אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 471 – האם השםה היא נתון?

אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 471 – האם השפה היא נתון?
אנשים במשך הדורות השתמשו במתת השפה בצורה פרגמטית, ראו את השפה כנתון, לא שאלו למהותה. רק בתנ"ך יש התיחסות לשפה כמתת חיצונית, שהאדם יוצר אותה בשותפות עם הזולתים. אפילו נעם חומסקי רואה את השפה כפרי גן ביאולוגי. הנירולוגים רואים את השפה כפרי מכני של הניירונים.
עלינו גם להוסיף, שסוקראטס ויותר מאוחר לייבניץ וקאנט ראו את השפה כאימננטית. הם לא הבינו שרק 'דחף הקיום' הוא אימננטי, הרי הוא משותף לכל הברויים על כדור הארץ. הראיה היא אימננטית, אי אפשר לבודד אותה, גם את 'דחף הקיום' האימננטי אי אפשר לבודד, בהבדל ממנו אפשר לבודד את השפה, לאכסן אותה בזכרון אלו היוצרים אותה, ואם תרבות המציאה את הכתב, אפשר לקבע את השפה בכתב.
העובדה שבהבדל מתרבויות אחרות רק מחשבת התנ"ך ראתה את השפה כפרי חיצוני, שהאדם המנכס פרי זה נעשה בעל שפה, המאפשרת לו להבדיל בין טוב לרע, מאפשרת לו גם להבדיל את הרכש 'דעת' מגופו, או לנכר את 'דעת' מגופו, ובצורה כזו להיהפך למודע.
משל 'עץ הדעת' המוסר את המידע על השפה, מיידע את האדם גם שמשך קיומו מוגבל.
מידע זה שמשל 'עץ הדעת' מיידע את האדם, גרם במשך הדורות או להתעלמות ממסר המשל, או מרד במה שנאמר בו. האדם אינו משלים עם קיום קצוב, לא משלים עם שפה שאינה נתון, אינה חלק מחוקי הטבע.
למעשה מה שאבות העברים עשו, ביוצאם מאור, מרכז תרבותי שומרי, שהם ניתקו את השפה מחוקי הטבע, מחוקי גורל, שהשומרים האמינו בהם.
צאצאי אבות העברים שיצרו את מחשבת התנ"ך, לא מרדו במסר משל 'עץ הדעת', הרי מחשבת התנ"ך מבוסס על עקרונות במשל, בעיקר יוצאי מצריים ביססו את השלב השני של פילוסופית השפה, במשל 'בריאת העולם' בפרק א' של ספר בראשית, על העקרונות במשל 'עץ הדעת'. אבל רוב הצאצאים או שלא הבינו את המשל, או התעלמו ממנו. בלי ספק שהנביאים היו אחרוני מבטא עקרונות משל 'עץ הדעת', אבל הם הושתקו אחרי חורבן בית ראשון.
צאצאי אבות העברים שהתפזרו בגולה, עקרונות משל 'עץ הדעת' הפריעו להם, נזכיר כאן שניים, את שאול הטרסי ואת מרכס.
שאול הטרסי, ממה שמסופר ב'מעשה השליחים' בברית החדשה, רצה להיות רומאי, העקרונות במשל 'עץ הדעת' הפריעו לו להתמזג בתרבות הרומית. הוא סיכם את בשורתו ב'אגרת אל הרומיים', בהם ניסה להוכיח שעקרונות שבמשל זה בחטא יסודם. על כן, ישוע שנצלב, נעשה קורבן קוסמי, שבזכותו האלוהות תשנה את סדרי העולם, תבטל את העקרונות שבמשל 'עץ הדעת'.
מסר האפוקליפסה של שאול הטרסי שכנע רבים, שציפו שהיא תתממש. כאשר האפוקליפסה לא התממשה, שאול הערמומי הבטיח ביאה מחודשת של ישוע. אבל חסידיו הערמומיים, הפכו את ההבטחה לשינוי סדרי עולם, למיסה מאגית מיסטית, שבה המאמין מתאחד עם ישוע, נצלב אתו וקם לתחיה אתו. לותר ברפורמציה הבין שההבטחות בשמו של ישוע לשינוי סדרי עולם לא התגשמו, המליך את השטן על העולם הנגלה, וחסידו גותה, בדרמה שלו בשם 'פאוסט', נתן לגיבורו לכרות ברית עם השטן, בשמו החדש מפיסטו, השולט באמצעות כח ומאגיה, וביטל את השפה.
מרכס היהודי למחצה, כיוון שאביו ניצר אותו, למען יוכל להיות חלק מהחברה הגרמנית, נולד לתוך האידיאולוגיה הלותרנית. מוצאו היהודי ומזגו הקיצוני הפריעו לו להיהפך לחלק מהחברה הלותרנית, הוא עמד מול אותן בעיות כמו קודמו שאול הטרסי. עקרונות מורשתו היהודית הפריעו לו בשאיפתו להיות חלק מהחברה הלותרנית.
