כתוצאה ממצבם של אבות העברים שהיו נוודים, נוודים בארצות בעלות תרבויות מפותחות, כמו התרבות השומרית שממנה נפרדו, התרבות החיתית, התרבות המצרית.

      יש לשער שאבות העברים שיצאו מאור בפקודת אלהים, היו בעלי דעות שונות מהדעות השומריות, מנוגדות לתרבות שומר שעדיין שלטה במקום, למרות שהיא כבר נכבשה על-ידי הכשדים השמיים.

      היציאה משומר האוטוכטונית, תרבות סטטית, שתושביה האמינו שתרבותם היא חלק מהטריטוריה שעליה ישבו, האמינו באלים שאף הם חלק מהטריטוריה, אלים גוזרי גורל, אלים שלא איפשרו שינויים.     ולמרות היותם של אבות העברים בעלי דעות שונות, ביציאתם חוו טראומה, טראומה במפגש עם תרבויות שונות. כזרים לסביבתם החדשה, עם מסורת שנשאו עמם משומר, יכלו להתבונן על החוץ שהתגלה להם בצורה ביקורתית, יחסית.

     כנוודים בטריטוריות של תרבויות מפותחות, אבות העברים חוו הסתכלות יחסית על הדברים, ראו שהעולם אינו סטטי, כפי שהשומרים סברו, חוו את העולם הדינמי, עולם העובר כל הזמן מטמורפוזה.

     אפשר להגיד על אבות העברים שהם נעשו תולדה של מצבם החדש, מצב לא סטטי, מצב בשינוי מתמיד.  

     עובדה זו שאבות העברים נעשו ביטוי לעולם משתנה, מסביר את העובדה שהם יכלו ליצור את ההשקפה הפילוסופית המופשטת ביותר.

      אבות העברים מתוך מצבם, יכלו להסתכל על האמונות של העמים שדרכם צעדו בבקורת מירבית. לביקורת הזו אנו עדים כבר ממשל 'עץ הדעת', שבו פרגמנטים של מיתוסים רווחים של תקופתם, והפרשנות החדשה שהם העניקו למיתוסים אלו.

      בלי ספק שהפירוש שאבות העברים העניקו לפרגמנט של  מיתוס על 'עץ דעת', יכול היה להינתן רק על-ידי קבוצה רב תרבותית עם התבוננות יחסית על העולם הזר שבו נמצאו.

       הפרשנות שיוצאי אור נתנו לפרגמנט של מיתוס על 'עץ דעת', איפשר להם לפתח פילוסופיה לשונית ראשונית, לפתח השקפה קיומית של האדם ביקום הדינמי, המשתנה.

     הפרשנות החדשה שיוצאי אור נתנו למיתוס 'עץ הדעת', פתח לפניהם את סוד 'המודעות', סוד ה'מודעות' שהתאפשרה מהפרשנות שלהם את פרגמנט מיתוס 'עץ הדעת'. הפרשנות, ש'דעת', הנה ממקור חיצוני, איפשר את הבנתם  ש'דעת' מבוססת על  'רצון חופשי', רצון חופשי המאפשר להבדיל. הבדלה זו מאפשרת לאדם להבדיל  את עצמו מזולתו, להתבונן על עצמו מבחוץ, להיהפך ל'מודע', מודע למצבו הקיומי המשתרע ממנעד 'עץ הדעת' ל'עץ החיים'.

      תובנות אלו מהפרשנות שיוצאי אור נתנו לפרגמנט על 'עץ הדעת', איפשר להם את התובנות הנוספות.

       אם 'דעת' הצטמצמה רק לגופו של האדם, הם חוו את המציאות המשתנה שהם בנדודיהם עברו, שהעולם ה'דינמי', העולם ב'מטמורפוזה' תמידית מובילה אותם לצורך להבין את העולם הזר מחוצה להם. הרי הם בהבדל מהשומרים ובעלי התרבויות האחרות שבטריטוריות שלהם עברו, לא היו תולדה של טריטוריה, לכן לא היו צמודים לאדמה, סטטית, הם היו חלק מהעולם שחוו אותו בהשתנותו, הם היו חלק מאותה דינמיות שהם חוו בנדודיהם.

       מאחר שיוצאי אור ראו את עצמם חלק מהדינמיות מסביבם,   הבינו שעליהם להכיר 'דינמיות' זרה זו. כדי להכיר את הזרות מסביב, יוצאי אור הובלו על-ידי הגיון 'דעת', שפה, שעליהם להשתלב בדינמיות באמצעות 'פעלים', פעלים חלק מהדינמיות.

       למען להכיר את העולם ה'זר' מסביב יוצאי אור הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי' 'זר', לפועל המכיל את הזרות, 'להכיר' פועל המאפשר את הכרות הזרות, פועל ההופך את ה'נוכרי', לחלק מהדינמיות הזרה. הם הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי', לשם 'הכרה', הכרת העולם הזר הדינמי.

     השם האוגריתי 'נוכרי', האדם הנוכרי, הפך לחלק מהדינמיות היקומית. ברור שיוצאי אור, אבות העברים שנעשו נוודים בארצות זרות, היו צריכים להכיר את הזרים שדרך הטריטוריה  שלהם צעדו, להכיר את העולם מסביב, עולם 'דינמי.

       יוצאי אור שסובבו בעולם זר דינמי, היו צריכים להכיר עולם זר זה, באמצעות פועל דינמי המכיל את הזרות והכרתו, ולהפכו ל'שם', 'הכרה'.

