אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 186 – המח הקיבוצי, א'

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 186 – המח הקיבוצי, א'

     למעשה לא קיים מח קיבוצי ביאולוגי, לא קיים בחיים החברתיים הקיבוציים ישות ביאולוגית, כמו אצל הנמלים או אצל הדברים, מלכה, אשר בהפרשות שלה מנהיגה את הקבוצה. בהבדל ממפעילה ביאולוגית כזו של הקבוצה, אצל האדם קיים קוד תרבותי, יצירה שקודשה והיא למעשה מעצבת את הקהילה האנושית. אם ככה, אפשר להגיד שבמקום מח קיבוצי ביאולוגי, לפנינו מח לשוני מלאכותי המארגן את הקהילה.

      עובדה זו רק מעצימה את תפקיד השפה ביצירת עולמו בתוך העולם של האדם,  ביצירת הקהילות. באותה מידה שהיצירות הלשוניות של האדם לא משכפלות את עצמן, כך גם הקוד התרבותי הלשוני המלאכותי, אינו משכפל את עצמו. קוד תרבותי כלה אם הוא לא מספק יותר את מאוויהם של היחידים, כתוצאה מכך הקהילה מתפוררת וקהילות חדשות נוצרות מסביב לקודים תרבותיים אחרים.

     אפשר להגיד שהמח הקוסם יכול לנכר את עצמו ביצירה כתובה, שהיא בצורה פלאית הופכת למח מלאכותי המעצב בהמשך קהילות אנושיות. שוב בצורה פלאית, המח המלאכותי הזה, היצירה הכתובה תלויה באמון הקהילה בה. שוב, אמונה היא דבר נעלם, אפילו לא   פעולה, אפשר להגדירה רק במינוח מיסטי. אולי אפשר לחזור ולהזכיר בהקשר לאמונה את דבריו של הובס בספרו 'בהמות', בו הוא טוען שהמלך הוא מלך כל עוד נתיניו מאמינים בו שהנו בתפקיד זה.

     עלינו כאן להכנס למבוך מיסטי, מבוך 'אמונה', שהיא אפילו אינה פעולה, אבל היא משמשת כיסוד מאחד קבוצה מסביב לקוד תרבותי, קוד דתי, מסביב למושג כמו שלטון של מלך. היא, האמונה, גם ביסוד יצירת השפה, הרי כל מלה שהאדם יוצר זקוק להסכם הזולת, להסכם הקהילה, המלה זקוקה לאמון הקהילה שאכן היא מסמלת עצם או פעולה. 

      אנו חייבים לנסות להבין, אם אפשר להבין, את מושג ה'אמונה', כיוון שבמציאות באותו רגע שהקהלה מפסיקה להאמין בקוד הדתי, הקוד התרבותי, שעיצב את הקהילה, קוד זה מאבד את קסמו, שליכד את הקהילה, כתוצאה מהעדר אמונת הקהילה בו היא מתפוררת. בצורה שונה, המלך שנתיניו חדלו להאמין בו, הופך לאדם מהשורה, לעתים אפילו מוצא להורג.

     לפני שננסה להבין את משמעות ה'אמונה', למען שלא נפליג לערטילאות, נקח את דוגמת העלמות הקודים של העולם העתיק, הקוד המזופוטמי, הקוד היווני, הקוד הרומאי, שאת מקומם תפש הקוד הנוצרי שעצב חברה חדשה, קהילות חדשות. תופעה זו יכלה להתרחש, כיוון שהקודים הקודמים לא סיפקו יותר את מאוויהם של האנשים, הם חדלו להאמין בהם, לכן הם נמוגו.

     אנחנו בודדנו את מושג האמונה לגבי קיום או אי-קיום של קוד תרבותי, קוד דתי. אבל למעשה השפה כולה מבוססת על 'אמונה', כפי שראינו. נקח לדוגמה יצירת מלה. הרי שני אנשים המחליטים לכנות תופעה מסוימת בשם מסוים, בהמשך השם שהם העניקו לתופעה מסוימת תלוי באמונם של הבאים אחריהם שאכן זהו השם של התופעה, של המעשה. אבל גם אלו שהעניקו לתופעה, לפעולה מסוימת שם, עליהם להאמין שהשם שהם העניקו לפעולה אכן תואמת אותה.                                        

     ובכן, כל עולם השפה מבוסס על 'אמונות', כיוון  שהשפה הנה ישות נעלמת קיימת רק אם ישנם יחידים המאמינים בה. עובדה ששפות שיחידים שהאמינו בהן נעלמו, שפתם נמוגה. אפשר להגיד שכאשר קהילה יוצרת שפה, יחד אתה היא יוצרת איזה מח קיבוצי לשוני ערטילאי שהוא נעשה הגנזך לכל ההסכמות, האמונות של הקהילה. האדם הלשוני היוצר את הגנזך הלשוני, הוא בהמשך דולה ממנו את שפתו, את ערכיו, את מוסדותיו.

     אבל כל יצירות השפה של הקהילה יונקות מהקוד הלשוני תרבותי שהקהילה אמצה בשלב מסוים של קיומה. דבר זה מתברר אם אנו משווים קהילות שונות, שעם אותם נתונים,  כלי השפה ומציאות קיומיות משותפת, נבדלות זה מזה בגוונים השונים.

     אנחנו יכולים לראות רק מדוגמאות היסטוריות של עמים שאימצו בראשיתם קוד לשוני תרבותי מסוים, בהמשך הם התפתחו, הקוד הקודם לא התאים להם יותר, אבל הם לא הצליחו להשתחרר ממנו ולכן הם גלשו למאבק עם העקרונות שקוד ראשיתי זה יצר.