בניגוד לשאול הטרסי שהכיר את ירושתו העברית, מרכס לא הכיר. אבל הוא שאל מושג, שאותו טבע מורו הגל, את מושג ה'ניכור'. הגל בהבדל מהוגים לותרניים אחרים, הבין את המסר של משל 'עץ הדעת', את ה'הבדלה' את ה'ניכור', המאפשרים את המודעות. בספרו 'פינומנולוגיה של הרוח' הוא דן באיזה צורה האדם על-ידי 'ניכור' משיג מודעות רק אחרי שהוא הורג את הזולת. ברור שתיאור זה שונה מהשגת מודעות במשל 'עץ הדעת', ששם חוה ואדם רק מנכרים את 'דעת' שניכסו, מגופם, וכך נעשים מודעים. אבל בשביל הגל הלותרני צורה זו לה הספיקה, ולפיו קין הרוצח את אחיו הבל, הרציחה הופכת אותו למודע.
הגרמון הזה של הגל את משל 'עץ הדעת', לא חשוב לדיונינו. חשוב רק שמרכס היהודי למחצה אימץ את המושג הזה, והפך אותו ליסוד תורתו, 'ניכור' כהחטא הקדמון, ה'ניכור' היהודי שמנע ממנו להיהפך לחלק מהחברה הלותרנית.
מרכס דן ב'ניכור' במסתו בשם 'השאלה היהודית', בה הוא מתפלמס עם באואר, לגבי נתינת זכויות אזרחיות ליהודים. בסוף המסה הזו, בפרק בשם: 'היכולת של יהודים ונוצרים להשתחרר', הוא מצביע על מושג ה'ניכור' היהודי, שמאפשר ליהודים למרות שהם מחסרי אזרחות, בזכות ה'כסף', שהנו פרי מהותם ה'מנוכר', לשלוט בעולם. במסה זו הוא גם מאפין את אלוהי התנ"ך כאלוהי הכסף. הוא טוען במסה זו, שהיהודים על-ידי ה'ניכור' הזה בכסף, הפכו את כל העולם הנוצרי ליהודי, והעולם צריך להשתחרר מחטא קדום זה ה'כסף' היהודי, פרי ה'ניכור.
לא כאן המקום להתעמק בכל משנתו של מרכס, ש'הניכור' היהודי בשבילו הגורם לעולם נחטא, שרק ה'היסטוריה' במהלכה תשחרר את האדם מתלאותיו. אם שאול הטרסי רצה בשינוי סדרי עולם בזכות הקורבן הקוסמי של ישוע שנצלב, מרכס יצר אפוקליפסה חדשה שתתבצע על-ידי ההיסטוריה במהלכה.
אנו לא יכולים כאן להכנס לכל המכלול של משנת מרכס שהיא תערובת של המחשבה הלותרנית הפאוסטית עם אלמנט יהודי, יהודי למחצה, שרוצה להשתחרר מירושתו על-ידי אפוקליפסה.
שני היהודים למחצה, שאול הטרסי ומרכס, מרדו במסר של 'עץ הדעת', ה'ניכור', רצו לחזור למצב גן-עדן, בו האדם היה חד עם החיות מחוסרי 'דעת', מחוסרי 'מודעות. שני האישים האלו על-ידי המרד שלהם יצרו שתי דתות, את הנצרות ואת המרכסיזם. הם יצרו שתי דתות כיוון שהבטיחו שה'ניכור ' של האדם, השנוא עליהם, יתבטל על-ידי אפוקליפסה.
הדוגמאות האלו של שני היהודים רק מצביעות על משאלות אנושיות ארכיטיפיות, רצון להשתחרר ממודעות, שהנה מעמסה על האדם. היא מעמסה כיוון שהיא מעמידה את האדם מול חידת הקיום, שהשפה רק מגבירה. השפה אינה פותרת לאדם חידת קיומו הקצוב. ולא רק זה, השפה אפילו מעמידה את האדם מול חידת הקיום, מגבירה את אי הביטחון שלו.
התנ"ך באימוצו את 'דעת' כמתת חיובית, השלמתו עם קיום קצוב, השלמתו עם עולם נגלה בלבד, לא סיפק אפילו את צאצאי העברים, שאחרי חורבן בית שני חזרו להאמין בעולם חלופי.
עם כל בריחותיו של האדם מהמתת האנומלית שהוענקה לו, לא מועילה לו, הרי האפוקליפסות של שאול הטרסי ושל מרכס לא התגשמו, לא יכולים להתגשם.
מאחר שכל המשאלות האנושיות הכזיבו, לא התגשמו, אפילו הברית עם מפיסטו, הממונה על כח ומאגיה, הוביל לאין, הפתרון של מחשבת התנ"ך, השלמה עם הנתונים, התרכזות בשיפור החיים החברתיים, נראה הפיתרון האידאלי.
האדם צריך להשלים עם העובדה, שהמתת האנומלית 'דעת' הוענקה לו רק כתוספת ל'דחף הקיום', המשותף לכל הברויים על כדור הארץ. המתת יכולה לשפר את חייו האדם, שהיותו בגן-עדן לא התאפשרה לו.
אולי שולית הקוסם, האדם, צריך להשלים עם מעמד שוליה, ולא להכנס ללבירינט היקום האין-סופי, וללכת בו לאיבוד.