       ברור שהפשטה זו התאפשרה על בסיס 'דעת', פועל, שעבר בהגיון השפה, לפועל 'להכיר', להכיר את העולם הזר, להכיר את ה'נוכרי' כחלק מעולם דינמי זר זה.

      ה'שפה' אותה מתת אנומלית של חוקי היקום לאדם, הובילה אותו ליצירת עולמו. בדרך כלל בני אדם מבצעים פעולות אלו בצורה מכנית לא מודעת. בהבדל מהאחרים יוצאי אור שהיתה להם הסתכלות יחסית על דברים, כיוון שהם נפרדו מתרבות אוטוכטונית, פרשנותם היתה 'מודעת', הסתכלותם על הדינמיות היקום היתה 'מודעת'.     כתוצאה מהיות יוצאי אור 'מודעים', הם יכלו ליצור את הפילוסופיה הלשונית המופשטת ביותר, פילוסופיה מופשטת חד-פעמית.

      יצירת הפילוסופיה המופשטת של יוצאי אור, פילוסופיה שהתאפשרה על היותם נוודים, מסביר את החלק השני של  פילוסופית השפה שהתפתחה מקורות העברים שהשתחררו משעבוד מצרים.

     נתק שני מתרבות מפותחת, כפי שהיתה התרבות המצרית,  איפשר את הופעת משה, הרב תרבותי, שיכול היה להוסיף שלב שני לפילוסופית השפה של אבותיו.

      בהקשר תולדות משה אנו רואים תופעה דומה לזו של יוצאי אור, היותו דו-תרבותי, איפשר לו הסתכלות יחסית, כיוון שהוא ניתק את עצמו מתרבות אוטוכטונית, התרבות המצרית.

       הדגם של משה הגואל, תואם דגם של משחררים לאומיים, היותם דו- תרבותיים, תרבות עמם המשועבד עם השכלה של המשעבדים.

      משה, לפי מנהג התקופה היה בן ערובה, בן של המשועבדים שקיבל השכלה של המשעבדים, למען יהיה נאמן לשליטים. פרויד שהיה חסר השכלה היסטורית, טען בטעות בספרו על משה שהיה נסיך מצרי.

      מהמסופר בספר שמות על משה שהתחנך בחצר פרעה, שהוא הזדהה עם עמו בהורגו את המצרי שהתעלל בהם, ברח למדבר למדינים.

       ההתגלות שחווה משה לרגלי הסנה הבוער, האלוהות מזדהה    כאלוהי אבותיו, מזדהה כ'אהיה אשר אהיה'. לפנינו המשך התפישה הדינמית של אבות משה, שהכירו ביקום הדינמית. כך שהשם בו האלוהות מזדהה כ'אהיה אשר אהיה', תואם את השקפתם המופשטת של אבותיו של משה.

      משה נאמן למסורת אבותיו, כופר בתרבות המצרית שספג בחצר פרעה. עובדה זו מאפשרת לו בהמשך ליצור ולפעול לפי מסורת אבותיו, ליצור את השלב השני של פילוסופית השפה, בפרק הבריאה, פרק א' של ספר בראשית.

        הדורות לא הכירו בפרק הבריאה מסמך מדעי פילוסופי, התיחסו אליו כמסמך דתי בלבד. עלינו כאן להזכיר רק אדם אחד שהתיחס לפרק הבריאה כמסמך מדעי פילוסופי, גלן רופא ופילוסוף יווני, במאה השניה לספירה. הוא הבין שבריאה יש מאין בפרק הבריאה, שונה מהאמונה היוונית על עולם נצחי לא נברא, הוא גם הבין שהנוצרים בזמנו, אימצו את מושג 'רצון חופשי' מפרק הבריאה. על ההמשך  בשעור הבא.

        הדורות לא הכירו בפרק הבריאה מסמך מדעי פילוסופי, התיחסו אליו כמסמך דתי בלבד. עלינו כאן להזכיר רק אדם אחד שהתיחס לפרק הבריאה כמסמך מדעי פילוסופי, גלן רופא ופילוסוף יווני, במאה השניה לספירה. הוא הבין שבריאה יש מאין בפרק הבריאה, שונה מהאמונה היוונית על עולם נצחי לא נברא, הוא גם הבין שהנוצרים בזמנו, אימצו את מושג 'רצון חופשי' מפרק הבריאה. על ההמשך  בשעור הבא.

        הדורות לא הכירו בפרק הבריאה מסמך מדעי פילוסופי, התיחסו אליו כמסמך דתי בלבד. עלינו כאן להזכיר רק אדם אחד שהתיחס לפרק הבריאה כמסמך מדעי פילוסופי, גלן רופא ופילוסוף יווני, במאה השניה לספירה. הוא הבין שבריאה יש מאין בפרק הבריאה, שונה מהאמונה היוונית על עולם נצחי לא נברא, הוא גם הבין שהנוצרים בזמנו, אימצו את מושג 'רצון חופשי' מפרק הבריאה. על ההמשך  בשעור הבא.

אןניברסחטה ווירטואלית – שיעור 534 – מטמורפוזות

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 534 – מטמורפוזות

     צאצאי העברים, העברים שבפקודת אלהים יצאו מאור, לא זכרו את הזכרון ההיסטורי הזה של הנתקות אבותיהם ממרכז שומרי אוטוכטוני, היפגשותם עם תרבויות אחרות של זמנם. היפגשות זו של אבות העברים עם תרבויות שונות, שגרמה להם לטראומה, היווכחותם שכל קבוצה יוצרת את לשונה,  קבוצות אינן יצירי האדמה, אוטוכטוניים, כפי שחשבו השומרים, והאכדים שכבשו את הטריטוריה שלהם, אלא הם חלק מיסודות היקום. מכאן הסיקו שהמתת, השפה שהוענקה לבני אדם, המבדילה אותם מיצורים אחרים על האדמה, היא ממקור חיצוני, חלק מאותם יסודות המהווים את העולם מסביבם.

     מסקנה זו של אבות העברים על היות האדם חלק מיסודות היקום, איפשר להם לתת פירושים חדשים למיתוסים שהם למדו מאחרים, איפשר להם לסכם את מסקנותיהם במשל 'עץ הדעת'.

       אבל יותר מכך, יותר ממסקנותיהם ש'דעת' מאפשרת את 'המודעות', היפרדות הגוף מאחרים, מהסביבה, יכולת להתבונן על עצמם מבחוץ, התבוננות שהנה ה'מודעות'. היותם זרים לסביבה החדשה, מנותקים מטריטוריה איפשר להם הפשטה נוספת, ליצור מהשם האוגריטי 'נוכרי', זר, את הפועל 'להכיר', פועל שאיפשר להם להשתלב בדינמיות מסביב, איפשר להם להכיר את הזולת ה'נוכרי', 'להכיר' את העולם מסביב כ'נוכרי', איפשר להם  את  יצירת השם 'הכרה', הכרת העולם הנוכרי מסביב, העולם הדינמי.

      כפי שהזכרנו, צאצאי העברים, לא עמדו על המהפכה המחשבתית שאבותיהם חוללו כתוצאה מהנתקות שלהם מתרבות אוטוכטונית, היהפכותם בעקבות ההנתקות שלהם למנוכרים לסביבתם, ניכור שאיפשר להם ליצור את ההשקפה הפילוסופית המופשטת ביותר, פילוסופיה מופשטת ששום תרבות אחרת לא הגיעה לדרגתה עד היום הזה. איפשר להם ליצור את הפילוסופיה הדינמית.

     הסיבה שתרבויות אחרות לא הגיעו להפשטה דומה לזו של אבות העברים, הסיבה לכך היא שתרבויות אלו לא נוצרו כתוצאה מטראומה של הינתקות, והן, עד היום סבורים שהמתת 'שפה' היא 'נתון' כמו הראיה, ואם כך הם עד היום הזה לא מיחסים לה יכולת יצירה.

      מאחר שתרבויות המערב עד היום חושבות את השפה כ'נתון', הם לא מבדילים בין אינפורמציה מקובעת, כפי שהנה-DNA  המהווה את גופינו, היוצר רק דגם אחד, לבין 'אינפורמציה לא מקובעת' היוצרת את עולם הלשון, היוצרת דגמים רבים.

      ברור שאבות העברים עדיין לא היו מודעים ל'אינפורמציה', מושג חדש, הם חשבו על יסודות באופן כללי, אבל האינטואיציה שה'טראומה' של הניתוק הקנה להם,  איפשר להם 'הפשטה',        שהתרבות המערבית לא זכתה בה עד היום הזה.

    הזכרנו את צאצאי העברים שלא שמו לב לזכרון ההיסטורי שאבות העברים הותירו, את ראיתם את העולם כפרי 'מטמורפוזה' תמידית, ראיתם את האדם כפרי היסודות של היקום, יצור מופשט, לא אוטוכטוני, יוצר את שפתו, את ערכיו. התעלמות של צאצאי העברים מירושת אבותיהם,  גרם להם לעיוורון עד ימינו, שעבודם וכניעתם לתרבויות מערביות.

        מספיק להתעכב לשני המושגים, ירושת אבות העברים, מושג 'דעת', הקשור רק לגוף המבדיל את עצמו מאחרים, היוצר את ה'מודעות', ומושג 'נכר', ראית העולם כמנוכר, שיש צורך 'להכירו', שיש צורך ב'הכרתו', היותו 'נוכרי'.

      מושגים מופשטים כאלו יכלו להיווצר רק כתוצאה מ'טראומה' של הנתקות, היות אבות העברים 'נוודים', נוודים בארצות תרבותיות, הרגשתם שהם 'מנוכרים' מהם.

       צאצאי העברים, שהתעלמו מהזכרון ההיסטורי שאבות העברים השאירו, לא הבינו מה שאבותיהם יצרו, יצרו,  פילוסופיה חד-פעמית מופשטת. התעלמות זו ממה שנמסר להם, הפך את צאצאי העברים לעיוורים, כאשר הועמתו עם תרבויות אחרות.

       הסיבה העיקרית שצאצאי העברים כבר לא הבינו את ירושת אבותיהם התרחשה בגין השתלטות הכהונה על יהודה אחרי חורבן בית ראשון, כהונה שהשתיקה את הנבואה שיצגה את הפילוסופיה הלשונית המופשטת.

     כך כאשר צאצאי העברים עומתו עם המחשבה היוונית, מחשבה אוטוכטונית, מחשבה שסברה שהעולם הוא נצחי, סטטי, צאצאי העברים, במקרה, פילון האלכסנדרוני, ניסה לעשות סינתזה בין ההשקפה של אבותיו, לבין השקפתו של אפלטון, אפלטון שהאמין בעולם סטטי, לא ידע על עולם נברא, כפי שסברה מחשבת התנ"ך.

      כמובן שפילון האלכסנדרוני לא הבין שמחשבת התנ"ך היא המחשבה המופשטת ביותר, היא פילוסופיה של השפה, שפה שאפלטון בדיאלוג קרטילוס שולל ממנה את יצירת הערכים. כך לפחות גיבורו סוקראטס אומר, שהערכים שלו הם פרי נפשו הפנימית, שהשפה משרתת את הפילוסופיה של הרקליטוס על עולם זורם שהוא מתנגד לה.

     אבל לא רק סוקראטס התנגד לפילוסופיה של הרקליטוס, גם אפלטון עצמו ואריסטו התנגדו לה, הרי הם האמינו בעולם סטטי נצחי.

       אבל אם הזכרנו את פילון שכבר לא הבין את מהות פילוסופית השפה שאבותיו יצרו, פילוסופיה מופשטת יחידה, שאול הטרסי, מיסד הנצרות, היותו דו-תרבותי, יווני ועברי, העדיף את המחשבה היוונית הסטטית. הוא ניטרל את משל 'עץ הדעת', בהחטיאו אותו, בהבינו היותו בסיס המחשבה התנ"כית. הוא רצה לבטל את קיצוב חיי אדם, בהטילו על האלוהות את התפקיד לשנות סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע.

      איזכור שאול הטרסי חשובה, כיוון שהתיאולוגיה שלו הכלולה ב'אגרת אל הרומיים', הנה  עד היום תקפה בעולם המערבי, עולם מערבי הממשיך לחשוב שה'שפה' היא נתון, לא חלק מהיסודות היקומיים המהווים אותו.

      אמונה זו של העולם המערבי היות השפה נתון כמו הראיה, מונע ממנה להגדיר את ה'מודעות', מונע ממנה להבין את ההבדל בין אינפורמציה מקובעת, לבין אינפורמציה לא מקובעת, אינפורמציה שה'ניכור' התנ"כי מאפשר להכיר בה. ניכור תנ"כי זה מאפשר ליצור את המושגים על היקום ה'מנוכר' מהאדם, בעוד שהעדר מושג ה'ניכור' בעולם המערבי, מונע ממנו

להבין את ה'הכרה' של העולם המנוכר, שהתאפשר לאבות העברים.  

       הזכרנו את הטראומה שאבות העברים חוו בהינתקותם מאור,  מרכז תרבותי חד-פעמי. יש ליחס גם את היווצרות תרבות השומרית החד- פעמית ל'טראומה' שאין לנו עדות על כך, כפי שיש לנו עדויות על אבות העברים ועל המהפכה המחשבתית שהם חוללו. הרי השומרים הופיעו אחרי למעלה מ-40,000 אלף שנה, אחרי היווצרות השפה לפני 50,000 אלף שנה, לפי השערות. כנראה שגלויים מסוג זה על  מהות השפה מתגלים בפסקי זמן ארוכים.

      כך שאל יפליא אותנו שהעולם המערבי עדיין לא קלט את המהפכה המחשבתית שאבות העברים חוללו, עדיין חושבים שהשפה היא נתון, לא חלק מהיסודות המהווים את היקום.

     היום יש תיאוריה חדשה, פאן-פסיכיזם, במקום 'אינפורמציה נעלמת' המארגנת את האנרגיה ביקום. ברור שה'אינפורמציה הנעלמת', אינה נתון, אלא כמו 'דעת', יסוד חיצוני, כמו ה'אינפורמציה הלא מקובעת', השפה, שהנה חלק ממנה, הנה חיצונית, שבשלב השני שלה, בני אדם מגשימים אותה על-ידי כריתת בריתות ביניהם, לזכור את השמות הנעלמים.

     אבות העברים שקלטו את העולם כפרי מטמורפוזה, השתנות תמידית, יצרו לא רק את 'דעת', דעת המבדילה, מבדילה בין טוב,  לרע, אבל מבדילה גם את הגוף מהסביבה, מאפשרת את ההתבוננות החיצונית עליו, את ה'מודעות', שהוא הנו ישות נבדלת. ישות נבדלת זו המנעד שלה ביו 'עץ הדעת לבין עץ החיים'.

     אבל אבות העברים שהיו מנוכרים מסביבתם, יצרו, כפי שכבר הזכרנו, מהשם האוגריטי, 'נוכרי', זר, את הפועל 'להכיר', להכיר את העולם ה'נוכרי' מחוץ לעצמם.  מהשם האוגריטי 'נוכרי', הם גם יצרו את המושג 'הכרה', הכרת העולם החיצון. ברור שמושגים אלו התהוו כיצירות היחידים של קהילות, לא היו 'נתון', נתון פנימי של הנפש, כפי שסוקראטס סבר. או  נתון של הניירונים, שנירולוגים עד עכשיו חושבים על מושגים.

     אבות העברים על-ידי יצירת מושגים אלו, 'הכרה', 'מודעות', יצרו את הפילוסופיה הלשונית היחידה, פילוסופיה העוסקת ביכולת שהוענקה לאדם, יכולת המבדילה אותו מישויות אחרות על כדור הארץ שלנו.

     שפה נתונה, כפי שחושבים אותה הוגים עד היום, כפי שחושב נעם חומסקי על היותה פרי גן ביאולוגי, מונע מהם את הבנת היווצרות ה'מודעות', מונע מהם הבנת עולם השפה, עולם שפה, אינפורמציה לא מקובעת.