     דבר כזה קרה ליוון הקלאסית. הקוד הדתי שהיה מבוסס על יצירות הומר, יחד עם קוסמולוגיה על אלים שמושבם על האולימפוס, אומץ במידה מסוימת על ידי היוונים, אבל בהמשך כאשר הם התפתחו יותר קוד זה לא התאים להם יותר. הטראגדיות היווניות היו תוצאה של מאבק בין הערכים שהקוד הראשוני יצר לבין קודים שלאט לאט התפתחו בצורה פרגמטית, שלא יכלו להשלים עם הערכים הקודמים.

     כך היוונים במאות השישית והחמישים לאט לאט פתחו ערכים לשוניים פרגמטיים שונים, שלא היתה מאחוריהם קוסמולוגיה מאחדת, שלא תאמו את עולם הערכים של אלי אולימפוס. האמונות היווניות הקודמות ראו את העולם נשלט ע"י  גורל, נשלט על-ידי אלים שרירותיים. הערכים הפרגמטיים החדשים היו במאבק עם הערכים הישנים, מאבק זה הוליד את הטראגדיות בהן הגיבור שנוהג לפי ערכים לשוניים פרגמטיים, נמצא במאבק עם שליטה של  גורל עיוור, שליטה של אלים שרירותיים.

     היוונים במאות אלו שיצרו ערכים חדשים, מנוגדים לערכים הישנים, כפי שראינו, לא פתחו קוסמולגויה שתתמוך בערכים אלו, דבר שאנו מוצאים בעולם התנ"כי שהקוסמולוגיה בפרק א' של ספר בראשית נתנה תימוכין לערכים לשוניים. בהבדל ממה שקרה בתרבות התנ"ך שנדון בה בהמשך, היוונים לא הצליחו להשתחרר מהקוסמולוגיה הראשיתית. בטראגדיות של תקופה זו אנו מעומתים מול יאוש קיומי. רק הפילוסופיה שבאה בעקבותיה, זו של סוקראטס, אפלטון ואריסטו, פתרה את הדילמה הזו. אחד מהפתרונות היה יצירת עולם חלופי שבו הצדק שהאדם זקוק לו בא על פתרונו. פתרון זה התאפשר באימוץ קוסמולוגיה עממית, אורפית. כך לפי הקוסמולוגיה אורפית זו,  סוקראטס אחרי שנידון למוות על-ידי עירו אתונה, יכול היה לטעון שהוא הולך לעולם שבו שולטים אלים טובים יותר, הוא הציג אמונה בגלגול נשמות.

      אנחנו רואים שהמח הקהילתי המבוסס על אימוץ יצירה מעצבת, בקלות נגוז עם השתנות תנאים, כאשר הערכים הקודמים לא מספקים יותר את הצרכים של קהילות. שוב אנו רואים שכל המערכות האנושיות הלשוניות תלויות ב'אמונה', שהנה ישות נעלמת שקשה להגדירה, המחזיקה קהילות ביחד.

     אנחנו רואים שהיוונים שלא היו מרוצים מתפקוד אליהם האולימפיים, לא היו מרוצים משליטת הגורל בהם יצרו לעצמם עולמות חלופיים, זהו רק אחד הפתרונות של תרבויות המתיאשות ממצב קיומי מסוים. אבל חלק גדול של התרבויות האנושיות פתרו את הצורך שלהם בצדק הקיומי, ביצירת עולמות חלופיים, עולמות חלופיים שהן יצירות לשונית, שבהם הם חקקו חוקים שתאמו את שאיפותיהם הלשוניות.

     אפילו יהדות מאוחרת, אחרי חורבן בית ראשון יצרה עולם חלופי שהעולם הקיומי לא סיפק יותר את צורכיהם הערכיים. ביהודה דבר זה היה מנוגד להשקפה הראשיתית התנכ"ית, שלפיה קיים רק עולם נגלה, עולם שההשגחה בראה, עולם מושלם. אבל אחרי חורבן בית ראשון העולם המושלם הזה התנ"כי לא סיפק יותר את בני יהודה, שנתקלו בארצות אגרסיביות שהם לא הצליחו להתמודד אתם, ולכן נזקקו לעולמות חלופיים, ששם הצורך שלהם לצדק התגשם.

     מענין לציין בקשר לפתרונות שבני אדם מוצאים, ביצירות עולמות חלופיים, הם יוצרים אותם, גם כאשר הם לא מודעים שהם מסוגלים ליצור יצירות כאלו, כיוון שלרשותם עומד כלי השפה.

     אפילו בני יהודה בבית השני, כבר לא היו מודעים לירושה של אבותיהם שבוטאה בצורה מושלמת בתנ"ך, לכן יצרו מה שיצרו מדחף אנושי ארכיטיפי למצא פתרונות לאי הצדק השורר בעולם הנגלה.

      האנשים בכלל לא מודעים לעובדה שכל הצורך שלהם ב'צדק' קיומי, צורך שדוחף אותם ליצור עולמות חלופיים שבהם צדק זה מתמלא, הוא תוצר של היותם ישויות לשוניות. הרי החיות מחוסרי כלי השפה אינם רוצים לתקן את  העולם הקיומי השרירותי. בסופו של דבר גם כאשר האדם אינו מודע שכל עולמו האנושי הוא פרי הכלי שבידיו, כלי השפה, הוא לא משלים עם עולם שבו צדק לא מתמלא.

     שוב נשאלת השאלה, האם האדם היחיד יוצר את העולם החלופי, ברור שלא, הקהילה, המח הקהילתי הווירטואלי הוא הוא אשר מחפש פתרונות. האם אפשר להגדיר מח קיבוצי זה? ישות זו היא ישות נעלמת, כפי שאמונה שבלעדיה העולם הלשוני האנושי לא קיים, היא ישות נעלמת, שקשה להגדירה.