אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 495 – התכחשות לשפה רפאית
בצורה מוזרה, אף אחד לא העיר, ולא הסתייג מטענתו של נעם חומסקי, שהשפה היא פרי גן ביאולוגי. הרי גנים יוצרים ישויות מוחשיות, כמו בני אדם, המשכפלים את עצמם, בעוד שהשפה האנושית היא לא מוחשית, היא רפאית, היא לא משכפלת את יציריה.
התעלמות מטענה כזו, כמו של נעם חומסקי, מתאפשרת, כיוון שהאדם לא משלים עם היות השפה רפאית, לא מוחשית, יוצרת דברים ווירטואליים, כמו ערכים, חוקים שהם למעשה אלגוריתמים, המכוונים את האדם איך להתנהג. הדוגמה הטובה ביותר ליצירות ווירטואליות כאלו הן חוקי התנועה, למען להסדיר סדר בכבישים.
האדם לא משלים עם העובדות, שיצירות אלו של השפה, כמו חוקים וערכים, לא קיימים, טרם יצר האדם אותם בצורה קיבוצית.
ברור שהאדם יכול גם ליצור כלים מוחשיים, כאשר לאלגוריתם לשוני הוא מוסיף אנרגיה. אבל גם הכלים המוחשיים שהאדם יוצר, אינם משכפלים את עצמם.
בהקשר לדברים האחרונים, רצוי להתיחס ליצירות של בינה מלאכותית. לעתים נראה שאנשים מתיחסים ליצירות כאלו, כאילו הן יכולות להיווצר מעצמן. שוכחים את העובדה שביצירת כלים על-ידי בינה מלאכותית האדם מכניס בהם תוכנה ומוסיף לתוכנה אנרגיה. הכלי של בינה מלאכותית אינו ממציא בעצמו את התוכנה.
אפשר להעלות טענה נוספת נגד נעם חומסקי, יצירי גנים לא יכולים להתבונן על עצמם. האדם יציר גנים ביאולוגיים יכול להתבונן על עצמו מבחוץ, כיוון שהוא בעל שפה, דרי גן-עדן מחוסרי שפה, עד כמה שידוע לנו, אינם מתבוננים על עצמם.
בכל מיני ניסויים על קופים, ניסו לראות אם קוף מכיר את עצמו מול מראה, התוצאות לא היו חד-משמעיות שהוא מכיר את עצמו.
נעם חומסקי הוא רק דוגמה, שאפילו בימינו האדם לא משלים עם השפה, המתת האנומלית שהתווספה למוחו, לאונות הקדמיות השפה, או 'דעת', היא חלק מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה שאף היא רפאית, אבל היא מעצבת את גרמי השמיים ביקום. המח האנושי עיבד את האינפורמציה שנקלטת על-ידי האונות הקדמיות לשפה, שפה רפאית.
בצורה פלאית, מחשבת התנ"ך, שעדיין לא ידעה על המח כמקור האינטלקט, וודאי לא ידעה על אונות קדמיות, אבל באינטואיציה עילאית הבינה ש'דעת' ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת'. מודעות על המח כמרכז האינטלקט יש לנו עדות רק מהמאה השניה לספירה. עדות זו באה מגלן, שהיה רופא ופילוסוף.
מאחר שמחשבת התנ"ך בצורה עילאית הבינה ש'דעת' ממקור חיצוני, יצרה גם את ה'מודעות'. הרי אדם וחוה מגלים שהם עירומים, גלוי שהוא תוצאה של התבוננות עצמית חיצונית. התבוננות זו של חוה ואדם חסרה לקופים מחוסרי שפה.
האם הגן הביאולוגי של השפה של נעם חומסקי יכול להסביר את ה'מודעות'? הרי הגוף שלנו הביאולוגי, יציר הגנים הביאולוגיים, לא יכול להתבונן על עצמו ללא השפה, לכן הוא לא יכול להיות מודע לעצמו, כמו דרי גן-עדן.