     ההתעקשות של הוגים לראות את השפה חלק מה'אינפורמציה המקובעת', ה-DNA, מונע מהוגים אלו להבין את עולם השפה כ'אינפורמציה לא מקובעת'. התעקשות זו מונע מהוגים אלו לראות את העולם כ'מטמורפוזה' תמידית.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 534 – מטמורפוזות

     צאצאי העברים, העברים שבפקודת אלהים יצאו מאור, לא זכרו את הזכרון ההיסטורי הזה של הנתקות אבותיהם ממרכז שומרי אוטוכטוני, היפגשותם עם תרבויות אחרות של זמנם. היפגשות זו של אבות העברים עם תרבויות שונות, שגרמה להם לטראומה, היווכחותם שכל קבוצה יוצרת את לשונה,  קבוצות אינן יצירי האדמה, אוטוכטוניים, כפי שחשבו השומרים, והאכדים שכבשו את הטריטוריה שלהם, אלא הם חלק מיסודות היקום. מכאן הסיקו שהמתת, השפה שהוענקה לבני אדם, המבדילה אותם מיצורים אחרים על האדמה, היא ממקור חיצוני, חלק מאותם יסודות המהווים את העולם מסביבם.

     מסקנה זו של אבות העברים על היות האדם חלק מיסודות היקום, איפשר להם לתת פירושים חדשים למיתוסים שהם למדו מאחרים, איפשר להם לסכם את מסקנותיהם במשל 'עץ הדעת'.

       אבל יותר מכך, יותר ממסקנותיהם ש'דעת' מאפשרת את 'המודעות', היפרדות הגוף מאחרים, מהסביבה, יכולת להתבונן על עצמם מבחוץ, התבוננות שהנה ה'מודעות'. היותם זרים לסביבה החדשה, מנותקים מטריטוריה איפשר להם הפשטה נוספת, ליצור מהשם האוגריטי 'נוכרי', זר, את הפועל 'להכיר', פועל שאיפשר להם להשתלב בדינמיות מסביב, איפשר להם להכיר את הזולת ה'נוכרי', 'להכיר' את העולם מסביב כ'נוכרי', איפשר להם  את  יצירת השם 'הכרה', הכרת העולם הנוכרי מסביב, העולם הדינמי.

      כפי שהזכרנו, צאצאי העברים, לא עמדו על המהפכה המחשבתית שאבותיהם חוללו כתוצאה מהנתקות שלהם מתרבות אוטוכטונית, היהפכותם בעקבות ההנתקות שלהם למנוכרים לסביבתם, ניכור שאיפשר להם ליצור את ההשקפה הפילוסופית המופשטת ביותר, פילוסופיה מופשטת ששום תרבות אחרת לא הגיעה לדרגתה עד היום הזה. איפשר להם ליצור את הפילוסופיה הדינמית.

     הסיבה שתרבויות אחרות לא הגיעו להפשטה דומה לזו של אבות העברים, הסיבה לכך היא שתרבויות אלו לא נוצרו כתוצאה מטראומה של הינתקות, והן, עד היום סבורים שהמתת 'שפה' היא 'נתון' כמו הראיה, ואם כך הם עד היום הזה לא מיחסים לה יכולת יצירה.

      מאחר שתרבויות המערב עד היום חושבות את השפה כ'נתון', הם לא מבדילים בין אינפורמציה מקובעת, כפי שהנה-DNA  המהווה את גופינו, היוצר רק דגם אחד, לבין 'אינפורמציה לא מקובעת' היוצרת את עולם הלשון, היוצרת דגמים רבים.

      ברור שאבות העברים עדיין לא היו מודעים ל'אינפורמציה', מושג חדש, הם חשבו על יסודות באופן כללי, אבל האינטואיציה שה'טראומה' של הניתוק הקנה להם,  איפשר להם 'הפשטה',        שהתרבות המערבית לא זכתה בה עד היום הזה.

    הזכרנו את צאצאי העברים שלא שמו לב לזכרון ההיסטורי שאבות העברים הותירו, את ראיתם את העולם כפרי 'מטמורפוזה' תמידית, ראיתם את האדם כפרי היסודות של היקום, יצור מופשט, לא אוטוכטוני, יוצר את שפתו, את ערכיו. התעלמות של צאצאי העברים מירושת אבותיהם,  גרם להם לעיוורון עד ימינו, שעבודם וכניעתם לתרבויות מערביות.

        מספיק להתעכב לשני המושגים, ירושת אבות העברים, מושג 'דעת', הקשור רק לגוף המבדיל את עצמו מאחרים, היוצר את ה'מודעות', ומושג 'נכר', ראית העולם כמנוכר, שיש צורך 'להכירו', שיש צורך ב'הכרתו', היותו 'נוכרי'.

      מושגים מופשטים כאלו יכלו להיווצר רק כתוצאה מ'טראומה' של הנתקות, היות אבות העברים 'נוודים', נוודים בארצות תרבותיות, הרגשתם שהם 'מנוכרים' מהם.

       צאצאי העברים, שהתעלמו מהזכרון ההיסטורי שאבות העברים השאירו, לא הבינו מה שאבותיהם יצרו, יצרו,  פילוסופיה חד-פעמית מופשטת. התעלמות זו ממה שנמסר להם, הפך את צאצאי העברים לעיוורים, כאשר הועמתו עם תרבויות אחרות.

       הסיבה העיקרית שצאצאי העברים כבר לא הבינו את ירושת אבותיהם התרחשה בגין השתלטות הכהונה על יהודה אחרי חורבן בית ראשון, כהונה שהשתיקה את הנבואה שיצגה את הפילוסופיה הלשונית המופשטת.

     כך כאשר צאצאי העברים עומתו עם המחשבה היוונית, מחשבה אוטוכטונית, מחשבה שסברה שהעולם הוא נצחי, סטטי, צאצאי העברים, במקרה, פילון האלכסנדרוני, ניסה לעשות סינתזה בין ההשקפה של אבותיו, לבין השקפתו של אפלטון, אפלטון שהאמין בעולם סטטי, לא ידע על עולם נברא, כפי שסברה מחשבת התנ"ך.

      כמובן שפילון האלכסנדרוני לא הבין שמחשבת התנ"ך היא המחשבה המופשטת ביותר, היא פילוסופיה של השפה, שפה שאפלטון בדיאלוג קרטילוס שולל ממנה את יצירת הערכים. כך לפחות גיבורו סוקראטס אומר, שהערכים שלו הם פרי נפשו הפנימית, שהשפה משרתת את הפילוסופיה של הרקליטוס על עולם זורם שהוא מתנגד לה.

     אבל לא רק סוקראטס התנגד לפילוסופיה של הרקליטוס, גם אפלטון עצמו ואריסטו התנגדו לה, הרי הם האמינו בעולם סטטי נצחי.

       אבל אם הזכרנו את פילון שכבר לא הבין את מהות פילוסופית השפה שאבותיו יצרו, פילוסופיה מופשטת יחידה, שאול הטרסי, מיסד הנצרות, היותו דו-תרבותי, יווני ועברי, העדיף את המחשבה היוונית הסטטית. הוא ניטרל את משל 'עץ הדעת', בהחטיאו אותו, בהבינו היותו בסיס המחשבה התנ"כית. הוא רצה לבטל את קיצוב חיי אדם, בהטילו על האלוהות את התפקיד לשנות סדרי עולם בגין קורבנו של ישוע.

      איזכור שאול הטרסי חשובה, כיוון שהתיאולוגיה שלו הכלולה ב'אגרת אל הרומיים', הנה  עד היום תקפה בעולם המערבי, עולם מערבי הממשיך לחשוב שה'שפה' היא נתון, לא חלק מהיסודות היקומיים המהווים אותו.

      אמונה זו של העולם המערבי היות השפה נתון כמו הראיה, מונע ממנה להגדיר את ה'מודעות', מונע ממנה להבין את ההבדל בין אינפורמציה מקובעת, לבין אינפורמציה לא מקובעת, אינפורמציה שה'ניכור' התנ"כי מאפשר להכיר בה. ניכור תנ"כי זה מאפשר ליצור את המושגים על היקום ה'מנוכר' מהאדם, בעוד שהעדר מושג ה'ניכור' בעולם המערבי, מונע ממנו

להבין את ה'הכרה' של העולם המנוכר, שהתאפשר לאבות העברים.  

       הזכרנו את הטראומה שאבות העברים חוו בהינתקותם מאור,  מרכז תרבותי חד-פעמי. יש ליחס גם את היווצרות תרבות השומרית החד- פעמית ל'טראומה' שאין לנו עדות על כך, כפי שיש לנו עדויות על אבות העברים ועל המהפכה המחשבתית שהם חוללו. הרי השומרים הופיעו אחרי למעלה מ-40,000 אלף שנה, אחרי היווצרות השפה לפני 50,000 אלף שנה, לפי השערות. כנראה שגלויים מסוג זה על  מהות השפה מתגלים בפסקי זמן ארוכים.

      כך שאל יפליא אותנו שהעולם המערבי עדיין לא קלט את המהפכה המחשבתית שאבות העברים חוללו, עדיין חושבים שהשפה היא נתון, לא חלק מהיסודות המהווים את היקום.

     היום יש תיאוריה חדשה, פאן-פסיכיזם, במקום 'אינפורמציה נעלמת' המארגנת את האנרגיה ביקום. ברור שה'אינפורמציה הנעלמת', אינה נתון, אלא כמו 'דעת', יסוד חיצוני, כמו ה'אינפורמציה הלא מקובעת', השפה, שהנה חלק ממנה, הנה חיצונית, שבשלב השני שלה, בני אדם מגשימים אותה על-ידי כריתת בריתות ביניהם, לזכור את השמות הנעלמים.

     אבות העברים שקלטו את העולם כפרי מטמורפוזה, השתנות תמידית, יצרו לא רק את 'דעת', דעת המבדילה, מבדילה בין טוב,  לרע, אבל מבדילה גם את הגוף מהסביבה, מאפשרת את ההתבוננות החיצונית עליו, את ה'מודעות', שהוא הנו ישות נבדלת. ישות נבדלת זו המנעד שלה ביו 'עץ הדעת לבין עץ החיים'.

     אבל אבות העברים שהיו מנוכרים מסביבתם, יצרו, כפי שכבר הזכרנו, מהשם האוגריטי, 'נוכרי', זר, את הפועל 'להכיר', להכיר את העולם ה'נוכרי' מחוץ לעצמם.  מהשם האוגריטי 'נוכרי', הם גם יצרו את המושג 'הכרה', הכרת העולם החיצון. ברור שמושגים אלו התהוו כיצירות היחידים של קהילות, לא היו 'נתון', נתון פנימי של הנפש, כפי שסוקראטס סבר. או  נתון של הניירונים, שנירולוגים עד עכשיו חושבים על מושגים.

