אוניברסיטה ווירטואלית – שעור המתווכים

אוניברסיטה ווירטולית – שעור 567 – המתווכים

      האדם מראשיתו חש שהוא תלוי בכוחות על. הוא הסיק מנוהגו עם בעלי כח שיש לשחדם. למען שיעתרו. מכאן אנו מבינים שמנהג הקורבנות הוא תקשור ראשיתי עם כח על, למען השגת היותר. אבל מהר מאד האדם נוכח לדעת שאין לו תובנות איך לתקשר עם כוחות על. מכאן מסקנתו של האדם שיש למנות מתווכים עם כוחות על, מתווכים שלהם המדע איך לבוא בתקשור עם כוחות על אלו.

      הדוגמה ההיסטורית שנשארה  לנו היא על היווצרות מתווכחים יודעי חן, ממצרים העתיקה, מעמד כוהנים בעלי כח רב.

      דגם מעמד הכוהנים במצרים הוא דגם ארכיטיפי, ששימש בתרבויות שונות.

      השאלה נשאלת איך, המין האנושי הגיע לתובנה שיש יודעי חן, איך לתקשר עם עליונים. כנראה הדגם החברתי שנוצר עם בעלי כח, שימש את החברה להניח שקיימים גם בדומה לבעלי הכח בעלי תובנות לגבי עולמות עליונים.

       אבל אנו לומדים מהנוהג של האדם מראשיתו לשחד כוחות על למען יספקו לו יותר מחיה, שהאדם יצא משורת הבריות על כדור הארץ שלנו, שלא מסתפק ב'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים, דחף קיום המבטיח מחיה, טריטוריה, יכולת לברח מסכנות לקיום.

      הרצון של האדם ליותר מאשר מה שהוקצב לו, מלמד שלאדם הוענקה יכולת נוספת ל'דחף הקיום', יכולת 'דעת', דעת הבדילה, דעת המבדילה המאפשרת לאדם לטבע לעצמו יותר.

    היכולת הזו ש'דעת המבדילה' מאפשרת לאדם גם למרוד בעליונים על משהעניקו לו קיום קצוץ.

     ובכן, האדם שהוענקה לו יכולת נוספת ל'דחף הקיום' שהוענק לכל הברויים, יכולת זו היא מאחורי התביעות של האדם מהקיום ליותר. ובכן, אם אנו רוצים להבין היווצרות המעמד הכוהנים יודעי חן, הסיבה לכך שהמענק הנוסף שהוענק לאדם, הוא מאחורי תביעותיו ליותר. ולמען השגת היותר האדם ממנה יודעי חן. לכן אל יפליא אותנו שהאדם ממנה מתווכים להשגת היותר.

למעשה כל השוני בין האדם ליתר הברויים הוא המענק הנוסף 'דעת' המבדילה. מענק נוסף זה הוא ישות נעלמת, לא מוחשית, ונראה שעובדה זו היא מאחורי התפתחויות שונות של האדם, שונות מהתנהגות מחוסרי מענק זה.

       קודם כל עלינו להתיחס לעובדה שהאדם נוכח לדעת בזכות המענק שחייו קצובים, שהמענקים קצובים.

    אבל לפני שהאדם נוכח לדעת שחייו קצובים, הוא על-ידי יכולת ההבדלה של 'דעת', מבדיל את עצמו מהסובב אותו, נעשה מודע. מודעות זו שהאדם משיג הודות להבדלה, גם מאפשרת לו להבין שחיו קצובים, שהמענקים קצובים.

      אבל לפני שהאדם נוכח לדעת שחייו קצובים, שהמענקים קצובים ההבדלה מאפשרת לאדם לקצוץ בקול היוצא מגרונו על חסר, ליצור מהקול הקצוץ יחידה, סימול, שם. אבל הדגשנו שההבדלה שהוענקה לאדם היא ישות נעלמת, לכן האדם המשמיע את הקול הקצוץ, זקוק לזולת שיסכים שהקול הקצוץ מביע חסר. עובדה זו שהאדם זקוק לזולת שיסכים עם החסר שלו, מכריח אותו לכרות אתו ברית שיזכור את הסימול לחסר, כך נוצרת הברית בין השנים לזכור את הסימול לחסר.