לא בכדי המחשבה המערבית של היום, עדיין לא מסוגלת להסביר את ה'מודעות', כיוון שהיא לא מאמצת את השפה הרפאית, החיצונית.
נעם חומסקי אינו יחיד הרוצה להפוך את השפה למוחשית, פרי גנים מוחשיים. הרי גם הניירולוגים רואים את השפה ייצירה של הניירונים העמלניים, לא מבינים שהניירונים רק מעבדים יסוד חיצוני שנקלט על-ידי האונות הקדמיות. הניירונים מעבדים יסוד חיצוני כמו במקרה של הראיה, כאשר המח האנושי מעבד פוטונים לראיה.
מחוץ למחשבת התנ"ך שבצורה עילאית הבינה באינטואיציה שהשפה ממקור חיצוני, מוכרחים להגיד שמסקנה זו של מחשבת התנ"ך היא עילאית, למרות שיש להוסיף שהיא התאפשרה על בסיס הירושה התרבותית השומרית, הרי כבר גילגמש תוהה על מהות השפה באפוס על שמו. תרבויות מאוחרות יותר תמיד ניסו להצפין את השפה בגופו של האדם, לגופו המוחשי.
נעם חומסקי הושפע מהמחשבה הגרמנית. הרדר, הפילוסוף-תיאולוג, אף הוא טען שהשפה היא אורגנית, לא חיצונית. ואפילו קאנט, שרצה לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, טען בספרו בשם ' דת בגבולות הבינה הטהורה', שהוא מעדיף ערכים פנימיים על ערכי התנ"ך החיצוניים. וגיתה בדרמה שלו פאוסט, שלל בכלל את השפה, שלל את הפסוק של השליח יוחנן, בפרק א' של בשורתו, 'בראשית היה הדבר'. גיתה טען שהמעשה הוא ראשית.
הגרמנים ראו את עצמם כממשיכי תרבות יוון. והרי סוקראטס מצפין את הערכים בתוככי נפשו הנצחית הסטטית. ובדיאלוג פיידרוס, סוקראטס אפילו שולל את נחיצות הכתב, כתב שהנו סימול חיצוני של השפה הרפאית.
מכל הדוגמאות אנו לומדים שהאדם מתכחש לשפה החיצונית המבשרת את היותו מוותי, הוא אינו משלים עם חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום קצוב.
מחשבת התנ"ך השלימה עם חוקי הקיום, עם משך קצוב, עם עולם נגלה בלבד. וכתוצאה מהשלמה זו, מחשבת התנ"ך יצרה השקפה קיומית, השקפה נבואית.
לא בכדי, נעם חומסקי שראה את השפה כפרי גן ביאולוגי, מצא קרבה למחשבה הגרמנית שעשתה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך. ברור שנעם חומסקי לא מצא קרבה למחשבת קלווין שנעשתה תחתית מחשבת ארה"ב, קלווין שחזר למחשבת התנ"ך.
מאחר נעם חומסקי נעשה בר-סמכא בפילוסופית השפה, הוא דגם לנטיתו הארכיטיפית של האדם להתכחש לשפה הרפאית, החיצונית. ברור שנטיה זו להתכחש לשפה הרפאית החיצונית היא בצורה לא מודעת סרוב להשלים עם חוקי הקיום הגוזרים על האדם משך קצוב.
האדם גם מתכחש לשפה הרפאית כיוון שהיא מצביעה על היות עולמו הלשוני ארעי, יציר רצונו החופשי, לכן באחראיותו.
לא רק היוונים התכחשו לשפה הרפאית, השליח שאול הטרסי שהושפע מהמחשבה היוונית רצה שהאלוהות תשנה סדרי עולם, אף תחזיר את האדם למצבו הגן-עדני. כביכול, לפי שאול הטרסי בגן עדן, טרם אכל אדם מפרי 'עץ הדעת', הוא היה אל-מותי.
במציאות דרי גן-עדן, החיות, שלא אכלו מפרי 'עץ הדעת' אף משך חייהם קצובים. ההבדל בין החיות לאדם שטעם מפרי 'עץ הדעת', הוא בכך שהן לא מודעות למותן. גם החיות המונעות על-ידי 'דחף הקיום' המשותף לכל ברואי כדור הארץ שלנו, בורחים מסכנות לחייהם. דחף הקיום שהוא אימננטי בכל הברויים, מיידע אותם מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, לכן הן בורחות מסכנות לקיומם.
ובאמת מה שמבדיל את דרי גן-עדן שלא טעמו הפרי 'עץ הדעת', שהם מונעים רק על-ידי 'דחף הקיום' האימננטי, דחף שלא מקנה להם מודעות, מודעות למוות.
נעם חומסקי הטוען שהשפה היא פרי גן ביאולוגי, הופך את הכלי הזה לאימננטי, בדומה ל'דחף הקיום', לכן שפה זו אינה מאפשרת 'מודעות', מודעות שהנה פרי השפה הרפאית החיצונית. רק השפה החיצונית מאפשרת את ה'מודעות'.
אצל הניירולוגים והפילוסופוים העכשווים אנו מוצאים את מושג ה-QUalia ,מושג מעורפל מאד, שצריך להיות דומה ל'מודעות'. אבל לפי ההסברים של ניירולוגים ופילוסופים, ההבדלות, ש'מודעות' מקנה בצורה חיצונית, מושג זה הוא פרי הבדלות פנימיות.
האם נעם חומסקי, וכל אלו הרוצים שפה אימננטית, לא חיצונית, חלק מהאינפורמציה היקומית, רוצים בדומה לשאול הטרסי לחזור לקיום גן-עדני, לא להיות מודעים?
אנשים אלו המתכחשים לשפה החיצונית, המאפשרת את המודעות למוות, שוכחים שללא מודעות למוות האדם מאבד גם את המודעות שהוא חי.
אוניברסיטה ווירטואלית – שעור 495 – התכחשות לשפה רפאית
בצורה מוזרה, אף אחד לא העיר, ולא הסתייג מטענתו של נעם חומסקי, שהשפה היא פרי גן ביאולוגי. הרי גנים יוצרים ישויות מוחשיות, כמו בני אדם, המשכפלים את עצמם, בעוד שהשפה האנושית היא לא מוחשית, היא רפאית, היא לא משכפלת את יציריה.
התעלמות מטענה כזו, כמו של נעם חומסקי, מתאפשרת, כיוון שהאדם לא משלים עם היות השפה רפאית, לא מוחשית, יוצרת דברים ווירטואליים, כמו ערכים, חוקים שהם למעשה אלגוריתמים, המכוונים את האדם איך להתנהג. הדוגמה הטובה ביותר ליצירות ווירטואליות כאלו הן חוקי התנועה, למען להסדיר סדר בכבישים.
האדם לא משלים עם העובדות, שיצירות אלו של השפה, כמו חוקים וערכים, לא קיימים, טרם יצר האדם אותם בצורה קיבוצית.
ברור שהאדם יכול גם ליצור כלים מוחשיים, כאשר לאלגוריתם לשוני הוא מוסיף אנרגיה. אבל גם הכלים המוחשיים שהאדם יוצר, אינם משכפלים את עצמם.
בהקשר לדברים האחרונים, רצוי להתיחס ליצירות של בינה מלאכותית. לעתים נראה שאנשים מתיחסים ליצירות כאלו, כאילו הן יכולות להיווצר מעצמן. שוכחים את העובדה שביצירת כלים על-ידי בינה מלאכותית האדם מכניס בהם תוכנה ומוסיף לתוכנה אנרגיה. הכלי של בינה מלאכותית אינו ממציא בעצמו את התוכנה.
אפשר להעלות טענה נוספת נגד נעם חומסקי, יצירי גנים לא יכולים להתבונן על עצמם. האדם יציר גנים ביאולוגיים יכול להתבונן על עצמו מבחוץ, כיוון שהוא בעל שפה, דרי גן-עדן מחוסרי שפה, עד כמה שידוע לנו, אינם מתבוננים על עצמם.