     אבות העברים על-ידי יצירת מושגים אלו, 'הכרה', 'מודעות', יצרו את הפילוסופיה הלשונית היחידה, פילוסופיה העוסקת ביכולת שהוענקה לאדם, יכולת המבדילה אותו מישויות אחרות על כדור הארץ שלנו.

     שפה נתונה, כפי שחושבים אותה הוגים עד היום, כפי שחושב נעם חומסקי על היותה פרי גן ביאולוגי, מונע מהם את הבנת היווצרות ה'מודעות', מונע מהם הבנת עולם השפה, עולם שפה, אינפורמציה לא מקובעת.

     ההתעקשות של הוגים לראות את השפה חלק מה'אינפורמציה המקובעת', ה-DNA, מונע מהוגים אלו להבין את עולם השפה כ'אינפורמציה לא מקובעת'. התעקשות זו מונע מהוגים אלו לראות את העולם כ'מטמורפוזה' תמידית.

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 533 – עולם פרוץ

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 533 – עולם פרוץ…

     העולם עד היום הזה רוצה בשפה 'נתון', פרי המח והניירונים, מתעלם מהאינטואיציה של אבות העברים יוצאי אור, אברהם, ענר אשכל וממרא, על היות 'דעת' ממקור חיצוני. איזכור מחודש זה את האינטואיציה של אבות העברים על היות 'דעת' ממקור חיצוני, מסביר את היות השפה אינפורמציה לא מקובעת, אינפורמציה ללא גבולות, שאפשר לשנות את יצירותיה, בעוד שאי אפשר לשנות את ה-DNA האינפורמציה המהווה את גופינו הביאולוגי, אינפורמציה מקובעת.  היוצרת רק דגם אחד, דגם גופינו, בעוד שהאינפורמציה הלא מקובעת יוצרת דגמים רבים.

      אם האינפורמציה של שפתינו היתה פרי הניירונים, אזי היא היתה אינפורמציה מקובעת, בדומה לאינפורמציה של גופינו, ה-DNA. העוסקים בשפה לא משתכנעים מהאינטואיציה של אבות העברים שהיתה פרי מוטציה, כנראה חד-פעמית, מוטציה המגלה תובנות רדומות.

      כל ההקדמה הזו, חזרה על דברים שכבר נאמרו בשעורים קודמים, מטרתה, לעמוד על התופעה, שאלו העוסקים בשפה לא נתנו  את דעתם עליה, היא, שהמתבונן על תולדות האדם, מגלה שתרבויות יצרו קוסמולוגיות שונות במשך התקופות, וכל הקוסמולוגיות מטרתן היתה הרצון לשנות סדרי עולם. 

     נשאלת רק השאלה בזכות מה דרי כדור הארץ שלנו סבורים שלהם זכות לדרישות כאלו.

      גם במקרה של קוסמולוגיות, הקוסמולוגיה התנ"ית היא היחידה שאינה רוצה לשנות סדרי עולם, משלימה עם חוקי הקיום הקוצבים משך קיום מוגבל לישויות, משלימה עם 'עולם נגלה' בלבד, אינה יוצרת עולמות חלופיים, אינה מורדת בישות עליונה, ההיפך רותמת אותה להיות ערבה לעולם הנגלה.

      כפי שהתובנות שהתגלו לאבות העברים, תובנות רדומות, כתוצאה מטראומת עזיבת אור בפקודת האלוהות, כך גם התגלתה לאבות העברים הימצאות מיתוסים, קוסמולוגיות, לא תואמים לשפה, 'דעת', ממקור חיצוני.

      כנראה שכבר עזיבת אור, מרכז תרבות שומרית, נגרמה מהבנת אבות העברים, שהאמונה של השומרים על שלטון גורל, מסמל סוף תרבות זו. אבל עזיבתם את אור, בנדודיהם הם נתקלו בקהילות עם שפות שונות מנהגים שונים, שגרמה אצלם לטראומה, טראומה המגלה תובנות רדומות. היווכותם שכל קהילה יוצרת את שפתה, את מנהגיה, עורר אצלם את ההשערה  שיסוד חיצוני, 'דעת' מוליכה את בני האדם ליצור את שפתם, את מנהגיהם.

       תובנה זו של אבות העברים, אברהם, ענבר, אשכל וממרא שיסוד חיצוני מוליך את האדם מבלי מודעות ממשית ליצור את שפתם ומנהגיהם, הוליך אותם בצורה הגיונית לשלול מיתוסים שלא תאמו את התובנות ההגיוניות שלהם, כמו מיתוס 'גן-עדן', שהיה רווח אצל עמים, שבראשית קיום האדם הוא זכה בכל מ'קרן השפע', זכה לקיום ללא עמל ב'גן-עדן'.

     אבות העברים בהגיון שלהם, שללו את מיתוס 'גן-עדן', בשני משפטים, באחד שגיבורי המיתוס חוה ואדם בגן לא התבוששו בעירומם, ורק אחרי שטעמו מ'דעת', אותו יסוד חיצוני, התבוששו בעירומם, כיוון שיסוד חיצוני זה העניק להם 'מודעות', יכולת התבוננות על עצמם מבחוץ.

      וראה זה פלא, הדורות, אפילו החכם, הרמב"ם, חכם מני אדם בעיני חסידיו, סבר שב'גן-עדן', לחוה ואדם היו תובנות נעלות שאבדו אותן, בגין התעלמותם מהאיסור מלאכל מהיסוד החיצוני 'דעת'. כך הוא פרש את המשל בספרו 'מורה הנבוכים'.