     בהמשך אותה שיטה לתת סימול לדברים מקשרת את בני אדם בבריתות לזכור את הסימול.

     ובכן, האדם שמצא דרך ליצור סימול עם הזולת, מאפשרת לו גם את יצירת הסימול לכך שחייו הם קצובים, מאפשרת לו יחד עם הזולת ליצור סימול על קיצוץ מחיה.

     תהליך זה גורמת לאדם להכיר שהוא בכל המתתים תלוי בכוחות על, מכאן האדם ממנהגו עם הזולת התקיף, מבין שעליו לשחד כוחות על אלו. כפי שכבר הזכרנו, קורבנות הם הדרך הראשונה של האדם לשחד עליונים למען השגת היותר.

     השלב השני של האדם לבוא בדברים עם עליונים, שהוא יודע שהוא תלוי בהם, הוא למנות 'מתווכים', יודעי חן, שיפנו לעליונים, כפי שכבר הסברנו.

     אנחנו רואים שכל השוני של האדם מיתר הברויים על כדור הארץ שלנו הוא הודות למענק שהוענק לו, מענק 'דעת' דעת המבדילה.

     יתר הברויים שלא הוענק להם מענק ה'הבדלה', מסתפקים ב'דחף הקיום', המאפשר להם להשיג מחיה, טריטוריה, יכולת לברח מסכנות לחייהם.

    אבל עלינו להזכיר, שטרם היווצרות מעמד ה'מתווכים', אנו לומדים מקוסמולוגיות שונות, שהאדם נמצא בסכסוך עם עליונים, עליונים הקוצצים במשך חייו, עליונים הקוצצים במחיה. היווצרות ה'מתווכים' הוא שלב יותר מפותח, נסיון שיחוד עליונים לעמען יעניקו את היותר.

     מעמד ה'מתווכים', הכוהנים,  בהמשך גוזלים לעצמם כוחות לא רק לשרת את אלו שהעניקו להם מעמד של יודעי חן, הם מיחסים לעצמם כוחות על להתחרות עם עליונים. שוב מקרה מעמד הכהנים, המתווכים המצריים יכולים לשרת אותנו להבין שהכוהנים מתחרים עם עליונים, יוצרים עולמות חלופיים, ששם הנשמות של הנפטרים ממשיכים את קיומם.

    ברור שמעשים אלו של הכוהנים ליצור עולמות חלופיים, מלמדים שהם מיחסים לעצמם כוחות על, עובדה המצביע על כך שהם מזלזלים בעליונים.

       כוהני מצרים היו מציידים את המתים בהשבעות, השבעות שהיו צריכות להעביר אותם מעל מהמורות לעולם החלופי.      

       ברור שמעשים אלו של כוהני מצרים ליצור עולם חלופי, ציוד הנפטרים עם השבעות העניק להם כוחות. כך כוהני מצרים, ביטלו את המהפכה המחשבתית של פרעה אחנאתון שיסד דת פולחן השמש, אבל הכוהנים בעלי הכח ביטלו את הדת החדשה של פרעה זה מיד אחרי מותו.

        אנחנו הבאנו את דוגמת התפתחות מעמד ה'מתווכים' הכוהנים המצריים, אבל בחלק של הקוסמולוגיות של עמים אחרים אנו מוצאים דווקא סכסוך של האדם עם עליונים, על התעללות שלהם באדם, בקיצוב שהם גורמים למשך קיומו.

      הדוגמה הטובה ביותר לסכסוך כזה עם עליונים אנו מוצאים בקוסמולוגיה היוונית. בקוסמולוגיה יוונית זו אנו מוצאים סכסוך כזה ביחוד עם האלה 'מוירה', שלה הם יחסו זדון לגורל האדם.

      היוונים שהאמינו שהעולם הוא נצחי, שהאדם הוא נצחי חוקי הקיום לא שתפו פעולה אתם, והם כינו חוקי קיום אלו בשם 'מוירה'.

      היוונים לא יצרו מעמד כוהנים, מעמד 'מתווכים', שיבואו בדברים עם עליונים, שישחדו אותם. הם נמצאו ביאוש, מכאן נוכל להבין איך הבשורה של השליח שאול הטרסי, הצליח לפורר את הדת היוונית על-ידי בשורתו על ישוע, שהוקרב ל מען לשנות סדרי עולם, לשלול קיצוב, להחזיר רצף.

      מאחר שהבטחותיו של השליח שאול, לא התגשמו, קמה הכנסייה הקתולית עם תחליף למציאות רצופה, המצאת ה'מיסה', מציאות הזויה, על השגת הרצף במילוי פרטי מיסה זו, אכילת לחם ההופך לגופו של הגואל, שתית יין ההופך לדמו של הגואל, הזדהות אתו וגאולה עם גאולתו הוא.

       לאדם דרכים שונות ומשונות ברצונו לבטל את פרי ההבדלה, הבדלה הגורמת לקצוץ חיי אדם, הבדלה הקוצצת במחיה.

        האדם למעשה מורד במתת שהוענק לו, מתת ה'הבדלה', הוא רוצה רצף.

      אם הבטחות בשמו של ישוע לא התגשמו, המורד החדש, לותר שלא השלים עם קיצוץ חייו, החליט שישוע החלשלש, לא הצליח להחזיר את הרצף, מצא שיריבו, השטן נצחו, וציפה ממנו שיחזיר את הרצף'.

      למעשה האדם מורד במתת 'ההבדלה' הקוצצת במשך קיומו, רוצה 'רצף.

     רק מחשבת התנ"ך כתוצאה מנסיבות מיוחדות, השלימה עם המתת, השלימה עם עולם נגלה, עם חיים קצובים.

אניברסיטה ווירטואלית – שעור 567 המתווכים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 566 – המתווכים

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 566 – אנשי שנער

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 566 – 'אנשי שנער'

 משל 'מגדל בבל', מספר בראשית, פרק י"א, מספר לנו על אנשי שנער, שרצו בשפה אחת, ובנו מגדל שיגיע לשמים. משל זה מזכיר לי את הטלסקופ 'ג'מס ווב', הדומה  למגדל שאנשי שנער בנו. מחשבת התנ"ך ברוב  צניעותה, סיכמה במשל זה, שיומרה כזו של אנשי שנער לגלות את חידת היקום בסיוע המגדל, היא מהאדם והלאה.                 

 לפי המשל, אלהים שירד ממרום לראות את מעשי אנשי שנער, בלל את שפתם  ופזרם. כך עמדתי ביראה מול המדענים של הטלסקופ המשוכלל ביותר, ג'מס ווב',  שבסיוע שלו רוצים לגלות את ראשית היקום.  אלא ששפתם של מדענים מהוללים אלו, שטינהרד, אבי לייב, וסורקין, כבר נבללה, כיוון שהם לא  הגיעו להבנה אחידה לגבי ראשית היקום.

     מאמר מתוחכם בשם ' תיאוריית המפץ הגדול היא מעמודי התווך של המדע. חלופה חתרנית מערערת עליה'. הופיע במוסף של 'הארץ' באוגוסט השנה.

     מחבר המאמר המתוחכם והמדענים שהוא מזכיר, ודאי לא קראו את משל 'מגדל בבל', ולכן יומרתם היא רבה. חכמי האדם, ביניהם המדענים המהוללים שהנם רק דיירי משנה ביקום האין-סופי, תמיד נראים בעיני כמו שולית הקוסם מהסרט של וולט דיסני.

      האדם הקטן על גרם שמים קטן, חושב שהוא יוכל לפתור את חידת היקום. שוב יומרות אלו מזכירים את חכמתו של יובל נח הררי, אשר קבע לפני התפרצות הקורונה, שהבינה המלאכותית תפתור את כל בעיות האדם, את מחלותיו. רק זמן קצר אחרי הנבואה הזו של הררי, החידקים במרום צחקו צחוק גדול, והוכיחו להררי שבכוחם להזים את נבואותיו הנבובות.

       מחשבת התנ"ך ברוב צניעותה לא עסקה בחידת היקום. בפרק א' של ספר בראשית, פרק הבריאה מתוארת רק בריאת עולמו של האדם, לא מדובר בו מה היה לפני שהאלהות בראה את עולמו של האדם.

      מאחר שמחשבת התנ"ך ברוב צניעותה לא עסקה בפתרון חידת היקום היא לא הסתכסכה עם עליונים, כפי שאנו מוצאים ברוב הקוסמולוגיות המסוכסכות עם עליונים, כיוון שהם אינם משלימים עם חוקי הקיום.

      חכם תנ"ך גדול, קהלת, מדבר ביצירתו בשני קולות. הוא מלגלג על אלו המנסים להבין מדוע  הנהרות הממלאים את הים, והוא לא עובר על גדותיו. מכנה את השאלות של החכמים האלו השואלים שאלות מעין אלו  ב'הבל הבלים', לנסות להבין דברים שמעבר ליכולתו של האדם. בקול השני שלו מיעץ קהלת לבני אדם להסתפק ביכולות להסדיר חייהם, מסכם בחכמה, 'החיים טובים מהמות'.

     קהלת רוצה להגיד לנו שעל האדם להסתפק במתת החיים, ולא לנסות להבין דברים שממנו והלאה.

     כאשר השליח יוחנן, מהברית החדשה, בא לעברים עם בשורתו שישוע קם מהמתים, העברים משיבים לו שאף אחד מהאבות לא קם מהמתים. מחשבת התנ"ך הסתפקה ב'עולם נגלה' בלבד.

     אבות העברים יוצא 'אור', עם מטען הירושה השומרית, היו חופשיים לשאל את השאלות הראשוניות. הם הפכו את השם האוגריתי 'נוכרי' לפועל 'להכיר', לשם 'הכרה'. ובכן 'ההכרה' תפקידה להבין את העולם הזר ולהלל אותו. מספיק אם אנו קוראים את מזמורי תהילים שבהם אנו נתקלים בהבנה של העברים שעל האדם רק להתפלא מהיקום הנפלא,

 מזמורי תהילים יצרו את הפועל 'הללו', שנמצא  בתרבויות אחרת, רק כחקוי של מזמורי תהילים.

        אנשי המדע שהמאמר לעיל מזכיר אותם, וודאי לא קראו את חכמת התנ"ך, לא קראו את המשלים המופלאים בצניעותם, לא קראו את דברי קהלת החכם.

      ובכן, לפי המאמר לעיל, אנשי המדע החכמים מבטלים את עיקרון 'המפץ הגדול', שנחשב כעונה על השאלה על ראשית היקום. רק שהעקרונות שהם מציעים וחלוקים עליהם, אינם מסבירים את חידת היקום, שכל ילד קטן יכול לבטל את המסקנות של אנשי המדע המהוללים האלו, ולשאל 'ומה היה לפני כן' 'ומה יהיה אחרי כן'.

     הרי אין לנו תשובות אפילו לשאלות הילד הקטן השואל מה היה לפני כן, מה יהיה אחרי כן, ומוטב לא לנסות ולהשיב על שאלות שאין לנו עליהן תשובות.

      היוונים שלא הסכימו עם חוקי הקיום, היו מסוכסכים עם עליונים. הם ניסו להבין כמו אנשי המדע לעיל את הראשית, קבעו שהעולם הוא נצחי, שללו כל שינוי, התנגדו להרקליטוס שדיבר על השתנות. מרוב התעקשות היוונים שהעולם הוא נצחי, לא משתנה, הם הגיעו לסטטיות.

       החכם היהודי הערמומי שאול הטרסי, מיסד הנצרות, הבטיח ליוונים שהאלוהות תשנה סדרי עולם. ומאחר שהבטחתו לא התקימה, הבטיח לבואו המחודש של ישוע, שאזי סדרי עולם ישתנו. גיבורי דרמת בקט, 'מחכים לגודו', מחכים עדיין שהאלוהות תשנה סדרי עולם, וגודו יופיע שנית.

       תמיד קמים חכמים עם פתרונות חדשים, רק שהפתרונות שלהם אינם משנים דבר. בינתים מה שמשתנה, הוא שכדור הארץ הקטן שלנו בסכנה. הוא בסכנה לא בגין הפתרונות של אנשי מדע, הוא בסכנה ממעשי האדם שלא מבין ש'עולם נגלה' זה שהוענק לו יש לשמור עליו.

      קהלת החכם הבין מה שאנשי מדע מהוללים אינם מבינים, שעל האדם להיות אסיר תודה על המתת שהוענק לו, החיים, שעליו לשמור עליהם.

      ה'הכרה' אין תפקידה לנסות להבין את סוד היקום, ה'הכרה' תפקידה להלל את פלאי הטבע, על האדם לעמוד דום מולם,  ולהלל אותם, ולדאג לשלמות עולמו, לא להרוס אותו.

       האדם הדייר המשנה ביקום עליו להודות על כך שהוא 'רצודי אור', המופיע על פני הים, מופיע ונעלם.

      היקום הוא רצודי אור המאירים לרגע ונעלמים. מחברי מזמורי תהילים הבינו סוד זה והם פתחו בשירה 'הללויה'.

     מחשבת התנ"ך עולה על כל חכמת אלו שלא מבינים שלאדם הוענק רק 'עולם נגלה'.

            מחשבת התנ"ך הבינה שעל האדם לשמור על המתת חיים, שעליו לשמור על מושבו, כדור הארץ הקטן, שעלול להעלם אם לא ישמרו עליו.

     מפליא לראות שהאדם הקטן, דייר המשנה ביקום האין סופי, מנסה להסביר את חידת היקום. הטלסקופ המשוכל ג'מס ווב, לא יועיל לאדם להסביר את סודות היקום, הוא אפילו לא יצלח להסביר מדוע החידקים צוחקים על האדם עם יומרותיו.

     במציאות, הרי המקריות השוררת ביקום, מונע מאתנו אפילו לדעת מה ילד יום.

       עלינו להסתפק ב'עולם הנגלה', שמחשבת התנ"ך מציעה לנו, ולא ליצור פתרונות קסם הלא מועילים.

       משל 'מגדל בבל' דיבר על הממלכות האימתניות של המזרח הקדום, כמו ממלכת  האשורים , ממלכת בבל, שחשבו שאם יכבשו יותר ויותר טריטוריות יזכו בנצח. אלכסנדר מוקדון שכבש וכבש, השתעשע במשאלה להיות אל, משום מה הוא זכה רק ל-33 שנים של חיים.

    עלינו  רק לחזור על המזמור המסיים את ספר תהלים:

הללו אל בקדשו        הללוהו ברקיע עזו

הללוהו בגבורותיו      הללוהו ברוב גודלו

הללוהו בתקע שופר   הללוהו בנבל וכנור

הללוהו בתוף ומחול    הללוהו במנים ועגב

הללוהו בצלצלי שמע   הללוהו  בצלצלי תרועה

כל הנשמה תהלל יה    הללו יה  

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור -565 – ההכרה

אוניברסיטה ווירטואלית, שעור 565 – 'ההכרה'

     ראינו בשעור הקודם שהעברית יצרה מהשם ה'אוגריתי' 'נוכרי', את הפועל להכיר, היא יצרה גם מהשם האוגריתי הזה את השם 'הכרה'. בדומה לפועל 'להכיר' שכלל בתוכו את 'הנוכריות', את הזרות, גם השם 'הכרה' כולל בתוכו את יסוד ה'זרות', זרות הזולת, זרות העולם החיצון. השם הזה 'הכרה', לא קיים בצורתו זו בשפות מערביות אחרות, כיוון שהן לא הכירו ב'זר', הרי הן רצו ב'רצף', וברצף ה'זר' נעדר'.

       העברית שהיכירה בעיקרון 'דעת', 'הבדילה' הייתה זקוקה להתיחס לעולם הנבדל, לזולת הנבדל. ועיקרון ה'אלוהות' הערבה לעולם, ה'זרות' לא היותה עבורה בעיה.