בכל מיני ניסויים על קופים, ניסו לראות אם קוף מכיר את עצמו מול מראה, התוצאות לא היו חד-משמעיות שהוא מכיר את עצמו.
נעם חומסקי הוא רק דוגמה, שאפילו בימינו האדם לא משלים עם השפה, המתת האנומלית שהתווספה למוחו, לאונות הקדמיות השפה, או 'דעת', היא חלק מהאינפורמציה היקומית, אינפורמציה שאף היא רפאית, אבל היא מעצבת את גרמי השמיים ביקום. המח האנושי עיבד את האינפורמציה שנקלטת על-ידי האונות הקדמיות לשפה, שפה רפאית.
בצורה פלאית, מחשבת התנ"ך, שעדיין לא ידעה על המח כמקור האינטלקט, וודאי לא ידעה על אונות קדמיות, אבל באינטואיציה עילאית הבינה ש'דעת' ממקור חיצוני, מ'עץ הדעת'. מודעות על המח כמרכז האינטלקט יש לנו עדות רק מהמאה השניה לספירה. עדות זו באה מגלן, שהיה רופא ופילוסוף.
מאחר שמחשבת התנ"ך בצורה עילאית הבינה ש'דעת' ממקור חיצוני, יצרה גם את ה'מודעות'. הרי אדם וחוה מגלים שהם עירומים, גלוי שהוא תוצאה של התבוננות עצמית חיצונית. התבוננות זו של חוה ואדם חסרה לקופים מחוסרי שפה.
האם הגן הביאולוגי של השפה של נעם חומסקי יכול להסביר את ה'מודעות'? הרי הגוף שלנו הביאולוגי, יציר הגנים הביאולוגיים, לא יכול להתבונן על עצמו ללא השפה, לכן הוא לא יכול להיות מודע לעצמו, כמו דרי גן-עדן.
לא בכדי המחשבה המערבית של היום, עדיין לא מסוגלת להסביר את ה'מודעות', כיוון שהיא לא מאמצת את השפה הרפאית, החיצונית.
נעם חומסקי אינו יחיד הרוצה להפוך את השפה למוחשית, פרי גנים מוחשיים. הרי גם הניירולוגים רואים את השפה ייצירה של הניירונים העמלניים, לא מבינים שהניירונים רק מעבדים יסוד חיצוני שנקלט על-ידי האונות הקדמיות. הניירונים מעבדים יסוד חיצוני כמו במקרה של הראיה, כאשר המח האנושי מעבד פוטונים לראיה.
מחוץ למחשבת התנ"ך שבצורה עילאית הבינה באינטואיציה שהשפה ממקור חיצוני, מוכרחים להגיד שמסקנה זו של מחשבת התנ"ך היא עילאית, למרות שיש להוסיף שהיא התאפשרה על בסיס הירושה התרבותית השומרית, הרי כבר גילגמש תוהה על מהות השפה באפוס על שמו. תרבויות מאוחרות יותר תמיד ניסו להצפין את השפה בגופו של האדם, לגופו המוחשי.
נעם חומסקי הושפע מהמחשבה הגרמנית. הרדר, הפילוסוף-תיאולוג, אף הוא טען שהשפה היא אורגנית, לא חיצונית. ואפילו קאנט, שרצה לעשות דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך, טען בספרו בשם ' דת בגבולות הבינה הטהורה', שהוא מעדיף ערכים פנימיים על ערכי התנ"ך החיצוניים. וגיתה בדרמה שלו פאוסט, שלל בכלל את השפה, שלל את הפסוק של השליח יוחנן, בפרק א' של בשורתו, 'בראשית היה הדבר'. גיתה טען שהמעשה הוא ראשית.
הגרמנים ראו את עצמם כממשיכי תרבות יוון. והרי סוקראטס מצפין את הערכים בתוככי נפשו הנצחית הסטטית. ובדיאלוג פיידרוס, סוקראטס אפילו שולל את נחיצות הכתב, כתב שהנו סימול חיצוני של השפה הרפאית.