       'גן-עדן' נותר בעיני הדורות מקום אידאלי, מבלי להבין את שלילתו בעיני אבות העברים.

       הסיבה העיקרית ש'גן-עדן' נותר אידיאל, היא, שהאדם גם לא אימץ את התובנה ההגיונית של אבות העברים שיסוד חיצוני, 'דעת', מוליכה את האדם ליצור את עולמו החיצוני.

     יחס שלילי כזה לתובנות אבות העברים היה גם יחסו של שאול הטרסי, שבניגוד להשלמת אבות העברים עם חוקי הקיום, הוא בהשפעת התרבות היוונית, לא השלים עם חוקי הקיום הקוצבים משך קיום האדם, החטיא את אכילת פרי 'דעת', ורצה שהאלוהות בגין קורבנו של ישוע תשנה סדרי עולם.

      התנגדותו של שאול הטרסי, מיסד הנצרות, הובילה כמובן ל'קוסמולוגיה' מורדת בחוקי הקיום, קוסמולוגיה הרוצה בשינוי סדרי עולם, קוסמולוגיה התקפה עד היום הזה.

       לא מינינו כאן, למשל, את הקוסמולוגיה המצרית העתיקה, שמרדה בחוקי הקיום ורצתה בעולם חלופי עם חוקים תואמים משאלותיהם.

     רצינו בדילוגים אלו שלנו להצטמצם רק לעובדה שהאדם עד היום הזה אינו משלים עם 'דעת' ממקור חיצוני, דעת המוליכה את האדם ליצור את שפתו, את מנהגיו. האדם אינו משלים 'דעת' שהינה בניגוד לאינפורמציה ה-DNA  המהוה את גופינו הביאולוגי, שהינה אינפורמציה מקובעת, בעוד ש'דעת' ממקור חיצוני היא האינפורמציה הלא מקובעת, המאפשרת לאדם את כל תעלוליו, ליצור קוסמולוגיות המורדות בחוקי הקיום, קוסמולוגיות הרואות בישויות-על מקנאים באדם, מכשילים אותו.

       האדם שהוענקה לו בצורה אנומלית יכולת אינפורמציה

לא מקובעת, 'דעת' ממקור חיצוני, אינפורמציה המוליכה אותו ליצור את עולמו, מפחידה את האדם, היותה נעלמת, לא מוחשית, והוא מתגעגע למצב דטרמיניסטי, מוחשי.

     האדם שהמתת מפחידה אותו, ביחוד שהיא מוליכה אותו ליצור את עולמו הלשוני עם הזולת, הרי היא ישות נעלמת, שיש על היחידים, להגשים את היכולת הגנטית לשפה, על-ידי כריתת בריתות. כריתת בריתות למען  לזכור את השמות שהעניקו לקולות היוצאים מגרונם של יחידים על צרכים, שמות נעלמים שיש לזכור אותם, אחרת נמוגים, יש לאכסן אותם בזכרון.

    כל התהליכים האלו ש'דעת' מוליכה את האדם לבצע, תהליכים ההופכים למכניים שהוא לא זוכר, מרתיעים את האדם הרוצה בעולם דטרמיניסטי מוחשי, ללא חובות, עולם שאין בו קיצוב.

       אם מצב זה לא היה נשאר נחלת האדם עד היום הזה, לא היה צורך לחזור על דברים אלו. אבל 'יכולת ההדחקה' של האדם מדחיק עד היום הזה ממנו את מציאות קיומו.

      וגם אם האדם לאט לאט מבין שהוא יוצר את עולמו הלשוני, מקרה היידיגר, שאחרי מלחמת העולם השניה, קריסת הרייך השלישי, העז למרוד במסורת הלותרנית ששללה את השפה. העז להתנגד ל'אלהים', גיתה, ששלל את השפה בדרמה שלו פאוסט, ואימץ את שירו של המשורר גאורגה בשם 'המילים', מילים היוצרות את עולמו של האדם. השלים עם עובדה זו, מבלי קבלת החובות ביצירת עולם זה, חובות לזולת.

      היידיגר מסמל את האדם החדש, המבין שהשפה מוליכה את האדם ליצור את עולמו, אבל מסרב לחובות לזולת, רוצה בשפה רכה לא מצווה.

     היידיגר שבעל כורחו הכיר בשפה יוצרת, רצה להסתתר בה, לא להיות חייב לזולת, אבל צפה שזולת שנוא זה יעריץ אותו.

       העולם מוכן להעריץ את היידיגר, הרי עולם אנושי זה גם הוא מסרב להיות חייב לזולת, להיות אחראי לעולמו.

       אבל סרבנות זו של האדם לקחת על עצמו את האחריות על עולמו השברירי, על כדור הארץ השברירי, מושבו, נותן את אותותיו. הוא עלול להביא לקריסת עולמו, אם לא ישלים עם חוקי הקיום, אם לא ישלים עם 'דעת', מתת כפי שהוענקה לאדם בצורה אנומלית, יכולה גם להתפוגג בצורה אנומלית.

      לאדם אין שליטה על חוקי הקיום, אין לו שליטה על התרחשויות אנומליות. על כן עליו לשמור על המתת האנומלית שהוענקה לו עם חוקיה, לא להתעלם מהחובות כלפיה, כלפי תיחזוקה.

     האדם לא צריך לשכח שהוא רק דייר משנה ביקום האין-סופי.