      תרבויות שרצו 'רצף', רצף זה, לא נתן מקום ל'זר', לא השאיר מקום להתיחסות מוסרית אליו. בשביל היוונים הזולת בעל השפה השונה היה 'ברבר', שאין להתתיחס אליו כשווה. כך גם בעולם הנוצרי שרצה 'רצף', ה'זר', שלא אימץ את הבשורה הנוצרית, לא זכה חיחס.

       השקפה על רצף, לא סבלה שוני, זרות.

       רק בתרבות התנ"כית ה'זר' שווה בזכויותיו. אין כורח באחידות, הרי האלוהות כרתה ברית עם כל בני אדם, והיא ערבה לכלם.

     אבל מחוץ לצורך להכיר ב'זר', כשווה, להכרת הזר יש תפקיד נוסף. התפקיד הנוסף של ההכרה בזולת, הוא ה'משוב', שכל אחד צריך להושיט לזולת 'משוב' משוב שהוא קיים.

      במחשבת התנ"ך אין פקפוק בקיום עצמו, אין פקפוק בקיום ה'זר' השווה.

       ראינו שלפי המחשבה היוונית עם הבלעדיות של דובר היוונית, השונה, הדובר שפה אחרת היה 'ברבר', מחוסר לגיטימיות. אותו דבר אנו מוצאים בהמשך אצל הנוצרים, שלגיטימיות מוענקת רק לאלו המאמצים את הבשורה.

     העדר הלגיטימיות של השונה גורם לכך שהעולם מתחלק ללגיטימי, ומחוצה לו, עולם לא לגיטימי. מצב כזה קיים גם אצל המוסלמים, המחלקים את העולם הלגיטימי ומחוצה לו עולם ה'חרב', עולם הפקר ששם ה'חרב' שליט.

       גם אם בהמשך נדון על עולם לגיטימי ועולם חסר לגיטימיות, עלינו קודם לעסוק בצורך זה של "הכרה' שהיא משוב נחוץ למען שהיחיד ירגיש בקיומו.

    תרבויות שרצו ב'רצף', הרגישו בטחון ברצף זה בלבד, וכל דבר מחוצה ל'רצף', איים עליהם, הריק איים עליהם, כיוון שהם לא אמצו את השונה, לא הכלילו אותו ב'רצף' שלהם, כאילו עולם זה מחוצה ל'רצף', איים לבלע אותם.

       הפחד הזה מהעולם מחוצה לרצף, גם ערער את בטחון קיומם, כיוון שהם לא העניקו אחד למשנהו 'משוב', 'הכרה' שהוא קיים.

       העדר משוב הדדי מערער את בטחונו של היחיד בקיומו, ולכן הוא רוצה כל הזמן להשתלט על הריק המאיים הזה עליו.

      חוקרים לא שמו לב שאבות העברים שנדדו בין תרבויות, לא הרגישו מאוימים, כי 'ההכרה', משוב מהזולת הפך את עולמם ללגיטימי.

      כבר משל מגדל בבל מסביר לנו את כל ההבדל בין תרבות התנ"ך, לבין  אנשי שנער במשל זה, הרוצים בשפה אחת, רוצים במגדלים המגיעים לשמיים. אלוהי התנ"ך מפזר אותם לקהילות מופרדות לגיטימיות.

      משל 'מגדל בבל' זה, מצביע על השוני בין אנשי שנער, השקפתם,  לפילוסופיה התנ"כית. כתוצאה משוני זה, מהפיכת ה'זר' לללגיטימי, קהילות שונות יכולות להתקיים זה ליד זה.

        מושג 'ההכרה' הופך את העולם ה'זר' ללגיטימי, הסיר ממנו איום, שיש להתגבר עליו, כפי שאנו כבר מוצאים במשל מגדל בבל, שבו אנשי שנער רוצים בשפה אחת.

   מחשבת התנ"ך יצרה לא רק את המושג 'ברית', ברית בין היחידים לצורך סיפוק תנאי חיים, היא ספקה את מושג ה'כרה', להעניק לאדם את תחושת בטחון קיומו.

      אנשי שנער רצו שפה אחת, כיוון שלא הרגישו בטחון קיומי. לשם כך לא הסתפקו ברצון לשפה אחת, הם רצו לכבוש גם עולמות עליונים על-ידי מגדלים המגיעים לשמים.

       האדם שאין לו בטחון קיומי מנסה להשתלט על השוני המאיים עליו.

   מחשבת התנ"ך במשל קצר כזה כמו 'מגדל בבל', סיכמה את ההשקפה התנ"כית על לגיטימיות השונות, היכולה להתקיים זה ליד זה. היא לא הרחיבה ולא הסבירה שקיום יחד כזה אפשרי על-ידי ה'הכרה', הכרת הזולת כשווה.
    מחשבת התנ"ך קבעה עקרונות מבלי להסביר אותם, מבלי להרחיב עליהם. כפי שהיא לא הרחיבה על עיקרון 'דעת', כך היא גם לא הרחיבה על עיקרון 'הכרה'. מחשבת התנ"ך, במקום להסביר את עקרונותיה, היא המחיזה אותם.

     אבות העברים, הנודדים בין תרבויות שונות, מסתפקים בהכרתם, לא שואפים על השתלטות  עליהם, כיוון שהשונה על-ידי  'הכרה'  אינו מאיים עליהם.

      אמנם אלהים מבטיח לאבות העברים את ארץ כנען, אבל לא נאמר בהבטחה זו צורך בשליטה. בכלל כל ההתהלכות של האבות מתנהלת בקיום שלו, אין איום.

      ה'הכרה' ההופכת את ה'זר' למוכר מאפשרת קיום שלו, אנו לא עידים לאיום מהשונה.

       אנו יכולים לסכם שההשקפה התנ"כית היתה פרי נסיבות, היות אבות העברים זרים לסביבתם, על כן רצו ב'הכרתם'.

       המושג 'הכרה', כפי שראינו, היה פרי נסיבות, אצל אבות העברים יוצאי אור. וכפי שראינו, גם קהלות אחרות זקוקות להכרה הדדית, כיוון שעולם השפה הוא נעלם. ולמרות  שהשפה כופה על כולם את חוקיה, אבל כפיה זו לא הופכת  את האחרים למודעים, לעקרונות השפה. לא הופכת את האחרים למודעים לצורך משוב מאחרים, משוב על קיומם. על כן הם מצטופפים לגוש אחד, וכל אלו שאינם חלק מהגוש הם מאימים עליהם.

       אנחנו יכולים לראות שאבות העברים היו מודעים להיותם מועטים מול הרבים, ממקרה בני יעקב ההורגים באנשי שכם שהתעמרו באחותם דינה. תגובת יעקב היא (בראשית, פרק לד, ל'), 'ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמרתי אני וביתי'.

     מעקרון 'הכרה', הכרת הנוכרי, התפתחה ההשקפה התנ"כית, להשקפה קיומית, שה'הכרה' חלה גם על העולם הזר כולו, והאלוהות ערבה גם לעולם זה.

      את ההשקפה הקיומית אנו מוצאים ב'איוב', בתשובת אלהים לגיבור על הטרוניות שלו, בו האלוהות מסכמת את אחריותה, את ערבותה לכל הברואים.

       עולם התנ"ך, עם ההשקפה הקיומית, הסיר מהעולם את ה'איום' הקיומי שתרבויות אחרות חשו. כך אנו רואים שדקרט אומר שמה שהוא רואה תקף, כיוון שאלוהות מיטיבה ערבה לדברים.

     דקרט יכול היה להגיד דברים אלו כתוצאה מהשפעת קלווין על מחשבתו, קלווין שחזר לרוב עקרונות התנ"ך.

      תרבויות אחרות שנסיבות היווצרותם היתה שונה מזו של אבות העברים לא הרגישו בבטחון קיומי.

    שאול הטרסי שמרד בהשקפה התנ"כית, בהבטיחו שהאלוהות תשתף פעולה ותמורת קורבן ישוע תשנה סדרי עולם. כאשר הבטחותיו לא התגשמו, לותר שהיה חסר בטחון קיומי רצה בישות אחרת, ישות בעלת כח שתעניק לו את החסר.

     רק קלווין שחזר לעקרונות התנ"ך החזיר לעולם המערבי את הבטחון הקיומי.