מכל הדוגמאות אנו לומדים שהאדם מתכחש לשפה החיצונית המבשרת את היותו מוותי, הוא אינו משלים עם חוקי הקיום הקוצבים לו משך קיום קצוב.
מחשבת התנ"ך השלימה עם חוקי הקיום, עם משך קצוב, עם עולם נגלה בלבד. וכתוצאה מהשלמה זו, מחשבת התנ"ך יצרה השקפה קיומית, השקפה נבואית.
לא בכדי, נעם חומסקי שראה את השפה כפרי גן ביאולוגי, מצא קרבה למחשבה הגרמנית שעשתה דה-לגיטימציה למחשבת התנ"ך. ברור שנעם חומסקי לא מצא קרבה למחשבת קלווין שנעשתה תחתית מחשבת ארה"ב, קלווין שחזר למחשבת התנ"ך.
מאחר נעם חומסקי נעשה בר-סמכא בפילוסופית השפה, הוא דגם לנטיתו הארכיטיפית של האדם להתכחש לשפה הרפאית, החיצונית. ברור שנטיה זו להתכחש לשפה הרפאית החיצונית היא בצורה לא מודעת סרוב להשלים עם חוקי הקיום הגוזרים על האדם משך קצוב.
האדם גם מתכחש לשפה הרפאית כיוון שהיא מצביעה על היות עולמו הלשוני ארעי, יציר רצונו החופשי, לכן באחראיותו.
לא רק היוונים התכחשו לשפה הרפאית, השליח שאול הטרסי שהושפע מהמחשבה היוונית רצה שהאלוהות תשנה סדרי עולם, אף תחזיר את האדם למצבו הגן-עדני. כביכול, לפי שאול הטרסי בגן עדן, טרם אכל אדם מפרי 'עץ הדעת', הוא היה אל-מותי.
במציאות דרי גן-עדן, החיות, שלא אכלו מפרי 'עץ הדעת' אף משך חייהם קצובים. ההבדל בין החיות לאדם שטעם מפרי 'עץ הדעת', הוא בכך שהן לא מודעות למותן. גם החיות המונעות על-ידי 'דחף הקיום' המשותף לכל ברואי כדור הארץ שלנו, בורחים מסכנות לחייהם. דחף הקיום שהוא אימננטי בכל הברויים, מיידע אותם מה טוב לקיומם, מה רע לקיומם, לכן הן בורחות מסכנות לקיומם.
ובאמת מה שמבדיל את דרי גן-עדן שלא טעמו הפרי 'עץ הדעת', שהם מונעים רק על-ידי 'דחף הקיום' האימננטי, דחף שלא מקנה להם מודעות, מודעות למוות.
נעם חומסקי הטוען שהשפה היא פרי גן ביאולוגי, הופך את הכלי הזה לאימננטי, בדומה ל'דחף הקיום', לכן שפה זו אינה מאפשרת 'מודעות', מודעות שהנה פרי השפה הרפאית החיצונית. רק השפה החיצונית מאפשרת את ה'מודעות'.
אצל הניירולוגים והפילוסופוים העכשווים אנו מוצאים את מושג ה-QUalia ,מושג מעורפל מאד, שצריך להיות דומה ל'מודעות'. אבל לפי ההסברים של ניירולוגים ופילוסופים, ההבדלות, ש'מודעות' מקנה בצורה חיצונית, מושג זה הוא פרי הבדלות פנימיות.
האם נעם חומסקי, וכל אלו הרוצים שפה אימננטית, לא חיצונית, חלק מהאינפורמציה היקומית, רוצים בדומה לשאול הטרסי לחזור לקיום גן-עדני, לא להיות מודעים?
אנשים אלו המתכחשים לשפה החיצונית, המאפשרת את המודעות למוות, שוכחים שללא מודעות למוות האדם מאבד גם את המודעות שהוא חי.
אוניברסיטה ווירטואלית - פלוסופית השפה 