אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 67 – המוח- החד-פעמי

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 67 – המוח החד-פעמי, המודעות החד-פעמית, ההתבוננות החד-פעמית, ערך ההתחלות החדשות בתנ"ך

      בשעור הקודם דברנו על כך שהמוח, האבר המפותח ביותר ביקום, מעבד את האינפורמציה הנקלטת על-ידי הקולטנים באונות הקדמיות. אבל פרי שתוף פעולה זו, יצירת השפה המאפשרת מודעות, המאפשרת התבוננות, המאפשרת יצירה, לא מנחיל את עצמו בדומה ל-DNA . נשאלת השאלה מדוע? ידוע שחוקר המינים בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, למרק, חשב שמידע שהאדם רוכש מנחיל את עצמו, דבר שהוכיח את עצמו כלא נכון.

     שאלה זו מדוע המידע לא מנחיל את עצמו נשארה בלתי פתורה. ננסה כאן להעלות כמה השערות, לא ודאיות. העובדה שהמידע הנרכש ע"י האדם משתוף פעולה בין האינפורמציה הנקלטת במוח האנושי, לבין מעבדת המוח לא מנחיל את עצמו, הסיבה לכך יכולה להיות שאם היא היתה מונחלת היא היתה הופכת למתוכנתת, אם ככה הרכש לא היה יותר פרי אוטונומיה, פרי רצון חופשי, פרי תכנות. המידע המונחל בצורה כזו היה מאבד את תכונותיו המיוחדות. אם היה המידע מנחיל את עצמו, נעשה מתוכנת האדם היה אולי מאבד את השליטה עליו, כפי שאין לו שליטה על ה-DNA.

     עובדה זו שהמידע לא מנחיל את עצמו, מזים את השערותיו של סוקראטס הטוען שהילוד הוא כבר בעל המידע שרק צריך לילד אותו. עובדה זו גם מזימה את השערותיו של לייבניץ שהאדם הוא מונדה, ישות המכילה כבר את כל המידע. אותו דבר אמור לגבי קאנט, אשר דיבר על מושגים א-פריוריים, כמו מושג מרחב וזמן. עובדה זו גם מזימה את כל הנטיות האורגניות של הוגים הרוצים להיות מתוכנתים, לאלו שייך אפלטון שרצה להיות אורגני, גם הוגים ומשוררים לותרניים כמו גיתה, שרצה להיות אורגני ואחרים. כל אלו גם לא לוקחים בחשבון שבמקרה כזה יאבדו את כל היתרונות האנושיים שלהם, כיוון שהישויות האורגניות המתוכנתות ביקום אין להן מודעות, אין להן יכולת של התבוננות.

     בתנ"ך יש לנו רמזים להבנה שעולמו הלשוני, התרבותי של האדם צריך כל הזמן להנתק, להתחיל מחדש, להתחדש. ברור במה שמרומז בתנ"ך לא נותן לנו ידיעה מדויקת. כפי שכבר הזכרנו הוגי התנ"ך עדיין לא ידעו כמו האחרים בזמנם, שמרכז החשיבה האנושית היא באמצעות המוח ולא הלב או הכליות. אבל נראה שהאינטואיציה המחשבתית בתנ"ך פעלה גם בנידון. עיקרון ההתחדשות הוא אחד העקרונות החשובים ביותר של מחשבת התנ"ך. עלינו גם להיעזר במשל מגדל בבל, המכיל אינטואיציה השוללת שפה אחת של אנשי שנער.

    משל מגדל בבל מספר לנו שאנשי שנער רצו בשפה אחת, דבר שאלהים התנגד לו, הוא בלל את שפתם. כנראה שהבלשן חומסקי שייך לאנשי שנער, כיוון שהוא הושפע מהמחשבה האורגנית הגרמנית, ורואה את השפה תוצר של גן ביאולוגי. חומסקי טוען שהגן הזה מכיל דקדוק לשנוי משותף לכל בני האדם. הוא רק לא רוצה להודות בכך שלשפות שונות דקדוקים שונים. אבל מה שיותר לא מתקבל על הדעת היא העובדה שקיימות לשונות רבות, כפי שמסופר במשל מגדל בבל. אם חומסקי כאיש שנער היה צודק, אזי היתה צריכה להיות שפה אחת לכל האנושות, כפי שבני הבקעה הזו רצו. אבל משל מגדל בבל באינטואיציה הבין שרק ע"י שפות רבות תשמר הדיפרנציאציה, עיקרון הבריאה. שפה אחת פירושה בטול הדיפרנציאציה.

     העובדה שידע השפה לא מונחלת לילוד, הסיבה לכך יכולה להיות שיש לברא או ליצור אותה מחדש. עובדה זו אולי מסבירה את עיקרון ההתחלות החדשות בתנ"ך, כפי שידוע תחילת תולדות העברים מתחילה עם האמירה לאברהם: 'לך לך מארצך..'. האם הסיפור הזה על אברהם הוא משל, או היסטוריה, קשה לענות. אבל עיקרון ההתחלות החדשות חוזר על עצמו בתולדות העברים. יציאת מצרים שוב היא התחלה חדשה. לפי השקפה זו על 'התחלות חדשות', יש להניח שהתנ"ך באינטואיציה הבין שתרבות נוצרת על-ידי התחלות חדשות. עמים אוטוכטוניים, אלו שלא היו מודעים להתחלה שלהם התקשו ליצור דברים חדשים.

     אנחנו לא צריכים להתעלם מהעובדה שיכולת ליצור שפה היא גנטית אצל האדם, אבל יצירתה תלויה התפתחות בהדרגתיות של המוח אצל הילוד, תלויה בהתארגנות היחיד בקהילה, כיוון שיצירה זו היא קהילתית. כל מה שהשפה מאפשרת לאדם בהמשך, מודעות, זהות, התבוננות, יצירה, הם תוצר קהילתי. אם קהילה נכחדת השפה ותרבותה נכחדים יחד אתה, אלא אם היא כתובה ומונחלת לקהילה אחרת בכתב.

     כפי שראינו כבר בדבר הרביעי מתוך עשרת הדברות האדם מצווה לברא את עולמו, בדומה לאלהים שברא את העולם. הרי אלהים יכול היה לתכנת את עולמו של האדם, כפי שהוא תכנת את גופו על-ידי ה-DNA . אבל עולמו הלשוני של האדם הוא פרי יצירתו, אם הוא לא יוצר אותו הוא לא קיים. ילד שנעזב ביער לבד למרות שיש לו יכולת לשפה, לא מדבר, כיוון שהוא זקוק לזולת, לקהילה ליצור את השפה.

      העולם הלשוני שהאדם בורא, הוא בחלקו ווירטואלי, לא מוחשי, לכן היחיד זקוק לערבות הקהילה שאכן יצירותיו תקפות. כבר השפה עצמה היא יצירה ווירטואלית קיימת רק באשור הקהילה. וודאי שיצירות השפה, כמו ערכים, מוסדות, זהות, הם ווירטואליים, לא מוחשיים. זו גם יכולה להיות אחת הסיבות שהעולם הלשוני הווירטואלי הזה לא מונחל, הוא חד-פעמי ויש ליצור אותו כל פעם מחדש.

    למרות שהאדם מקדמת דנא רצה שישות ווירטואלית כמו הנשמה תשרוד את הגוף הכלה, הוא פוחד מעולמו הלשוני הרפאי ומתגעגע שעולמו יהיה מוחשי, מתוכנת, אורגני. התנ"ך שאימץ את העולם הלשוני הווירטואלי קבע שההשגחה ערבה לעולם זה, שההשגחה מצווה על האדם לברא את עולמו הלשוני, שההשגחה מצווה על היחיד, על העברים כעם להתחיל כל פעם מחדש.

    למען שהעולם הלשוני הווירטואלי יהיה יותר מוחשי, התנ"ך גם קידש את הכתב. וכך נאמר בספר שמות, פרק ל"ב, 1: 'ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדות בידו לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים. והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות'. אם אי אפשר להנחיל את העולם הלשוני הווירטואלי, עולם זה אם הוא מקובע בכתב יכול להיות מונחל מקהילה לקהילה. האדם מודע לכך שהרכש שלו שהוא צבר במשך חייו לא מונחל לצאצאיו, לכן האדם שואף לסכם את עולמו שנרכש על-ידו בכתובים.

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רומי  On 24 ביולי 2008 at 19:50

    אבל ממש ממש חובבני ושטחי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: